דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב (יג): נאום-תשובה לפרופ’ חובב טלפז, מעריץ עיוור

מאת simha | 05/06/2018 |

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/32711

שמחה ניר, עו“ד

*** תגובה למאמר ילדותי וקשקשני של פרופסור לחקלאות המגדיר את עצמו כ“בקיא ביחסי ארה“ב וישראל“, אבל לא מבין דבר בכל הנוגע לדונאלד טראמפ *** איך הצליח המיליארדר הנוכל מניו–יורק לטמטם את כל מדינת ישראל

אורד ווינגייט של המאה ה-21?

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 78 שנים אנוכי היום (15.6.2017), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו“ד רבה המלחמה!

“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הערות אקדמה

זהו הפרק השלושה–עשר בסדרה דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב, המוקדשת לבני עמי, בני ארצי, לציבור הישראלי שרובו (עדיין) מוכן לנשק את מדרך כף רגלו של הנוכל המושחת הזה, ואינם מסוגלים להבין שעם אנשים כאלה לא מסתובבים שלובי–יד ברחוב הראשי, ואם כבר מוכרחים לקבל ממנו מתנות – צריך לעשות זאת בסמטה חשוכה, באין רואה.

כיוון שהמאמר נשוא נאום–תשובה זה דן במהלך–ירושלים של דונאלד טראמפ (הכרה בירושלים כבירת ישראל, והעברת השגרירות האמריקאית אליה – להלן יכונו גם “מהלך ירושלים“), וכל מי שלא מתמוגג מהמהלך הזה נחשב “סמולני“, אתחיל ממה שהבהרתי כבר מזמן: אני לא חלק מהמחלוקת הפוליטית שמפלגת היום את הציבור בישראל בין הימין לשמאל, ומי שרוצה לנהל חשבונות עם השמאל הישראלי – שלא יעשה זאת על גבי הכחוש.

ראו את האוריינטציה הפוליטית של עו“ד שמחה ניר, מאמר בו הבהרתי עד כמה, ומדוע, אני מתנזר ממזוהות פוליטית, וגם הבהרתי מהי עמדתי לגבי כל הסדר מדיני אפשרי בשטח שממערב לירדן.

ראו גם את המאמר הזה: חיות טרף (א): אסתר חיות מקשקשת על “זכויות האדם“, ומשקרת במצח נחושה, ללא בושה

ואת המחזה הזה: בנימין (ביבי) נתניהו ואסתר חיות מדברים דמוקרטיה

אשר שניהם מתייחסים למתיחות בין המערכת הפוליטית, אשר כיום נוטה בבירור ימינה, לבין הממסד המשפטי, אשר עדיין נוטה שמאלה.

שרת המשפטים, איילת שקד, חותרת בגלוי “להימין” את מערכת המשפט, ותארו לעצמכם מצב בו היא השלימה את “מפעל חייה” זה, ואילו המטוטלת הפוליטית תנוע שמאלה …

מה יקרה אז? לא קשה לנחש: השמאל, שהיום מגן על מערכת המשפט, והימין, שתוקף אותה, יחליפו צדדים, ואילו אני לא אצטרך להחליף אפילו חצי פסיק. ראו:

הבג“ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים – זה על הימין;

הבג“ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים (ב): הפעם זה בשמאל.

ואם זה עדיין לא מספיק לכם, קחו, למשל, את שלושת המאמרים שלי על כביש 443 והבג“ץ:

כביש 443: שאלה לתוקפי פס“ד הבג“ץ;

כביש 443: שאלה (מס‘ 2) לתוקפי פס“ד הבג“ץ: האם קראתם את פסק–הדין?

כביש 443: על בטחון ועל יושר אינטלקטואלי,

וכן את המאמר שלי על דוח ועדת אדמונד לוי: אם לא הירדנים, מי היה הריבון עד 1967?

וגם: תגובה להרצאתו של עו“ד אביעד ויסולי על “חוקיות השימוש בצה“ל למטרות שאינן הגנה על המדינה“.

ותבינו עד כמה אני “אוניברסלי“.

ואבהיר: אני לא רואה שום בושה – לא ב“ימניות“, ולא ב“שמאלנות“, ואני מכבד את כולם, אבל אני לא חלק מהמחלוקת הפוליטית שמפלגת היום את הציבור בישראל (כמה מפתיע: איש אצלנו לא מדבר על סלע–המחלוקת הקלאסי בין הימין לשמאל: על הקפיטליזם–סוציאליזם), ומי שרוצה לנהל חשבונות עם השמאל הישראלי – שלא יעשה זאת על גבי הכחוש.

חובב טלפז – בעל המאמר בו אדון בפרק זה (להלן גם “המאמר“) – מציג את עצמו כ“פרופסור, צוות מכון וולקני והפקולטה לחקלאות בעבר. בעלים ומנכ“ל חברת לידם – מערכות תוכנה, חברה העוסקת במערכות אופטימיזציה ממוחשבות ללוויינים וכן בתחומי בקרת חממות. בקיא ביחסי ארה“ב וישראל” (ההדגשה – שלי), ואני, כמובן, קטונתי מהתמודד עם זולתי על מערכות תוכנה ובקרת חממות, ועם מי שמציג את עצמו כ“בקיא” בתחום מסויים, בלי לציין מהי רמת בקיאותו באותו התחום.

אני גם לא אציג את עצמי כ“בקיא ביחסי ארה“ב וישראל“, אבל דברים שרואים מכאן (ארה“ב, בה אני נמצא כעת) לא רואים בישראל – ובהמשך תבינו, בין השאר, כי לא צריך להיות בקיא ביחסי ארה“ב וישראל כדי להבין מי זה דונאלד טראמפ.

בנוסף להתמודדות שלי עם המאמר עצמו, אני מבקש להראות בנאום–תשובה זה, כ“מוצר לוואי“, כי כאשר אנחנו פולטים שטויות בלי לחשוב מעבר לקצה החוטם, אנחנו חייבים להביא בחשבון את האיפכא–מסתברא היהודי, אשר יכול להשתמש כנגדנו בשטויות שאנחנו פולטים.

כדי להראות עד כמה פשטני מאמרו של טלפז התכוונתי מלכתחילה למלא את תפקיד “פרקליטו של השטן“, דהיינו להגן – לצורך הצגת הדברים בלבד – על זכותם וצדקתם של הפלשתינאים בעניין זה או אחר, אבל משסיימתי את הכתיבה התברר לי כי השגתי את מטרתי בלי כל צורך להגן על זכותם זו (שאני אפילו לא נוקט עמדה לגביה).

הערות מבוא

כדי להסיר ספק – אני מבהיר כבר עכשיו כי אין לי שום התנגדות להכרה בירושלים כבירת ישראל, בין ע“י ארה“ב, בין ע“י כל שאר מדינות העולם (אפילו איראן וצפון קוריאה, אם מישהו רואה בכך כבוד רב), ולהעברתן לירושלים של כל השגרירויות (כולל האמריקנית) – בתנאי שזה יהיה בחינם. מי שרוצה להציע לי את זה במחיר גבוה מאפס – שיגיש לי הצעה מסודרת, יסמן X במקום המיועד לחתימה, ואני אשקול ברוח אוהדת כל הצעה.

חוץ מזה – אני ממליץ לכל הקורא לגבש לעצמו עמדה בשאלה מה גובר על מה – מיתוס לאומי או כיבוש בכוח.

ועוד המלצה: לקרוא את המאמר למתמוגגי דונאלד טראמפ: זכרו את אופורית ששת הימים! – לפני שאתם ממשיכים הלאה.

ועכשיו למאמר עצמו.

כך נוצר מיתוס לאומי

פותח טלפז (ההדגשה הכפולה – במקור):

כאלף שנים עברו מאז “הליכתו” של אברם (לימים אברהם) “מארצו וממולדתו” לפני כ-4000 שנה עד שדוד המלך הפנים שאין לדחות עוד הקמתה וביצורה של בירה לעם היהודי היושב בציון הלא היא ירושלים.

הנה זה מתחיל: אברהם אבינו נולד באור כשדים (דרום תורכיה של היום), ומשפחתו יצאה לנדודיה, במטרה להגיע לארץ כנען, אבל היא לא הגיעה לשם, והשתקעה בחרן (גם כן דרום תורכיה של היום) – תופעת הנדודים במטרה לשפר את איכות החיים לא הומצאה ע“י הישראלים בקליפורניה.

בשלב מסויים החליט אברהם (אז עדיין אברם) להמשיך לבדו לנדוד דרומה – אולי כדי למצוא בסיס כלכלי טוב יותר, או, אפילו אקלים נוח יותר (היום יהודי העולם נוהרים לפלורידה שטופת–השמש, אבל אז עדיין לא היו יהודים בעולם, וגם פלורידה לא הייתה מה שהיא היום).

כותבי ההיסטוריה של עם ישראל גורסים כי נגלה לו האלוהים, לאברם, וציווה עליו לעשות כן, אבל אין שום הוכחה מדעית לקיומו של האלוהים (שאלו את מהנדסת המחשבים איילת שקד, שאלו אפילו את הפרופ‘ טלפז עצמו).

כותבי ההיסטוריה של עמים אחרים, דתות אחרות, גם הם גורסים “התגלות אלוהית” זה או אחרת, והעדר ההוכחה המדעית לקיום אותו “אלוהים” משותף לכל הדתות.

מה זה “נגלה לו האלוהים“?

לי, למשל, נגלה “אלוהי טוהר המשפט“, ואמר לי שאני אהיה שר המשפטים של מדינת ישראל, אבל כדי לחסוך ממני 27 שנות ישיבה בכלא (ע“ע נלסון מנדלה, למשל), הוא ציווה עלי לצאת את הארץ באופן זמני, ולנטות את אהלי במקום בו אוכל להמשיך את מפעל–חיי: מאבק למען חברה ישראלית צודקת יותר, מערכת משפט נקייה משחיתות והסתאבות, וכו‘.

הסיכוי שחלומי יתגשם הוא קלוש עד אפסי, אבל אם אגיע/לא אגיע למחוז חפצי – האם יש בכך הוכחה ש“אלוהי טוהר המשפט” אכן קיים/לא קיים?

אם לא אגיע – יגידו עליו שאני “הוזה“, אבל אם אגיע – אולי מישהו יגיד כי אכן “יש אלוהים בשמים“, ויראה בסיפור הזה משום “הוכחה מדעית” לקיומו של “אלוהי טוהר המשפט“.

אז כל זה לא ממש נראה לי.

סביר מאוד שבהליכתו לארץ כנען היה לו לאברם מספיק זמן להעלות במוחו הקודח כל מיני סיפורים, אותם פיתח וסיפר לילדיו בשעת השינה.

אבי ז“ל גם כן סיפר לי בילדותי כל מיני סיפורים, כמו, למשל, שבצעירותו הוא הרכיב 20 איש על אופניו. יכול להיות שהוא היה סופרמן (כנראה שלא) אבל, כמה נורא, כמה עצוב, אין אופנים המסוגלים לשאת משקל של 20 בני אדם (אפילו ילדים) בלי לקרוס תחתיהם.

יש לזכור כי כאשר אלוהים נגלה לו, אברם עדיין לא היה יהודי, וגם בהמשך, בארץ כנען, הוא היה עובד–אלילים ומקריב קורבנות–אדם, אשר, על פי מצוות האל (אותו האל!), היה מוכן להקריב את בנו, את יחידו אשר אהב, את יצחק, אבל כנראה שהוא התפכח ברגע האחרון, כאשר הוא ראה איל נתפס בקרניו בסבך העצים, וזה נתן לו רעיון …

עכשיו רק תשאלו איך היה מתפתח המיתוס הלאומי אלמלא האיל אשר נתפס בקרניו בסבך העצים.

אני עצמי לא יודע, אבל ההערכה שלי, המבוססת על כך שהטבע אינו סובל וואקום, היא שכל ציבור אתני נוטה לפתח לעצמו מיתוס לאומי, ואלמלא האיל הנ“ל סביר מאוד להניח שהיה קם לנו “אבי האומה” בדמותו של אדם אחר.

כדאי לזכור שגם לסיפור יעקב והמלאכים, העולים בסולם ויורדים בו, אין לנו שום ביסוס זולת סיפורו האישי (אם היה כזה, ולא הומצא ע“י כותבי התנ“ך), ואפילו כיום, אחרי קרוב ל-4000 שנה, עדיין המדע לא הצליח ליצור אפשרות להקליט חלומות.

סיפור הנדודים לא תם

אברם (עכשיו כבר אברהם) אכן השתקע בארץ כנען, אבל תוך שניים–שלושה דורות ירדה רמת החיים, היה רעב בארץ, וניניו של אברהם ירדו מצריימה. הם ירדו כ“מהגרי עבודה“, אבל השלטון עשה אותם עבדים, עד אשר הגיע החוליגן הידוע, אשר גילה מנהיגות והצליח לתמרן את פרעה לשלוח את עמו מעליו: משה רבנו.

אז בני ישראל הבינו שמצרים כבר אינה גליק גדול, והם קיבלו עליהם את מנהיגותו של משה (עם התקוממויות ספורדיות, פה ושם).

גם בדרך חזרה לארץ כנען משה לא היה הכי ממושמע, וכאשר, למשל, האל ציווהו לדבר אל הסלע למען ייצאו ממנו מים, משה האימפולסיבי וחסר–הסבלנות הכה בסלע במטהו (בשביל הקטליזציה, איך לא) ועל כך הוא נענש (מנגד תראה את הארץ, וגו‘), אבל אלוהי ישראל העניש בכך גם את עמו–הוא, שהקפריזה האלוהית הותירה אותו ללא מנהיג.

הרשו לי לקפוץ לרגע – רק לרגע – למעלה מ-3,000 שנה קדימה, ולשאול: איפה לכל הרוחות היה אלוהי ישראל כאשר עמו היה על סף הכחדה? האם ייתכן שהוא בילה בנעימים במיטתה של גברת חיפאית כלשהי?!

ושוב: אני לא שולל מיתוסים לאומיים, אבל שום מיתוס לאומי אינו נקודה ארכימדית לעצמו.

ושוב אל המשפט הפותח

כפי שראינו לעיל, המאמר פותח כך:

שימו לב שהכותב שם במרכאות את “ארצו ומולדתו” של אברהם, כדי להכניס לנו לראש כי ארצו ומולדתו האמיתית הייתה ארץ כנען, אבל, מה לעשות, ארץ מולדתו הייתה דרום תורכיה, ולא כנען.

שימו לב להדגשה הכפולה (במקור) של המילה “בירה” (מילה המופיעה במאמר עוד פעמיים), על מנת “להסביר” לנו שאין מדינה ללא בירה (כאילו שאנחנו לא יודעים), ובהמשך נראה כיצד הכותב מנסה לחזור לתת–ההכרה שלנו: אין מדינה ללא בירה – אין מדינת ישראל ללא ירושלים בירתה – אין בירת ישראל ללא דונאלד טראמפ – אין מדינת ישראל ללא דונאלד טראמפ … מה שהיה להוכיח.

על קונצים כאלה זרקו אותי מהבצפר העממי, ועד היום הם לא נותנים לי לחזור.

להחדרת מסקנות לתת–התודעה של הקורא, או השומע, קוראים דמגוגיה, ובמקרים רבים, כמו כאן, זה נעשה ע“י שימוש מניפולטיבי בעובדות אמת ובעקרונות נכונים.

מה אנחנו למדים מהמשפט הפותח הזה?

אנחנו למדים שמאז גבולות ההבטחה עברו על העם הנייד שלנו כאלף שנים עד שהוא “הפנים” שהוא רוצה להתמקם בארץ כנען, ולבנות בה את מדינתו ובירתו.

כך ויקיפדיה:

על פי המסופר במקרא הייתה ירושלים עיר יבוסית, עד שדוד המלך כבש והפך אותה לבירת ממלכתו.^[12]

הנה כי כן, בניגוד לרושם שסיום המשפט הפותח של המאמר (“הלא היא ירושלים“) מנסה לטעת בנו – ירושלים מעולם לא הייתה בירת “ההבטחה האלוקית“, אלא תשתית אורבנית קיימת, שנבנתה ע“י אחרים ונכבשה על ידינו בפעולה צבאית.

ונמשיך:

החרה החזיק אחריו המלך שלמה שבנה בה את בית המקדש. אין מולדת בלי בירה המהווה מרכז השילטון, לרוחו של העם, לסמליו ומורשתו. פשוט זה לא היה. כמו שאברהם גילה לדאבונו את “וְהַכְּנַעֲנִי, אָז בָּאָרֶץ” כך הבין וביצר דוד את בירת העם בחומה אדירה שלא יכלו לה רבים וגדולים משוחרי רעתה. אבל גם אלה הצליחו פעמיים להגלותנו.

הנה כי כן, דור לדור יביע אומר, דוד כבש, שלמה ביסס את מרכז השלטון והפולחן, אבל … בא כובש אחר, ואמר לנו “קישטה“, כמו שהילדים אומרים.

והלאה:

אחד מפלאי העולם היא התופעה שלאורך אלפיים שנות גלות קראו היהודים לפחות פעמיים ביום “בשנה הבאה בירושלים הבנוייה” כשהם פונים מזרחה.

הגם שזה בספק, אני מוכן להניח כי לאורך אלפיים שנות גלות קראו היהודים לפחות פעמיים ביום “בשנה הבאה בירושלים הבנוייה” כשהם פונים מזרחה, וכי זה אכן “אחד מפלאי העולם“, אבל נשאלת השאלה איזו זכות נקנית, או “משוריינת“, בדרך הזאת.

“בשנה הבאה” – זה “מחר–מחר” בלשוננו היום, לציון דברים שנדחים שוב–ושוב, בלי כל כוונה רצינית לעשותם אי–פעם.

כאשר מדברים על אלפיים שנות גלות, ועל ה“פנייה מזרחה“, לא מדברים על הגלויות הקצרות באלף שלפני הספירה (שהצריכו פנייה מערבה), אלא על מה שקרוי גלות רומי, שהתחילה עם חורבן הבית השני (70 למניינם) והסתיימה לכל המוקדם עם העלייה הראשונה (1881 – 1904 למניינם), ונשאלת השאלה מה מנע מיהודי הגולה לחזור למולדתם כל אותן השנים.

התשובה הבלתי–נמנעת היא שהם הרגישו מצויין בגולה הזאת, ניהלו עסקים, טיפסו במעלה הפוליטיקה והגיעו גם לעמדות מיניסטריאליות, ואולי אפילו למעמד של משנה–למלך – כולל במשטרים ערבים–מוסלמיים.

האם היהודים שגלו/הוגלו מהארץ אשר על הגדה המזרחית של הים התיכון ראו בגולה משהו זמני, מעין “קליפורניה” של “רק שנה–שנתיים, לעשות קצת כסף, ולחזור“?

אכן, ישראלים רבים בארה“ב יצאו באמונה שלמה שזה רק ל“שנה–שנתיים” אבל התרגלו למצבם, השתקעו, קיבלו אזרחות אמריקנית, הקימו משפחות ועסקים, אבל כאשר הגיע המשבר הכלכלי של נשיא ארה“ב ג‘ורג‘ W בוש (2001 – 2009) רבים מהם פתאום “נזכרו” בארץ אבותיהם – וכך גם היהודים ב“גלות רומי“, הם “נזכרו” בארץ אבותיהם כאשר ענני האנטישמיות החלו להעיב על שמי אירופה.

על זיקתם של יהודי הגולה לירושלים

האם היה ברור ליהודי הגולה שהמקום היחיד אליו יישאו פניהם הוא “ארץ ציון, ירושלים“? ממש לא.

אומר טלפז:

בקונגרס הציוני הראשון בבאזל היה ויכוח גדול היכן להקים מדינה וברוב גדול הוחלט על ירושלים היא ציון. שום דבר לא היה פשוט למימוש ההחלטה. העולם התרגל ליהודי הגולה, הנודד, חסר מולדת שלא לדבר על מדינתו שניגזלה.

הוא, כמובן, שם את הדגש על “ברוב גדול“, ולא על “ויכוח גדול היכן להקים מדינה“, והשאלה המתבקשת היא מה הוא היה אומר, בשנת 2018, אם הקונגרס הציוני הראשון (באזל, 1897) היה מחליט – בין ברוב גדול, בין ברוב דחוק – להקים את מדינת היהודים במקום אחר על הגלובוס, ואותה המדינה הייתה פורחת ומשגשגת?

האם הוא היה מגנה את העם היהודי על כך שהוא העדיף את “סיר–הבשר, הבצלים והשומים“, על פני שיבה למולדתו ההיסטורית, לארץ המובטחת, ולו גם במחיר של “לנצח תאכל חרב“?

ייתכן שאני, לו הייתי נדרש להביע עמדה בשנת 1897, הייתי מעדיף את “ציון במשפט תיפדה“, על אף המחיר, אבל אם הייתי מתעורר, אחרי 100 שנים, ורואה את השחיתות וההסתאבות במערכת המשפט – הייתי מקלל את יומי על הבחירה האומללה הזאת, שעלתה לעם היהודי באלפי חיי אדם, ולא הביאה לו את ה“במשפט תיפדה“.

ומה אתה אומר, פרופ‘ חובב טלפז?

דוד בן גוריון לא התכוון לומר את מה שאתה רואה כמחלוקת בינך לבינו

וממשיך טלפז:

אלה משלנו הטוענים כיום, לא להאמין, שמספיק שאנחנו מכירים ביהדותנו או בבירתנו היא ירושלים זה 3000 שנה טומנים לא רק את ראשם בחול, אלא את כל גופם עמוק מאד באדמת בזלת חונקת. אפילו בן–גוריון טעה במחצית המשפט הראשון באומרו: “לא חשוב מה אומרים הגויים, חשוב מה עושים היהודים“.

אודה כי בהתחלה התקשיתי להבין את הפיסקה הזאת, שהרי גם הוא מתבסס על המיתוס הלאומי שלנו, אבל בסוף הבנתי: אמנם ירושלים היא בירתנו גם בלי הכרת הגויים, אבל הכרה כזאת בהחלט לא תזיק.

אלא מאי? אם בן גוריון, לשיטתו של טלפז, טעה ב“לא חשוב מה אומרים הגויים“, וצריך היה, אם הבנתי אותו נכונה, לומר “חשוב מה עושים הגויים” (ופעולות כמו הכרה בירושלים כבירת ישראל, והעברת השגרירות אליה, הן בהחלט “מה עושים הגויים“), הרי שהדוגמאות שהוא מביא להמחשה אינן קשורות לאמירתו המפורסמת של בן גוריון.

הנה “כמה דוגמאות על קצה המזלג” שהכותב מביא לנו:

הספרדים גירשו יהודים מספרד בשל יהדותנו אלא אם ימירו דתם.
הנאצים הדביקו ליהודים טלאי צהוב נטלו מהם את שמם וצרבו בידם מספר, זמן קצר לפני השמדתם ההמונית במחנות (אגב את רעיון הטלאי הצהוב הם קיבלו ממוחמד). כל זאת במסגרת תהליך ה“שואה“.
אפילו בנות הברית סרבו במשך כשנתיים להפציץ את מחנות ההשמדה המרכזיים בזמן מלחמת העולם השנייה. בפשטות – לא ספרו את היהודים.
ספרות שיטנה תהומית פותחה נגד היהודים. ששיאה נמצא ב“זקני ציון” ושאריות משמעותיות נלמדות בבתי הספר הפלסטינאים בימנו אלה.

הן לא קשורות לבן גוריון, משום שהוא לא אמר “לא חשוב מה יעשו הגויים“, וממילא הוא לא כרך פעולות חיוביות (כמו הכרה בירושלים) יחד עם פעולות שליליות (כמו השמדת היהודים), אבל מה לא יעשה הדמגוג המצוי כדי לטמטם אותנו.

וישנו משהו מטעה עוד יותר בהבלעה של הסירוב להפציץ את אושוויץ לתוך שאר הדוגמאות, שהרי שאר הדוגמאות מדברות על רדיפה אקטיבית של היהודים, ואילו ההימנעות מהפצצת אושוויץ הייתה לכל היותר מחדל, אבל לא פעולה אנטישמית.

וחוץ מזה, ההימנעות מלהפציץ את אושוויץ הינה עניין מורכב אשר, ככל הנראה, עדיין נלמד ע“י ההיסטוריונים, ובוודאי שאין לסכמו בחמש מלים (“בפשטות – לא ספרו את היהודים“) הנשלפות מהשרוול אגב דיון במהלך ירושלים של דונאלד ג‘יי טראמפ.

רוצה לדון בסוגיה הזאת – גם אותי היא מעניינת כבר שנים רבות, אז כתוב מאמר, שלח לי אותו (וברשותך גם אפרסמו) – ונדבר.

ועכשיו לנושא עצמו

כעת, אחרי שהוא טימטם אותנו סחור–סחור, עובר טלפז לגופו של עניין: הכרה בירושלים כבירת ישראל.

פותח המחבר במשפט רב–מפרקי על נשיא ארה“ב הארי טרומן:

אפילו הנשיא טרומן – לו אנו חייבים את הכרת האו“ם בישראל כמדינה – לא מנע את החלטת אותו האו“ם על בינאום ירושלים ביודעו הייטב את משמעות הדבר. קשה להמעיט במשמעות ההחלטה הזו. מדינה ללא בירה נחשבת לפג שנגזר עליו לשהות בפגייה עד שיוחלט עתידו בידי גורמים חיצוניים. אבריו החיוניים יימצאו על שולחן דיוני הרופאים המנתחים לקראת ניתוחי תיקון מומים.

ראשית – מה פירוש “לא מנע“? האם מובן מאליו שהוא חייב היה “למנוע“? גם מדינות אחרות “לא מנעו” את הדבר, ואני, אולי בבורותי, עדיין לא שמעתי תלונה כזאת.

שנית – מה פירוש “ביודעו היטב את משמעות הדבר“? בוודאי שהוא ידע, אבל הוא לא היה נשיא מדינת ישראל, אלא נשיא ארה“ב, ובתור שכזה עליו לחשוב גם על האינטרסים של ארצו, וגם על מעמדה בקרב אומות העולם.

חוץ מזה, מה רציתם שהאו“ם יעשה כאשר הוא מטפל בסכסוך בין לאומי שעדיין לא תם, ואשר במרכזו עיר הקדושה לכל הדתות?

כן, כן … אתם תגידו “נשק הנפט“, “הכל אינטרסים“, וכו‘, אבל האם בפוליטיקה הישראלית עצמה האינטרסים והכוח לא משחקים? איפה אתם חיים?!

שלישת – מה פשר “קשה להמעיט במשמעות ההחלטה הזו“? האם מישהו טען כי “קל” להמעיט במשמעותה?!

ורביעית: אני מוכן להסכים כי “מדינה ללא בירה נחשבת לפג שנגזר עליו לשהות בפגייה עד שיוחלט עתידו בידי גורמים חיצוניים. אבריו החיוניים יימצאו על שולחן דיוני הרופאים המנתחים לקראת ניתוחי תיקון מומים“, אבל המחלוקת אינה על כך, אלא על דברים אחרים, ובינתיים יש למדינת ישראל בירה (ירושלים) גם בלי הכרה, ויש לה מוסדות בירושלים, ונשיא המדינה מאמין שגרירים זרים ומארח נשיאים וראשי מדינות – הכל במשכנו הרשמי (בירושלים, כמובן).

אכן, בהחלט רצוי יותר, רצוי מאוד, שכל מדינות העולם תכרנה בירושלים כבירת ישראל, ושכל השגרירויות תהיינה בירושלים (וכן רצוי הדבר גם לגבי כמה משרדים ממשלתיים שלנו, כגון משרד הביטחון, המטה הכללי של צה“ל, בית הדין הצבאי לערעורים, המרכז למיפוי ישראל, השירות המטאורולוגי ועוד), אבל לומר כי בלי ה“אטריבוטים” האלה מדינת ישראל “נחשבת לפג שנגזר עליו לשהות בפגייה עד שיוחלט עתידו בידי גורמים חיצוניים“, וכי אבריה החיוניים “יימצאו על שולחן דיוני הרופאים המנתחים לקראת ניתוחי תיקון מומים“?

נו, באמת … פרופ‘ טלפז, עם יד על הלב: האם באמת עלובה עד כדי כך נראית לך מדינת ישראל של לפני מהלך–ירושלים של טראמפ?

ואיך אפשר בלי אובמה

ומהארי טרומן – בדילוג קליל על פני עשרה נשיאים אמריקניים היישר לברק אובמה, כאילו נושא ירושלים היה בהתקדמות מתמדת, כל נשיא אמריקני קידם אותו במשהו, עד אשר –

כל התהליכים המדיניים לאורך 70 שנותינו נעצרו בחריקת בלמים צורמת ונפיצה כאשר עלה נושא ירושלים לשולחן הדיונים, כולל 50 השנים מאז שיחרורה בדמי בנינו היקרים. הכרזתנו מעל כל במה שהיא היא בירתנו הנצחית התמוגגה כלא היתה.

אז לא, ממש לא. המימשל האמריקני הבין שהנושא הזה הוא בעייתי מבחינת ארה“ב, וגם בכירי מימשלו של טראמפ התנגדו למהלך הזה (ובוודאי לתיתו למדינת ישראל ללא תמורה פוליטית מצדה), ואפילו טראמפ עצמו, כאשר הגיע הזמן להחליט בפעם הראשונה (לפי החוק הנשיא היה רשאי לדחות את המהלך הזה, כל פעם לחצי שנה), הוא הסביר לראש ממשלתנו, בנימין נתניהו, שזה “לא כל כך פשוט” (ודחה את המהלך).

ויש לי, בהקשר הזה ממש, כמה שאלות אל הכותב המלומד:

האחת – מאימתי “הכרזתנו” (או הכרזה כלשהי) היא “נקודה ארכימדית” לעצמה ולמכריז אותה?

השנייה – האם משהו “התמוגג” (התכוונת, מן הסתם, ל“התפוגג“, וכך אני מניח) אצלנו, כתוצאה מההחלטה מס‘ 2334 שאתה מתכוון אליה, ומדבר עליה מיד, בהמשך?

והשלישית – מדוע לספסר ב“דמי בנינו היקרים” כאשר הדבר לא מוסיף שום חיזוק לעמדת ישראל בוויכוח עצמו?

והלאה:

כדוגמה מנקרת עיניים, “הפליא” לעשות אובמה, נשיאה של ידידתנו האמיתית היחידה, כאשר תיזמן באמנות את החלטת מועה“ב 2334 ל“זמן הפציעות” של כהונתו – 23 דצמבר 2016 – כאשר הוא יודע להפליא שהנשיא שנבחר זה כחודש וחצי וממתין עוד כחודש לכניסתו לתפקיד, מתנגד לה נמרצות בכל נימי נפשו.

פרופסור נכבד, פרק הזמן שבין הבחירות לבין כינונו של ממשל חדש אינו “זמן פציעות“, והנשיא הוא הנשיא החוקי עד לרגע השבעתו של הנשיא הבא (20 בינואר שלאחר הבחירות, שעה 1200). כך ויקיפדיה:

זמן פציעות או תוספת זמן הוא פרק זמן שבסמכותו של שופט כדורגל (או שופט במשחק ספורטיבי אחר) להוסיף בסיומה של כל מחצית במשחק.

הוספת זמן פציעות ואורכו תלויים בשיקול דעתו של השופט: מטרת ההוספה היא לדאוג שהמשחק ייארך תשעים דקות נטו (כל מחצית 45 דקות), ולכן כאשר המשחק לא התעכב כלל במהלך המחצית, לא יתווסף זמן בסופה. אם היו כדורים חופשיים רבים, הוצאות חוץ, עיכובים בשל פציעה, חילופים וכדומה, מאריך השופט את המשחק על פי שיקול דעתו. זמן פציעות ממוצע אורך 2-4 דקות, אך במקרים חריגים (כגון הפסקת המשחק לזמן ארוך בעקבות השלכת נפץ) הוא יכול אף להיארך יותר מ-10 הדקות.

את מספר הדקות שקבע השופט מסמן השופט הרביעי.

“זמן הפציעות” הפוליטי היחיד הזכור לי היה בישראל, כאשר, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הכנסת השביעית האריכה את כהונתה ודחתה את הבחירות עד ל-31.12.1973.

אבל הרשה לי, פרופסור נכבד, להציע לך הסבר אחר למה שאובמה “הפליא לעשות“, בתקווה לקבל את תגובתך:

ראשית – אובמה לא יזם את ההחלטה, וממילא גם לא “תיזמן” אותה, לא “באמנות” ולא בכלל.

שנית – אובמה הטיל וטו על הצעות אנטי–ישראליות לאורך כל שמונה שנות כהונתו (ואת זה אתה לא זוקף לזכותו – כפוי–טובה שכמוך!).

שלישית – אובמה, ככל נשיא אמריקני אחר, היה מאושר לראות את השלום באזורנו רשום על שמו (מדוע לא)?

רביעית – אובמה בדק את סקרי דעת–הקהל ברחוב הישראלי וברחוב הפלשתינאי, והגיע למסקנה כי פתרון שתי המדינות לשני העמים הוא הכי קרוב לידי מימוש – או, אם תרצה, כל שאר הפתרונות רחוקים עוד יותר. לא זו בלבד, אלא שמסקנתו זו התחזקה בעקבות נאום בר–אילן, אותו נשא נתניהו כחמישה חודשים לאחר כניסתו של אובמה לבית הלבן, ובו תמך בפתרון שתי המדינות.

חמישית – מדינת ישראל הפנתה לאובמה כתף קרה בכל הנוגע למאמצי השלום שלו (וברור מדוע: הסכמתו של ביבי לפתרון שתי המדינות הייתה מחזקת גם את השמאל וגם את הימין, ובכך היה מגיע הקץ על מלכות בנימין הראשון). אובמה גם גילה שבנימין נתניהו הוא שקרן – דבר שכל ישראלי יודע.

וששית – כיוון שמדינת ישראל הפנתה לאובמה כתף קרה, וכיוון שביבי ניסה לסובב אותו על אצבעו הקטנה, הוא אמר להם (אולי במפורש, ואולי רק במשתמע): עד עכשיו תמכתי בכם לאורך כל הדרך, הטלתי וטו על כל הצעה אנטי–ישראלית, ואתם הפניתם אלי כתף קרה – עכשיו הניחו לי לנפשי, תסתדרו בלעדי.

ולמי שלא ברור לו: אובמה לא הצביע בעד ההחלטה, הוא רק נמנע מלהצביע נגדה.

פרופסור נכבד, מה היית עושה אתה, בתור נשיא אמריקני שרוצה לרשום על שמו את השלום, בנסיבות האלה?

אובמה לא היה אנטישמי, גם לא אנטי–ישראלי

אובמה תמך בישראל לאורך כל שנות כהונתו, הם בסיוע חומרי, הן בהצבעות באו“ם.

אם יותר לי להשתמש בלשונו של מחבר המאמר: בחודש ספטמבר 2016 – עוד לפני “זמן הפציעות” של כהונתו – העניק אובמה לישראל סיוע בטחוני בסך 38 מיליארד דולר לעשר שנים קדימה – דבר ששום נשיא אמריקני לא העניק לשום מדינה אחרת. את מטוסי ה–F-35 שזורמים אלינו עכשיו קיבלנו מאובמה – לא מטראמפ.

כאשר אובמה העניק לנו את הסיוע הזה הוא עדיין לא “ידע להפליא” שדונאלד טראמפ ייחליף אותו תוך חודשים ספורים – אותו טראמפ אשר, במערכת הבחירות, כבר הבטיח “לבנות מחדש” את צבא ארה“ב המדולדל (depleted) על חשבון הסיוע לצבאות זרים (סיוע שהוא, טראמפ, “מתנגד לו נמרצות בכל נימי נפשו“).

ומה נתן לנו דונאלד טראמפ, כסיוע בטחוני? 75 מיליון דולר עלובים, בקושי חצי מטוס קרב משומש, בלי אחריות היצרן, בלי חלפים, בלי היוזר–מניואל ובלי הקופי–מייקר אינקלודד.

יש לציין, בהקשר הזה, כמה דברים:

האחד – ביבי רצה לוותר על הסיוע מאובמה, בתקווה לקבל יותר מהנשיא הבא, אבל יועציו כפו עליו קודם לקבל, ורק אחר כך להגיד רגע–רגע (ובצדק, מסתבר בדיעבד).

השני – בתיתו לנו את המענק (38 מיליארד דולר, לעשר שנים) אובמה הבליג על החשבונות האישים שלו עם ביבי נתניהו, אשר רימה אותו כשם שהוא מרמה אותנו, הישראלים.

השלישי – בתיתו לנו את המענק אובמה סינדל את שני הנשיאים הבאים אחריו (חוץ מדונאלד טראמפ, אשר מפר את התחייבויות ארצו – ומדינת ישראל מוחאת לו כפיים).

והרביעי – בקונגרס האמריקאי מדברים על חוק שימנע מטראמפ לצמצם את הסיוע לישראל – עד כדי כך האמריקאים עצמם לא מאמינים לו.

אילו אני ביבי

אילו אני ביבי נתניהו, הייתי, למחרת נאום בר–אילן, מקיים משאל–עם על פתרון שתי המדינות.

אם לא היה משיג 51%, הייתי מקיים משאל נוסף, על פתרון אחר, וכן הלאה.

אפשר, אם רוצים, לקיים משאל דו–שלבי: קודם על כל הפתרונות האפשריים, ובסיבוב השני – על השניים שזכו ביותר קולות מהאחרים.

אם פתרון כלשהו היה מקבל רוב של 51%, או יותר – הייתי הולך עם זה אל אובמה, ואומר לו עלה בכוחך זה!

אם אף פתרון לא היה מקבל את הרוב הזה, הייתי הולך אל אובמה, ואומר לו מצטער, היהודים שלי לא הגיעו לשלום אפילו בינם–לבין–עצמם, וממילא הם גם לא מוכים להסכים על שום דבר – תעשה מה שאתה מבין.

אם היינו באים אל אובמה עם הסכמת–רוב כלשהי – היינו מקבלים אובמה שונה לחלוטין, אובמה שתומך בנו בכל חזית אפשרית – בטחונים, כלכלית ומדינית, אובמה שלעולם היה מטיל וטו על כל הצעה אנטי–ישראלית.

אבל אם, לאחר בר–אילן, היינו באים אליו עם ה“מצטערים …” שלנו, היינו מקבלים את אובמה “סרבן” הווטו – הרבה יותר מוקדם, וגם את זה היינו מרוויחים ביושר.

אבל ביבי לא נהג כך, כי ביבי לא אדם ישר.

ביבי לא רוצה שלום, לא רוצה סוף לשפיכות–הדמים. הוא רוצה לשמור על מלכות בנימין הראשון.

ואל תבינו אותי לא נכון

אני לא מצדיק את הפלשתינאים, אני לא מציג אותם כשוחרי–שלום, וגם לא מגן על האינטרסים שלהם.

אני לא בחרתי בהם, הם לא בחרו בי, אני לא חייב להם דבר, והם לא חייבים לי דבר. מבחינתי הם ה“קונסטנט” שבמשוואה הזאת.

לדבר על הערבים זה קל מאוד, וגם לא קשה להביא ציטוטים מכאן–ועד–להודעה–חדשה, המוכיחים שהם רוצים לזרוק אותנו לים (ויש כאלה, בדיוק כשם שאצלנו יש קריאות “מוות לערבים“).

אני לא מדבר על הערבים, אני מדבר על היהודים, במיוחד על היהודים שמנהיגים את המדינה שלי.

אני מצפה מהם לחתור לשלום, ללא ליאות, ללא מחר–מחר, וללא תירוצים, ואם הערבים רוצים להשמידנו – אני מצפה מהג‘ניוס היהודי שישנה את רצונם, ויהפוך אותם ממבקשי–נפשנו לשוחרי שלומנו.

בינתיים הג‘ניוס היהודי מאכזב אותי.

האם הג‘ניוס היהודי לא יכול לשנות את רצונם של הערבים, או שהוא לא רוצה?

אם הוא לא יכול – הוא לא ג‘ניוס, ואם הוא לא רוצה – שלא יאשים אחרים.

מכל מקום ביבי נתניהו אינו הג‘ניוס היהודי שאני מדבר עליו, ספק אם הוא יכול, בטוח שהוא לא רוצה.

מה בעצם רוצה ביבי?

ביבי נתניהו רוצה שני דברים:

האחד – לשכנע את כל העולם שאנחנו שוחרי–שלום כפייתיים וחסרי מרפא, ואילו הערבים הם–הם סרבני–השלום.

והשני – לשמור, כאמור, על מלכות בנימין הראשון, כאשר כל הסדר מדיני יפעל לטובת יריביו הפוליטיים – הן משמאל (שיגידו סוף סוף ביבי מקבל את עמדתנו) והן מימין (שיגידו אמרנו לכם שביבי יקים מדינה פלשתינית, או משהו דומה, אם יהיה פתרון אחר).

מה עושים כדי לדחות את רגע–האמת, המחייב לבוא בידיים ריקות אל נשיא המדינה הכי ידידותית לנו?

באים אליו, מרמים אותו, אומרים לו אנחנו משתדלים, אחרי הבחירות נוכל לעשות הרבה יותר.

אז היו אצלנו בחירות במארס 2015, וביבי המשיך להיות ראש ממשלת ישראל, והמשיך לעבוד על אובמה, וזה האחרון המשיך לתמוך בנו, ולתמוך בנו, ולתמוך בנו – נתן לנו 38 מיליארד דולר, וטייסת של 50 מטוסי F-35, וגם הטיל וטו על כל ההחלטות האנטי–ישראליות – אבל ביבי המשיך לומר לו מחר–מחר … והגיע רגע–האמת אשר, כאמור, אין לו שום קשר לשום “זמן פציעות“.

גם טראמפ יכול לעשות לנו את אותו הדבר

מדינת ישראל סובבה את אובמה בכחש, והוא גילה סבלנות כלפיה, עד הרגע האחרון, אבל סבלנותו פקעה, והוא עשה מה שכל אדם, וכל ראש–מדינה בעל כבוד עצמי היה עושה: אמר לנו, כאמור: לא רציתם את עזרתי – עכשיו תסתדרו בלעדי.

גם אתה, פרופ‘ טלפז, מיינד יו, היית עושה בדיוק את אותו הדבר.

ואל תתפלאו אם דונאלד טראמפ יעשה לנו בדיוק את אותו הדבר, אם הוא יתכוון ברצינות להביא שלום לאזורנו (בספק, אבל מי יודע), ואנחנו נפנה לו כתף קרה, ונגיד לו מחר–מחר, אחרי הבחירות הבאות.

גם לטראמפ יש אינטרסים, ויש לו גם אגו.

תזכרו שאמרתי לכם!

ובחזרה להחלטת מועצת הביטחון 2443

שימו לב לכריכה הרב–מפרקית הזאת, במאמרו של הפרופ‘ טלפז:

החלטה זו קובעת, בין היתר, “שהתנחלותה של ישראל בירושלים המזרחית אינה חוקית“.

טוב, אנחנו יודעים מה קובעת ההחלטה.

בהימנעות ארה“ב מהטלת ווטו על ההצעה שבר אובמה, באמצעותה של שגרירתו הנאמנה – סמנתה פאואר, מדיניות של עשרות שנים בהגנה על זכויותיה של ישראל …

אז לא!

כאמור לעיל, אובמה הגן על זכויותיה של ישראל לאורך כל שנות כהונתו, למרות שישראל הפנתה לו עורף, ולמרות שראש ממשלתה עבד עליו בעיניים, לאורך כל הדרך.

מדיניותה של ארה“ב, לאורך עשרות בשנים, הייתה להשאיר את עניין ירושלים פתוח עד להשכנת השלום באיזורנו, ומי ששבר את המדיניות הזאת לא היה אובמה, אלא דווקא דונאלד ג‘יי טראמפ. ואם אתה, טלפז, מדבר על “חריקת בלמים צורמת ונפיצה“, אגיד לך שטראמפ דרך על דוושת הגאז במלוא משקלו הפיזי (זה המשקל היחיד שיש לו – שאל את בכירי מפלגתו, שאל את ג‘אסטין טרודו), לפני שהוא התחיל בלימודי התיאוריה.

חוץ מזה, מה פשר הלגלוג “שגרירתו הנאמנה“? האם ניקי היילי אינה “שגרירתו הנאמנה” של טראמפ? והאם אפשר בכלל למנות שגריר שאינו נאמן לשולחו? האם צריך למנות שגריר המנהל מדיניות עצמאית (ויכול להזיק יותר מאשר להועיל)?

ומעניין מי שמלגלג על הנאמנות: אוהד טראמפ, הנשיא האמריקני אשר דורש מאנשיו לא רק נאמנות לארצם ולתפקידם – אלא גם נאמנות אישית כלפיו.

… בגוף העויין אוטומטית הכולל גם “ידידות ותיקות” כמו צרפת ואנגליה שלא היססו להצביע בעד ההצעה הבזוייה ביודען הייטב שווטו הפעם לא יבוא.

האם הכנסת בישראל אינה “גוף העויין אוטומטית” הצעות של האופוזיציה?

לא, היא הרבה יותר “אוטומטית” מהקונגרס האמריקאי. בישראל לעולם לא יקרה שחמישה ח“כים מהאופוזיציה יצביעו עם הממשלה, כאשר חמישה ח“כים מהקואליציה יצביעו נגדה – בקונגרס דברים כאלה קורים תמיד.

ומה עניין הצבעתן של צרפת ואנגליה לנושא בו אנחנו דנים? האם הכותב בדק מה היו שיקוליהן?

והלאה:

כמה סימלי שדוקא בהצעה הזו היו“ר של מועה“ב היה נציג ספרד שחגג בחיוך את גירוש היהודים הנ“ל,

טוב, זה מתאים לכל מי שמתייחס לסמלים יותר מאשר למהות, אבל כדי להשתכנע שהיו“ר הספרדי “חגג בחיוך” אני רוצה לקבל קישור מתאים – ליוטיוב או לכל מקור אחר.

והלאה:

כמו כן דאג הנשיא אובמה להימצא בהוואי (הרחק ממקום הפשע ?) כאשר הוא מפקיד ללא חשש את אי הרמת היד לווטו על שגרירתו הנאמנה.

האם חייב נשיא מדינה להתייצב בעצמו להצבעות באו“ם? האם טראמפ עצמו נוהג כך?

כך ויקיפדיה:

Unlike the General Assembly, the Security Council meets year-round. Each Security Council member must have a representative available at UN Headquarters at all times in case an emergency meeting becomes necessary.

ובכלל האם, כדי שלא להרים יד, חייבים בכלל להתייצב להצבעה?

ומה זה משנה איפה נמצא הנשיא, אם הוא החליט שלא להתייצב?

ואיזה “פשע” יש בכך שגומלים לנו את מה שהרווחנו ביושר?

והלאה:

אכן, מהלך סיום “מפואר” של נשיא שביחד עם עוזרו הנאמן – מזכיר המדינה ג‘ון קרי (מעניין איך ידע לקבץ אליו נאמנים עיוורים כה רבים) …

ראו לעיל מה שאמרתי באשר ללגלוג “שגרירתו הנאמנה“, ובמיוחד את תמיהתי על אוהדי טראמפ, הנשיא האמריקני אשר דורש מאנשיו לא רק נאמנות לארצם ולתפקידם – אלא גם נאמנות אישית כלפיו.

ובאשר לתהייה איך אובמה (או מזכיר המדינה ג‘ון קרי – לא ממש ברור) “ידע לקבץ אליו נאמנים עיוורים כה רבים“, ומבלי להתייחס לשאלה אם בכלל היו לאובמה או לג‘ון קרי נאמנים עיוורים, אני אביע את אותה התהייה: איך ידע נוכל, שקרן, הפכפך ומושחת כמו דונאלד טראמפ לקבץ אליו נאמנים עיוורים כה רבים – כולל אותך, הפרופ’ טלפז?

… הביא לעולם הסכם כה קלוקל הנותן לאיראן האייתולית לגיטימציה להתחמשות בנשק גרעין בעוד עשור, להובלתו לייעדיו, להתפשטות אימפריאליסטית ברחבי המזרח התיכון הכוללת את השמדת ישראל ועוד משמן זאת ב– 150 מיליארד $. אבל כך מתייחסים למדינה–מינוס שנולדה בלי אברים חיוניים.

אז לא, פרופסור מלומד: אם אתה רוצה להתייחס לדיל האיראני, הואל בטובך לכתוב מאמר נפרד, שיוקדש רק לנושא הזה, ואל תגניב אותו כמובן–מאליו אל הדיון בעניין ירושלים. הנה, כפפה לרגליך, אם אתה אכן “מתמצא” בנושא הזה (ואתה לא מתמצא!!!).

וחוץ מזה – הטענה האומללה עליה אתה חוזר שוב–ושוב, לפיה מדינת ישראל היא “מדינה–מינוס שנולדה בלי אברים חיוניים” היא נלעגת עד כדי כך שאם היית מעלה אותה לפני מהלך ירושלים של טראמפ, היית זוכה ללגלוג רחמני מקיר אל קיר.

על ה“שריף מזן חדש“…

שורו–שורו:

ואז הופיע בזירה נשיא חדש – דונלד טראמפ. משום מקום צנח לבית הלבן חייזר\שריף כשהוא מביא לקיצן הבלתי צפוי של שושלות מבוססות – קלינטון מחד ובוש מאידך, תוך פיזור הבטחות–בחירות “הזויות” בלשון המעטה ומתוך הבנה ש“המלך עירום” בשורה ארוכה של נושאים.

כן, כן … כל מעריציו העיוורים של טראמפ (כולל הפרופ‘ חובב טלפז עצמו) רואים בו “שריף חדש“, כאשר נשיא מדינה – בוודאי מדינה כמו ארה“ב – חייב להיות מנהיג, לא שוטר.

טלפז מלגלג – כפי שראינו לעיל זה מה שהוא יודע הכי טוב – על כל המייחסים לטראמפ “הבטחות–בחירות ‘הזויות‘ בלשון המעטה“, והוא אכן פיזר הבטחות הזויות:

למשל: החלפת האובמהקייר ב“חוק ביטוח בריאות נהדר, תמורת שבריר זעיר (tiny fraction) מהעלות“;

למשל: חומה בגבול ישראל מצרים, במימון המסתננים מסודאן;

למשל: הגשת תביעות דיבה כנגד מי שהאשימוהו בהתנהגות מינית לא ראוייה;

למשל: חשיפת הצהרות–המס שלו אחרי בדיקת החשבונות שלו;

וזו רק שליפה מקרית, מהמותן.

האם הבטחת–הבחירות של טראמפ בעניין ירושלים היא הזוייה, אם לאו?

כדי לדעת אם הבטחה היא הזוייה, אפשר להסתכל עליה או בעיניו הסובייקטיביות של המבטיח, או בעיניו האובייקטיביות של המתבונן מהצד (התבוננות המושפעת, לא אחת, מהשקפותיו הפוליטיות של המתבונן).

אני אתן לטראמפ (ולעצמי) הנחה בכך שאסתכל על ההבטחה רק בעיניו הסובייקטיביות שלו.

השאלה המתעוררת בהקשר הזה היא אם הוא הכין את שיעורי–הבית לפני שהוא הופיע בפני ה–AIPAC והבטיח להכיר בירושלים כבירת ישראל, ולהעביר אליה את השגרירות.

אם הוא אכן הכין את שיעורי–הבית – מה מנע ממנו לקיים לפחות את החלק ההצהרתי של ההבטחה מיד עם כניסתו לבית הלבן, ולשם מה הוא נזקק להארכה של חצי שנה, אחרי מחצית השנה שאובמה “הוריש” לו?

הדעת נותנת שהוא לא הכין את שיעורי–הבית לפני שהוא הבטיח את אשר הבטיח, ולכן הוא נזקק לדחיות, כדי ללמוד את הנושא וגם להתגבר על ההתנגדויות מתוך ממשלו–הוא – אותן הוא לא צפה כאשר הוא הבטיח את אשר הבטיח.

ואם זו אינה הבטחה הזוייה – לא ידעתי הבטחה הזוייה מהי.

באשר לשאלה הנכרכת, על לגלוגו על ה“הבנה ש‘המלך עירום‘ בשורה ארוכה של נושאים” – נדבר בפעם אחרת, כי “שחקן החיזוק” הזה אינו ממש לנושא.

האם טראמפ מקיים את כל הבטחותיו?

והלאה, ממקלדתו של טלפז:

היום, שנה ורבע בבית הלבן, מוכיח השריף החדש שהוא מבצע את כל הבטחותיו לבוחר, חלקן במקביל מוכפל ומשולש, כשהוא פועל בחזית רחבה ולא משאיר פצועים בשטח (ע“ע אובמה ומורשתו ז“ל).

לפני שנבדוק אם “השריף החדש” אכן “מבצע את כל הבטחותיו לבוחר” (ההדגשה שלי), אתן לך, הפרופסור למחשבים, תרגיל מתימטי פשוט:

קח נוסחה המצריכה הוכחה: x**2=2x.

והנה ההוכחה: אם נציב 2 במקום x נקבל 4=4, ואם נציב 0 במקום x נקבל 0=0 … ממש הוכחה מוחצת …

אז לא, כי אם נציב במקום ה–x כל גודל מספרי אחר ניווכח שהנוסחה הזאת אינה נכונה, אלא בשני המקרים שציינתי.

כעת בוא נניח שטראמפ מבטיח אלף דברים, משום שכך כדאי לו במערכת הבחירות, ושהוא מבצע אלף דברים, משום שכך כדאי לו, והוא גם יכול: האם העובדה שפריט או שניים נמצאים בשתי הרשימות מוכיחה שהוא מקיים את “כל הבטחותיו לבוחר“?

אז לא: העובדה שפריט מסויים נמצא בשתי הרשימות אינה “מוכיחה” שום דבר, זולת שאותו פריט אכן נמצא בשתי הרשימות.

ועכשיו, פרופסור נכבד, קרא את זה: דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב (י): האם השקרן המושחת הזה “מקיים הבטחות“? ואמור לנו אם באמת מושא הערצתך מקיים את “כל” הבטחותיו, כפי שאתה גורס.

מבלי להתייחס לשאלה אם מהלך ירושלים נמצא בשתי הרשימות באופן מקרי, אם לאו, אי אפשר להתעלם ממה שטראמפ אמר על שיקוליו כאשר הוא – המגדיר את עצמו כ–best deal maker/best negotiator in the world – חטף ביקורת על כך שהוא נתן לישראל את מהלך ירושלים בחינם, בעודו יכול להשתמש במהלך הזה כקלף–מיקוח מול ישראל, כדי להוציא ממנה הסכמות כלשהן לתוכניותיו להביא שלום לאזורנו.

וכך אמר טראמפ: ישראל לא תצטרך לשלם על המהלך הזה, כי עשיתי אותו מתוך האינטרסים של ארה“ב, ולא מהאינטרסים של ישראל.

הנה, מפי הגבורה: אין קשר בין ההבטחות שלי למהלך ירושלים שלי, וגם אם לא הייתי מבטיח, הייתי מבצע את זה, כי זו טובת ארצי.

ישנו כלל ידוע: הודאתו של אדם פועלת רק לרעתו, לא לטובתו. כך, למשל, אם החשוד ברצח אומר נכון, הרגתי את עו“ד שמחה ניר (להלן: “המנוח“), אבל עשיתי זאת כהגנה עצמית – הוא נתפס על הודאתו בהריגת “המנוח“, אבל טענת ההגנה העצמית אינה “נכרכת” בהודאה, והוא יצטרך להוכיחה כמו כל דבר אחר המצריך הוכחה.

ובחזרה לטראמפ: הוא נתפס בהודאתו שהוא לא ביצע את מהלך ירושלים כקיום הבטחה, אבל השאלה מה היה מניע האמיתי שלו – עדיין מצריכה הוכחה, כאשר הדיעה הרווחת בארה“ב שהוא ביצע את המהלך הזה כדי להרים קמעה את האפרובל רייטינג שלו, וכדי להדוף את הטענה שהוא לא מקיים הבטחות – ובניגוד לאינטרסים של ארצו, שהוא מופקד עליהם.

והלאה:

נפלה בידנו זכות גדולה – להיות חלק מרכזי, אפילו מוביל, בחזית יעדיו.

בינתיים, פרט למהלך הסמלי הזה, בהמשך להתרפקות שלו על אבני הכותל, ופרט לסיוע העלוב בסך 75 מיליון דולר (וכאמור לעיל – 75 מיליון דולר עלובים, בקושי חצי מטוס קרב משומש, בלי אחריות היצרן, בלי חלפים, בלי היוזר–מניואל ובלי הקופי–מייקר אינקלודד), טראמפ, כוכב תכניות הריאליטי, לא עשה למען ישראל, ולא כלום.

כן, בינתיים הוא הספיק להטיל וטו על הצעה אנטי–ישראלית (באמצעות “שגרירתו הנאמנה“, ניקי היילי), אבל אם באמת יש לו תכנית אמיתית לשלום באזורנו, וישראל תסרב לקבל את הצעותיו, מי לידינו יתקע שהוא לא יעשה לנו את מה שאובמה עשה לנו, כאשר הפנינו אליו כתף קרה.

והלאה:

זהו שריף מזן חדיש. בלי אקדחים באבנטו – הוא שונא מלחמות – את אויביו הוא הופך ליריבים המוזמנים או מזומנים לשולחן המו“מ ועליהם לבחור בין חלופת השוט לבין חלופת הגזר כאשר זו של השוט היא ברירת המחדל עליה אין צורך לשלם מיקדמה ואילו את הגזר יש לקנות במחיר גבוה אך משתלם.

על כך ראו להלן.

מה זה “לא משאיר פצועים בשטח“?

כמובא לעיל, אומר הפרופסור הקשקשן:

זה שהוא לא מבצע את “כל” הבטחותיו, כבר ראינו לעיל, וממילא אנחנו פטורים מלדון בשאלה – המצריכה ראיות בנפרד – אם הוא אכן מבצע את “חלקן במקביל מוכפל ומשולש“,ואם הוא אכן פועל בחזית “רחבה” או “צרה” (צרורה?).

אבל נפלא מבינתי מה פשר “ולא משאיר פצועים בשטח“: מיהם ה“פצועים“, ואם הוא אכן לא משאיר אותם בשטח – לאן הוא גורר אותם?

ומה יעשה דונאלד ג’יי טראמפ עם ההרוגים שיביא לנו מהלך–ירושלים שלו באלפיים השנים הבאות?!

ואיך אפשר שלא להתייחס להגנבה “ע“ע אובמה ומורשתו ז“ל” – סיסמת–הבחירות של טראמפ, שהוא התחיל לקיימה לאור היום, אבל במחשך הוא כבר הספיק להחזיר על כנה חלק מאותה המורשת?

עמדתי לעיל, על קצה המזלג, על מה שאובמה נתן למדינת ישראל, למרות שהיא הפנתה אליו כתף קרה,ועל כך שבסוף, כש“נשבר לו“, הוא עשה מה שכל אחד מאיתנו היה עושה במקומו: אתם לא שעיתם למנחתי – עכשיו תסתדרו לבד!

מעבר לכך – נושא אובמה וישראל מצריך דיון נפרד, אבל התחזית שלי היא שישראלים רבים אשר כיום סוגדים לדונאלד ג’יי טראמפ עוד יתגעגעו לאובמה, ושברבות הימים הוא יונצח ברחובות וכיכרות בישראל.

תזכרו שאמרתי לכם.

האם באמת אין לטראמפ “אקדחים באבנטו“? האם הוא “שונא מלחמות“?

קחו, למשל, את איומו המטופש על שליט צפון קוריאה, קים גונג און: אם זה יתקוף מטרה אמריקאית, או מדינה ידידותית, מצפים לו אש וזעם (fire and fury), “ובכנות, גם כוח“, שהעולם לא ראה כדוגמתם.

עד כה העולם ראה שתי מלחמות עולם, בהן קיפחו את חייהם עשרות מיליונים בני–אדם, ומאות אלפי חיילים אמריקאים, ואם טראמפ מבטיח “אש וזעם שהעולם לא ראה כדוגמתם“, יש לך שתי אפשרויות: האחת – שהוא יקיים את הבטחתו, וייתן לנו “אש וזעם” ששתי מלחמות העולם יחווירו לעומתן (קרי: מלחמת עולם שלישית, גרעינית מלכתחילה), והשנייה – שהוא יעשה מעצמו צחוק, וייתן (לכל היותר) תגובה פושרת ופחדנית.

בשני המקרים הוא יהיה בצרות (נהייה חכמים יותר בעוד שבוע, ב-12.6.2018, ולפי מה שאנחנו יודעים היום – הוא יעשה מעצמו צחוק, והוא כבר נתן מקדמה לכך).

האם אכן נפלה בידנו “זכות גדולה – להיות חלק מרכזי, אפילו מוביל, בחזית יעדיו“?

כדי לענות על כך, צריך קודם לדעת אם יש לו יעדים, ומהם יעדיו, אחרי כן – אם יש לנו חלק “מרכזי, אפילו מוביל” באותה “חזית“, ובסוף אם זה לנו “זכות גדולה“.

ובכן, בינתיים יש לו, לטראמפ, שני יעדים, או שלושה בעצם: האחד – להבטיח את בחירתו מחדש, בשנת 2020, ובדרך – להבטיח את הרוב שיש לו בשני בתי הקונגרס, בבחירות המיד–טרם הקרובות, בנובמבר השנה (2018), השני – להיחלץ מהחקירות בעניין שיתוף הפעולה של מטה הבחירות שלו עם הרוסים, בבחירות 2016, והשלישי – להבאיש את ריחה של ארצו, ואת ריחו הוא, בנחירי כל העולם ואשתו.

ובינתיים, כמו שטראמפ אומר שוב ושוב – We’ll see what happens.

האם למדינת ישראל יש חלק, “מרכזי, אפילו מוביל“, ביעדים האלה? ביעד הראשון – כבר לא, כי הוא כבר גרף את הקופונים האפשריים, ועל שלום ישראל–פלסטין הוא כנראה כבר לא חולם, בשני – אין, ולא היה, ובשלישי – אולי, אבל שאלה גדולה היא אם זו אכן “זכות גדולה” כאשר דונאלד טראמפ הוא מסוג האנשים שאיתם לא מסתובבים שלובי–יד ברחוב הראשי, ואם כבר מוכרחים לקבל ממנו מתנות – צריך לעשות זאת בסמטה חשוכה, באין רואה.

על “שיטות המו“ם” של “הנושא–ונותן הטוב בעולם“

ובחזרה אל ה“שריף” החדש, ואל שיטות ה“מו“ם” שלו:

והוא מביא דוגמאות:

כדוגמה ניתן לראות איך הוא “טיפל” במדינות ארופה החברות בנאט“ו. השוט הופיע בצורת הודעתו הקצרה שאין יותר צורך בנאט“ו.

אבל, כמה נורא, כמה עצוב, הוא חזר בו מאותה “הודעה קצרה“, כאשר הוא ראה שהיא לא מתקבלת בברכה.

והלאה:

הגזר – נישאר בנאט“ו אם אתן, המדינות החברות, תשלמו את חלקכן כנדרש ( רק כמה עשרות מיליארדים $ בשנה). הן לקחו את הגזר בלי להניד עפעף כאשר שלושת הממים – מרקל, מקרון ומיי משלמים את החלק הארי, מה פשוט מזה?

זה פששששהההוווט מאוד – אצל טראמפ הכל so easy – אבל, כמה נורא, כמה עצוב, שלושת הממים לא הוסיפו לתקציב נאט“ו אפילו סנט אחד.

והלאה:

את נשיא סין הוא הזמין לחוותו בפלורידה והודיע לו שאחרי האירוח המלכותי יחכה לו מיסמך במשרדו וזה אכן כלל את השוט מכס משמעותי על היצוא הסיני לארה“ב. הגזר – הפחתה של רק 200 מיליארד $ בגרעון המסחרי האמריקני. הסינים קיפלו זנב ואצו למו“מ על הגזר.

אני לא בטוח שזה היה כל כך דרמטי, פחדני וחסר–טאקט. ייתכן מאוד שכך הווה – אבל האמת היא עצובה יותר לטראמפ ולמעריצו הישראלי: הסינים הגיבו מיד בהטלת מכסים משמעותיים על סחורות המיוצאות ממדינות ארה“ב התומכות בדונאלד טראמפ – מכה בבטן הרכה שלו, ובסוף טראמפ היה זה שקיפל זנב, והוא עדיין ממשיך לזגזג בנושא הזה.

ועוד דוגמה:

לשריף החדש יש גם נוהל שאהוב עליו מאד. הוא מביט בעין בוחנת על שולחן המו“מ שייכנס לפעולה בקרוב ו“מוריד” ממנו פריטים בלתי רצויים לו. אחרי שהוריד את הפריטים הללו הוא מודיע לבעלי העניין, באופן חגיגי משהו, על הורדת הפריטים מסדר יום המו“מ הקרב.

טראמפ יכול להביט, כמה שהוא רוצה, “בעין בוחנת על שולחן המו“ם“, אבל בינתיים הוא לא הוכיח שמץ–של–שמץ מיכולות המו“ם שהוא כל כך מתהדר בהן, ולמעשה הוא בכלל לא מביט על שולחן המו“ם – לא “בעין בוחנת“, ולא בכלל, ווהוא גם לא מודיע לבעלי העניין שום דבר – לא “באופן חגיגי משהו“, ולא בכלל.

על “הנוהל האהוב” של טראמפ, ועל ציפיותיו של טלפז בעניין ירושלים

כפי שנראה בהמשך, טלפז יביא את עניין ירושלים כ“מקרה פרטי” של אותו “נוהל אהוב” של טראמפ, אבל, ככל הנראה, הוא בדה ממוחו הקודח את ה“נוהל” הזה סביב אותו מקרה “פרטי“, כדי שיוכל להביא אותו כ“דוגמה“.

והלאה, במסע ההזוי הזה:

כמובן שכ“א מהפריטים הנ“ל מהווה גזר מתוק לצד אחד ושוט מכאיב לצד שני. “הנוהל” הזה משיג שתי מטרות, א) הוא מוריד מסדר היום את הפרטים שהשריף לא חפץ ביקרם. ב) הוא מאפשר לשריף לשמש מתווך הוגן במו“מ הקרב אבל רק על הפריטים שנותרו.

השאלה היא, כמובן, אם, אחרי תרגיל כזה, “הצד השני” אכן יסכים לראות בשריף הזה “מתווך הוגן“, או שהשריף הזה יתווך בין עצמו לבין הצד הראשון.

והלאה:

הצד שכבר זכה בגזר המוקדם מקווה להמשיך ולזכות בהמשך המו“מ ואילו זה שחטף את השוט מגיע למו“מ בכדי לזכות במשהו בכל זאת ואולי גם להחזיר את השוט לשולחן הדיונים.

אכן, “הצד שכבר זכה בגזר המוקדם מקווה להמשיך ולזכות בהמשך המו“מ” (למה לא?), אבל השאלה היא אם “זה שחטף את השוט” בכלל “יגיע למו“מ בכדי לזכות במשהו בכל זאת“, ו“אולי גם להחזיר את השוט לשולחן הדיונים” – תוספת ממש לא ברורה, משום שמי שחטף שוט אין לו שום סיבה לחטוף שוט נוסף.

והלאה:

הנוהל הנ“ל תואם את הצפוי בנושא ישראל–פלסטינאים. טראמפ השואף להשיג הסכם סופי בין הצדדים במו“מ הקרב (יתחיל אחרי צום הרמאדן ?) הוריד שני פריטים בעלי חשיבות עליונה מהמו“מ הקרב: 1) ירושלים היא בירת ישראל. 2) שגרירות ארה“ב עברה מת“א לירושלים. יש להניח שפריט נוסף הורד גם הוא משולחן: 3) זכות השיבה.

השאלה היא, כמובן, את ציפיותיהם של מי הוא “תואם“, ומה יעשו המצפים אם ציפיותיהם לא תתגשמנה.

שאלה נוספת היא אם בכלל טראמפ שואף להשיג משהו בין הצדדים “במו“ם הקרב“, אשר ספק גדול מאוד אם הוא אכן יתקיים.

באשר לאותם הפרטים שטראמפ הוריד “מהמו“ם הקרב“: לגבי זכות השיבה, סביר להניח שהפלשתינאים כבר מבינים שהעובדות שנוצרו במהלך השנים אינן מאפשרות אותה, ובאשר לירושלים כבירת ישראל ולשגרירות – טראמפ שיחק כאן לידי סרבני–השלום בצד הישראלי, שהרי אם ירושלים והשגרירות הן off the table, מבחינת טראמפ (ובוודאי שמבחינת הישראלים), ואם פתרון שתי המדינות לשני העמים כבר מתחילתו היה off the table, וגם פתרון המדינה האחת לשני העמים גם הוא מלכתחילה off the table, על מה נשאר לנהל מו“ם?

האם דונאלד טראמם והפרופ‘ חובב טלפז מטומטמים עד כדי כך שהם עדיין מאמינים שהפלשתינאים יבואו למו“ם הזה?!

הדעת נותנת שאם דונאלד טראמפ רצה להרחיק ככל האפשר את השלום באזורנו, הוא לא יכול היה לעשות את זה טוב יותר, אבל השאלה היא אם הוא מתוחכם עד כדי כך.

שאלת–תם לפרופ‘ טלפז

כמוזכר לעיל, טלפז משבח את טראמפ על כך שהוא, מראש, נותן “גזר” לצד אחד במו“ם, ו“שוט” לצד השני, וכתוצאה מכך “הנוהל” הזה “משיג שתי מטרות, א) הוא מוריד מסדר היום את הפרטים שהשריף לא חפץ ביקרם. ב) הוא מאפשר לשריף לשמש מתווך הוגן במו“מ הקרב אבל רק על הפריטים שנותרו“, ועל פי התסריט הזה “הצד שכבר זכה בגזר המוקדם מקווה להמשיך ולזכות בהמשך המו“מ ואילו זה שחטף את השוט מגיע למו“מ בכדי לזכות במשהו בכל זאת ואולי גם להחזיר את השוט לשולחן הדיונים“, וההמשך הוא ש“הנוהל הנ“ל תואם את הצפוי בנושא ישראל–פלסטינאים“.

עכשיו, פרופ‘ טלפז, עם יד על הלב: נניח שטראמפ היה נוהג בדיוק ההיפך: משאיר את כל הקלפים סמוך לחזהו, לא נותן לאף צד יתרון א–פריורי – הכל כדי ללחוץ על שני הצדדים לבוא אל שולחן המו“ם, כדי להתמקח במטרה לקבל יותר ויותר – מה היית אומר אז?

אני יודע: היית משבח את טראמפ על “תבונת המיקוח” שלו, כי כדי לגבש לעצמך דיעה על הדרך הנכון לנהל מו“ם אתה לא מגייס את ידיעותיך וניסיונך, אלא פוזל אל דונאלד טראמפ, מושא הערצתך העיוורת, רואה מה שהוא עושה, ואומר “זה בדיוק!”.

תקן אותי, חובב, אם אני טועה.

מה קורה כשאנחנו מניחים עבור אחרים מה “כדאי” להם

והנה הקרשצ‘נדו:

רגע לפני שאבו–מאזן מחליט שלא לבוא למו“מ הקרב כדאי לו לבחון בהשתאות מצמיתה אי–אילו פרוייקטים אחרים המטופלים ממשרד השריף החדש במסגרת חזית הפרוייקטים הרחבה:

לפני שנעבור אל “רשימת הפרוייקטים” אשר “מטופלים ממשרד השריף החדש“, ואל “חזית הפרוייקטים הרחבה” – אם בכלל ישנה כזאת – ולפני שנשאל מה זו “השתאות מצמיתה“, אם לא קשקוש שמטרתו להרשים את הפשפשים, הרשו לי לעמוד על צמד “מילות המפתח” שבקונסטרוקציה הזאת: “כדאי לו“, ולחזור על מה שכבר אמרתי אין–ספור פעמים:

אני לא יודע כמה מקוראי השורות האלה כבר היו בחיים כאשר מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון צבאי מוחץ של ישראל על הצבאות אשר תקפו אותה. אני מניח שפחות ממחציתם נולדו לאחר מכן, ועוד פחות מכך – אלא שכבר הבינו, או שיכלו להבין, מה קורה למדינת ישראל של אז.

אני כבר הייתי אז ילד גדול – בן 28 שנים, ואני זוכר את האופוריה הלאומית שאפפה אותנו, את אלבומי הגנרלים (נייר כרומו משובח, הדפסת אופסט רב–צבעית, כריכה קשה), את “מעולם לא היה מצבנו הביטחוני טוב יותר“, את שכרון–הכוח הלאומי, את “הערבים מבינים רק את שפת הכוח“ ואת ה“קונצפציה” הארורה של “הערבים מבינים שלא כדאי להם לתקוף אותנו שוב“.

אבל – כמה נורא, כמה עצוב – האידיוטים האלה לא הבינו ש“לא כדאי” להם לתקוף אותנו שוב, הם תקפו, ומדינת ישראל עמדה לפני שואה קיומית, חורבן הבית השלישי (שאלו את משה דיין).

והשאר היסטוריה, כמו שאומרים.

ועכשיו בא הפרופ‘ טלפז ומסביר לאבן–מאזן מה “כדאי לו“, אבל מה נעשה אם האידיוט הזה לא יבין מה “כדאי” לו?

ובחזרה אל ה“פרוייקטים” של טראמפ

נחזור אל “רשימת הפרוייקטים” אשר “מטופלים ממשרד השריף החדש“: הרשימה הזאת כוללת חמישה “פרוייקטים” אשר לארבעה מהם אין שום קשר לנושא ירושלים, ובעיני טלפז יש להם מטרה אחת: לשכנע את אבו–מאזן ש“כדאי לו” לזחול על ארבע אל שולחן המו“ם, לנשק לטראמפ ולביבי את כפות רגליהם, ולקבל באהבה כל עצם יבשה שהם ישליכו לרגליו, משיירי סעודתם הדשנה.

נעבור, איפוא, ישר אל ה“פרוייקט” החמישי ברשימה:

כל זה מסביר משהו על מצבו הרפואי הקשה של אבו מאזן. אחרי שבילה 8 שנים על עץ גבוה באדיבותו של אובמה, נאלץ הוא להחלים ממחלות משתקות כשחטף סטירות מהשוט של טראמפ המחכה לסיום הרמאדן להציע לו גזר יקר ובלתי נעים של חתימה על הסכם שלום עם ישראל לעד… אבל עם בונוס בדמות שגרירות אמריקנית באבו–דיס! לא תחזית מרנינת לב לחולה משתקם.

אני לא רוצה לדבר על מצבו הרפואי של אבו–מאזן בן ה-83. רק אומר כי מנהיגים אחרים פרשו או מתו כשהם צעירים ממנו, חלקם צעירים בהרבה. ראו, למשל, את ראשי הממשלה של ישראל אשר כבר אינם איתנו:

דוד בן גוריון – נפטר בגיל 89, סיים כהונתו בגיל 79;

משה שרת – נפטר בגיל 71, סיים כהונתו בגיל 61;

לוי אשכול – נפטר בגיל 74, סיים כהונתו עם פטירתו;

יגאל אלון (ר“מ בפועל) – נפטר בגיל 62, סיים כהונתו בגיל 51;

גולדה מאיר – נפטרה בגיל 80, סיימה כהונתה בגיל 76;

יצחק רבין – נפטר בגיל 73, סיים כהונתו עם הירצחו;

מנחם בגין – נפטר בגיל 79, סיים כהונתו בגיל 70;

יצחק שמיר – נפטר בגיל 97, סיים כהונתו בגיל 77;

שמעון פרס – נפטר בגיל 93, סיים כהונתו בגיל 68;

אריאל שרון – נפטר בגיל 85, סיים כהונתו בגיל 78;

הנה כי כן, מעשרת היושבים על כס ראש הממשלה בישראל שכבר לא בין החיים, כולם סיימו את כהונתם כשהם צעירים מאבו–מאזן (ב-4 עד 32 שנים), רק ארבעה האריכו ימים יותר ממנו, ואחד ממאריכי–הימים האלה היה לצמח כשהוא צעיר מאבו–מאזן בחמש שנים.

אז נא לא ללגלג על מצב בריאותו של פוליטיקאי במאמר המלגלג עליו בעניינים פוליטיים – זה לא יפה. אני, למשל, הייתי מציין את מצב בריאותו בהקשר של מי שיבוא אחריו, שעשוי להיות גרוע לנו בהרבה.

מעבר ללגלוג על מצב בריאותו של אבו מאזן אומר טלפז:

… אחרי שבילה 8 שנים על עץ גבוה באדיבותו של אובמה, נאלץ הוא להחלים ממחלות משתקות כשחטף סטירות מהשוט של טראמפ המחכה לסיום הרמאדן להציע לו גזר יקר ובלתי נעים של חתימה על הסכם שלום עם ישראל לעד… אבל עם בונוס בדמות שגרירות אמריקנית באבו–דיס! לא תחזית מרנינת לב לחולה משתקם.

השאלה היא אכן טראמפ מחכה לסיום הרמדאן (בעוד כעשרה ימים) כדי להציע לאבו–מאזן “גזר” (יקר או זול, נעים או לא נעים) “של חתימה על הסכם שלום עם ישראל לעד… אבל עם בונוס בדמות שגרירות אמריקנית באבו–דיס!”.

מאיפה יודע הפרופ‘ המלומד מה עומד טראמפ לעשות בעוד 10 ימים, כאשר טראמפ עצמו לא יודע מה הוא יעשה בעוד חמש דקות (להזכירכם: “we’ll see what happens“)?

אבל שאלה גדולה יותר היא מה יעשה דונאלד ג‘יי טראמפ אם הישראלים עצמם לא יסכימו למדינה פלשתינאית – אפילו בלי ירושלים כבירתה.

דרך אגב, ההצהרה לפיה ירושלים היא off the table היא של הישראלים, ולא של טראמפ, שאמר כי במהלך ירושלים הוא לא מביע שום דיעה על תחומה של ירושלים, עניין אשר “יוכרע במשא ומתן בין הצדדים“, כך שלא טראמפ הוא זה אשר הושיט לאבו–מאזן את המקל, הוא רק נתן אותו בידי הישראלים, ולא אדע אם הוא באמת–ובתמים התכוון להשאיר את ירושלים למו“ם בין הצדדים, או שנתן לישראל את התפקיד של “השוטר הרע“.

ואגב, השאלה אם “מדינת אבו–דיס” שטלפז מנבא אותה היא, לפלשתינאים “תחזית מרנינת לב“, אם לאו, גם היא אינה קשורה לשאלה אם היא “לחולה משתקם“, או לאדם בריא.

על האוונגליסטים

את מאמרו מסיים טלפז בכמה הערות על האוונגליסטים ויחסם לישראל ולירושלים. מלכתחילה לא הייתה לי כוונה לדון בעניין הצדדי הזה (ממילא כבר הארכתי מאוד …), אבל פטור בלא–כלום אי–אפשר, ואני אתייחס רק לתחילת הדברים:

קשה, אף אסור שלא להזכיר את הנוצרים האוונגליסטים מבין אלה שאיכפת להם, אפילו מאד איכפת להם ממהכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקנית אליה. זוהי תנועה נוצרית הנמצאת בתנופת גידול מרשימה, מונה כ-100 מיליון בארה“ב ועוד כ– 650 מיליון בשאר העולם. תמיכתם בישראל בלתי מסוייגת. הם מאמינים, בין היתר, שבוא המשיח מותנה ב-3 תנאים:

א. העם היהודי ישוב לארצו המובטחת.

ב. ירושלים מאוחדת תחת שלטון יהודי.

ג. בית המקדש ייבנה מחדש על חורבותיו הוא.

על השאלה איך יתבצע התנאי השלישי הם עונים – בעזרת האל… אז שיהיו בריאים.

מכאן אני מבין כי גם המחבר, פרופ‘ חובב טלפז, הוא עצמו לא ממש מאמין באלוהים, אבל כל המדברים על זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל מבססים את הזכות הזאת על ההבטחה האלוהית …

ועל כך אמרתי בפתח הדברים כי כאשר אנחנו פולטים שטויות בלי לחשוב מעבר לקצה החוטם, אנחנו חייבים להביא בחשבון את האיפכא–מסתברא היהודי, אשר יכול להשתמש כנגדנו בשטויות שאנחנו פולטים.

על שאלת–הסיום הגאונית של טלפז

את מאמרו מסיים טלפז בשאלה רטורית “מנצחת“:

מי שעדיין לא איכפת לו אם ירושלים מוכרת ע“י שאר העולם כבירתנו, כנ“ל לגבי העברת השגרירות לירושלים – שיקום.

מעניין לאיזו תשובה הוא מצפה.

האם הוא מצפה שמישהו יקום ויגיד: לא, זה לא אכפת לי? – לא, זה לא יקרה.

סביר יותר להניח שהוא מצפה שאף אחד לא יקום, וזה יהיה לו “הוכחה” כי מאמרו צודק ומשכנע, אבל, לטעמי, זה מאמר ילדותי וקשקשני, אשר בבית הספר העממי היה זוכה – אולי – לציון מספיק עד כמעט–טוב, ובתיכון – למספיק–בקושי (מי ששלח את המאמר הזה לידידי אשר שלח אותו לי, נתן לו גם ציון: ****גדול*****).

וגם השאלה עצמה היא ילדותית, ולא הוגנת, משום שהיא לא נותנת את האפשרות להסכים רק עם חלק מהדברים, הכרה בירושלים כבירתנו, או העברת השגרירות לירושלים.

היא גם לא נותנת לנשאל את האפשרות להסתפק בהכרה של חלק מהעולם בלבד.

מבחינתי אני כבר עניתי על כך בהערות–המבוא, אותה אפתח כאן קמעה:

כדי להסיר ספק – אין לי שום התנגדות להכרה בירושלים כבירת ישראל, בין ע“י ארה“ב, בין ע“י כל שאר מדינות העולם, ולהעברתן לירושלים של כל השגרירויות (כולל האמריקנית) – בתנאי שזה יהיה בחינם, וכיהודי טוב אומר: אם זה בחינם – תנו לי את זה פעמיים.

מי שרוצה להציע לי את זה במחיר גבוה מאפס – שיגיש לי הצעה מסודרת, יסמן X במקום המיועד לחתימה, ואני אשקול ברוח אוהדת כל הצעה (אולי אסכים, אולי לא).

אומר מראש: אם מציעים לי את הכרת ירושלים ע“י שאר העולם כבירתנו, ואת העברת השגרירות לירושלים במחיר של “שערה משערות ראשו של ילד יהודי” – אני מזדרז להסכים, לפני שהמציע יתחרט, אבל אם מציעים לי את אלה במחיר של מאה הרוגים לשנה (בחזית העיקרית – ירושלים, ובחזיתות המשניות שייגררו אחריה – עזה, לבנון וכו‘) – אני קם ואומר: לא, תודה.

ובאשר לכל הצעת מחיר שהוא בין–לבין, אני, כאמור, מתחייב לשקול אותה ברוח אוהדת, אבל לא מתחייב לקבלה.

כעת, הפרופ‘ טלפז, אחרי שעניתי לך על שאלתך, אני מזמין אותך לענות לי על אותה השאלה, אבל בכמה וריאציות משלי:

האם אכפת לך שירושלים מוכרת כבירתנו ע“י שאר העולם – למעט איראן וצפון קוריאה, וכנ“ל גם לגבי העברת השגרירות לירושלים?

האם אכפת לך שירושלים מוכרת כבירתנו ע“י שאר העולם – למעט מדינות ערב ואחרות שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים אתינו, וכנ“ל גם לגבי העברת השגרירות לירושלים?

מתוך הנחה שאכפת לך במידה זו או אחרת (הכרת כל העולם, או חלקו) – מהו, לדעתך, המחיר שאנחנו נהיה מוכנים לשלמו, ומעבר לו נגיד לא, תודה?

ואם עדיין לא הבנת אותי, או שלא רצית להבין

פרופ‘ טלפז, המאמר למתמוגגי דונאלד טראמפ: זכרו את אופורית ששת הימים! נכתב כנאום–תשובה לכל מעריציו של דונאלד טראמפ – “מעריצים עיוורים“, כהגדרתך – שגם אתה אחד מהם.