על השמאלנות והאקטיביסם של ביהמ”ש העליון, התקשורת ועוד

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/32703

א’ ש’ עלמה

*** הנטייה שמאלה של ביהמ“ש העליון והתקשורת ידועה, אבל פוחתת *** רוצים לבקר את השמאל הפוליטי – תבורכו; רוצים לבקר אותי – תבורכו שבעתיים, אבל אל תנהלו את החשבונות שלכם עם השמאל על הגב שלי!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 78 שנים אנוכי היום (15.6.2017), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו“ד רבה המלחמה!

“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

על שורשיה ההיסטוריים של השמאלנות המימסדית

על השמאלנות של ביהמ“ש העליון

על השמאלנות של התקשורת

אל תתבכיינו

ואל תשתפו אותי בבכיינותכם

אל תנהלו על גבי את החשבונות שלכם עם ה“סמול“!

על שורשיה ההיסטוריים של השמאלנות המימסדית

הבטחתי להתייחס לנושא שבכותרת המאמר הזה, ואני מקיים.

למעשה כבר התייחסתי אליו לא פעם, אבל אגב אורחא בלבד, והמאמר הפעם יוקדש לנושא הזה בלבד.

מי שסיים היום את לימודי המשפטים בדרך כלל לא יוכל להתמנות ביום המחרת כשופט ביהמ“ש העליון, ובדומה לכך גם מי שסיים היום את לימודי התקשורת או העיתונות בדרך כלל לא יוכל להתמנות ביום המחרת כעורך ראשי של עיתון בעל תפוצה ארצית – על כך אין, ומעולם לא היה, כל ויכוח.

כדי להגיע לצמרת המקצועית בכל תחום שהוא יש צורך להתבשל כ-30 – 40 שנה אחרי גמר הלימודים באוניברסיטה, וממילא התמהיל הסוציו–אקונומי–פוליטי–אתני–עדתי–מגדרי בצמרת משקף את התמהיל של הסטודנטים בתחום הרלוואנטי – 30 – 40 שנה קודם לכן.

אכן התיזה הזאת לא ממש “נקייה“, משום שישגם גם גורמים “מעכבי חימצון“, כגון “חבר מביא חבר“, “בצלמנו ובדמותנו”, העדפה לבנים–של, וכו’, כמו העדשה שמתחת לעשרות המזרנים של הנסיכה מהמשל המפורסם.

עם פרוץ המדינה, התמהיל הסוציו–אקונומי–פוליטי–אתני–עדתי–מגדרי של הסטודנטים באוניברסיטאות היה, בעיקרו, יהודי–אשכנזי–שמאלי–זכרי וכו’, ובהדרגה הוא השתנה (בהחלט לאט מדי, וגם זה בגלל מעכבי–החימצון הנ“ל), ובאופן גס אפשר לומר שהתמהיל היום בכל הצמרות משקף – פחות או יותר – את התמהיל באוניברסיטאות בתקופת המהפך של שנת 1977.

כך הדבר בעולם המשפט, בתקשורת, בפוליטיקה וכו’, אבל, בהדרגה הדברים משתנים.

כדי להמחיש את התופעה אפשר לקחת מרכיב “נייטרלי“: אחוז הנשים בקרב השופטים. באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת בדקתי את אחוז השופטות בבתימ“ש השלום. התוצאה – 24%, לעומת 50% ויותר היום (על פי הערכה).

ב-28 השנים הראשונות של המדינה לא הייתה אפילו שופטת אחת בביהמ“ש העליון – היום הנשים הן שליש משופטיו.

השופט הספרדי הראשון מונה לביהמ“ש העליון רק אחרי 14 שנים למדינה – היום כבר לא סופרים אותם.

השופט הערבי הראשון התיישב בביהמ“ש העליון רק בשנה ה-51 למדינה, וגם זה היה רק במינוי–בפועל. שופט ערבי במינוי קבע הגיע לביהמ“ש העליון רק בשנה ה-55 למדינה, וייתכן שתוך חמש או עשר שנים יהיו בביהמ“ש העליון שני “כסאות ערביים“, אבל אני מסופק אם ב-2000 השנים הקרובות כבר לא יספרו את הכיסאות האלה.

גם באשר למה שקרוי “הכיסא הדתי” עברו שנים רבות עד שהפסיקו לספור אותם.

ובתחום אחר – פרס ישראל:

רובם הגדול של זוכי הפרס הם גברים יהודים אשכנזים. עד שנת 2009 הוענק הפרס ל-620 איש, מתוכם רק ל-90 נשים[19] (כ-15%). בשליש ממספר השנים שבהן הוענק הפרס כל הזוכים היו גברים. עד שנת 2011, רק שישה אנשים שאינם יהודים זכו בפרס: השייח‘ אמין טריף וכמאל מנצור בני העדה הדרוזית, אלדין חתוקאי בן העדה הצ‘רקסית–מוסלמית, והנוצרים מכרם ח‘ורי, אמיל חביבי והאב מרסל דיבואה. אף על פי שכ-15% מאזרחי ישראל הם ערבים–מוסלמים, איש מהם לא זכה בפרס מעולם. מתוך 158 זוכים בפרס ישראל בתחומי התרבות השונים עד 2008 (כולל מוסדות), היו כ-10 מזרחיים (עפ“י ויקיפדיה)

אני לא רוצה לומר שזה בסדר, או לא בסדר, ואני מניח שישנה העדפה שלא ממין העניין, אבל אם מבקר המדינה מתייחס לכך, כך:

ביקורת זאת זכתה להד בדו“ח מבקר המדינה שקבע “התהליך שלפיו נבחרים הזוכים מוביל לכך שאין הלימה בין התפלגות האוכלוסייה לבין מקבלי הפרס במהלך השנים“, והמליץ: “ראוי שהמשרד ימנה ועדה מקצועית אשר תהיה אחראית לקביעת התקנון ולשינויים בו וכן תבחן מעת לעת את התאמתו לשינויים המתחוללים בחברה הישראלית כך שירחיבו את מעגל מקבלי הפרס ויאפשרו את הענקתו גם לבאים מקבוצות אוכלוסייה נוספות מבלי לפגוע במצוינות הנדרשת לקבלתו” (שם),

אזי גם הוא מציע אפלייה (“מתקנת“) שלא על בסיס ענייני ממש, ודבר זה בא לידי ביטוי בסתירה הפנימית שבדברים, שהרי מה נעשה אם הענקת הפרס לאלה “הבאים מקבוצות אוכלוסייה נוספות” לא בהכרח מאפשרת להעניק את הפרס “מבלי לפגוע במצוינות הנדרשת לקבלתו“?

אבל …

פערים בהתפלגות הזכיות בין גברים לנשים, ובין יהודים לאינם יהודים בכלל ולערבים בפרט, אינם ייחודיים לפרס ישראל, אלא קיימים גם בהתפלגות זוכים בפרסים בינלאומיים. לשם השוואה, מתוך 876 פרסי נובל שהוענקו (עד 2014, לא כולל פרסים לארגונים) רק 47 פרסים חולקו לנשים (5.4%), ואחוזי היהודים בקרב זוכי פרס נובל גבוהים בהרבה מחלקם באוכלוסיית העולם, ומספרם גבוה בהרבה ממספר הערבים שזכו בו (שם, ההדגשות שלי).

מה זה אומר? שיהודים מופלים לטובה, או שהם משכמם ומעלה? זה לא שייך למאמר הזה, אבל אם נשיא אמריקני מקבל את פרס נובל לשלום לפני שהוא הספיק לחמם את כסאו, אין ספק שבצד השיקולים הענייניים ישנם גם שיקולים פוליטיים ואחרים.

ואם בעמים כך הוא – מן הסתם גם אצלנו.

ולפני שנחזור לנושא שבכותרת – עוד “מחקר השוואתי“, מזון למחשבה: מתוך 112 שופטי ביהמ“ש העליון האמריקאי, לדורותיהם, נמנים רק ארבע (!) נשים, 8 יהודים ו-2 שחורים. מה זה אומר? תגידו אתם.

על השמאלנות של ביהמ“ש העליון

עד המהפך של שנת 1977 באו רוב שרי המשפטים מהמימסד השמאלי–מפא“יי, למעט אחד שבא מהימין המתון, שהיה שותף קבוע לממשלת השמאל (המפלגה הפרוגרסיבית), ומהמהפך והלאה – רובם היו אנשי הימין.

כיוון שאי אפשר להחליף את כל השופטים עם החלפת השלטון, התמהיל הפוליטית של ביהמ“ש העליון החל לזחול ימינה – גם לפני איילת הכושלת, אבל כשזו התיישבה על כורסת שר המשפטים היא הסתערה שכל כובד משקלה על המטרה: להכניס לביהמ“ש העליון כמה שיותר שופטים ימניים–פוליטית. היא קוראת להם “שמרנים“, אבל היא לא מסתירה למה היא מתכוונת.

יש לכל הצוהלים על כך שתי בעיות:

האחת – מי שחושב שבכך יגיע הקץ למה שקרוי “האקטיביזם השיפוטי” – שישכח מזה, משום שאף שופט, ימני או שמאלני, לא יוותר על ה“צעצוע” המאפשר לו לבקר את חוקי הכנסת.

והשנייה – במשיכת–החבל הפוליטית הזאת אף אחד לא מציע לבחור שופטים טובים יותר, שופטים בעלי יושר ויושר אינטלקטואלי, ו“עם כל הכבוד” – אל תשתפו אותי בזה. אני רוצה שופטים ראויים, ואם שופט ראוי מושך את השמיכה הפוליטית לכיוון זה או אחר – זה עניין למחוקק, שיעצור את הסחף.

מכל מקום, ה“שמאלנות” של ביהמ“ש העליון פחות חריפה היום מבעבר, אבל תמיד נוח לבכות על זה (כמו שהאשימו את מפא“י שנים רבות אחרי שהיא כבר חדלה להתקיים).

על השמאלנות של התקשורת

להבדיל ממערכת המשפט, שהיא מוסד ממוסדות המדינה (כדי שלא תקפצו עלי לא אשתמש במילה “ממלכתית“), התקשורת בחלקה היא חלק ממוסדות המדינה, ובחלקה היא חלק מהמגזר הפרטי.

לגבי התקשורת ה“ממסדית” – כל מה שאמרתי על ביהמ“ש העליון חל גם עליה – לא פחות ולא יותר – ואני מניח שגם היא “זוחלת” ימינה, אולי בקצב איטי יותר, ואולי דווקא בקצב מהיר יותר (אני לא יודע).

לגבי התקשורת ה“פרטית” – הציבור הוא המפרנס את העיתונות הקרובה לליבו: אנשי השמאל לא יפרנסו את “המודיע” או את “מקור ראשון“, ואנשי הימין לא יפרנסו את “הארץ“, ומי שמקים ומקיים עיתונות פרטית (אשר, פרט ל“ישראל היום” היא גם עיתונות “מסחרית“) זכותו לעשות עם הכסף שלו מה שהוא רוצה, ומי שלא רוצה לקרוא עיתונות שאינה מקובלת עליו – בנושא הזה אנחנו עדיין מדינה דמוקרטית, ולא מחייבים איש לקרוא את מה שהוא לא רוצה לקרוא.

ואגב, כבר לא חסרים כלי תקשורת ימניים מובהקים, כמו מקור ראשון או ישראל היום, אבל מי שהתרגל להתבכיין על השמאלנות – כבר לא יכול לצאת מזה.

אל תתבכיינו

אל תתבכיינו על ביהמ“ש העליון ועל התקשורת הממסדית, שהם “שמאלנים”. כפי שהראיתי, יש לכך שורשים היסטוריים, והם מתחילים להתיישר אתכם – אלא בפאזה מעוכבת, בגלל “זמן הדגירה” שעובר מסיום האוניברסיטה ועד שמגיעים לצמרת.

אם ביום מן הימים המטוטלת הפוליטית תנוע חזרה שמאלה – השמאל יקבל “ירושה” ימנית, ואז הוא יהיה המתבכיין.

ואל תתבכיינו גם על התקשורת הפרטית, כי היא לא חייבת לכם שום דבר.

ואל תשתפו אותי בבכיינותכם

כפי שהראיתי לכם, לעיל, אתם לא רוצים שופטים טובים יותר, ועיתונות טובה יותר, אלא שופטים ועיתונות אשר ירקדו לפי חלילכם.

אז תסלחו לי מאוד – זה לא מעניין אותי – אפילו כקליפת השום דאשתקד.

רוצים פוליטיקה? לכו אל המגרש הפוליטי, והילחמו על חוקים אחרים.

רוצים שהשופטים ייתנו 100% לשיקולי הביטחון, ו-0% לחירויות האזרח – לכו אל המחוקק.

רוצים מדינה נקייה מזרים – לכו אל המחוקק.

רוצים מדינה שאינה נותנת מחסה לנרדפים – לכו אל המחוקק.

רוצים מדינה בה אסור לבקר את הצבא – לכו אל המחוקק.

רוצים מדינה בה מותר להרוג מחבל פצוע כשהוא כבר כבול – לכו אל המחוקק.

רוצים מדינה מהים ועד הירדן, בה רק ליהודים יש זכויות פוליטיות – לכו אל המחוקק.

אין לי שום בעייה עם זה, כי אני לא מזוהה פוליטית.

אבל אתם לא הולכים אל המחוקק, משום שאם המחוקק היה עושה זאת, אנחנו “מדינת אפרטהייד“, אבל אם השופטים יתנו לכם את אותו הדבר בדיוק – אנחנו “מדינת חוק” …

אתם יודעים שאני לא מהסוגדים – לא לביהמ“ש העליון ולא לאף שופט, מקטון ועד גדול: בגלל הביקורת שלי עליהם אני שילמתי הרבה יותר ממה שכולכם גם–יחד שילמתם: איסור לעסוק במקצועי לשתי צמיתויות + 27 שנים (הכל במצטבר), וכדי שאוכל להמשיך ולבקר אותם בלי שיתפרו לי תיקים פליליים נאלצתי לצאת לגלות – אולי עד יומי האחרון.

בניגוד לכם, שאתם רוצים שופטים שיספקו לכם את הסחורה הפוליטית האהובה עליכם, אני מבקש שופטים ישרים ובעלי מצפון, שופטים שיפרשו את החוק בלי לפזול לא אל נחום שחף, ולא אל שמחה ניר.

ומה אם השופט מגיע לצומת החלטה בו החוק משאיר לו מירווח של שיקול–דעת? אניע מצפה ממנו שיפעל לפי הבנתו, ואם התוצאה לא תהייה לטעמי – אני אפנה אל המחוקק, אבל אם הוא, השופט, “יפזול” – אל הרחוב, אל התקשורת, אל האקדמיה – אני אשפד אותו, אני אשפיל אותו עד–עפר.

וכאשר השופטים פוסקים ביושר – אני אגן עליהם, גם אם התוצאה אינה לטעמי.

זה ההבדל ביני לבינכם. אני לא שמאלני כמו שאתם חושבים, וגם לא ימני, כפי שיש החושבים כך, בגלל הביקורת שלי על בית המשפט העליון.

אל תנהלו על גבי את החשבונות שלכם עם ה“סמול“!

כאמור לעיל, אני לא ימני ולא שמאלני.

אני שוחר זכויות האדם, וכל עוד הפוליטיקה לא פוגעת בהן – תעשו מה שאתם רוצים: ספחו את השטחים, הקימו שתי מדינות או עשרה קנטונים, וכו’ – העיקר שתהייה הסכמה של לפחות 51% מהציבור, הן בצד הישראלי והן בצד הפלשתיני.

תהיה לכם בעיה אם תרצו לספח את השטחים בלי לתת לתושביהם היהודים זכויות אזרח – לא רק פנים ישראלית, אלא גם בין לאומית, אבל מבחינתי זה לא עניין פוליטי, אלא עניין של זכויות–אדם, והעובדה שהימין הפוליטי מעמיד את זכויות האדם במקום נמוך יותר (איילת שקד:

מצידי אתם יכולים ללכת גם על ארץ ישראל השלמה, מג’יברלטאר והמגרב ועד קמצ’טקה. נו–פרובלם.

רוצים להישאר תקועים במצב הקיים לעוד 2000 שנה של שפיכות–דמים, ללא פתרון מדיני– אתם ילדים גדולים, תעשו מה שאתם רוצים.

כבר הסברתי לא פעם מדוע אני שומר לעצמי את דיעותי הפוליטיות: כדי שאם אציע, למשל, תוספת של 1000 שופטים במדינת ישראל, במקום להשקיע את אותו הכסף בתשתיות בשטחים – לא יגידו עלי שאני “מוטה פוליטית“.

אם יבוא דוד עשיר ויציע לנו כסף עבור תשתיות בשטחים – אין לי שום סיבה (פוליטית או אחרת) שלא לקבל את המתנה הזאת, בתנאי, כמובן, שהיא לא באה על חשבון הערכים שעומדים אצלי בראש סולם העדיפויות.

כדי להמחיש: הייתה לי פעם התכתבות עם כותב–מאמרים ידוע הנמצא בצד הימני של המפה, ושאלתי אותו: אם יציעו לך סכום של כך וכך מיליונים, בתנאי שתשקיע אותו או בהרחבת בית החולים שאתה עובד בו כמנהל מחלקה, או בתשתית הכבישים ביו“ש – מה תעדיף? הוא חמק מתשובה, ולא קשה להבין מדוע.

אם אני הייתי נשאל את אותה השאלה, הייתי, כמי שאינו רופא ואינו מתנחל, עושה את חשבון חיים אדם שניצלים בכל אחת מהחלופות, והייתי הולך על זה, אבל הרופא המתנחל לא העז לעשות את החישוב הזה, שיכול היה להסיטו מדרכו הפוליטית.

אם הייתי נשאל אם להעדיף את אותה ההשקעה בכבישים בתחום המדינה או ב“שטחים” – הייתי עושה את אותו חשבון חיי–האדם.

ואם הייתי נשאל אם להעדיף את אותה ההשקעה במערכת המשפט או בתשתית הכבישים (במדינה או בשטחים) – הייתי משקלל את האפשרויות לפי הערכים שלי, והייתי משיב לכם תשובה כזאת שאיש לא יכול היה לומר שהיא “מוטה פוליטית“.

עכשיו אני מבקש שתרדו מעל גבי הכחוש כשאתם מנהלים את החשבונות שלכם עם השמאל. יש לכם ביקורת עלי – תבורכו, אבל תתייחסו לדברי לגופם, בלי לשבץ אותי במסגרת הנוחה לכם, כשאתם כלל לא יודעים מהי האוריינטציה הפוליטית שלי.

תודה לחו”לכם!

א’ ש’ עלמה – שמחה ניר, עו“ד

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא