במדינות העולם מלבד ישראל חסינות השופטים הינה מוגבלת. למשל בארצות הברית. שם, מתדיין שרואה עצמו נפגע יכול להגיש תביעה נגד השופט. אשר חסינותו לא תעמוד לו. בישראל חסינות השופטים הינה מוחלטת גם אם החלטה שפוטית נתנה מתוך רשלנות, זדון או מניעים מושחתים ואין לנפגע כל אפשרות להגיש תביעה נגד שופט. חסינות כזו הינה כפירה בשויון ופגיעה קשה בניזוק. ככלל לכל עובדי הציבור במדינה ישנה חסינות לאלו כמה טעמים:

1.בחשש מפני הרתעת יתר ולפגיעה קשה בתפקוד עובדי השירות הציבורי. שמא האחריות תהפוך אותם להססנים ולנטולי יוזמה. 2. בחשש מפני שיבוש בפעולת המנהל ולריבוי תביעות סרק שהצורך להתדיין יחייב השקעת זמן ומשאבים. 3. בחשש מפני עיוות השיקול הדעת של הגורם המחליט. 4. בחשש בדבר עומס כבד על הקופה הציבורית ומפני הצפת בתי המשפט בתביעות. 5. רצון לשמור על כבוד הדדי בין הרשויות. כאן מתבקשת החלטת רשות שיפוטית בעניין החלטה שנתנה רשות שיפוטית אחרת.

לעובדי ציבור הוענקה חסינות חלקית שאינה כוללת התרשלות. לבתי המשפט הוענקה חסינות מלאה. וכך נקבע בסעיף 8 לפקודת הנזיקין :

“אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוט” חסינותו של אחד מחברי הרשות השופטת הינה מלאה. גם אם התרשל אף פעל מתוך מניע פסול, לא ניתן לתבוע אותו על מעשיו”

בישראל נהנתה הרשות השופטת מאמון מלא. אך האם תוצאת אמון זה צריכה להיות מתן זכויות לרשות השופטת בלא הטלת החובות המוטלות על כל עובד ציבור אחר? נראה שהוחלט לנצל לרעה את האמון שנתנו אזרחי ישראל בבית המשפט, לאמור אם אזרחי ישראל נותנים אמון בבית המשפט הוא יכול להרשות לעצמו מה שבתי משפט בארצות אחרות לא יעלו על הדעת. על סמך מה נתנו את אותו אמון מלא? נראה שלא מתוך ידע על תפקודה כי המידע היה מועט מאוד. מדינה לא מפותחת זו התאפינה בחוסר מידע לציבור. נראה שבזכות האתוס הציוני,”אנו בארץ לבנות ולהבנות בה”. מי היה מעלה על הדעת שלאחר אלפיים שנות גלות לאחר מה שעבר על עמנו יהיו אלו שופטים מתוכנו אשר ינהגו כשטנים. במדינה צעירה שאוכלוסיתה ברובה חסרת תודעה דמוקרטית ורוב מדינאיה חסרי ידע מהי דמוקרטיה, לשופטים עזות מצח לדרוש ככל העולה על רוחם, וכמשפטנים להכין את הדרך לשליטה מוחלטת לחוסר מחויבות כלפ הציבור. שר המשפטים הראשון פנחס רוזן (פרוגרסיבים, ליברלים עצמאיים) אשר עשה כל שנתבקש על ידי שופטים, הביא בשנת 1959 בפני הכנסת את החוק לתיקון פקודת הנזיקין האזרחיים, הרשה לעצמו להצהיר: “ברורה חשיבות העקרון של אי תלות השופטים, סעיף 13 לחוק השופטים, תשי”ג-1953. הקובע: “אין על השופט מרות זולת מרות החוק”, “להבטיח את אי תלותה של הרשות השופטת בכל רשות אחרת במדינה. ….. להבטיח משפט צדק, חופש ואומץ הכרעה בידי השופטים. אולם באותה המידה חשובה חסינות השופטים לא רק בפני ידן של שאר הרשויות במדינה, אלא גם מפני תוצאות אפשרויות של הכרעותיהם ופסקי דינם”. לדעתו כפי שהתבטא: “אין ספק כי הצדק עשוי להיפגע, והאומץ הדרוש לשם חריצת משפט אולי ייעדר, אם יעמוד השופט מול האיום בהסקת מסקנות לרעתו מפסק דינו או ממעשים אחרים שהוא עושה תוך כדי מילוי תפקידו השיפוטי”…

שר המשפטים הראשון – פנחס רוזן טען שאם שופטים יעמדו בפני איום לתביעה נגדם במידה וישפטו שלא כהלכה יפגע הצדק! וכי ניתן להעלות על הדעת טענה יותר מופרכת מזו? אם יתבעו על שפיטה זדונית הרי שלא התביעה קובעת את תוצאת המשפט, אחרים שופטים זאת.מובן שתמיד ישנם מתלונני שוא לכן יש משפט לשיקול ולהחלטה. אלא שכאן ביטל השר כל אפשרות לנפגעים להפרע “על שופט לא חלה אלא מרות החוק” אך אין מי שיאכוף את החוק עליו כיון שהוא נהנה מחסינות ואין רשות יעודית המטפלת באכיפת חוקים על שופטים. על פי הגיון זה מדוע על האוכלוסיה כולה לא תוכל מרות חוק שכזאת, אשר אין למרות חוק זאת כל אכיפה כדי שלא יפגע שיקול דעתה של האוכלוסיה מאיום בהסקת מסקנות? מכאן שהשר פנחס רוזן החיל את הגדרת העצמאות השיפוטית זו עצמאות לא רק מפני רשויות אחרות אלא גם מפני מחויבות כלפי הציבור אותו הוא אמור לשרת. הצהרתו הבאה בולטת בחוסר מוסריותה התהומית “ומוטב שאדם פרטי אחד ייפגע בזכויותיו במקרים יוצאים מן הכלל, מאשר יהיו השופטים נתונים להשפעה, ולו במידה קטנה, של מורא מפני תוצאות שיפוטם”, האם אותה אמת מידה תקפה גם לאנשים מהישוב כלומר מוטב שאזרח א’ יפגע מאזרח ב’ ומלבד שלא תהיה מורא לאזרח ב’? כל זה בשם האוביקטיביות המלאה הנדרשת משופט. האם כך באמת מושגת אוביקטיביות? לדעתו הרחיב את הגדרת העצמאות השיפוטית אך למעשה סתר אותה. הרי על השופט מופעלים לחצים מצד רשויות אחרות ואין לו מחויבות שכנגד כלפי הציבור.

השופט ברק” “תנאי חיוני לקיומה של רשות שופטת עצמאית, ובלתי תלויה, הוא באמון הציבור, זהו אמון הציבור בכך, כי הרשות השופטת עושה צדק על פי דין, זהו אמון הציבור, כי השפיטה נעשית באופן הוגן, ניטראלי, תוך מתן יחס שווה לצדדים וללא כל אבק של ענין אישי בתוצאה”. במציאות כאשר צד אחד הוא רשויות המדינה לא קיים יחס שווה בין הצדדים עדיפות ניתנת למדינה. בעלי דין שניזוקו מעולות אינם יכולים לתבוע את השופט. ככל שמתרבים מקרים אלו המגיעים לידיעת הציבור הוא חסר אמון כלפי הרשות השופטת. החסינות המלאה לא רק שאינה מגבירה את אמון הציבור אלא מבטלת אותו וגורמת לזעם. במיוחד לאור העובדה שאין מי שיחקור ויודא שהשפיטה נעשית באופן הוגן וניטרלי. החסינות שהוענקה לחברי הרשות השופטת מתחילה ומסתיימת בם עצמם. חסינות זו אינה חלה על המעבידה, המדינה, ואינה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה בקשר להחלטות ופעולות של שופטיה וניתן היה להגיש תביעה נגד היועץ המשפטי או נגד הממשלה. כך על סמך חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי”ב 1952. אלא שבשנת 1959 עם הוחתה של הצעת חוק לפיה “מעשה או מחדל שנעשה תוך כדי מילוי תפקיד שיפוטי, לא ישמש עילה לתביעה על נזיקין אזרחיים,” חלה החמרה נוספת סעיף מבטל כל אפשרות שאזרח יוכל לקבל פיצויים בעד הנזק שנגרם לו על לא עוול בכפיו, ואם שר המשפטים בא להגן על חסינות שופטים הרי חסינות כזאת מרחיקה לכת עד כדי שהאזרח נשאר בלתי מוגן וחייבים קדם כל להגן על זכויותיו של אזרח העלול להפגע..

לפי החוק העברי יש להטיל אחריות על מעשה שנעשה בזדון ולא רק ברשלנות אך שר משפטים פנחס רוזן לא חשב שהטלת אחריות היא דרך נכונה וטען שאינו מעלה כלל על הדעת שדבר כזה יקרה. אם כך לא העלה כלל על הדעת שיקרה מה שקורה כדבר שבשגרה. יחד עם זאת טען “אבל לקבוע בחוק שהמדינה אחראית לנזיקין הנגרמים על ידי שופטים, בעוד שהשופטים חסינים – זוהי לדעתו דרך מאד בלתי אחראית. מכיון שאותו לחץ מוסרי יורגש על ידי השופטים, והם כבר לא ירגישו את עצמם כל כך חפשיים בגישתם אל משפט”. נוסח פקודת הנזיקין האזרחיים, 1944 המאפשר הגשת תביעה נגד המדינה בשל עוולה שביצע שופט, אך אינה מחייבת את בתי המשפט, בועדת חוק ומשפט הוחלט שלא להכריע בשאלה. מכאן שזהו תפקידו של בית המשפט הפרשן המוסמך של החוק. בכנסת קבעו שהראוי להעניק לשופטים חסינות אישית מפני תביעות בנזיקין. הכנסת העדיפה את רצון השופטים לחסינות על פני טובת בעלי הדין הניזוקים. מאותם שיקולים חששו מהטלת אחריות על המדינה. אולם השאירו פתח לעשיית צדק לניזוק ומניעת עוול למי שנפגע מעוולה של שופט, לא רק עבור הניזוק, אלא עבור המערכת אשר תגביר את אמון הציבור במערכת השפיטה. האמצעי של האזרח לתבוע את המדינה הוא עתירה לבג”ץ. אלא שבג”ץ הוא בית משפט ושופטיו הם אותם שופטים של בית המשפט העליון ואלו כלל אינם מעוניינים להודות בעולות בית המשפט, מפני שמטבע בריאתה עושה כל מערכת סגורה ככול שביכולתה לחפות על מחדלי חבריה. זה סוד הישרדותה של כל גילדה לאורך ההסטוריה. הרי הם אלו שניסו באמצעות תחיקה בכנסת גם לבטל את אחריות המדינה על שופטיה, ומובן שלא יתנדבו לאשרה. די לראות מה קורה כאשר מוגשות עתירות לבג”ץ שלא בעניין שפיטה, העתירות ברובן נדחות והעותר מחוייב בקנס כבד.

המסקנה המתבקשת מכל אלו היא שבניגוד לכללי הדמוקרטיה המודרניצת שמסדה הוא המוסר האנושי שמקורו במורשת ישראל, שופטי מדינת ישראל אינם ככל האדם. הם לעולם אינם נתונים להשחתת מידות וכל פיקוח חוקי עליהם ואכיפתו מזיק לשמירת המידות שלהם. פרופ’ טדסקי: “במקום הנטיה לריבוי החסינים, שאיפת המשפטנים צריכה להיות ביטול החסינות בכל מידת האפשר. החסינות אינה תופעה נעימה משום כפירתה בשוויון, פגיעתה בניזוק; ויש לברך על כל צמצום שיתחולל בה”. על פי, הענותו של שר המשפטים פנחס רוזן והענות הכנסת לדרישת השופטים, עקרון אי התלות השיפוטית קיבל מימד חדש על פיו שופטים פיתחו אי תלות שיפוטית בחוק, באתיקה השיפוטית ובכללי הצדק הטבעי. הם אינם חוששים ממרות הדין שהרי מי שאינו כפוף למרות כלשהי אין עליו כל מרות בודאי לא מרות הדין. זו משפיעה על פעולותיו לטוב או לרע. נוצר מצב מגוחך וחסר הגיון על פיו השופטים אחרים, פטורים בעצמם מקיום חוקים וכללים. השופטת דפנה אבניאלי בעבודת המחקר לתואר דוקטור הסתייגה מהחסינות המוחלטת שהוענקה לשופטים. וטוב שהסתייגות זו באה משופטת מכהנת כך זוכה להתיחסות מה שהשכל הישר של כל אזרח אומר. נראה כי החסינויות הקיימות היום, רובן ככולן מיושנות, מיותרות ומזיקות והינן תוצר של הימנעות מעמידה בדרישות מקצועיות ומהתקדמות והתייעלות ראויה למען האזרחים. ספק אם קיים נימוק ראוי ואמיתי המצדיק את קיומן של אותן חסינויות כלפי תאגידים ופקידי ממשל בהשוואה למקבליהם בשוק האזרחי.