דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב (יז): נאום-תשובה לאסתר שניאורסון גרי, מעריצה עיוורת

מאת Simha Admin | 16/08/2018 |

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/53852

שמחה ניר, עו“ד

*** עוד דוגמה לתשפוכת סופרלטיבים המציגה את טראמפ כגדול המדינאים בעולם, בכל הדורות – הכל בזכות מהלך ירושלים שלו

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 79 שנים אנוכי היום (15.6.2018), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו“ד רבה המלחמה!

“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הערת המערכת: בגלל עבודות תחזוקה באתר, המאמר הזה פורסם במקורו ביום 7.7.2018, באתר חופש הביטוי לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, בסמוך לפרסומו של המאמר נשוא הביקורת שבמאמר הזה.

בינתיים התרחשו דברים רבים המגחיכים עוד יותר את התיזה של הכותבת, אבל מצאנו לנכון שלא לתקן את המאמר הזה, ובאשר לעידכוני טראמפ – עדיין לא אמרנו את המילההאחרונה.

הקדמה

תחת הכותרת קלף ניצחון, וכותרת המשנה הפרשנים התועמלנים אצלנו, אינם יודעים את נפשם מתיסכול הם מתבוננים בהתנהלות טראמפ: איך הוא מנהל משא–ומתן עם אויבים, איך הוא משיג את מבוקשו, אינו מותיר ‘הפתעות‘ בדרך, סוגר את כל הקצוות, מהללת ומשבחת אסתר שניאורסון גרי (ניוז1, 21.6.2018) את נשיא ארה“ב, דונאלד טראמפ.

מאמר–התהילה הזה, שני חלקים לו: האחד – “השגיו” של טראמפ בתחום יחסי החוץ, והשני – “השגיו” בתחום הפנים–ארצי, כאשר “חוליית הקישור” בין שני התחומים, המובלעת כמובנת–מאליה, היא מהלך–ירושלים של דונאלד טראמפ – הכרה בה כבירת ישראל, והעברה אליה של השגרירות האמריקאית.

שאלת–התם שלי בנושא הזה היא: מה הייתה הכותבת אומרת על השגיו של טראמפ בשני התחומים האלה אם טראמפ לא היה רץ לבצע את מהלך ירושלים, או שהיה מתנה אותו בהסדר מדיני בין ישראל לפלשתינים.

לפנינו דוגמה נוספת להילולת–חנופה עיוורת לדונאלד טראמפ, המציגה אותו כגדול המדינאים בעולם, מאז ומעולם – והכל בזכות מהלך ירושלים, שאנחנו עדיין לא יודעים כמה הוא יעלה לנו, ואם המחיר אכן יהיה “כדאי” (כדברי שר ביטחו ננו, אביגדור ליברמן, שאמר כי “אין ארוחות חינם. על שאיפה לאומית ומימוש חזון יש מחיר, גם לפתיחת השגרירות ארה“ב בירושלים יהיה מחיר ושווה לשלם אותו“).

ראו, לעניין זה, גם:

דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב (יג): נאום–תשובה לפרופ‘ חובב טלפז, מעריץ עיוור

איילת הכושלת (א): עד אנה יכולה הטיפשות להגיע?

מבוא

מה שמאפיין את המאמר נשוא מאמרי זה הוא הטכניקה הדמגוגית, מפלטו האחרון של מי שאין לו מה להגיד, וכדי להסוות את העובדה שכל מה שהוא אומר אינו אלא אוסף של “שורות תחתונות” אשר כל אחת מצריכה דיון נפרד.

מה זה משנה אם המבקרים הם “פרשנים תועמלנים“, עיתונאים מקצועיים שזו פרנסתם, או סתם כותבים מתנדבים, כמוני? ומדוע הכותבת המלומדת לא נותנת אפילו שם אחד של “פרשן תועמלן“, כדי שנדע על מה היא מדברת?

ומה זה “אינם יודעים את נפשם“? האם הכותבת המלומדת בדקה את נפשם של אותם “פרשנים תועמלנים”?!

באשר למסקנותיה, לפיהן הוא, טראמפ, “משיג את מבוקשו, אינו מותיר ‘הפתעות‘ בדרך, סוגר את כל הקצוות” – זאת נראה בהמשך, צעד–צעד בעקבות הכותבת:

מיום ליום הולך ומסתמן כי הנשיא דונלד טראמפ הוא הדבר הטוב שקרה למדינת ישראל ולעם האמריקני. אין מדובר רק בדבר אחד שהצליח לו, אלא בחותם שלם שכבר הטביע בשנה וחצי של כהונתו (פירוש השם טראמפ – קלף ניצחון, ואכן ‘הולך לו‘).

נתחיל בשאלה אם טראמפ הוא אכן “הדבר הטוב שקרה לעם האמריקני“, ואשאיר לסוף את השאלה אם הוא גם הדבר הטוב שקרה למדינת ישראל.

האמנם “טוב לעם האמריקאי”?

כדי לדעת הוא אכן “הדבר הטוב שקרה לעם האמריקני“, ואם אכן “הולך לו“, הבה נבדוק קודם מה שאומרים האמריקנים עצמם, שהרי הם מטיבים מהגב’ שניאורסון גרי לדעת מה טוב להם, ומה רע להם.

הבה נבדוק את השינוי ב-net approval rating של טראמפ, לפי מדינות ארה“ב השונות, והוא ירד משמעותית בכל המדינות, החל מניו מקסיקו ואילינוי (נפילה של 31 נקודות אחוז בכל אחת), וכלה במדינות “אדומות כהות” כמו אלבמה ולואיזינה (נפילה של 6 נקודות אחוז בכל אחת).

נמשיך במבחן מהנשיא הגרוע ביותר עד לנשיא הטוב ביותר בהיסטוריה האמריקאית.

בסקר שנעשה לאחרונה בקרב 170 מומחים אמריקאים מהשורה הראשונה בנושא הזה, “זכה” טראמפ במקום הנמוך ביותר, ו“כבש” בכך את מקומו זה כמעט 200 שנה של הנשיא ג’יימס ביוקנן, שהוליך את ארצו למלחמת האזרחים העקובה מדם בין מדינות הדרום, שביקשו להנציח את העבדות, לבין מדינות הצפון שביקשו לבטל אותה.

בסקר הזה, למי שמעמיד את טראמפ מול קודמו, ברק אובמה, זה האחרון קיבל את המקום השמיני מלמעלה, וגם את נבודד את הנסקרים לפי האוריינטציה המפלגתית שלהם, אלה בעלי המזוהות הרפובליקנית נתנו לטראמפ מקום 40 מלמעלה, ולאובמה מקום 16 מלמעלה, הפרש של 24 מקומות לטובת אובמה, בעיני מומחי מדע המדינה המזוהים עם המפלגה הרפובליקנית – מפלגתו של טראמפ.

כן, כן … עכשיו תגיד לנו הכותבת כי טראמפ עדיין לא עבר אפילו רבע משמונה שנות הכהונה שלו, אבל זו תהייה טענה אומללה מפיה של מי שכבר כיום הכתירה אותו בתור “הדבר הטוב שקרה לעם האמריקני”, וגם הוסיפה כי “אין מדובר רק בדבר אחד שהצליח לו, אלא בחותם שלם שכבר הטביע בשנה וחצי של כהונתו“.

וידוי אישי

כעת מונה הכותבת המלומדת את “הישגיו” של טראמפ, אבל כיוון שהיא מתחילה עם קוריאה הצפונית והדה–נוקליאריזציה שלה, הרשו לי להקדים בווידוי אישי.

כשהתבשל הסכם שש המעצמות עם איראן נטיתי, “בסתר לבבי“, לתמוך בו, אבל דבר אחד הציק לי: ההשוואה שעשו מתנגדי ההסכם הזה עם ההפרות החוזרות ונשנות של קוריאה הצפונית את כל התחייבויותיה לפירוז גרעיני, החל משנת1994, לאמור: כשם שקוריאה הצפונית רימתה את כל העולם, כך גם איראן תרמה את כל העולם.

אם הייתי צריך לכתוב מאמר הגנה על ההסכם הזה, כאשר הוא התבשל, היה לי קשה להתמודד עם הטענה הזאת.

והנה, כיום, איראן מקיימת אם ההסכם, במלואו, ודונאלד טראמפ החליט להתנער ממנו, לא משום שאיראן הפרה אותו, אלא משום שהוא “הסכם גרוע“. צר לי מאוד, אבל אתה לא יכול לעשות הסכם, ואחר כך להגיד רגע–רגע, גיליתי שזה לא כדאי לי.

אין דבר כזה.

על הסכם טראמפ–קים

אומרת הכותבת על ה”הסכם” בין טראמפ לבין המנהיג הצפון קוריאני קים ג’ונג און:

מזכר ההבנות המכיל התחייבות לפירוקה של קוריאה הצפונית מנשקה הגרעיני ומתוכנית הגרעין שלה, מוכיח שטראמפ מוכשר וחכם מכול נשיא שישב אי–פעם בבית הלבן, בדרך שהוא מנהל את מדיניות החוץ של אמריקה, באופן שבו הביא את הדיקטטור קים להסכים למה שאיש לא חלם על זה בכלל.

הבה נקרא את המזכר הזה, במלואו (מועתק מאתר הבית הלבן, לא בטוח מה מזה הוא חלק מההסכם, ומהו פרשנות של הבית הלבן, ולכן אני מניח שהכל נחתם ע”י השניים):

President Donald J. Trump of the United States of America and Chairman Kim Jong Un of the State Affairs Commission of the Democratic People’s Republic of Korea (DPRK) held a first, historic summit in Singapore on June 12, 2018.

President Trump and Chairman Kim Jong Un conducted a comprehensive, in-depth, and sincere exchange of opinions on the issues related to the establishment of new U.S.–DPRK relations and the building of a lasting and robust peace regime on the Korean Peninsula. President Trump committed to provide security guarantees to the DPRK, and Chairman Kim Jong Un reaffirmed his firm and unwavering commitment to complete denuclearization of the Korean Peninsula.

Convinced that the establishment of new U.S.–DPRK relations will contribute to the peace and prosperity of the Korean Peninsula and of the world, and recognizing that mutual confidence building can promote the denuclearization of the Korean Peninsula, President Trump and Chairman Kim Jong Un state the following:

1. The United States and the DPRK commit to establish new U.S.–DPRK relations in accordance with the desire of the peoples of the two countries for peace and prosperity.

2. The United States and the DPRK will join their efforts to build a lasting and stable peace regime on the Korean Peninsula.

3. Reaffirming the April 27, 2018 Panmunjom Declaration, the DPRK commits to work toward complete denuclearization of the Korean Peninsula.

4. The United States and the DPRK commit to recovering POW/MIA remains, including the immediate repatriation of those already identified.

Having acknowledged that the U.S.–DPRK summit—the first in history—was an epochal event of great significance in overcoming decades of tensions and hostilities between the two countries and for the opening up of a new future, President Trump and Chairman Kim Jong Un commit to implement the stipulations in this joint statement fully and expeditiously. The United States and the DPRK commit to hold follow-on negotiations, led by the U.S. Secretary of State, Mike Pompeo, and a relevant high-level DPRK official, at the earliest possible date, to implement the outcomes of the U.S.–DPRK summit.

President Donald J. Trump of the United States of America and Chairman Kim Jong Un of the State Affairs Commission of the Democratic People’s Republic of Korea have committed to cooperate for the development of new U.S.–DPRK relations and for the promotion of peace, prosperity, and security of the Korean Peninsula and of the world.

DONALD J. TRUMP
President of the United States of America

KIM JONG UN
Chairman of the State Affairs Commission of the Democratic People’s Republic of Korea

June 12, 2018
Sentosa Island
Singapore

מה יש כאן לעניין הפירוז הגרעיני של צפון קוריאה? רק סעיף 3 ל“הצהרה המשותפת“, האומר כי קוריאה הצפונית מתחייבת “לפעול למען פירוז גרעיני מלא” – של מה? של “חצי האי הקוריאני” – כולל קוריאה הדרומית, ומה יש כאן מעבר ל“מזכר הבנה” סתמי? מה זה “לפעול למען” פירוז גרעיני, כאשר לא נקבע לוח זמנים להשלמתו?

האם טראמפ הוא אכן “מוכשר וחכם מכול נשיא שישב אי–פעם בבית הלבן, בדרך שהוא מנהל את מדיניות החוץ של אמריקה, באופן שבו הביא את הדיקטטור קים להסכים למה שאיש לא חלם על זה בכלל“? ממש לא.

אין לכחד: גם טראמפ וגם קים היו זקוקים לפגישה הזאת, אלא שלקים לא בער שום דבר (הוא עדיין צעיר מאוד), ואילו טראמפ היה זקוק לה לצורך בחירות המיד–טרם בחודש נובמבר הקרוב.

הרודן הצפון קוריאני היה מודע לכך, וטראמפ חשב שהוא חכם גדול.

כאשר נקבע לראשונה מועד ה-12 ליוני למפגש, טראמפ אמר אני לא צריך להתכונן. ה“חכם מכול נשיא שישב אי–פעם בבית הלבן, בדרך שהוא מנהל את מדיניות החוץ של אמריקה” לא השכיל (או לא רצה, או גם–וגם) להבין כי מפגש כזה בין שני ראשי מדינות, אחרי עשרות שנים של עויינות הדדית, מצריך חודשים ארוכים של עבודות הכנה בדרגים הנמוכים יותר.

כאשר טראמפ ראה שקים מפגין שרירים, הוא חשש שקים יבטל את המפגש, וכדי למנוע מעצמו בושות הוא הודיע על ביטול הפגישה, אבל לאור הלהיטות שלו לקיים את הפגישה לפני המיד–טרמז הוא קיים בבית הלבן פגישה עם נציג של קים, בתקווה להוציא דרכו הסכמות מראש – עוד לפני המפגש.

אלא מאי? קים שלח לטראמפ את הנציג הקשוח ביותר שלו, והתוצאה הייתה שחוץ מחידוש מועד ה-12 ביוני טראמפ לא השיג דבר, וכדי שלא ייחסו לו כישלון, הוא בעצמו הגדיר אותה כ-”meet and greet”.

מה השיג טראמפ בפגישה? שום דבר, חוץ מהצהרה חלולה ש“כבר לא נשקפת לאמריקה סכנה גרעינית מקוריאה הצפונית – הצהרה שהוא, כמה מפתיע, הפך ב-180 מעלות תוך כמה ימים (ראו בהמשך).

ומה נתן טראמפ לדיקטטור האפל והרצחני, המנודה בכל העולם? הכרה בין לאומית.

וחוץ מזה טראמפ מילא תפקיד של “שחקן אורח” בסרט תעמולה של קים, בו “מנהיג העולם החופשי” הצדיע לגנרל צפון קוריאני – לגנרל של המשטר הדיקטטורי החשוך בעולם, הרצחני בעולם.

והלאה:

קים ג‘ונג און חתם למרבה הפלא על התחייבות לוותר על רעיונות הגרעין שלו, וגם זאת בשל כך שטראמפ לחץ על רוסיה וסין שיפעילו את זכות הווטו שלהם.

כמו שראינו לעיל, ההתחייבות לא הייתה ממש התחייבות, ואפילו מבחינת תוכנה לא היה בה שום “בשר“, וטראמפ, כאמור, כבר חזר בו מההצהרה ש“כבר לא נשקפת לאמריקה סכנה גרעיינית מקוריאה הצפונית”.

ומה בעניין ה“לחץ” על רוסיה וסין? אז הוא לחץ, ובינתיים הוא נכנס לסכסוכים גם עם רוסיה וגם עם סין (בנוסף לסכסוכיו עם ידידות ארה“ב בכל העולם), ועם מלחמת–הסחר המסלימה שהוא פתח עם סין אין שום סיכוי שסין תשתף איתו פעולה בעניין הסנקציות על צפון קוריאה. סין חשובה לרוסיה הרבה יותר מארה“ב, ואפילו אם רוסיה תשתף איתו פעולה – בינתיים מסתמן שהיא לא תשתף איתו פעולה – היא די רחוקה מצפון קוריאה.

בינתיים ה“נגושיאייטור–אין–צ’יף” (בעיני עצמו) עדיין לא הציג שום קבלות המצדיקות את התואר שהוא העניק לעצמו.

הלאה:

טראמפ גם איים כי קוריאה הצפונית תימחק מעל פני האדמה אם הרודן לא יסכים לפירוק הנשק ולתוכנית הגרעין.

טוב, את זה כבר שמענו: בהתחלה הוא כינה את קים בשמות–גנאי (למשל: Little Rocket Man), איים עליו ב“fire, fury and frankly power the likes of which this world has never seen before” (מה זה אם לא מלחמת עולם שלישית?), אחר כך, כמו שהוא עושה באסיפות הבחירות שלו, הוא התחיל להחמיא לו (an honorable man), ואחר כך הוא התעלס איתו בסינגפור, ונשאלת השאלה עד כמה יכול טראמפ לזגזג, וכמה אפשר לחמם שוב ושוב קפה ישן, ולמחזר טריקים ישנים, אשר כבר מיצו את עצמם.

והלאה:

מסתבר שהכול השפיע עליו, והוא עשה אחד לאחד את מה שטראמפ רקם.

נו, באמת … בינתיים אנחנו לא רואים שום “עשה“, ובוודאי שלא “אחד לאחד” (בהמשך נראה איפה זה עומד עכשיו).

הלאה:

בהסכם זה אפשר יהיה לוודא שהוא מתבצע והוא ניגוד גמור למשענת הקנה הרצוץ עליו חתם אובמה עם האייתוללות בטהרן.

אז בינתיים בהסכם הזה יש יותר חורים מאשר גבינה. הרבה יותר חורים, ו“משענת הקנה הרצוץ” עם האייתוללות בטהרן עדיין עובד (ואם נשתמש בלשונה של הכותבת: הפרשנית התועמלנית הזאת אינה יודעת את נפשה מתיסכול: היא מתבוננת בהתנהלות האיראנית, היא רואה שהם מקיימים את ההסכם, ואין לה מה לומר על כך זולת לכנות אותו כ“משענת קנה רצוץ” למרות שהוא עובד להנחת דעתם של כל השותפים, כולל גורמי הביטחון האמריקאים והישראלים).

ללמדך כי כאשר יהודי פולט שטויות הוא צריך להביא בחשבון כי האיפכא–מסתברא היהודי ישתמש כנגדו בשטויות שהוא פולט.

הסכם טראמפ–קים והדיל האיראני

ונזכיר: ערב עשיית הדיל האיראני, בחודש מארס, 2015, נשא ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו, נאום בפני שני בתי הקונגרס האמריקאי, בו אמר כי הפצצה האיראנית היא weeks away, והלא ביבי נתניהו יודע מה הוא אומר, ותמיד הוא אומר את האמת.

והנה, מאז נאומו של ביבי עברו כ-170 שבועות, והפצצה האיראנית כבר אינה weeks away, אלא years away – אם בכלל.

והמסקנה: ההסכם עם איראן עצר את ייצור הפצצה האיראנית – גם לפי דברי האזהרה של ראש ממשלתנו, ואיך אפשר לומר כי בפיסת–הנייר שטראמפ עשה עם קים “אפשר יהיה לוודא שהוא מתבצע והוא ניגוד גמור למשענת הקנה הרצוץ עליו חתם אובמה עם האייתוללות בטהרן“, כאשר ההסכם עם איראן כבר מקויים שלוש שנים, וההסכם עם הצפון קוריאני עדיין מצריך צבא שלם של משפטנים ואנשי שירות החוץ כדי שהוא יגיע למצב של “הסכם” כלשהו.

אז בינתיים, לא רק שההסכם עם הצפון קוריאני עדיין מצריך צבא שלם של משפטנים ואנשי שירות החוץ כדי שהוא יגיע למצב של “הסכם” כלשהו, אלא שאפילו “רוח” ההסכם לא מקויימת, וה“ליטל רוקט מאן” לא רק שלא התחיל בצמצום הארסנל הגרעיני שלו, אלא אף המשיך לפתחו, ובנוסף לכך שטראמפ, כאמור, נתן לדיקטטור האפל והרצחני, המנודה בכל העולם הכרה בין לאומית, עכשיו גם מזכיר ההגנה של ארה“ב, מייק פומפיאו, במאמץ להגן על גאוותו הפצועה של דונאלד ג’יי טראמפ, עולה לרגל אל הדיקטטור קים – פעם שלישית, לא פחות.

וכאמור לעיל, טראמפ כבר חזר בו מההצהרה ש“כבר לא נשקפת לאמריקה סכנה גרעיינית מקוריאה הצפונית”.

והלאה:

ההסכם הוא משאת נפשן של מדינות העולם החופשי כבר עשרות שנים, ארבעה פרזידנטים אמריקנים שעסקו בנושא, כשלו בהשגתו: קרטר, קלינטון, בוש ואובמה. שנים רבות סרבו אביו של קים וגם סבו, לכול שיח, ומשטר הרשע הקומוניסטי, היווה מורא מפני הלא נודע. טראמפ הצליח אפילו בשנה זו שהייתה המתוחה ביותר ביחסי סין ארה“ב, להשפיע על הסינים שלא יקנו פחם מקוריאה הצפונית, והכניסו אותה למצוקה כלכלית כזו שמאיימת על משטרו של קים.

אז לא. מה“תיאור” הזה נראו כאילו הפרזידנטים האמריקאים הקודמים ממש ירדו על ברכיהם להתחנן בפני הפרזידנטים הצפון קוריאנים להיפגש איתם, ואלה האחרונים סרבו בעקשנות, אבל הגב’ שניאורסון גרי “אינה יודעת את נפשה מתסכול“, כי האמריקאים – כמה נורא, כמה עצוב – פשוט לא רצו (מלשון לרוץ, וגם מלשון לרצות) לשכב עם אביו וסבו של קים לפני שמתקיימת עבודת מטה מסודרת, ומובטחים תנאים בסיסיים אשר בלעדיהם אין כל טעם לפגישות meet and greet. הם גם לא ארצו–רצו לפגישות פוטו–אופ בגלל ערב–בחירות, ואם אני לא טועה, גם החתימה על ההסכם עם איראן לא נעשתה במעמד ראשי המדינות החתומות עליו.

לשנוא את אובמה

אכן, הישראלים אוהבים לשנוא את אובמה: כי הוא שחור, כי השם האמצעי שלו הוא חוסיין (כנראה בגלל שאביו הוא ממוצא קנייתי), וכי, בניגוד לדונאלד טראמפ שנתן לנו סיוע בטחוני של 38 מיליארד דולר, אובמה נתן לנו רק 75 מיליון דולר עלובים, בקושי חצי מטוס קרב משומש, בלי אחריות יצרן, בלי חלפים, בלי קופי–מייקר אינקלודד – ואפילו בלי ה-User Manual).

אבל אובמה המושמץ, יחד עם עוד חמש מדינות, עשה עם האיראנים הסכם שעובד.

זה ההבדל.

האם הייתה חלופה וודאי טובה יותר לדיל האיראני?

האם ניתן היה להגיע עם האיראנים להסכם טוב יותר? אולי כן, אבל באותה המידה אפשר שכל ניסיון למתוח את החבל ולהשיג יותר היה גורם לקריעתו של החבל, ואז, כמו שאמר ראש ממשלתנו ביבי נתניהו (ומקובל עלי), הפצצה האיראנית הייתה weeks away.

האם אכן “טראמפ הצליח אפילו בשנה זו שהייתה המתוחה ביותר ביחסי סין ארה“ב, להשפיע על הסינים שלא יקנו פחם מקוריאה הצפונית, והכניסו אותה למצוקה כלכלית כזו שמאיימת על משטרו של קים“? תני לנו קישור, בבקשה.

ושימו לב:

אם זה עבד על קוריאה הצפונית זה כנראה יעבוד גם על טהרן (ההדגשות שלי).

כבר לא צריך להוסיף שום דבר, כי אנחנו עדיין לא רואים שזה “עבד“, אלא להיפך (וכאמור לעיל, טראמפ כבר חזר בו מההצהרה ש“כבר לא נשקפת לאמריקה סכנה גרעיינית מקוריאה הצפונית”).

אבל גם אם זה “עבד על קוריאה הצפונית” – עדיין לא בטוח, גם לפי ה“כנראה” של הכותבת, שזה יעבוד על האיראנים.

ומה עכשיו?

הסיכוי שמה שעבד – אם עבד, ובינתיים זה לא עבד – על קים יעבוד גם על האיראנים הוא נמוך ביותר:

ראשית – משום ששאר השותפות לדיל האיראני אינן ששות לפרוש ממנו;

שנית – אחרי שהאיראנים ראו שטראמפ מפר הסכמים, מדוע שיסכימו לעשות איתו הסכם חדש (וזה גם מה שהם שידרו לצפון קוריאנים: אל תעשו איתו שום הסכם, הוא לא מכבד הסכמים, הוא יעשה לכם מה שהוא עשה לנו);

שלישית – האיראנים שידרו לכל העולם כי הם לא נבהלים מביטול ההסכם, כך שהם יוכלו לחזור ולפתח את הארסנל הגרעיני שלהם.

ולמה שלא יחזרו לפיתוח הגרעיני, אשר רק בזכותו הצליח הרודן הצפון קוריאני לתמרן את הפרזידנט האמריקאי לשבת איתו כשווה–מול–שווה.

ורביעית – לא רק לדונאלד ג’יי טראמפ יש אגו, אלא גם לאיראנים יש (ואני אומר זאת בתור מומחה לאגו, כי גם לי יש).

והלאה:

אחת ממטרות הדיונים בסינגפור היא חיובה של קוריאה הצפונית לא רק שלא להחזיק בנשק גרעיני, אלא להימנע לחלוטין גם מהפצת ידע או רכיבים המשמשים לפיתוחו למדינות אחרות, וזה כולל כל מה שקשור גם בטילים בליסטיים המסוגלים לשאת ראש נפץ גרעיני למרחקים שמסכנים את העולם כולו. הלקוחות העיקריים של קוריאה הצפונית היו אירן וסוריה. היות שברור לכולם לאן זה היה יכול לזלוג משתי מדינות אלו, הרי שכתוצאה מהפסגה בה יתחייב קים להימנע מהפצת מעיינות המוות בעולם, תהא רווחה זו בראש ובראשונה לעם היושב בציון.

טוב, אנחנו יודעים מה מטרתם של הדיונים האלה, אבל הפירוט הארכני והמיותר שלהם מתאים רק למי שמשלמים לו לפי השורה, או למי שאין לו מה להגיד, והוא מחפש להסוות את הדבר בתוך אוקיינוס של מלל מיותר.

והלאה:

טראמפ עשה לכול המומחים בית ספר. הסכמים קל לעשות, השאלה מה יש בהסכמים?

וגם אני שואל את אותה השאלה: מה יש בהסכם טראמפ–קים? ואיזה “בית ספר” עשה טראמפ לכל המומחים?

הלאה:

גם באוסלו חתמו על הסכם, שהיה פשע ליהודים, ומאז נרצחו כמעט 2,000 אזרחים, בשל אותו הסכם.

אז מה? זה שהיו בעולם הסכמים גרועים – האם זו סיבה שלא לעשות הסכמים אחרים? והאם זו סיבה לעשות הסכמים שדופים, ולהתהדר בהם כאילו יש בהם משהו חוץ ממוץ (וגם זה בקושי)?!

והלאה:

ארצות הברית, כמו גם יפן וקוריאה הדרומית, היו בטוחות הרבה יותר כיום, אילו ב-1994 הנשיא ביל קלינטון היה פוסל את ההסכם שוונדי שרמן השיגה עם פיונגיאנג …

הנה, הגענו אל הטריק: קודם אומרים כי שנים רבות סרבו אביו של קים וגם סבו, לכול שיח, ואחרי ש“שכחנו” מה נאמר כמה פיסקאות קודם, באה הכותבת ומבקרת את ה“שיח” אשר, לשיטתה, לא היה ולא נברא …

והלאה, הבלעה של “מובן מאליו” אשר מצריך דיון נפרד:

… וכמובן, אילו ברק אובמה היה פוסל את ההסכם ששרמן והבוס שלה ג‘ון קרי השיגו עם האירנים ב-2015, כולם היו אז בטוחים יותר.

נו, ואם אובמה היה פוסל את ההסכם – מה אז?

אני יודע מה היה אז: הפצצה האיראנית הייתה weeks away (כמו שביבי אמר, והוא, כאמור, יודע על מה הוא שח), חיל האוויר הישראלי היה יוצא לתקוף בו–זמנית את כל המתקנים האיראניים המפוזרים בבונקרים תת–קרקעיים עמוקים ומבוטנים ברחבי איראן, ששטחה רב פי 60 משטחה של מדינת ישראל (כולל השטחים).

התקיפה הישראלית יכולה הייתה להצליח, להצליח חלקית, או להיכשל לחלוטין.

הצלחה מלאה – אפילו לא בחלום.

הצלחה חלקית – פגיעה בחלק קטן ממערך הייצור האיראנית, עיכוב–מה בהתחמשות הגרעינית שלה, אבדן מטוסים וטייסים שלנו, תהלוכות ניצחון ברחבי איראן עם טייסים ישראליים שבויים, ומו“ם מתיש לשחרורם, בו לאיראן היו קלפי–מיקוח טובים יותר להסכם טוב בהרבה עבורם מזה שאובמה היה פוסל (כתקוותה של הכותבת).

כישלון מלא – אני אפילו לא רוצה לחשוב על כך, אבל גם לא יכול לשלול את היתכנותו.

והלאה:

מזכירת המדינה של ג‘ורג‘ בוש הבן קונדוליזה רייס, הגיעה למצב דומה בשיחות שניהלה עם פיונגיאנג ב-2007 וב-2008, שיחות שהביאו להסרת סנקציות שהוטלו על קוריאה הצפונית ולהסרתה מרשימת המדינות התומכות בטרור של מחלקת המדינה האמריקנית. שבעה חודשים לאחר מכן ביצעה פיונגיאנג את ניסוי הגרעין השני שלה.

ועל כך כבר דיברנו לעיל: קודם אומרים שלא היו שיחות, ואחר כך אומרים שהן נכשלו.

אכן, שנאה משותפת,אבל מה הקשר?

תחת ראש הפרק שנאה משותפת מבקשת הכותבת להגניב לתת תודעתנו את ההבנה לפיה לא טראמפ הוא האיש הרע, אלא כל שונאיו הם העושים ממנו מפלצת.

אז ככה: טראמפ הוא האיש הכי שנוא בעולם, והוא הרוויח את זה ביושר. הוא שנוא אפילו על בכירי מפלגתו שלו, המפלגה הרפובליקנית.

קחו, למשל, את מה שהוא אומר בספרו The Art of the Deal על הדרך בה הוא עצמו מנהל מו“ם לעשיית הסכם: I fake it till I make it: אני מרמה, עד שאני סוגר את העיסקה (והוא גם נותן דוגמאות).

טראמפ הקים אוניברסיטה פיקטיבית, ועשק רבים אשר האמינו לו.

טראמפ התחיל את חייו העסקיים עם כסף שקיבל מאביו ובהמשך – עם כספים שאחרים, בתמימותם, הלוו לו (התרברב I’m the king of debt’), הוא פשט את הרגל כחצי תריסר פעמים, תמיד הוא הפסיד כספים של אחרים, ונשאר מיליארדר אחרי כל פשיטות–הרגל שלו.

מאז שהוא נכנס לבית הלבן הוא משקר בממוצע 6.5 פעמים ביום.

בקמפיין שלו הוא הבטיח “לייבש את הביצה” (הוושינגטונית), אבל הוא הביא עימו את הביצה הניו–יורקית, והממשלה שלו אחת המושחתות, אם לא המושחתת ביותר, בתולדות ארה“ב, ורוח המפקד מרחפת על פני המים, וגם עמוק עמוק בתוך הבוץ.

הוא צבוע, הוא אומר דברים והיפוכם, לפי מה שנוח לו בכל רגע נתון. כך, למשל, בהתחלה הוא דרש מהקונגרס לחוקק חוק בעניין האימיגריישן, אחר כך הוא אמר אל תבזבזו זמן על כך, נחכה לבחירות המיד–טרמז, אחר כך הוא שוב דרש לחוקק את החוק הזה, וכשהחוק נכשל בקונגרס הוא אמר “בכלל לא דרשתי“… פליפ–פלופ–פליפ–פלופ – והכל תוך ימים ספורים.

הוא דמגוג מהרמה הכי גבוהה שידע העולם. הוא דיקטטור.

הוא מעליב את כל העולם – כולל את בכירי מפלגתו, וכולל גם את השרים שבממשלתו.

א ין לו ערכים זולת הכסף.

הוא בוגד במדינות שהלכו עם ארצות הברית עשרת בשנים, נלחמו לצידה “מחופי נורמנדי עד הרי אפגניסטן” על מנת להתלקלק עם אויבי ארצו, ולדימיר פוטין, קים ג’ונג און, ועכשיו הוא צלצל אל רג’פ טאייפ ארדואן התורכי, לברך אותו על נצחונו בבחירות.

הוא בגד גם באשתו.

הוא גזען חסר בושה.

ואולי מעל לכל – במקום לאחד את האומה האמריקנית, לאחר שהוא נבחר כנשיאה – הוא מפלג ומקטב אותה, כל הזמן.

וכל אלה בסדר מקרי, ורק על קצה המזלג.

כל העולם מתעב אותו, כולל בכירי מפלגתו–הוא, ועל כן שנאת טראמפ אינה “משהו גס“, והעובדה שהכל שונאים אותו אינה אומרת שכל העולם מנוולים, והוא הצדיק בסדום, הכבש התמים

והלאה:

ומה עשה טראמפ? אילץ את קים לפירוק חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני “בתמורה” למהלך אמריקני כמעט חסר משמעות: התחייבות להוצאת הכוחות האמריקנים משטחה של קוריאה הדרומית ושלא להציב נשק גרעיני על אדמת קוריאה הדרומית או יפן. בהתחשב בעובדה שניתן להציבו גם בנושאות מטוסים או צוללות שתעגונה מטר אחד מהמים הטריטוריאלים של הנ“ל, הרי סך כל דרישותיו של נשיא קוריאה הצפונית, נשמעות כתחינה נואשת לתת לו סולם כדי שיוכל לרדת מהעץ.

טוב, אז בינתיים טראמפ לא “אילץ” את קים אלא “לפעול למען” פירוזה הגרעיני של ארצו, אבל כשם שקים הפר את כל ההתחייבויות שלו, מאז 1994 (הדבר היחיד שאני מסכים עם הכותבת), כך גם אין ודאות שהוא יקיים את ההסכם השדוף הנוכחי, ומה שאת רואה כ“תחינה נואשת” אינו אלא מניפולציה נוספת של הדיקטטור הנוכל מצפון קוריאה (ולא לשכוח כי טראמפ, כאמור, כבר חזר בו מההצהרה ש“כבר לא נשקפת לאמריקה סכנה גרעיינית מקוריאה הצפונית”.

ואם עדיין אין בכך די – עוד לא יבש הדיו על ה“הסכם“, והנה תצלומי הלווין חושפים: צפון קוריאה משדרגת מתקן כור גרעיני.

האם הוצאת הכוחות האמריקנים מקוריאה הדרומית היא “כמעט חסרת משמעות“? שאלו את הדרום קוריאנים ואת היפנים, שטראמפ בגד גם בהם.

האם הצבת נשק גרעיני “בנושאות מטוסים או צוללות שתעגונה מטר אחד מהמים הטריטוריאליים” של דרום קוריאה היא קיום הסכם בתום–לב, או חוכמולוגיה יהודית מבית מדרשו של ג’ארד קושנר?

הסיפור הזה מזכיר לי מדוע דירי החזירים בקיבוצי השומר הצעיר (לפני שהיה חוק האוסר את זה) היו נמוכים מפני הקרקע? משום שלפי ההסכמים עם קק“ל היה אסור לגדל חזירים “על אדמת הקרן הקיימת לישראל“, אז גידלו אותם מתחת לאדמת הקרן הקיימת.

אבל מה שטוב ליהודים והולך בקריצות הדדיות בינם לבין עצמם עדיין לא ממש טוב בעולם הרחב (אלא אצל דונאלד טראמפ, אשר קיום הסכמים לא בלקסיקון שלו, ולא היה בו גם בעסקיו הפרטיים, לפני שנכנס לבית הלבן).

והלאה:

הפרשנים התועמלנים אצלנו, אינם יודעים את נפשם מתיסכול. הם מתבוננים בהתנהלות טראמפ: איך הוא מנהל משא–ומתן עם אויבים, איך הוא משיג את מבוקשו, אינו מותיר ‘הפתעות‘ בדרך, סוגר את כל הקצוות …

טוב, על כך כבר דיברנו לעיל, והלאה:

… והם נשארים עם הזיכרון המר של אהוד ברק (האיש של אפלה ישנה, במקום השחר של יום חדש) שהיה מזוהה עם האמונה שהסכם שלום עם יאסר עראפת, הוא בהישג יד, עד שלא היה מסוגל לנטוש גם כאשר עראפת פוצץ את המשא–ומתן ופתח במערכה טרוריסטית הגדולה ביותר שידעה מדינת ישראל.

גברתי, שכחת שאת מדברת על הסכם טראמפ–קים ולא על הסכמים אחרים, שהיו או לא היו, שהצליחו או לא הצליחו?

הלאה:

על כן ברוב תיסכולם הסבירו לנו, כי בכול מקרה המו“מ על הפרטים במזכר יארך שנים רבות וספק אם בסופו של דבר, יושג מבוקשו של טראמפ, זאת חרף אמירה מפורשת שיש במזכר, שלפיה המו“מ יהיה מהיר.

שוב היא נכנסת לפסיכולוגיסטיקה של אלה שחושבים אחרת ממנה, ונאחזת ב“אמירות מפורשות“, כאשר יש לנו עסק עם מי שהוא בלתי אמין – אפילו יותר מטראמפ עצמו – והכל בחסות מילות הקישור “על כן” כדי שנחשוב לתומנו שיש קשר בין זכרונו המר של אהוד ברק, לבין חלומותיו המתוקים של דונאלד טראמפ.

השגרירות בירושלים כחוליית קישור

והלאה:

כבר שמענו את הלעג כשטראמפ דיבר על העברת השגרירות לירושלים ועל ההכרה בה, וגם תהליך שספק אם יתרחש, כי טראמפ הרי לא בטוח שיסיים את כהונתו עקב הדחה או סיבות אחרות שנקדחו בראשם. אלא ששטנה זו משותפת גם לפרשנים התעמלנים האמריקנים, שלמרות הצלחות גדולות שעשה טראמפ ב-500 ימי שלטונו באמריקה, הם מעדיפים לדחוק זאת.

לעניין ירושלים אתייחס בנפרד, בסוף, אבל אציין כי עניין ירושלים מובלע כאן כדי ליצור קשר תת–תודעתי בין “הצלחותיו הגדולות” של טראמפ במישור הבין–לאומי, לבין “הצלחותיו הגדולות” של טראמפ במישור הפנים–אמריקני, ב-500 ימי שלטונו, וכדי להחדיר את הדברים עוד יותר עמוק לתת התודעה שלנו היא מצרפת ל“פרשנים התועמלנים אצלנו” (כך כותרת המשנה, בה דנו לעיל) גם את “הפרשנים התועמלנים האמריקנים“, וכדבר המובן–מאליו היא מוסיפה כי “הם מעדיפים לדחות זאת“.

ומהם אותם ה“הישגים“? שורו–שורו:

אז מה קרה באמריקה בשנה האחרונה? מיליון משרות חדשות שנוצרו במשק האמריקני מאז אושרה רפורמת המיסוי של הנשיא והמפלגה הרפובליקנית.

מיליון משרות חדשות בחמישה–שישה חודשים, זה פחות מ-200,000 בממוצע לחודש (אפילו אם נביא בחשבון כי “בחודש שעבר נוצרו 223,000 משרות”), אבל אם נביא בחשבון כי תוספת המשרות החודשית לא הייתה אפס גם לפני “רפורמת המיסוי” (שלא הייתה ממש רפורמה, אלא רק קיצוץ–מס לעשירים, כולל לטראמפ עצמו), וכי גם לפני תקופתו תוספת המשרות החודשית לא הייתה אפס, נראה כמה אחיזת עינים יש בהצגת הדברים האלה, שאינה אלא “הפגזת ריכוך” לקראת הנקודה הבאה, שהיא אכן הרלוואנטית (שיעור האבטלה).

אומרת הכותבת:

בחודש שעבר נוצרו 223,000 משרות, האבטלה ירדה ל-3.8%, שיעור נמוך ביותר מזה 18 שנים.

טוב, למי שאומרת על אחרים שהם “מעדיפים לדחוק” את הצלחותיו של טראמפ אגלה – אבל בסוד, שאף אחד לא ישמע, את האמת המלאה.

הנשיא הרפובליקני ג’ורג’ בוש האב הכניס את ארה“ב למשבר כלכלי קשה.

הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון הוציא את ארה“ב מהמשבר הכלכלי הזה.

הנשיא הרפובליקני ג’ורג’ בוש הבן שוב הכניס את ארה“ב למשבר כלכלי קשה: מנובמבר 2007 ועד תום כהונתו (ינואר 2009) עלתה האבטלה בארה“ב מ-4.7% ל-7.8%, ועם מומנטום–הכלכלה–הכושלת – מורשת בוש הבן – האבטלה המשיכה לעלות לרמת ה-10% עד לחודשים אוקטובר 2009 (10%) – נובמבר 2010 (9.8%), ואז הראה הדמוקרט ברק אובמה המושמץ את גדולתו, ועד תום כהונתו (ינואר 2017) הוא הוריד את האבטלה ל-4.8%, ואם נביא בחשבון כי אותו ה“מומנטום” שפעל לרעתו של בוש הבן פעל כאן לטובתו של אובמה, הרי שאת הירידה מ-4.8% ל-4.1% (אוקטובר 2017) עדיין יש לזקוף לזכותו של אובמה.

הייתי אומר כי אפילו את ההמשך (הירידה ל-3.8%) ניתן לזקוף לזכות ההבראה הכלכלית של אובמה, אבל לא אתפס לקטנות, ומיד אסביר מדוע.

בינתיים עבר עוד חודש, והאבטלה עלתה ל-4%. זה יכול להיות תנודה אופיינית, אבל זה יכול להיות גם עצירה המגמה, ואולי אפילו היפוכה.

כמובא כבר לעיל, אומרת הכותבת:

אוקיי, הבה נבחן את האבטלה לפני ואחרי ה“רפורמה” הזאת, שנחקקה בסוף דצמבר 2017:

מחודש אוקטובר 2017 ועד חודש מארס 2018 – שישה חודשים תמימים – שיעור האבטלה היה יציב: 4.1%, כאשר ה“רפורמה” נחקקה בדיוק באמצע אותה התקופה, ואחר כך, נרשמה ירידה קלה (3.9% באפריל, 3.8% במאי) – וכבר ראינו תנודות כאלה – מעלה–מטה – גם בתקופתו של טראמפ, כמו בכל מקום אחר בעולם.

הנה כי כן, “מורשת אובמה” המושמצת פעלה גם כאן, ותרומתו של טראמפ להורדת האבטלה עדיין טעונה הוכחה (ואנחנו נמשיך לעקוב אחריה).

והלאה:

אבטלה בקרב אפרואמריקנים והיספנים הנמוכה ביותר מזה 45 שנים.

למען הנוחיות אתייחס כאן רק לאבטלת האפרו–אמריקנים, מתוך הנחה שהתנודות באבטלת ההיספנים הן דומות (או משהו בין–לבין). כיוון שהתנודות באבטלת השחורים בתקופת אובמה–טראמפ דומות מאוד לאלה של האבטלה הכללית באותה התקופה יכולים היינו להסתפק בבדיקת המצב באותה התקופה, אבל כיוון שהכותבת התייחסה ל-45 השנים האחרונות – ועל כך אני מודה לה מאוד – אסקור גם אני את אבטלת השחורים באותה התקופה.

אבטלת השחורים בארה“ב בתקופת 45 השנים האחרונות היו לה שתי נקודות–שיא:

האחת – בינואר 1983, שנתיים בדיוק לאחר כניסתו לבית הלבן של רונלד רייגן הרפובליקני (21.2%). למען ההגינות כלפי רייגן אציין כי זה היה המשך למגמת העלייה שהתחילה בתקופת קודמו, ג’ימי קארטר הדמוקרט, ולמען ההגינות כלפי קארטר אציין כי הוא עצמו הוריד את אבטלת השחורים מ-15.3% בתקופת קודמו, ג’ראלד פורד הרפובליקני, לרמה של 11.9%, לפני שהוא החל את ה“טיפוס” ל-14.6%, ממנה, כאמור, המשיך רייגן את הטיפוס עד לרמת–השיא של 21.2%.

נקודת השיא השנייה – 16.8%, אובמה, מארס 2010, המשך המומנטום של ג’ורג’ בוש הבן, כפי שהוסבר לעיל.

מרמה של 16.8% הוריד אובמה את אבטלת השחורים לרמה של 7.8% בינואר 2017, עם כניסתו של טראמפ לבית הלבן, ואם, בדומה למה שעשינו לעיל עם האבטלה הכללית, ניתן גם כאן לאובמה תשעת חודשי “מומנטום“, ירדנו ל-7.3%, ממנה ירדנו אצל טראמפ לרמת ה-5.9% בחודש מאי 2017.

וגם כאן: כל מה שטראמפ יכול לזקוף לזכותו הוא המשך המגמה של קודמו, ברק אובמה.

והלאה:

ממשל טראמפ מצליח להוביל מהלך של דהרגולציה.

אכן, גם אצלנו היה חוק כזה (חוק לביטול חיקוקים שנושנו, התשכ“ח-1967) וזה בסדר גם אצל טראמפ, אפילו שזה בא כדי להקל על העשירים (תבדקו). השאלה היא, כמובן, אם העניין הזה עושה אותו ל“הדבר הטוב שקרה לעם האמריקני“. הרשו לי לגחך בבוז.

הלאה:

משכורות עולות, הכנסה ממוצעת לשעה עלתה ב-2.8% מזה תשע שנים אחרונות.

אופפפה! אם תבדקו את עליית השכר הממוצע לאורך השנים תגלו כי לאורך 50 – 60 השנים האחרונות עליית השכר הייתה בקו ישר לגמרי, עם תנודות אפסיות מעלה–מטה – והכל ללא קשר לשאלה מי היה נשיא בכל שנה נתונה, מאיזו מפלגה הוא היה, ומה היה המצב הכלכלי באותה העת.

והמסקנה: כל מה שהכותבת המלומדת עושה כאן הוא שימוש מניפולטיבי בעובדות–אמת.

הלאה:

הורדת מיסים מאיצה את הפעילות הכלכלית כי נשאר יותר כסף להשקעות ולצריכה.

טוב, זה מתאים למה שהכותבת מכנה “פרשנים תועמלנים“, בלי להסתכל בראי – וחבל.

מכל מקום, עדיין לא ראינו את האצת ההשקעות, במיוחד כאשר חברות–הענק שאמורות היו להאיץ את ההשקעות ישבו על הררים של כסף עוד לפני כן, ולא השקיעו אותו.

והלאה:

הכלכלנים האמריקנים אמרו שיש סיכוי טוב יותר לראות מכונות מעופפות באוויר, מאשר צמיחה מהירה, של 3.7% (צמיחה שנתית) כפי שעשה טראמפ, כי ברק אובמה ומלחכי פינכתו גרמו לכולם להאמין שצמיחה נורמלית היא בת 2% לשנה…

באשר ל“צמיחה שנתית” בשנה הראשונה לנשיאות אפשר לומר חכו–חכו.

אני אומר חכו–חכו, משום שדונאלד טראמפ, השתן עלה לו לראש, ואחרי שהוא ייחס לעצמו את הישגיו של אובמה, אשר הוציא את ארה“ב מהמשבר הכלכלי של ג’ורג’ בוש הבן, הוא התחיל להשתולל, ולהטיל מכסים על פלדה ואלומיניום המיובאים לארה“ב …

טראמפ חשב שכל העולם יקפוץ לדום, יפסיק לייצא לארה“ב, פועלי הפלדה והאלומיניום ייהנו משגשוג כלכלי ורווחה, ובא לארה“ב גואל …

אז לא: סין הכריזה מיד על מכסים על יבוא ממדינות ארה“ב ה“אדומות” (תומכות טראמפ), טראמפ נכנע זמנית, אבל אחר כך הוא חזר בו וחידש את המכסים. סין, כמה מפתיע, חידשה גם היא, טראמפ הוסיף מכסים, ומלחמת–הסחר ארה“ב–סין מסלימה.

והוא הדין גם עם אירופה, שגם היא הטילה מכסים על תוצרת הטראמפ–לנד, כולל על אופנועי הארלי–דייוידסון, למשל.

מה עשתה הארלי–דייוידסון? הודיעה מיד על העברת חלק משמעותי של הייצור אל מחוץ לארה“ב, דבר אשר לגבי ארה“ב משמעותו פחות תעסוקה – פחות צמיחה, יותר אבטלה.

בקמפיין שלו טראמפ הבטיח להחזיר מקומות עבודה שנדדו מארה“ב למקסיקו, וכנראה גם למדינות אחרות, וצריך לראות כיצד תשפיע נדידת הארלי–דייוידסון על חברות אחרות, ואיך יפעל כאן עקרון הדומינו.

והמסקנה שלי: אם הייתי צריך להמר על מניות טראמפ – הייתי בורח מהן כל עוד נפשי בי.

מי, לעזאזל, “מלחך הפינכה” כאן?

לסיכום, צריכה להיות מנה גדושה של צביעות וחוצפה לדבר על “מלחכי פינכה” אחרי מאמר כזה, אשר מסתיים באמירה כי אם הנשיא טראמפ לא היה אמיתי, היה צריך להמציא אותו, עם שלוש נקודות (…) המביעות חיוך–של–חנופה.

טראמפ וירושלים

הבאתי לעיל את דבריה של הכותבת בעניין ירושלים:

כבר שמענו את הלעג כשטראמפ דיבר על העברת השגרירות לירושלים ועל ההכרה בה, וגם תהליך שספק אם יתרחש, כי טראמפ הרי לא בטוח שיסיים את כהונתו עקב הדחה או סיבות אחרות שנקדחו בראשם.

והבטחתי להתייחס אליהם בסוף, בנפרד, וכך אני עושה.

כפי שכבר הערתי לעיל, האמירה המובלעת הזאת, שאין בה כלום זולת עצמה, באה ליצור קישור “מובן מאליו” בין “הצלחותיו” של טראמפ במישור הבין לאומי, לבין “הצלחותיו” במישור הפנים–ארצי.

אכן, התחזיות (“לעג“? אולי, אבל מה זה שייך?) היו שטראמפ לא יקיים את ההבטחה הזאת. התחזיות היו לאור ההיכרות של הציבור האמריקאי את הנאד הנפוח הזה, והן לאור האינטרסים של ארה“ב, ועמדתה המתמדת של מחלקת המדינה שלא לבצע את המהלך הזה, אלא במסגרת הסדר מדיני בין ישראל לשכנותיה, ובעיקר הפלשתינאים.

הדעת נותנת ש“אמן הדילים” הזה לא היה נותן לישראל את המהלך הזה בחינם, ואם הוא היה מתנה את המהלך בהסדר כאמור – איש לא יכול היה לומר שהוא “הפר” את ההבטחה.

אבל ישנו דבר שורשי יותר: כאשר אדם מבטיח אלף הבטחות, ומבצע אלף דברים – העובדה שפריט זה או אחר נמצא בשתי הרשימות אינה אומרת אלא זאת שהוא נמצא בשתי הרשימות, ולא שהוא קנאי לקיום הבטחותיו.

ו זה חל גם לגבי דונאלד טראמפ.

חבל רק שמי שמדברת על “לעג” מייחסת לתחזיות של אחרים – המכירים את הנושא יותר ממנה – “סיבות אחרות שנקדחו בראשם“.

והוא הדין גם באשר ל“פרשנים תועמלנים“, “מלחכי פינכה” ואולי עוד כמה “כינויים” אשר מתאימים לה יותר מאשר לאלה שהיא תוקפת אותם.

והיא מדברת על “שנאה” ו“שטנה” של אחרים לטראמפ, כאשר שנאתה ושטנתה לאובמה ולכל החושבים אחרת רבה שבעתיים.

ולסיכום, שורה אחת מדבריה של הכותבת, עליה דילגתי, ועכשיו אביא אותה.

היא אומרת על “הפרשנים התועמלנים אצלנו” כי הם “אינם יודעים את נפשם מתיסכול”, כי “ברוב תיסכולם הסבירו לנו, כי בכול מקרה המו“מ על הפרטים במזכר יארך שנים רבות וספק אם בסופו של דבר, יושג מבוקשו של טראמפ, זאת חרף אמירה מפורשת שיש במזכר, שלפיה המו“מ יהיה מהיר”, ולכן “ההבנה שלהם שואפת לאפס”.

ואם עדיין אין בכך די, עוד לא יבש הדיו על ה“הסכם“, והנה תצלומי הלווין חושפים: צפון קוריאה משדרגת מתקן כור גרעיני.

ההבנה של מי “שואפת לאפס“?

אז לא, גברתי. אנחנו יודעים לקרוא אנגלית, ואנחנו יודעים כי “expeditiously” זה “בקצב מזורז“, אבל אחרי שטראמפ עצמו, כאמור, כבר חזר בו מההצהרה ש“כבר לא נשקפת לאמריקה סכנה גרעיינית מקוריאה הצפונית”, מסתבר כי אולי יש לך, אסתר שניאורסון גרי, הבנה רבה בפיתוח נשק גרעיני, אבל ההבנה שלך בדיקטטורים כמו קים ג’ונג און ודונאלד טראמפ אינה “שואפת לאפס“, אלא אפס מוחלט.

טראמפ וישראל: דברים שאצלנו לעולם לא יקרו

במדינת ישראל ראש הממשלה לא יבזה – ועוד בפומבי – שר בממשלתו, יום אחר יום, ברציפות, ארבעה ימים לפחות. בוודאי שהוא לא יעשה זאת לשר הכי נאמן לו.

במדינת ישראל ראש הממשלה לא יבזה – ועוד בפומבי – גיבור לאומי, פדוי–שבי, רק משום שזה האחרון לא תמך בו בהצבעה זו או אחרת בכנסת.

אם היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, היה פוסל את עצמו מלטפל בתיקי משפחת נתניהו, לאור ההיכרות ביניהם, ולאור העובדה שביבי היה זה שעשהו היועץ המשפטי לממשלה, ביבי נתניהו לא היה אומר “אם הייתי יודע שהוא יפסול את עצמו לא הייתי ממנה אותו לתפקיד הזה“.

בעיית המסתננים במדינת ישראל, יחסית לגודלה ולבעיות הביטחון שלה, חמורה שבעתיים מזו של ארצות הברית, אבל, בניגוד לדונאלד טראמפ, מדינת ישראל לא תפריד ילדי מסתננים מהוריהם, ובוודאי שלא תתלוש תינוקות משדי אימן, בעודם יונקים.

אצל דונאלד טראמפ דברים כאלה – וחמורים מהם – הם דבר של יום ביומו.

והשאלה היא בשביל מה אתם צריכים את חלאת–האדם הזאת.

האם חסרים פוליטיקאים רפובליקנים, שמרנים, אוהבי–ישראל, שאתם זקוקים דווקא לו?

את דונאלד טראמפ היטיב לתאר קולין פאוול, מזכיר המדינה בתקופת הנשיא הרפובליקני ג’ורג’ בוש הבן, שהגדיר אותו כ“national disgrace and an international pariah” (“קלון לאומי ומנודה בין לאומי”) – דברים שהוא אמר פחות מחודשיים לפני הבחירות בהן זכה טראמפ בנשיאות, וכיום הם הולכים ומתאמתים מיום ליום.

דונאלד טראמפ הוא אדם שאסור לקבל ממנו מתנות, ואם מוכרחים – צריך לעשות בסימטה חשוכה, באין רואה, ולא בראוותנות כמו שנעשה עם חנוכת השגרירות בירושלים.

אנחנו עדיין לא יודעים כיצד יגמור טראמפ את כהונתו בבית הלבן, אבל הוא מסובך בחקירות (הרבה יותר מביבי שלנו), והולכים ומתרבים הסימנים שהוא יגמור יותר גרוע מריצ’ארד ניקסון, אשר סיים את הקריירה שלו בקבורת חמור, והשאלה היא איך ניראה בעולם כולו כחבריו של דונאלד טראמפ המנודה.