מדינת ישראל מפסקת רגליה לפני דונאלד טראמפ

מאת simha | 12/06/2018 |

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/32756

שמחה ניר, עו“ד

*** נניח שדונאלד טראמפ היה מוכן לתת לנו הכרה בירושלים כבירת ישראל, ולהעביר את השגרירות לירושלים תמורת לילה עם שרת המשפטים, איילת שקד … האם היא הייתה מסכימה?

הצילום להמחשה בלבד (מי זוכר את הדמות הזאת?)

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 78 שנים אנוכי היום (15.6.2017), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו“ד רבה המלחמה!

“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

תחזית המקסימום–מינימום

במאמר למתמוגגי דונאלד טראמפ: זכרו את אופורית ששת הימים! נתתי את תחזית המקסימום–מינימום (מבחינת ישראל) של התהליך המדיני בעקבות “מהלך ירושלים” של דונאלד טראמפ (הכרה בירושלים כבירת ישראל, והעברת השגרירות אליה), אשר, כאמור, יש המכנים אותו “שיחות השלום“, וגם ניחוש זהיר איכן תיעצר המחט בין המקסימום למינימום (קרוב יותר לצד הרע לישראל).

כך חזיתי:

המקסימום, מבחינת ישראל:

הפלשתינאים זוחלים על ארבע אל שולחן המשא–ומתן, בידעם מראש כי:

ירושלים – off the table;
שתי מדינות לשני העמים – off the table;
מדינה אחת לשני העמים – off the table,
שיחות השלום יהיו בחסות ארצות הברית של אמריקה;
וחוץ מזה, איך לא, שיחות שלום ללא תנאים מוקדמים.

כאשר הפלשתינאים כבר ישובים אל שולחן המו“ם, הם יתמקחו, יתמקחו ויתמקחו, ובסוף יחתמו בראשי תיבות על נוסח ההסכם, שייחתם בטקס חגיגי קבל כל העולם, ואז ביבי שלנו שולף את ה“אס” שלו, את הרגע–רגע המפורסם: הטקס יתקיים בשגרירות ארה“ב בירושלים, ובאותו המעמד הפלשתינים יצהירו שהם מכירים בכך שיוסף שפרינצק היה יו“ר הכנסת הראשונה, ושאורן חזן הוא חבר הכנסת העשרים.

כאן כבר פוקעת נכונותם של הפלשתינים לסבול השפלה, הם קמים והולכים, וביבי מכריז: אתם רואים? כמו שאמרתי לכם – הפלשתינאים מציבים תנאים קטנוניים, הם לא רוצים שלום!

המינימום, מבחינת ישראל:

הפלשתינאים לא באים אל שולחן המו“ם;
הרש“פ מחליטה על התפרקות מרצון, משלמת מקופתה המדולדלת את כל מה שהיא יכולה למשפחות השאהידים, משכורות לעובדי הציבור ולאחרים, ומחזירה לביבי את המפתחות;
הרשויות המקומיות בשטחי הרש“פ הולכות בעקבות הדרג המדיני, מתפרקות גם הן מרצון, ואומרות לאבו–מאזן רגע–רגע, אם אתה הולך אל ביבי, קח איתך גם את המפתחות שלנו!
מהומות פורצות בכל הגדה המערבית, משטרת ישראל מגייסת 10,000 שוטרים חדשים כדי לשמור על הסדר הציבורי שם;
החמאס בראשות איסמעאיל הנייה אינו מצטרף ל“חגיגת” ההתפרקות–מרצון, ורצועת עזה עולה באש;
בהתנגשויות בין החמאס לכוחות הביטחון של ישראל נהרגים 10,000 פלשתינאים ו-200 חיילי צה“ל;
הקהילה הבינלאומית והאם העברייה הקולקטיבית מתגייסות להפסיק את הטבח;
בארצות הברית עולה נשיא חדש אשר לא יכול – ולא רוצה – להסיג אחור את מהלך–ירושלים של טראמפ (הכרה בה כבירת ישראל, והעברת השגרירות לירושלים), אבל מכריז על הכרה במדינה הפלשתינאית ובמזרח ירושלים כבירתה, ומקים במזרח ירושלים (על מקרקעין השייכים לממשלת ארה“ב, או נרכשו על ידה כדין) את שגרירות ארה“ב בפלסטין;
מפלגת הבית היהודי מבעירה את מדינת ישראל, מדינת ישראל נכנסת לקלחת הבחירות המכוערת ביותר שידעה;
הבית היהודי מציגה את סיסמת–הבחירות המרכזית שלה, עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב, וזוכה ב-37 מנדטים, הליכוד ב-15, ישראל ביתנו 10, החרדים 7, כל השאר מקבלים 51 מנדטים ונשארים באופוזיציה;
בממשלה שקמה בעקבות הבחירות מכהן נפתלי בנט ראש הממשלה, שר החוץ ושר החינוך; איילת שקד שרת הביטחון ושרת המשפטים; בנימין (ביבי) נתניהו השר לתיאום יחסי ישראל–ארה“ב, אביגדור (איווט) ליברמן השר לעניינים אסטרטגיים; משה גפני שר האוצר, יעקב ליצמן שר הבריאות ושר הדתות ו30 תיקים האחרים מחולקים לסיעות הקואליציה לפי מפתח של 1.769230769230769 תיקים לכל מנדט בכנסת;
נשיא ארה“ב החדש מכריז כי השלום בין ישראל לפלשתינאים הוא בראש מעייניו, ומציע לישראל 100 מיליארד דולר ולפלשתינאים 40 מיליארד דולר, הכל בפריסה לחמש שנים ולמטרות אזרחיות בלבד – בתנאי שיישבו יחד, ויגיעו להסכם שלום. אם צד אחד יסכים להיכנס למו“ם ללא תנאים מוקדמים, והצד השני יציב תנאים מוקדמים – הצד שיסכים להיכנס למו“ם יקבל רבע מהסכום שהוצע לו, לתשלום מיידי, וללא כל תנאי על אופן השימוש בכסף;
הפלשתינאים נענים להצעה, ומסכמים לשבת אל שולחן המו“ם ללא תנאים מוקדמים, ישראל מסכימה גם כן ללא תנאים מוקדמים, אבל בכפוף לכך שירושלים היא off the table, פתרון שתי המדינות לשני העמים הוא off the table, ופתרון מדינה אחת לשני העמים – גם הוא off the table;
הפלשתינאים מקבלים 10 מיליארד דולר, קונים בכסף הזה ציוד צבאי – ומשתמשים בו כנגד ישראל;
בהתנגשויות המחודשות בין החמאס לכוחות הביטחון של ישראל נהרגים 30,000 פלשתינאים ו–3,000 חיילי צה“ל;
האלוף שמואל גונן (גורודיש) קורא את נאום ה“יורים ובוערים” של סבו המנוח;
הקהילה הבינלאומית והאם העברייה הקולקטיבית מתגייסות להפסיק את הטבח;
ממשלת ישראל מסרבת לקיים את הפסקת האם המוצעת ע“י האו“ם;
מועצת הביטחון של האו“ם מקיימת הצבעה על הצעת החלטה הקוראת לגרש את ישראל מהארגון ולהטיל עליה סנקציות, ארה“ב לא מטילה וטו, וישראל מוצאת עצמה מחוץ לאו“ם;
הכנסת מסיימת את מלוא הקדנציה, מתקיימות בחירות חדשות, והשמאל מעלה את כוחו מ-51 מנדטים ל-63 מנדטים.

בסוף התחזית אמרתי: אני מזמין את כל החפץ לתת תחזית משלו, ובעוד 2000 שנה ניפגש לראות מי כיוון קרוב יותר אל התוצאה הנכונה (הקפה והביסקוויטים עלי, בכל מקרה).

על המחיר שכל אחד מאיתנו מוכן לשלם על מהלך ירושלים של טראמפ

במאמר דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב (יג): נאום–תשובה לפרופ‘ חובב טלפז, מעריץ עיוור העליתי את שאלת המחיר שעלול לעלות לנו מהלך ירושלים של טראמפ, וזאת בתשובה לשאלתו ה“מנצחת” של טלפז:

מי שעדיין לא איכפת לו אם ירושלים מוכרת ע“י שאר העולם כבירתנו, כנ“ל לגבי העברת השגרירות לירושלים – שיקום.

וכך עניתי לו:

כדי להסיר ספק – אין לי שום התנגדות להכרה בירושלים כבירת ישראל, בין ע“י ארה“ב, בין ע“י כל שאר מדינות העולם, ולהעברתן לירושלים של כל השגרירויות (כולל האמריקנית) – בתנאי שזה יהיה בחינם, וכיהודי טוב אומר: אם זה בחינם – תנו לי את זה פעמיים.

מי שרוצה להציע לי את זה במחיר גבוה מאפס – שיגיש לי הצעה מסודרת, יסמן X במקום המיועד לחתימה, ואני אשקול ברוח אוהדת כל הצעה (אולי אסכים, אולי לא).

אומר מראש: אם מציעים לי את הכרת ירושלים ע“י שאר העולם כבירתנו, ואת העברת השגרירות לירושלים במחיר של “שערה משערות ראשו של ילד יהודי” – אני מזדרז להסכים, לפני שהמציע יתחרט, אבל אם מציעים לי את אלה במחיר של מאה הרוגים לשנה (בחזית העיקרית – ירושלים, ובחזיתות המשניות שייגררו אחריה – עזה, לבנון וכו‘) – אני קם ואומר: לא, תודה.

ובאשר לכל הצעת מחיר שהוא בין–לבין, אני, כאמור, מתחייב לשקול אותה ברוח אוהדת, אבל לא מתחייב לקבלה.

כמה מפתיע, אף אחד לא מוכן לומר איזה מחיר – בדם, דמים או בכל דרך אחר – הוא מוכן לשלם תמורת מהלך ירושלים, וגם אף אחד לא מוכן לשאול אותי איזה מחיר אני עצמי הייתי מוכן לשלם תמורתו.

מבחינת השמאל – אלה סבורים כי מהלך ירושלים ירחיק את השלום, וממילא יגרור מחיר דמים –קל או כבד – שאין הם רוצים בו.

מבחינת הימין – אלה בטוחים שהמהלך דווקא יקרב את השלום, ואף אחד – כמה מפתיע – לא מוכן להביא בחשבון אפשרות שהוא טועה. אף ימני לא מוכן להגיד אני בטוח שהמהלך יקרב את השלום, אבל, למקרה שטעיתי, אני מוכן להקריב כך–וכך חיי אדם.

אף אחד חוץ ממני לא מוכן לומר איזה מחיר הוא היה מוכן לשלם תמורת המהלך, למקרה שהשקפתו תתגלה כמוטעית. אני כן – משום שגזרתי על עצמי עמימות פוליטית, כדי שלא ייחסו לי מוטות פוליטית. ראו: האוריינטציה הפוליטית של עו“ד שמחה ניר, מאמר בו הבהרתי עד כמה, ומדוע, אני מתנזר ממזוהות פוליטית, וגם הבהרתי מהי עמדתי לגבי כל הסדר מדיני אפשרי בשטח שממערב לירדן.

תקיפת הבעייה מכיוון אחר

אני אנסה לתקוף את הבעייה מכיוון אחר – לא פוליטי, ולא שייך לשאלה מה תחזית השלום והמחיר של הנשאל.

הבה נניח שדונאלד טראמפ, מחבר The Art of the Deal, לא הבטיח לנו שום דבר בעניין ירושלים, ועכשיו הוא בא להתמקח איתנו.

נניח שהוא אומר אני מוכן לתת לכם את ירושלים, תמורת לילה עם שרת המשפטים, איילת שקד…

אני יודע שאיילת שקד מאוד רצתה את מהלך ירושלים, ומאוד שמחה כשקיבלנו אותו, אבל אני בטוח שאם זה היה התנאי, היא הייתה דוחה אותו בשאט–נפש, ומחכה לנשיא האמריקאי הבא, כי איילת שקד היא אשת כבוד, והיא לא תמכור את גופה – אפילו לא למען הכרה אמריקאית בירושלים כבירת ישראל, כולל העברת השגרירות האמריקאית לירושלים.

ומה עם גילה גמליאל, השרה לשוויון חברתי? גם היא הייתה דוחה את הרעיון בשאט–נפש, כי גם היא אשת כבוד.

ומה עם סופה לנדבר, שרת העלייה והקליטה? גם היא אשת כבוד.

ומה עם מירי רגב, שרת התרבות והספורט? אני מפחד לשאול, ואני גם לא בטוח שטראמפ יסכים, כי עם כל הביקורת שיש לי עליו, בכל הנוגע לנשים דווקא יש לו טעם לא רע.

ועכשיו תשאלו אותי, שמחה, עם יד על הלב, לו היית אישה, האם אתה היית מסכים?

ובכן, עם יד על הלב – עם כל נשיא אמריקאי אחר – אולי (ואולי לא), אבל עם דונאלד טראמפ – בעד שום בירה שבעולם לא הייתי מסכים.

ומדוע לא? משום שהוא מגעיל, ומשום שהסכם אצלו זה לא הסכם, ואחרי שהוא יגמור הוא יקום, ירכוס את מכנסיו ויגיד ההסכם הוא רע, אני לא מכבד אותו.

למדינת ישראל אין כבוד עצמי

מדינת ישראל והעם היהודי לא חייבים, וגם לא היו חייבים, לטראמפ שום דבר תמורת מהלך ירושלים, כי הם כבר נתנו לו מראש את התמורה.

כאשר ביבי נתניהו בא לקונגרס לנאום כנגד תכניתו של אובמה לעשות עם האיראנים את הדיל האיראני, ולתמוך במאמצי–הנגד של הרפובליקאים – זו הייתה המנה הראשונה.

כאשר יהדות ארה“ב הזמינה את טראמפ לנאום בפני ה-AIPAC, ומחאה לו כפיים – זו הייתה המנה השנייה, וכאשר היא הצביעה עבורו בבחירות – זו המנה השלישית, אשר לא מן הנמנע כי הטתה את הכף לטובתו, בבחירות הצמודות של נובמבר 2016.

חוץ מזה, טראמפ עצמו אמר שמדינת ישראל לא חייבת לו דבר, כי הוא עשה זאת למען האינטרס האמריקני בלבד.

כיוון שמדינת ישראל לא הייתה חייבת לו דבר, היא יכלה לשלוח לו מכתב–תודה מנומס בדואר הדיפלומטי, עם הערת–שוליים לפיה הוא רשאי לרכוש מגרש, עבור השגרירות, להגיש בקשה להיתר בנייה, וכשיקבל את ההיתר – להתחיל בעבודה.

אבל לא, מדינת ישראל החלה בפסטיבל–אדירים.

זה החל בטקס חנוכת השגרירות בבניין של הקונסוליה האמריקאית בשכונת ארנונה.

זה המשיך בתחרות בין משרדי הממשלה והרשויות המקומיות – תחרות פרועה של הצהרות–כוונה – לקרוא תחנות רכבת, רחובות וכיכרות על שמו של דונאלד טראמפ, כאשר הראשון לצאת עם זה היה שר התחבורה (והבטיחות בדרכים, לא לשכוח) ישראל כץ, אשר הציע – בלי תכניות עבודה, בלי לברר את ההשלכות הפוליטיות והאחרות – לבנות מתחת לעיר העתיקה בירושלים מנהרה לרכבת תת–קרקעית שתגיע עד לכותל המערבי, ובקצה יתנוסס לתפארה השלט תחנת דונאלד טראמפ.

עם שוך גלי ההתלהבות הראשוניים ממהלך ירושלים דומה היה כי מדינת ישראל גילתה מידה מסויימת של שפיות, אבל ממש בימים האלה התבשרנו על חנוכת פארק טראמפ בעיר קרית ים.

ראו איזו חגיגה.

סופו של טראמפ

הגם שבפוליטיקה קשה לתת תחזיות, והגם שאיש לא מזלזל בכישורי ההישרדות של דונאלד טראמפ, אין לכחד שהקרקע בוערת מתחת לרגליו – לא רק מיום כניסתו לבית הלבן, אלא כבר ממוצאי יום הבחירות, כאשר – בניגוד לכל הסקרים – הוא גבר על הילארי קלינטון, ונבחר כנשיא ה-45 של ארה“ב.

טראמפ הולך ונמאס על אזרחי ארצו, הוא נמאס על המדינות הידידותיות לארה“ב, והוא נמאס גם על בכירי מפלגתו – אלה שיעיפו אותו בליל הסכינים הארוכות, אשר עשוי להגיע במוצאי בחירות אמצע–הקדנציה (mid-terms), ה-6 בנובמבר הרוב.

הגם שטראמפ אינו עומד לבחירה בבחירות האלה, הן נחשבות, לכל הדיעות, כמעין “משאל עם” על דונאלד טראמפ, ואם המפלגה הרפובליקנית תאבד את השליטה על שני בתי הקונגרס, הכישלון ייזקף לחובתו, ומפלגתו לא תסתכן בהמשך נשיאותו עד נובמבר 2020, מחשש שהיא תאבד גם את הנשיאות וגם מושבים נוספים בקונגרס.

הבעייה של טראמפ התחילה בכך שכדי לנצח בבחירות הוא נזקק לקולות גם מהשמאל, חוץ מהקולות שמימין (הבסיס הרפובליקני–קונסרבטיבי, איך לא), שממילא היו מובטחים לו, וכדי למשוך אותם הוא הבטיח להם לחם, שעשועים ושנאת–זרים, אבל כאשר צריך לנהל את המדינה אחרי הבחירות עולה הבעייה ללכד את הערב–רב, וזה פועל לרעתו.

הוסף על כך שבמפלגה הרפובליקנית יש בעלי–ערכים שאינם סובלים את טראמפ, בגלל השקרים, ההפכפכנות ושאר התכונות הרעות שלו, ישנם גם קונסרבטיבים שהוא “שמאלי” מדי עבורם, ישנם גם המצדדים בשוק חופשי ובגלובליזם וכו’, וכולם יחד מקוננים על שטראמפ “גנב להם את המפלגה“.

הוסף לכך את הרפובליקנים אשר החליטו שלא להתמודד מחדש על מקומם בקונגרס, ואלה כבר לא מפחדים שטראמפ יפגע בהם, וספק אם היה בארה“ב נשיא שמצבו כל כך רעוע במפלגתו–הוא, כמו דונאל ג’יי טראמפ.

ומעל לכל: החקירות בהן הוא מסובך – הרבה יותר מאשר ביבי שלנו.

עד כמה מצבו לא מרנין במיוחד, ראו את המאמר Trump is hurtling toward a Nixonian ending.

מדוע אני מעלה את הנושא הזה? משום שאם יקיר–נפשנו זה יזכה לקבורת–חמור, מה נעשה אם כל האתרים שהקמנו לכבודו? איכה נישא את החרפה, ואיכה נביט בראי, בלי להיבוש ולהיכלם?

ביום חנוכתה של שגרירות ארה“ב בירושלים, תחת הכותרת דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב (ט): אצל ברק אובמה זה לא היה קורה, ביקשתי להראות לכם, הקוראים, “עם מי יש לנו עסק“, ולסיום הקשיתי:

מדוע דווקא היום?

מדוע אני מעלה את הדברים האלה דווקא ביום בו נחנכת שגרירות ארה“ב בירושלים?

משום שמדינת ישראל לא מתביישת לקבל מתנות כאלה מאדם כמו טראמפ – שקרן, הפכך, לא אמין, ומושחת חסר בושה, אשר משחית את כל הסובבים אותו – כולל חברי הקבינט שלו, וכולל כאלה שהוא מינה אותם בידעו שהם מושחתים.

ישנו סיפור על חייל יהודי בצבא בעלות הברית, במלחמת העולם השנייה, שפנה אל הרב הצבאי שלו בשאלה: מה לעשות כאשר הצבא לא מספק בשר כשר?

ענה לו הרב: תאכל את הבשר, כי זה פיקוח–נפש, אבל אל תמצוץ את העצמות.

בסמטה חשוכה, לא לאור היום

מדינת ישראל קיבלה מדונאלד טראמפ מתנה שאי אפשר לסרב לה – הכרה בירושלים כבירת ישראל, והעברתה של השגרירות האמריקאית לירושלים.

זו מתנה שבהחלט ראוייה למכתב–תודה רשמי, בדואר הדיפלומטי, יחד עם הערה: תרכשו מגרש איפה שאתם רוצים, תגישו בקשה להיתר–בנייה, מדינת ישראל היא מדינת–חוק דמוקרטית, ואתם רשאים לעשות הכל, במסגרת הזאת.

מתנה כזאת, מנשיא אמריקאי שהוא מוקצה מחמת מיאוס בכל העולם, צריך לקבל בסימטה חשוכה, לעת ליל, אבל מדינת ישראל עשתה מזה חגיגה גדולה, לאור היום.

מדינת ישראל מוצצת את העצמות, בהנאה וברעש גדול.

תחת הכותרת דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב (ח): קרית האמת על שם דונאלד טראמפ אמרתי כי “מזל שהרעיון לקרוא אתרים בארץ על שמו של טראמפ ירד מהפרק, לפני שאנחנו ממיטים על עצמנו קלון וכלימה“, וגם הבעתי ניחוש מי “צינן” את ההתלהבות הזאת, וסיימתי במלים האלה: