תחת הכותרת איילת שקד חושפת את הצביעות של אהרון ברק, וכותרת המשנה במאמר ארוך תוקפת שקד את נשיא בית המשפט העליון לשעבר ומודה: כל יום במשרד המשפטים אני מתקדמת עוד צעד ביצירת אלטרנטיבה דמוקרטית למהפיכה החוקתית“ (המרכאות הסוגרות בלבד – באחריות האתר המפרסם), מביא לנו אתר סרוגים (3.2.2018) את מכתבה של שרת המשפטים, איילת שקד, אל נשיא ביהמ“ש העליון לשעבר, אהרן ברק, ומקדים:

בעקבות רעיון (כך! – ש‘ נ‘) זועם בידיעות אחרונות, מגיבה שרת המשפטים איילת שקד בטור ארוך לטענותיו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר.

חבל רק שהאתר לא נותן לנו קישור אל הראיון עצמו, ושלמעט ציטוט אחד גם השרה עצמה אינה מביאה לנו את הדברים שכנגדם היא יוצאת.

והנה הטקסט, פרי מקלדתה של שרת המשפטים של מדינת ישראל, עם הערותי, צעד–צעד:

פרופסור אהרון ברק, שלום וברכה,

האמת שאני צריכה להודות לך על הדברים שאמרת בראיון לידיעות אחרונות של היום. אחרי הכל, לא בכל יום אדם כמוך פורש באופן ברור כל כך את תפיסת העולם שלו. אני מאמינה שריבוי הדעות והעמדות, ולעיתים אפילו “מלחמת הרעיונות“, משכללים את השיח ומקדמים אותנו לתפיסה מורכבת ומדוייקת יותר של הדמוקרטיה הישראלית.

ובכל זאת, לפני שאתייחס לרעיונות שהבעת, אני מוכרחה לומר משהו על צורת המחלוקת שאתה מנהל. האתיקה קודמת מבחינתי לכל פילוסופיה משפטית ודרך ארץ כמובן שקדמה לתורה.

כשמדברים על “צורת” המחלוקת הדבר מזכיר לי את ה“באיזה סגנון אדוני מדבר“, ואני גם לא יודע מה זה “צורת המחלוקת“, אבל זה לא משנה: כאשר מתחילים דבר–ביקורת בביקורת על ה“צורה“, או על ה“סגנון“, הרי זו “הפגזת ריכוך” – ריכוך תת–התודעה של הקורא, כדי שיעכל ללא תהיות גם את התבשיל שבא בעקבותיה.

לבד מכך שלכל אורך “הטור הארוך” הזה (566 מלים, זה “ארוך“?!) המילה “אתיקה” לא חוזרת אפילו פעם אחת נוספת, ואין אנו יודעים במה דיעותיו השונות של אהרן ברק – עם כל המחלוקות שיש בציבור נגדו ונגד “דיעותיו השונות” – אכן לוקות בחוסר “אתיקה“, נשאלת השאלה מה הקשר בין המחלוקת (הלגיטימית) שלה עם אהרן ברק לבין אתיקה.

ושאלה קשה עו“ד יותר: מה לאיילת שקד המושחתת ולאתיקה.

קחו, למשל, את שחיתות ה“סולמית” בהוצאה לפועל:

שחיתות בהוצאה לפועל, גניבת מיליארדים: על המטפסים על ה“סולמית“;

גניבת מיליארדים במערכת ההוצאה לפועל: על שיטת הסולמית – כולם מושחתים, כוווווולם!

מי אם לא איילת שקד חיפתה ומחפה על מושחתי ה“סולמית” בממלכת ההוצאה לפועל, הנמצאת באחריותה המיניסטריאלית? ואיזה אינטרס יש לה להגן על שחיתות–המיליארדים הזאת, אם היא לא גורפת לכיסה הפרטי את חלקה בשלל המושחת?

וראו גם:

איילת שקד, אנטומיה של כישלון ושל שחיתות

איילת שקד, אנטומיה של כישלון ושל שחיתות (ב): אוטיזם ושחיתות בלשכת השרה

ולכן, מבחינתי, ובהמשך לאמירתה כי “האתיקה קודמת מבחינתי לכל פילוסופיה משפטית ודרך ארץ כמובן שקדמה לתורה” אני אוסיף: וטוהר המידות קדם לדרך ארץ, לאתיקה ולתורה גם–יחד.

והלאה אל אותו “טור ארוך” (566 מלים, כאמור), הערוך כ“מכתב” אל אהרן ברק, אבל אין אנו יודעים אם הוא גם נשלח אל ה“נמען” שלו:

קוראי הראיונות איתך אינם יכולים לפספס את העובדה המצערת שעבורך אוכלוסיית העולם מתחלקת לשתי קבוצות: הקבוצה שמסכימה איתך והקבוצה שלא מבינה (לא חלילה אותך; פשוט לא מבינה). מצער לגלות כל פעם מחדש שיריב אידאולוגי שמבין משהו, ואולי אף מחזיק בתפיסה שונה של צדק הוא קבוצה ריקה מבחינתך.

לזרוק לחלל, כמובן מאליו, דבר כזה, בלי להביא את הדברים עליהם היא מסתמכת, ובלי שנוכל לדעת אם החתול–בשק הזה אכן “ראוי למאכל אדם“? – מה זה, אם לא קשקשנות–גרידא?

והאם עבור איילת הכושלת אוכלוסיית העולם לא מתחלקת כך?!

והלאה, ראש פרק:

כל יום במשרד המשפטים אני מבטלת את המהפכה שלך

משפט אחד שאמרת בראיון תפס אותי במיוחד ויש בו משהו: “אם חוק יסוד החקיקה יעבור זה יחזיר את המשפט הישראלי 25 שנה אחורה“.

זה ענף הדמגוגיה אותו אני מכנה “שימוש מניפולטיבי בעובדות אמת“: בוודאי שאם חוק מסויים מבטל חוק קודם, הוא מחזיר את המשפט אחורנית, עד ערב חקיקתו של החוק הקודם, אבל השאלה אינה אם הוא מחזיר את המשפט אחורנית (כאמור: בוודאי שהוא מחזיר!), אלא אם הדבר “טוב ליהודים“, או רע להם, ולכך איילת הכושלת לא נותנת לנו כל תשובה – עד לסוף ה“נאום” הזה.

וממשיכה הכושלת:

התכוונת בוודאי למהפיכה החוקתית שחוללת ושהדמוקרטיה הישראלית עוד לא סיימה ללקק את הפצעים שזו יצרה בה.

הנה הכריכה הרב–מפרקית שאנחנו כל כך אוהבים:

“התכוונת בוודאי למהפיכה החוקתית” …

כן, כולנו יודעים למה הכוונה, ולא צריך להיות שרת משפטים כדי לדעת זאת;

“שחוללת” …

כאשר כורכים את זה יחד עם “המהפכה החוקתית“, אף אחד לא שם לב לכך שאת המהפכה הזאת חוללה הממשלה הכי ימנית שהייתה לישראל – ממשלת יצחק שמיר, אשר, בשנת 1992, העבירה בכנסת את חוקי–היסוד אשר כוללים את “פסקות ההגבלה“, מכוחן שאב ביהמ“ש העליון (ולמען הדיוק: שאבו כל בתי המשפט) את הכוח לבקר את חוקי הכנסת.

ואם לא די בכך, בא לנו חה”כ לשעבר אוריאל לין, שהיה, באותה העת, יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, מטעם סיעת הליכוד, ומגלה לנו (ישראל היום, 7.8.2018) כי “היה ברור לנו שבחוק הזה אנחנו מעניקים לביהמ”ש העליון את הסמכות לבטל סעיפי חוק העומדים בסתירה לחוק היסוד, וזה מה שבאמת קרה בפועל”.

הנה, איילת, את רואה? זו לא הייתה המהפכה של אהרן ברק, אלא של הימין המסורתי, בגירסתו הכי ימנית.

“ושהדמוקרטיה הישראלית עוד לא סיימה ללקק את הפצעים שזו יצרה בה“.

הייתי שואל את השרה הנכבדת לאילו “פצעים” היא מתכוונת, אבל כיוון שהשרה הכושלת סותמת ולא מפרשת, וגם ברור לי שהיא לא תענה, אם נשאלנה, אתן כאן במקומה דוגמה לאחד ה“פצעים” האלה.

לאחר שהדמוקרטיה הישראלית (בהצבעת–רוב של חברי הכנסת, “המחוקק הריבון שנבחר כדין ומשקף את רצונו של הציבור, שהוא הריבון האמיתי“, בלה–בלה–בלה) חוקקה את חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס“ה-2005, באו גורמים ימניים אשר סרבו לקבל את עקרון “הפרדת הרשויות” ולא השלימו עם רצון העם, אשר בא לידי ביטוי בחוק שחוקקה הכנסת הריבונית, אשר נבחרה כדין, בלה–בלה–בלה, ועתרו לבג“ץ בדרישה לבטל את החוק שחוקקה הכנסת אשר, כאמור, נבחרה כדין ע“י העם היושב בציון, ומבטא את רצונו.

העתירה, למי שלא יודע, או לא זוכר, נדחתה ברוב של עשרה שופטים “סמולנים“-ליברליים, אשר קבעו שהחוק נחקק כדין, ורק שופט אחד – ימני–שמרני, עסקן–עבר בליכוד (מפלגה ימנית, למי שלא יודע) – קיבל את העתירה כנגד החוק, בפסק–דין שאינו אלא מניפסט פוליטי מובהק (אדמונד לוי, איך לא).

הנה כי כן, מי שמנסה לפצוע את הדמוקרטיה הישראלית, ולפגוע בעקרון הפרדת הרשויות אינם אהרן ברק וחבריו השמאלנים–ליברליים, אלא דווקא הימין השמרני, אשר נאחז בציפורניו במהפכה החוקתית של אהרן ברק, אליה ואליו איילת הכושלת מכוונת את חיציה.

חבל רק שהיא לא עשתה שיעורי–בית לפני שהיא חושפת את הטיפשות שלה.

עד כאן להפעם. אנחנו נמשיך לקרוא את המכתב הזה, צעד אחר צעד, וגם ננסה למצוא בדבריה של שרת המשפטים רמז – ולו קלוש ביותר – לחוסר ה“אתיקה” שהיא מייחסת לאהרן ברק.

ודוקו: אני עצמי לא רואה באהרן ברק סמל לאתיקה, ויש לי בטן מלאה עליו (שבאה לידי ביטוי במאמרים לא מעטים שלי עליו), אבל לעת הזאת אנחנו לא עוסקים כאן באהרן ברק, אלא באיילת שקד.