שימוע פומבי לראש הממשלה, כן או לא?

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/56045

דין ראש הממשלה כדין כל אדם *** לו הייתי מחוקק–הזדון שמבקש למשוך חשודים למלכודת–פתאים, הייתי מחוקק בדיוק את סעיף השימוע בו עסקינן *** לזכותה של התביעה ייאמר: הלוואי שהיא הייתה נוהגת עם כל חשוד כמו שהיא נהגה עם נתניהו

שמחה ניר, עו“ד

בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

אחרי הליכה סחור–סחור מציגה לי Maya Avimor את השאלה:

אז על מה אנו מדברים?

אתה בעד דלתיים פתוחות, ושימוע בשידור חי לראש הממשלה? שאלת כן / או לא.

אני עונה לה:

עכשיו את שואלת את מה שיכולת לשאול מלכתחילה, ולא שאלת.

כיוון שאמרתי לך שזה מורכב, אני אכתוב לכבודך מאמר שיענה לך על כל התהיות, אבל כיוון דקאמר פטור בלא כלום אי אפשר, אתן לך רמז: דין ראש הממשלה כדין כל אדם.

כעת אני פורע את השטר.

הצגת הבעייה

נגד עו“ד שמחה ניר התנהלה חקירה פלילית ונודע לו שהמדינה מתכוננת להגיש נגדו כתב אישום, וייתכן שכבר הוגש נגדו האישום. האשמה: בעילת קטינה, העלמת מס, וחנייה במרחק פחות משני מטרים מברז כיבוי (הידרנט).

ניר מבקש לשכנע את התביעה שאין ראיות להגשת האישום, או שמסיבות אלה ואחרות מן הראוי שלא להגישו.

התביעה מסכימה לשמוע את טיעוניו, ובלב פתוח – גם כדי לאפשר לו לשכנע, וגם כדי לרחרח אחר קווי ההגנה שלו, דבר שעשוי להביא לשתי אפשרויות: האחת – התביעה תשתכנע שאין הצדקה להגשת האישום, וכי אם היא תתעקש – היא עשוייה לנחול כישלון צורב במשפט, והשנייה – התביעה תגלה את נקודות החולשה שלה, ותחדש את החקירה, על מנת לסגור את כל הפרצות.

לצורך המאמר הזה ההנחה היא שהתביעה, בהסכמתה, פועלת בתום–לב, ומי שרוצה לטעון לחוסר תום–לב – שיפתח דיון חדש, כי זה נושא נפרד לחלוטין.

או קיי, אומרת התביעה לניר – שלח לנו את נימוקיך, ונחליט בדבר.

רגע–רגע, אומר ניר, אני מבקש שימוע בעל–פה.

אוקיי, אומרת התביעה, נפתח יומנים, נמצא תאריך, או תאריכים, לשימוע – הקפה והביסקוויטים עלינו.

רגע–רגע, מוסיף ניר ואומר, אני מבקש שהשימוע יהיה פומבי, יהיה פתוח לציבור, ובמקביל גם יצולם וישודר לציבור הרחב, בזמן–אמת.

נעצור לרגע בנקודה הזאת.

הבסיס המשפטי לשימוע

סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ“ב-1982 (להלן: חסד”פ, או החוק), עניינו “העברת חומר חקירה לפרקליט או לתובע משטרתי“, והדבר מובן: הרשות החוקרת מומחיותה ותפקידה הם לחקור, והרשות התובעת מומחיותה ותפקידה הם הגשת אישומים וניהול המשפט נגד הנאשמים.

השאלה אם להעביר את החומר לפרקליטות או לתביעה המשטרתית מוסדרת בסעיף, ולא ניכנס אליה כאן.

סעיף 61 לחוק, שעניינו הוא “המשך החקירה“, זה לשונו:

61.   הועבר חומר החקירה כאמור בסעיף 60, רשאי היועץ המשפטי לממשלה או תובע להורות למשטרה להוסיף לחקור, אם מצא שיש צורך בכך לשם החלטה בדבר העמדה לדין או לשם ניהול יעיל של המשפט.

בין סעיף 60 לסעיף 61 לחוק הוכנס במהלך השנים סעיף 60א, המסדיר את ה“שימוע” (ולהלן נקרא לו גם “סעיף השימוע“), שעניינו הוא “יידוע על העברת חומר חקירה לתובע בעבירת פשע“, וזה לשונו, בחלקים הרלוונטיים לענייננו:

60א.   (א) רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך […].

[…]

           (ד) חשוד רשאי, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, לפנות בכתב לרשות התביעה […] בבקשה מנומקת, להימנע מהגשת כתב אישום, או מהגשת כתב אישום בעבירה פלונית; פרקליט המדינה, פרקליט המחוז, ראש יחידת התביעות או מי שהם הסמיכו לכך, לפי הענין, רשאים להאריך את המועד האמור.

           […]

           (ו) אין בהוראות סעיף זה כדי לשנות מהוראות סעיף 74.

[…]

           (ח) הוראות החוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), תשי“ט-1958, לא יחולו לענין סעיף זה, ואולם תינתן לחשוד הודעה בכתב על החלטת רשות התביעה בהקדם האפשרי ורשאית רשות התביעה להזמין את החשוד להציג בפניה את טיעוניו בעל פה.

[…]

מה חידש סעיף 60א’, ומה לא חידש

כדי לתהות על משמעותה ופרשנותה של הוראה חוק נהוג, בין השאר, לבדוק גם מה היה הדין בלעדיה, ובמיוחד אמור הדבר כאשר ההוראה הזאת שובצה בחוק קיים – כמו סע’ 60א’, בו עסקינן – וכך נעשה גם אנו.

העיקרון הכללי הוא שכל אדם רשאי לפנות לכל רשות, ולבקש ככל אשר יחפץ. אם הפנייה היא בכתב, והרשות סירבה להיעתר לו, היא חייבת לתת תשובה מנומקת בכתב תוך 45 יום (מכוח החוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), תשי“ט-1958 – להלן: חוק ההנמקות).

החידוש הראשון שבסעיף השימוע הוא בכך שבעבירות פשע (עבירות שעונשן למעלה משלוש שנות מאסר) התביעה חייבת ליידע את החשוד כאשר היא מקבלת את חומרי החקירה (סעיף קטן (א)).

מתי היא חייבת לעשות כן?

לפי סע’ 11 לחוק הפרשנות, תשמ“א-1981, הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו – משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה […].

מה שברור הוא שהתביעה לא חייבת לגבש קודם עמדה באשר לאישום, והיא רשאית (ולפי ס“ק 60א(א) לחסד“פ יחד עם סע’ 11 לחוק הפרשנות אולי אף חייבת) ליידע את החשוד מיד עם קבלת חומרי החקירה.

הפרקטיקה היא שהתביעה מגבשת קודם את עמדתה הטנטטיבית, ורק אחר כך מיידעת את החשוד.

האם זה טוב או רע לחשוד?

מצד אחד אולי עדיף לו לקבל את ההודעה מיד, ולהגיש את בקשתו לפי סעיף קטן (ד) תוך 30 יום, ולפני שהתביעה “ננעלה” על אשמתו, אבל אז הוא יצטרך, קרוב לוודאי, לחשוף את עמדתו ו“לתת רעיונות” לתביעה (לפי ס“ק (ד) הבקשה צריכה להיות בכתב ומנומקת, וזה סיכון רב, שהייתי נזהר מלקחתו).

מצד שני, ייתכן שאם הוא ימתין, אולי התביעה תחליט שאין כלל מקום להעמידו לדין, והוא לא יצטרך לפנות לוועדת ההיתרים כדי לקבל את רשותה לקבל “הלוואה” מ“בני דודים” לצורך הגנתו.

כיוון שעד כה איש לא עורר את השאלה הזאת, אשאיר אותה בצריך עיון.

סע’ 74 (א)(1) לחסד“פ קובע את זכותו של מי שהוגש נגדו כתב אישום על עבירות עוון או פשע לעיין בחומרי החקירה ולהעתיקם, וזה לשונו:

הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו;

ואם סע’ 60א’(ו) לחסד“פ אומר כי “אין בהוראות סעיף זה כדי לשנות מהוראות סעיף 74″, פשיטא שכל עוד לא הוגש כתב אישום, אין חובה להעמיד לרשות החשוד את חומרי החקירה – בין אם מתקיים השימוע, בין אם לאו.

סע’ 60א’(ח) שני חלקים לו:

החלק הראשון – תשובה שלילית לבקשתו של החשוד אינה מחוייבת הנמקה, אלא רק “הודעה בכתב בהקדם האפשרי“.

והחלק השני – התביעה “רשאית” להזמין את החשוד להציג בפניה את טיעוניו בעל פה.

החלק הזה לא ממש ברור לי – לא מבחינת תוכנו, ולא מבחינת מיקומו בסעיף: התביעה הרי רשאית לעשות זאת גם בלי שום הוראת חוק, ונשאלת השאלה מדוע ההוראה הזאת “הובלעה” בס“ק (ח), ונכרכה עם ההוראה המחייבת להשיב למבקש על ההחלטה, ולא, למשל, עם הוראת ס“ק (ד). פייר – אני לא יודע.

וזה מביא אותנו אל השאלה מה קיבלנו עם סע’ 60א’ – הוא “סעיף השימוע“.

אז ככה:

ראשית – הסעיף מטיל על התביעה ליידע את החשוד מיד עם קבלת חומרי החקירה (זה, לדעתי, החידוש המשמעותי היחיד שבכל הסעיף הזה).

שנית – הוא מסדיר את הזכות לבקש שלא יוגש אישום. אמנם הזכות קיימת, באופן כללי, מכוח חוק ההנמקות, המחייב תשובה מנומקת כאשר התשובה היא שלילית, אבל החובה להשיב ולנמק מכוח החוק הזה מתה כבר מזמן, ואילו כאשר הזכות לבקש דבר מסויים מופיעה בחוק ספציפי – יש לכך משקל מסויים.

שלישית – וזה פחות מרנין – הוא מחייב את החשוד להגיש את בקשתו תוך 30 יום (אמנם החוק מתיר לתביעה להאריך את המועד, אבל הדבר תלוי בשיקול–דעתה של התביעה, וברצונה הטוב).

רביעית – הוא לא מחייב את התביעה להעמיד לחשוד את חומרי החקירה לצורך הכנת הבקשה.

חמישית – הוא לא מחייב שימוע בעל–פה.

ושישית – כמו שנראה בהמשך, סעיף השימוע מאפשר לעשות בו שימוש לרעה, ומבלי להביע דיעה על הכוונה שעמדה מאחורי הסעיף הזה – אם אני הייתי מחוקק–הזדון שמבקש למשוך חשודים למלכודת–פתאים, הייתי מחוקק בדיוק את הסעיף הזה.

על הטענות כנגד התביעה בעניין ביבי נתניהו והשימוע

במקום הזה אתייחס לכל עניין השימוע, למעט השאלה בעניין השימוע הפומבי, המשודר בזמן–אמת, אליה אתייחס בנפרד, להלן.

חמרי החקירה בתיקי 1000 ו-2000 הועברו לתביעה בראשית שנת 2018, ובתיק 4000 – בסוף אותה שנה.

לו רצו היוהמ“ש ושאר גורמי הפרקליטות לעשות בסעיף הזה שימוש לרעה, הם היו יכולים ליידע את נתניהו מיד כאשר החומרים הגיעו אליהם, במכתב קצרצר (“אתה חשוד בכך ש… וש…”), לתת לו את 30 הימים שנקבעו בחוק, ואפילו להאריך את המועד, אם יבקש, אבל בלי להעמיד לרשותו את חומרי החקירה – וזהו.

אבל לא: ביום 28.2.2019 שלח היוהמ“ש לנתניהו כתב–חשדות מפורט, המונה 257 סעיפים, ומשתרע על פני 55 עמודים, ורק אז מועד ה-30 יום החל לרוץ.

למעשה היו לצוות ההגנה של ביבי 30 יום להכין את בקשתם בכתב, עם אופציה להארכה (כפי שלבטח היו מבקשים, ולבטח היו מקבלים), אבל, למרות כל הלחצים וההפגנות מול ביתו של מנדלבליט, הם קיבלו את כל ההנחות וההקלות האפשריות: שימוע בעל–פה, דחיות על גבי דחיות (כולל לצורך לימוד חומרי החקירה, למרות שעל פי סעיף השימוע אין בכלל חובה להעמיד אותם לרשות החשוד), כולל עצימת עין מכך שההגנה לא הגישה עיקרי טיעון מפורטים, כפי שנדרשה, וכולל הוספה של שני ימי שימוע נוספים על 2 הימים שהוקצבו לכך מראש.

עד כאן אני רוצה לראות מי שיגיד שמנדלבליט נהג שלא בנדיבות כלפי החשוד ביבי נתניהו וצוות ההגנה שלו – הלוואי והתביעה הייתה נוהגת כך לגבי כל חשוד וחשוד!!!

ובאשר לשאלה בעניין השימוע הפומבי, המשודר בזמן–אמת, אליה אתייחס בנפרד, להלן, כפי שהבטחתי לעיל.

ובחזרה לחשוד, עו“ד שמחה ניר

כמתואר לעיל, תחת ראש–הפרק הצגת הבעייה, נגד עו“ד שמחה ניר התנהלה חקירה פלילית ונודע לו שהמדינה מתכוננת להגיש נגדו כתב אישום, וייתכן שכבר הוגש נגדו האישום. האשמה: בעילת קטינה, העלמת מס, וחנייה במרחק פחות משני מטרים מברז כיבוי (הידרנט).

ניר ביקש לשכנע את התביעה שאין ראיות להגשת האישום, או שמסיבות אלה ואחרות מן הראוי שלא להגישו, התביעה הסכימה לשמוע את טיעוניו, ובלב פתוח, כולל שימוע בעל–פה, ואז ניר שלף בקשה נוספת: שהשימוע יהיה פומבי, יהיה פתוח לציבור, ובמקביל גם יצולם וישודר לציבור הרחב, בזמן–אמת.

התביעה הסכימה גם לכך, וספינת השימוע הפתוח לציבור, ומשודר לכל העולם, יצאה לדרך.

ואז התגלה שמחה ניר, הנוכל הערמומי, המניפולטור הממולח, במלוא “תפארתו“: הוא ניהל פיליבאסטר–אדירים, חילק את טיעוניו למאה פרקים, ולכל פרק הוא הקדיש חצי שעה ויותר, כך שכל השימוע הצריך חמישים שעות ויותר – רק לצורך הצגת עמדתו של החשוד. בנוסף לכך הוא התחיל “לרסס” סיפורי מעשיות מצוצים–מהאצבע, אשר זכרם לא בא בכל חומרי החקירה, ושהוא, ניר, גם לא טען אותם במהלך החקירות.

כאשר התביעה הבינה שהחשוד לא מנסה לשכנע אותה (וזו, כאמור, מטרתו האמיתית של השימוע), אלא את הציבור הרחב, כדי ליצור דעת–קהל אוהדת, הייתה לה דילמה, או, למעשה, טרילמה: אם היא תגיב על טיעוניו בזמן–אמת, השימוע יימרח ללא סוף; אם היא לא תגיב – החשוד השיג את מטרתו, להטות את דעת–הקהל לטובתו ולרעת התביעה, ואם היא תפסיק אותו – יגידו עליה שהיא “סותמת פיות“, ושהסכמתה לשימוע הפומבי הייתה רק “מן השפה ולחוץ, ומבלי נכונות כנה לקיים שימוע אמיתי“.

מה אמורה התביעה לעשות במקרה כזה? תגידו אתם, שוחרי טובתו של ביבי נתניהו.

על מטרתו של השימוע

השימוע אינו “קדם משפט” – מושג הקיים בהליכים אזרחיים, וגם שם הוא לא דומה לשימוע בו אנחנו מדברים כאן, ולמה שדורשי–טובתו של ביבי חותרים.

למרות הדמיון שאפשר אולי לראות, השימוע אינו מוסד ה“גראנד ג’ורי” האמריקאי (חבר המושבעים ה“גדול”, שמחליט אם להגיש אישום, אם לאו), אשר מהווה הגנה מפני “תפירת תיקים” ע“י התביעה (ומהסיבה הזאת אני תומך בכינונו של המוסד הזה בארצנו, כשם שאני תומך גם בכינונו של מוסד חבר המושבעים הרגיל).

מוסד ה“שימוע” שלנו – בניגוד למוסד הגראנד–ג’ורי, המשמש גם כחוקר וגם כתובע, והמושבעים שומעים עדים ומקבלים גם ראיות אחרות – אינו גובה ראיות. הוא אינו גובה ראיות, כי המלאכה הזאת נעשית ע“י המשטרה (או גופי החקירה האחרים), וכל מטרתו אינה אלא להחליט מה לעשות עם “חומרי החקירה” – האם הם מספיקים לצורך הגשת האישום, והאם הם מצדיקים זאת.

בשימוע שלנו כל המסכת העובדתית כבר פרוסה מראש, כך ששימוע פומבי לא יכול לעזור לציבור להבין את מסכת העובדות עצמה. זהו אולי ההבדל העיקרי.

עמדתי בעניין שימוע–לכל

בשנת 1992, כארבע שנים לפני שבנימין נתניהו החל את כהונתו הראשונה כראש הממשלה, וכעשור וחצי לפני שהחלו החקירות נגדו, קראתי להנהיג שימוע לכל.

כיוון שדעתי בנושא לא השתנתה, וכיוון שלשיטתי, כאמור בפתיח לעיל, דין אחד לראש הממשלה ולכל אדם אחר, אני חייב להביא בחשבון שאם יאופשר לחשוד אחד שימוע בלתי מוגבל בזמן, ועם כל הדברים האחרים (מצלמות, מיקרופונים, קפה וביסקוויטים וכו’), תהייה חובה לאפשר זאת גם לכל החשודים האחרים, וזו עלולה להיות גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה.

מסגרת השימוע בה אני דוגל

לו אני המחוקק, הייתי מסדיר את השימוע כך:

ראשית – היידוע לחשוד יהיה אחרי שהתביעה עשתה את שיעורי–הבית שלה, והכינה טיוטה של כתב–אישום, אשר יימסר לחשוד יחד עם האפשרות לעיין בכל חומרי החקירה.

שנית – בקשתו של החשוד צריכה להיות בכתב, ומפורטת ככל שיחפוץ – תוך נטילת הסיכון שפירוט חסר, או פירוט יתר יכולים להיות בעוכריו, ולצאת מתוך הנחה שלא יהיה שימוע בעל–פה.

שלישית – שימוע בעל–פה יתקיים אם החשוד ייתן נימוקים מיוחדים שיש בהם כדי לשכנע את התביעה שהדבר ייעל את הדיון, או אם התביעה תמצא לנכון לקיימו, מנימוקיה היא. צריך להביא בחשבון כי שאלות קשות המוצגות לחשוד במסגרת השימוע בעל–פה יכולות דווקא לעזור לו להתגבר על נקודות–חולשה בקו ההגנה שלו.

ורביעית – שימוע בעל–פה לא יהיה כלי להמשך החקירה, אלא רק לעיון בחומרי החקירה, כדי לדעת אם יש בהם די להגשת אישום. יחד עם זאת ניתן יהיה בשימוע כזה להשיג על ליקויים בחקירה, ולבקש להחזיר את התיק להמשך החקירה, אבל, מאידך, ניתן יהיה להחזיר את התיק גם לשם חידוש החקירה (אם הדבר נעשה בתום–לב, זה יכול לפעול גם לטובת החשוד), ואז, כמובן, הכל חוזר חלילה: שיעורי–בית של התביעה, גיבוש טיוטת כתב אישום חדשה, יידוע לחשוד, וכו’.

ובחזרה לעניין ביבי נתניהו והשימוע הפומבי

נתניהו ביקש לאפשר שהשימוע יהיה פומבי, פתוח לציבור ומשודר בזמן–אמת, ומנדלבליט סירב להיעתר לכך.

כאשר הנושא עלה לראשונה, אמרתי מיד: זו חזירות!

מדוע חזירות?

משום שבסך–הכל מבקשים להכניס לחדר/אולם השימוע מיקרופון ומצלמה.

אלא מאי? לאט לאט נכנס לראש המצומק שלי שקיימת אפשרות לנצל את השימוע הפומבי לרעה (ראו לעיל), ונשאלת השאלה האם צדק מנדלבליט בסרבו לאפשר שימוע פומבי, פתוח לציבור ומשודר בזמן–אמת.

ראשית, אזכיר כי אין בכלל חובה לקיים את השימוע בעל–פה, ומעניין מה היו אומרים אוהדי–ביבי על “זכות הציבור לדעת” אם לא היה תקדים לשימוע בעל–פה, ואיש מעולם לא טען לשימוע בעל–פה.

אוסיף ואציין כי ההחלטה הסופית את להגיש אישום או שלא להגיש היא פעולה מנהלית, לא שיפוטית, משום שהיא לא קובעת דבר. היא לא קובעת דבר, משום שאם ההחלטה היא שלא להגיש את האישום, אין בכך שום “אסמכתא” פוזיטיבית לניקיון–כפיו של החשוד, ואם ההחלטה היא להגיש את האישום, עדיין אין בכך משום קביעה שהחשוד אכן אשם במיוחס לו.

כעת, לשאלה אם מנדלבליט צדק, או לא צדק, בסרבו לאפשר את השימוע הפומבי המשודר יש לתת את הדעת לכל האמור לעיל, מחד, ולשאלה אם לא מן הראוי היה לאפשר את הדבר – ולו רק לפנים משורת הדין מאידך.

בעניין הזה צריך להשאיר ליוהמ“ש מירווח של שיקול–דעת, בין השאר לגבי החשש שביבי ינצל את ההליך למטרות זרות, ויעשה בו שימוש לרעה.

כיוון שמנדלבליט יודע מה יש בחומרי החקירה, וכיוון שהוא גם מכיר את ביבי אישית, סביר מאוד להניח שיש לו כלים טובים משלי כדי לאזן בין השיקולים–בעד לבין השיקולים–נגד, ולא אדון אותו לכף–חובה למרות שאני אולי הייתי נוהג אחרת, וזה מביא אותי אל הנקודה הבאה.

צריך להביא בחשבון שהשימוע, כפי שביקש ביבי, אינו רק “מצלמה ומיקרופון“, אלא מערכת שלמה של מצלמות ומיקרופונים, שאם לא כן, התמונה לא תהייה שלמה, ותתחיל מלחמת עולם על השאלה איכן יוצבו המצלמה והמיקרופון.

לו אני בנעליו של מנדלבליט

קשה לי לומר בוודאות איך הייתי נוהג אם ההחלטה בעניין הזה הייתה בידי, ואף אחד גם לא חייב להאמין לי (כי אי אפשר לבדוק את זה).

אני מניח שאם השיקולים בעד ונגד היו מאוזנים, הייתי מתיר את השימוע הפומבי, אבל הייתי מקדים בהבהרה – פומבית גם היא:

מר נתניהו, מוסד השימוע לא נועד להוכיח את חפותך או את אשמתך, אלא רק אם חומרי החקירה, שהועמדו לרשותך, די בהם כדי להגיש נגדך את האישומים על העבירות בהן אתה חשוד, וממילא לא תוכל להעיד לפנינו, ולטעון לחפותך.

השאלה שבפנינו היא שאלה משפטית–מקצועית גרידא, וכיוון שאתה אינך משפטן, הבאת עימך לשימוע הזה את פרקליטיך יודעי החוק והמשפט, שיטענו עבורך כיד טיעון המשפטי הטובה עליהם.

אני מבהיר לך שהשימוע בעל–פה עצמו אינו זכות הקנוייה לך בחוק, וממילא הוא לפנים משורת הדין, וכל ניסיון לנצל לרעה את הפומביות, יביא לניתוק מידי של המצלמה והמיקרופון.

מר נתניהו, אני מבקש ממך שתסתכל ישירות אל המצלמה, ותאשר כי הבנת את הדבר.

כך הייתי רוצה לנהוג.

שאלת איפכא מסתברא

לקראת השימוע לנתניהו, ולנוכח הסירוב לקיים את השימוע בפומבי, נשמעו הקולות האומרים “העם רוצה שימוע“, “העם רוצה לדעת את האמת“, “רדיפה פוליטית“, “לא היה כלום ולא יהיה כלום“, וכו’, ואף התקיימה הפגנה בסמוך לביתו של מנדלבליט במטרה מוצהרת “לעצור את הרדיפה וההסתה“.

כל הפעולות האלה לא נעשו למען “חקר האמת“, אלא למען ביבי נתניהו, ושאלת האיפכא–מסתברא המתבקשת לאוהדי ביבי היא זו:

נניח שהיוהמ“ש היה מחליט, ביוזמתו, לקיים את השימוע בפומבי, משודר בזמן–אמת, וביבי היה מתנגד לכך, מכל טעם שהוא.

מה הייתם אומרים אז?

את השאלה הזאת הצגתי בכמה קבוצות, ואף אחד מתומכי ביבי לא אזר אומץ לענות עליה.

אז אני “יענה” במקומכם: אתם הייתם הופכים חברבורותיהם, מגינים על “צנעת הפרט” של ביבי, ומתנגדים ל״שפיטה בכיכר העיר״.

תקנו אותי אם אני טועה!

והמסקנה: כמו בשאלת אשמתו וחפותו של ביבי נתניהו, גם בשאלת השימוע הפומבי ההתפלגות בציבור היא לפי קו פרשת–המים הפוליטית.

כמה שאני אוהב את זה!

תזכורת

כפי שאמרתי לעיל, לצורך המאמר הזה ההנחה ה“לכאורית” שלי היא שהתביעה, פועלת בתום–לב, ומי שרוצה לטעון לחוסר תום–לב, שיפתח דיון חדש ויציג טיעונים משכנעים, כי זה נושא נפרד לחלוטין.

ההערה הזאת מופנית לאוהדי ביבי, אשר כבר החליטו “הוא זכאי, הוא זכאי!!!” (מזכיר משהו?), בלי שחומרי החקירה הועמדו לרשותם, ועמדתם נקבעה רק על פי אהדתם הפוליטית לחשוד המסויים הזה.

אני, כפי שאמרתי שוב–ושוב, לא זכיתי לעיין בחומרי החקירה, ולכן איני מביע שום עמדה לגבי אשמתו או חפותו, וכל מה שאני אומר כאן (ובמקומות אחרים) מתייחס רק לאלה העקרונית.

דברו, תומכי-ביבי, כי שומע אנוכי.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס