קללת התיאבון הטריטוריאלי
קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/59639
קללת התיאבון הטריטוריאלי
כשהטריטוריות מעבר לקו הירוק נפלו לידיה, מדינת ישראל הייתה כמו נער שקיבל, כמתנת בר–מצווה, לילה עם ג’וליה רוברטס, והוא לא יודע מה לעשות עם זה *** 56 שנים מדינת ישראל “אוחזת” בטריטוריות האלה, היא עדיין לא החליטה מה לעשות איתן, והפקירה את תפקידה בידי גורמים פרטים, שהתיאבון שלהן גובר עם האוכל, ומירווח ההחלטה שנשאר למדינה הולך ומצטמצם.
שמחה ניר, עו“ד
בן 83 אנוכי היום (15.6.2022), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!
כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים
לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!
עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע
נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka
…
…
מבצע מגן וחץ: עוד על שיקולים כשרים ועל שיקולים פסולים וזרים
עו“ד על שטיפת המוח בעניין סמכויות הבג“ץ
אסתר חיות–טרף, כמה אפשר לקשקש ולשקר?!
אמרתי לכם שנתניהו יגיד לשים פוליטיקה בצד? עברו יומיים בדיוק, והנה זה בא!!!
בחירת נשיא ביהמ”ש העליון – הצעה גאונית בפשטותה!
אידיוטים, על איזה “איזון” אתם מדברים, ועל איזו “פשרה”?!
איך זכיתי במכרז לתפקיד היועץ המשפטי למשרד לביטחון לאומי?
…
בשנת 1949 חתמה מדינת ישראל על הסכמי שביתת הנשק עם כמה מדינות ערביות אשר סביבה, ובכך ויתרה לעולמים על כל טענה לזכות קודמת, היסטורית או משפטית.
מי שחולק על כך, שיפנה לעו“ד שלו, יניח לו על השולחן את כל פנקסי הצ’קים שלו, וישאל לחוות דעתו – לי כבר נמאס לתת בחינם חוות–דעת משפטיות ללא–משפטנים שלעולם לא יקבלו עמדה משפטית שאינה תומכת בעמדתם הפוליטית.
מדוע ויתרה מדינת ישראל לעולמים על כל טענה לזכות קודמת, היסטורית או משפטית? משום שדוד בן גוריון הבין שהמשך מלחמת השחרור עלול להמיט עלינו שואה נוספת על השואה שבאה עלינו עשר שנים קודם לכן, והסתיימה שלוש שנים קודם לכן: אם עד אז המלחמה עלתה לנו ב-6,000 אבידות, כאחוז אחד מהיישוב העברי דאז, ובאבדן חלק משמעותי ממה שנקרא אז “ארץ ישראל המערבית“, הרי שהמשך המלחמה עלול לעלות לנו באלפי קורבנות נוספים, ובאבדן המעט הטריטוריאלי שהיה לנו באותה נקודת זמן.
האם צדק בן גוריון בעשייתם של הסכמי שביתת–הנשק, אם לאו? זה עניין להיסטוריונים ולפוליטיקאים, ואין לי שום כוונה להיגרר אליו.
מי שחושב שמדינת ישראל רימתה את המדינות איתן עשתה את ההסכמים האלה, בלי שהתכוונה לקיים אותן – רק שיגיד: זה יכול להיות בסיס לדיון אחר לגמרי, דיון מרתק בשאלת אמינות חתימתה של מדינת ישראל על הסכמים, אבל בינתיים אין איש הטוען כך.
הלאה: בשנת 1967 תקפו מצרים, סוריה וירדן, את מדינת ישראל, בניגוד להסכמי שביה“נ.
מדינת ישראל יכלה לומר הפרתם את ההסכמים, ואנחנו חוזרים להמשיך את מלחמת השחרור שלנו מאותה הנקודה בה היינו באותה העת.
אם המדינה הייתה אומרת זאת, אני, כמשפטן, הייתי מצדיק אותה, ונמנע במפגיע מלהביע עמדה בשאלת התבונה הפוליטית (כי זה לא התחום שלי) או בהיתכנות הצבאית (כי זה לא במומחיות שלי), אבל, כמה נורא, כמה עצוב – המדינה לא טוענת זאת.
מלחמת ששת הימים נכפתה עלינו, ובסופה מצאנו את עצמנו “אוחזים” בטריטוריות שמעולם לא חלמנו “לאחוז” בהן, ובוודאי שלא היינו יוזמים פעולה צבאית כדי לקנות אחיזה בהם – וזה כולל גם את ה“שיבה לנחלת אבותינו” (לפי כל הגדרה שהיא).
למדינת ישראל לא הייתה משנה סדורה למקרה בו היא תמצא את עצמה “אוחזת” בטריטוריות האלה, וכאשר הדבר קרה היא דמתה לנער שקיבל, כמתנת בר–מצווה, לילה עם ג’וליה רוברטס, והוא לא יודע מה לעשות עם זה (את הדוגמה הזאת למדתי ממאיר שלו ז“ל, לפני כשלושים–ארבעים שנה).
הטבע, כידוע, לא סובל ואקום, ועל כן, בהעדר משנה סדורה של המדינה מה לעשות עם ה“שטחים“, נפתח השער ליזמות של פרטים שהחליטו על דעת עצמם על “חזרה לארץ אבותינו“.
זו הייתה תחילתו של התיאבון הטריטוריאלי, עליו אדברה היום הזה.
התיאבון הזה לא נולד כתוצאה מלימודי תנ“ך והיסטוריה, אלא כתוצאה מהוואקום עליו דיברתי: יש טריטוריות, אין שלטון, אז נכנסים וממלאים את הוואקום, כי אנחנו רוצים ויכולים.
בדיוק מהסיבה שהכלב מלקק את אשכיו: כי הוא יכול.
מה קורה כאשר הממשלה – כל ממשלה, מימין ומשמאל – רואה שהאחיזה בטריטוריות וההתנחלות בהם זוכות לפופולריות גוברת והולכת? הימין והשמאל מתחרים ביניהם על הפופולריות, וההתנחלויות מתרבות כפטריות, ודוחקות את רגליה של האוכלוסיה המקומית – אשר חיה בטריטוריות האלה מאות בשנים.
התיאבון הטריטוריאלי בא עם האוכל, ועדיין מדינת ישראל הרשמית לא החליטה מה לעשות עם הטריטוריות האלה ועם יושבי בהן.
ומה קורה בינתיים?
הציבור האתני המקומי לא מוכן לזנוח את שאיפותיו להגדרה עצמית, הוא מתקומם – וזה עולה לנו בחיי אדם.
ומה אומרים להגנתם בעלי התיאבון הטריטוריאלי? אלף ואחד תירוצים שלא היו קיימים לפני נטילת האחיזה בטריטוריות האלה, והומצאו לצורך הצדקת האחיזה הזאת.
והתוצאה? 56 שנים אחרי נטילת האחיזה, למדינת ישראל עדיין אין משנה סדורה בשאלה מה לעשות עם הטריטוריות האלה, ועם היושבים בהן.
זו הטרגדיה של מדינת ישראל – ובמיוחד של הימין הישראלי, שפתח בגלגולו של כדור השלג הזה, והוא מושל בנו רוב 56 השנים האלה.
ראו: על הטרגדיה של הימין הישראלי.
ועכשיו תשאלו מה אני מציע כפתרון למצב הקיים.
אז תודה ששאלתם, אפילו שלא שאלתם.
ראשית – אני לא יותר חכם מכם, אפילו פחות חכם מכם, ולכן אני לא מביע דיעות בעניינים בהם אני לא מבין.
ואני גם לא מביע עמדות בעניינים שאני קורא להם “פוליטיקה–נטו“.
ושנית – את מה שאני מציע ראו כאן: היהודים והערבים, ישראל והפלשתינאים: אחרי כל השגיאות שנעשו – מה עכשיו?
תחת ראש הפרק על המגרש הפוליטי אמרתי:
לבעייה הישראלית–פלשתינאית יש, תיאורטית, כמה פתרונות אפשריים, שהעיקריים בהם הם:
(א) פתרון שתי המדינות לשני העמים – ישראל ופלסטין – החיות זו לצד זו;
(ב) מדינה אחת לשני העמים;
(ג) הנצחת המצב הקיים.
אפשר, כמובן, להעלות על הדעת פתרונות אחרים, ריאליים או הזויים – אנחנו מדינה חופ–shit, ומותר להעלות על הדעת כל מה שרוצים.
לימין הפוליטי אין שום בעייה: הוא בעד סיפוחם של כל שטחי איו“ש (לגבי רצועת עזה – אני לא בטוח).
גם לשמאל הפוליטי אין שום בעייה: הוא בעד פתרון שתי המדינות.
ולאלה גם אלה יש בעייה, שהם לא יוכלו להגשים את מאווייהם בלי תמיכה מסיבית מהמרכז הפוליטי.
וישנה בעיה גם למרכז הפוליטי – בעיקר הליכוד, אבל אפשר לצרף אליו גם את יש עתיד וכחול–לבן: לאיזה צד שהם יפנו, הם יפסידו בוחרים: יתמכו בסיפוח, יתמכו במדינה הפלשתינאית – הימין במקרה הראשון, והשמאל במקרה השני, יגידו “אמרנו את זה כל השנים, ועכשיו סוף–סוף מבינים שצדקנו!”.
דבקות במצב הקיים היא מפלטו של המרכז הפוליטי, אבל לומר את זה בפירוש ובגלוי, זה לא “הולך בשוק” – לא בשוק המקומי, ובוודאי שלא בשוק הבינלאומי.
אז מה עושים כשזה לא הולך בשוק?
שותקים בכל הנושא, לא מדברים עליו בבחירות, ובכל הזדמנות ראוייה או בלתי ראוייה מזמרים “אנחנו בעד שלום, אבל אין פרטנר“, וכדומה.
ובנימין נתניהו מעמיד פנים שהוא תומך בפתרון שתי המדינות, מזגזג בין נאום בר–אילן לבין “לא במשמרת שלי”, ומרמה את כל העולם: גם את ברק אובמה, גם את דונאלד טראמפ, וגם אותנו, הציבור הישראלי, וברגע האמת, אחרי שהוא ליווה בהנהון את גיבושה של “עיסקת המאה” – מתנת “חברו הטוב” של נתניהו לבחירות מועד ג’, הכוללת סיפוח ההתנחלויות, מחד, והקמתה של מדינה פלשתינאית, מאידך – וקיבל אותה ברוב הדר ועם – ברגע–האמת הוא אמר רגע–רגע: סיפוח כן, מדינה פלשתינאית – לא ולא!
והמסקנה שלי: בשיטה הפוליטית הקיימת אצלנו היום, בה דעתו של הציבור נשמעת רק ביום הבחירות, ובין בחירות לבחירות מפלגות “גוש המרכז” (לפי כל הגדרה שתרצו) אינן פועלות אלא למען האינטרסים שלהן בבחירות הבאות, הסוגייה הפלשתינאית תישאר לעולם ועד תקועה לנו כעצם בגרון, ואנחנו נמשיך לשלם את המחיר שמשלם כל מי שמעדיף לחיות עם עצם בגרון, במקום לחפש את הפתרון הרפואי שיכול לחלץ אותם מהבעייה הזאת.
וזהו הפתרון המוצע על ידי, בהמשך:
כאמור לעיל, אף מפלגה (חוץ מהימין המובהק והשמאל המובהק), לא מוכנה להביע עמדה באשר להסדר המדינה שישים קץ לקונפליקט הישראלי–פלשתינאי.
הפתרון שאני מציע הוא להעביר אל העם את ההחלטה על הפתרון הרצוי.
ההכרעה הלאומית תהייה במשאל–עם דו–שלבי: בשלב הראשון תוסמך הממשלה לפעול למימוש הבחירה שתיקבע במשאל, ובשלב השני, אחרי שהממשלה תגיע לפתרון על פי ההסמכה, יתקיים משאל נוסף, אשר יאשר, או לא יאשר את ההסדר המדיני שייקבע – הכל על פי חוק יסוד: משאל עם הקיים.
ובהמשך, שם, אני מפתח את הנושא לפרטי פרטים.
ועכשיו תגידו רגע–רגע, הדמוקרטיה הייצוגית, כמו שלנו, יוצאת מתוך הנחה שלאזרח המצוי אין הכלים לדעת מה טוב ומה רע, ולכן הוא בוחר את נציגיו למוסדות השלטון, ואם הם יקדיחו את תבשיליהם, הוא יחליף אותם בבחירות הבאות.
זה אכן נכון, אבל לענייננו יש גם שיקולים נוספים.
ראשית – כפי שראינו למעלה מכאן, נבחרי העם לא מוכנים לקבוע עמדה – כל עמדה – בנושא הזה: יחליטו הממשלה והכנסת להנציח את המצב הקיים – נו פרובלם, בבחירות הבאות נעלה את זה כנושא מרכזי, והוא הדין אם יוחלט על סיפוח כל הטריטוריות, על פתרון שתי המדינות, וכו’ – והנה לפנינו נושא לבחירות הבאות.
שנית – כבר יש לנו חוק למשאלי עם, שאותו העביר חובב–הטריטוריות יריב לוין, והצעתי, כאמור, משתלבת במנגנון הקיים הזה.
שלישית – זהו נושא שמעורבים בו גם שיקולים ערכיים: יש הטוענים כי ה“טריטוריות” אינן שלנו, אלא פקדון הם בידינו מעם השם, ואין לנו “לוותר” אפילו על גרגר חול אחד מהפיקדון הזה, גם אם נצטרך להקיז דם יהודי באלפיים השנים הבאות, ומאידך, יש המקדשים דם יהודי, ומוכנים לוויתורים טריטוריאליים, אם יהיה בכך לחסוך דם יהודי – ואם נשאיר את הדבר בידי נבחרינו, מי לידינו יתקע שלא יהיו שיקולים קואליציוניים שיגברו על הצורך להחליט בנושא שלנו.
ורביעית – וזה העיקר: לקראת המשאל יורכב צוות–מומחים א–פוליטי, שיבדוק את המחיר (בדם, דמים או ערכים אחרים) הכרוך בכל אחד הפתרונות שיועמדו להכרעת הציבור בשלב הראשון של המשאל – וכך יוכל כל אזרח העומד בתא הקלפי לשקלל את כל הדרוש – כולל את שיקוליו הערכיים.
צריך לזכור: בשלב הראשון נקבע רק מהו הפתרון שהממשלה תפעל למימושו – היא יכולה להיכשל, ויהיו לכך מסקנות, אבל הוויכוח לאיזה כיוון פונה המדינה כבר הוכרע.
ועוד לזכור: שום אופציה הקיימת כיום לא נסגרת עם המשאל, והכל תלוי בהחלטת הבוחר בתא הקלפי.
לפרטים המלאים, ראו: היהודים והערבים, ישראל והפלשתינאים: אחרי כל השגיאות שנעשו – מה עכשיו?
אומר אורי הייטנר:
קרנבל הנכבה באו“ם הוא מפגן של צביעות. הפלשתינאים מציגים את יום הקמתה של מדינת ישראל כאסון. זו דה–לגיטימציה לעצם קיומה של המדינה. על הקמת המדינה החליטה עצרת האו“ם. למחרת ההחלטה, התנפלו הפלשתינאים על היישוב היהודי כדי להשמיד אותו, שנתיים וחצי אחרי השואה. ב-15 במאי, למחרת הקמת המדינה, פלשו חמש מדינות ערב אל המדינה בת יומה על מנת לסכל את הקמתה ולהטביעהּ בדם. זו התנפלות של מדינות החברות באו“ם להשמדת מדינה שקמה על פי החלטת האו“ם.
75 שנים הפלשתינאים מתבכיינים על תוצאות תוקפנותם הרצחנית ומאשימים את כל העולם במחיר פשעיהם. והאו“ם מצטרף לחינגה.
אני עונה לו:
אורי, אתה מצפה מהפלשתינאים לאמץ את הנרטיב הציוני?
האם קשה לך לקלוט שמה שמהווה חגיגה לאחד יכול להיות אסון לאחר?
אם אתה מצפה שבה“א באייר הם יחגגו את יום העצמאות שלנו, לפחות תציע להם פטישי פלסטיק מייד אין צ‘יינה.
קופץ ניר אורבך:
כל ערבי ישראלי צריך להודות על כך שהוא חי במדינת ישראל ברמת חיים הרבה יותר גבוהה מאשר במדינות שסובבות אותה. ומי שאבותיו איבדו את ביתם במלחמת העצמאות צריך לשאול את עצמו אם הם שימשו כ“אידיוטים שימושיים” על ידי חוסייני ימ“ש.
אני לו:
אתה לא יכול להכתיב/להציע לאחרים את הנרטיב שלהם, ואת שאיפותיהם, כשם שלא היית רוצה שאחרים יכתיבו/יציעו לנו את הנרטיב הלאומי שלנו.
ראה בתמונה מה מצאתי בפרלמנט הסקוטי באדינבורו.
אני מנחש – רק מנחש, בלי להביע עמדה – שגם הפלשתינאים ישיגו את זה ביום מן הימים, והשאלה היא רק כמה דם יישפך משני הצדדים כדי להגיע לאותה התוצאה.
הוא לי:
אני אכתיב גם אכתיב נרטיב לאומי כאשר בבסיסו הוא כולל את רמיסת הזכות שלי לחיות חיים חופשיים בארצי.
ואגב נדמה לי שהסקוטים הצביעו בעד הישארות כחלק מהממלכה המאוחדת…
אני לו:
השתן עולה לך ולחבריך לראש.
גם הבריטים אמרו את זה עלינו, ואיפה הם עכשיו.
אתם לא מגינים על זכותכם להיות עם חופשי בארצנו, אלא על התיאבון הטריטוריאלי שלכם.
דם יהודי שווה בעיניכם פחות מגרגרי חול.
הוא לי:
איזה תיאבון טריטוריאלי בראש שלך? בקושי אפשר לראות את מדינת ישראל על כל “השטחים הכבושים” שלה במפת העולם. לעומת זאת הבריטים שלטו על אימפריה של רבע עולם שבה השמש לא שקעה.
ואני עונה לו:
יש לי בצנרת מאמר על זה, כשאגמור אותו אתן לך קישור ותתווכח כמה שאתה רוצה, אבל תביא בחשבון שאני לא מדבר על אדמה בריטית אלא על דם יהודי.
והיום אני מקיים כאן את הבטחתי זו.
ובתשובה לשאלתך, ניר אורבך, איזה תיאבון טריטוריאלי בראש שלי, וזו תשובתי:
א. התיאבון הטריטוריאלי עליו אני מדבר הוא התיאבון שלך ושל חבריך לטריטוריות שמדינת ישראל אוחזת בהן מאז 1967;
ב. התיאבון הוא בראש שלך, לא בראש שלי.
ובאשר להערתך המטופשת כי “בקושי אפשר לראות את מדינת ישראל על כל ‘השטחים הכבושים’ שלה במפת העולם” – אולי תסביר לי מה הקשר בין התיאבון שלך לבין יכולת הראייה שלך?
לי, למשל, יש תיאבון לנשים קטנות – האם זה אומר שאין לי תיאבון?
ובאשר ל“השטחים הכבושים” – מונח שאתה מצטט במירכאות, כאילו שאני השתמשתי בזה, אבל אני מעולם לא נכנסתי לשאלה הפוליטית זאת, ומחמת הזהירות אני לא מדבר על “כיבוש“, אלא “נטילת אחיזה” – מונח שאין לו שמץ–של–שמץ–של–שמץ של ניחוח פוליטי (וגם איש לא חולק עליו).
ואגב, מי שהגדיר כ“כיבוש” את אחיזתו ב“שטחים” הייתה דווקא ועדת אדמונד לוי, יקירת הימין!
אבל בכך זה לא נגמר, כי הוא מוסיף “חוות דעת מקצועית”:
לדעתי יפסיק להישפך כאן דם יהודי רק אחרי שיהיה ברור שלא חוזרים ל“גבולות אושוויץ“. כי אנחנו לא יכולים להגן על עצמנו אם שטח המדינה אכול באמצע על ידי יישות עויינת ששולטת עליה מלמעלה.
וכאן אני דוחק אותו סופית לפינה:
האם יש לך הערכה מקצועית, חפה ממוטות פוליטית, על המחיר בדם של כל אחת מאפשרויות ההסדר בינינו לבין הפלשתינאים?
ועל כך – כמה מפתיע – כבר אין לו תשובה, למרות שכבר עבר למעלה משבוע.
והוא לא היחיד.
קל מאוד לפמפם מדינה–פלשתינאית–מסכנת–את–קיומה–של–מדינת–ישראל–מדינה–פלשתינאית–מסכנת–את–קיומה–של–מדינת–ישראל–מדינה–פלשתינאית–מסכנת–את–קיומה–של–מדינת–ישראל–מדינה–פלשתינאית–מסכנת–את–קיומה–של–מדינת–ישראל–מדינה–פלשתינאית–מסכנת–את–קיומה–של–מדינת–ישראל–מדינה–פלשתינאית–מסכנת–את–קיומה–של–מדינת–ישראל, כאשר המפמפם בטוח בעצמו, ומחכה שתתן לו הרצאה הסותרת את דבריו, והוא ישלוף את משנתו הסדורה (הכוללת – איך לא! – את אלף ואחד התירוצים השדופים שלא היו קיימים לפני נטילת האחיזה בטריטוריות בהן אנו עוסקים כאן, והומצאו לצורך הצדקת האחיזה הזאת) כדי להראות לך עד כמה אתה אידיוט ותמים, וגם “עיוור שלא רואה את המציאות“.
לכל אלה המצאתי תגובה משלי, תגובה אחרת: אני מסכים אתך שמדינה פלשתינאית מסכנת את מדינת ישראל, אבל גם בהנצחת המצב הקיים יש סיכונים, והשאלה היא מה מסוכן יותר, ומה מסוכן פחות.
על כך לאיש אין תשובה, משום שכדי לדעת את התשובה יש צורך לקיים בדיקה מקצועית, חפה מכל מוטות פוליטית, ואף אחד לא יתמוך בבדיקה כזאת, שעשוייה להרוס לו את התיזה.
וזה מחזיר אותנו אל הדיאלוג עם ניר אורבך, שהסתיים בחוות דעתו ה“מקצועית”:
לדעתי יפסיק להישפך כאן דם יהודי רק אחרי שיהיה ברור שלא חוזרים ל“גבולות אושוויץ“. כי אנחנו לא יכולים להגן על עצמנו אם שטח המדינה אכול באמצע על ידי יישות עויינת ששולטת עליה מלמעלה.
ומה מתבקש יותר מהכפפה שאני משליך לרגליו:
האם יש לך הערכה מקצועית, חפה ממוטות פוליטית, על המחיר בדם של כל אחת מאפשרויות ההסדר בינינו לבין הפלשתינאים?
ועל כך, כאמור, כבר אין לו תשובה, גם אחרי שבוע ויותר.
והוא, כאמור, משקף את כל בעלי התיאבון הטריטוריאלי, שיודעים לפמפם את כל המנטרות שבעולם, אבל אין להם מושג קלוש שבקלושים מה כרוך בחלומות שלהם.
Donald J. Netanyahu and Benjamin Trump
###
למכירה באמזון ובחנויות הספרים המובחרות
_____________
מבצע מגן וחץ: עוד על שיקולים כשרים ועל שיקולים פסולים וזרים
עו“ד על שטיפת המוח בעניין סמכויות הבג“ץ
אסתר חיות–טרף, כמה אפשר לקשקש ולשקר?!
אמרתי לכם שנתניהו יגיד לשים פוליטיקה בצד? עברו יומיים בדיוק, והנה זה בא!!!
בנימין נתניהו קורא לשים פוליטיקה בצד
בחירת נשיא ביהמ”ש העליון – הצעה גאונית בפשטותה!
אידיוטים, על איזה “איזון” אתם מדברים, ועל איזו “פשרה”?!
איך זכיתי במכרז לתפקיד היועץ המשפטי למשרד לביטחון לאומי?
מלחמת אזרחים לפתחנו, מלחמה עקובה מדם
לא לשום “מתווה”, לא למצמוץ–ראשון, לא ל-Uphill Battle!
בשבחי הסבירות והמידתיות אדברה היום ואעידה
ביביסטים, רציתם ברדק? רציתם כאוס? תקבלו בשפע!
בנימין נתניהו, אל תציע לנו “נגושיאיישנז”
חוק יסוד: מחנות ריכוז, התשפ“ג-2023
דפוקי מערכת המשפט: לאידיוטים האלה זה לא מספיק!
הוא כתב את ה“מיין קאמפף” שלו לפני כעשרים שנה, היום הוא מגשים אותו
_____________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא