על כשלונו של אחוז החסימה

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/56958

רצף מערכות הבחירות אותן אנחנו חווים כעת מוכיחים בבירור כי אחוז החסימה לא משיג את מטרתו המוצהרת: למנוע “סחטנות של רסיסי מפלגות“, ותחת זאת יוצר מצב בו ה“סחטנות” היא דווקא מצד מפלגות גדולות יותר, וכן גם פיצולים של הבוקר–שאחרי, שלא הובאו לידיעת הבוחר, בעומדו בתא הקלפי *** וגם: תזכורת על שיטת הבחירות שלי

שמחה ניר, עו“ד

בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

על הרעיון המוצהר

הרעיון המוצהר שמאחורי קביעת הסף לכניסה לכנסת (הידועה במקומותינו כ“אחוז החסימה“) הוא שבהיעדו ניתן ל“רסיסי מפלגות” כוח ה“סחטנות“. כך, למשל, אם שתי מפלגות זוכות ל-59 מנדטים כל אחת, שתי מפלגות בעלות מנדט אחד כל אחת יכולות “לסחוט” למעלה מכוחה האלקטורלי.

נניח, למשל, שלליכוד יש 59 מנדטים;

נניח, למשל, שלביבי לא אכפת שתישרף המדינה, ובלבד שהוא יחמוק מהמשפט הפלילי שלו;

ונניח, למשל, וישנן שתי סיעות–יחיד שמוכנות לתמוך בחוק שמכשיר רטרואקטיבית קבלת שוחד תמורת טובות הנאה שלטוניות, אבל כל אחת מהן מתנה את תמיכתה בממשלה פריטטית ודורשת 16 משרדים ממשלתיים לאנשיה (כך שבפועל יהיו בממשלה 64 שרים) זו בהחלט “סחטנות“, ואת המילה הזאת שמתי במרכאות, משום שאף אחד לא חייב להיכנע, ואם ביבי מוכן להתמסר לכך במקום לתת תיק וחצי לרשימה המשותפת, למשל – זה חלק מהמשחק הפוליטי המכוער, “תוצרת הארץ”.

אלא מאי? המקרים הבודדים שהיו לנו, בהן ח“כ או שניים היטו את הכף בזכות טובות הנאה מיניסטריאליות לא באו מסיעות–יחיד שנבחרו בהעדר אחוז חסימה, אלא מחברי כנסת שפרשו מסיעותיהם – וזה אומר שאחוז החסימה לא פתר את בעיית ה“סחטנות“.

איכן נמצאת ה“סחטנות“? בסיעת ישראל ביתנו.

בכנסת ה-20 מנתה הסיעה הזאת 6 חברי כנסת, לקואליציה בה היא הייתה חברה היו 67 חברי כנסת, ואביגדור ליברמן, ראש המפלגה, כיהן כשר הביטחון.

בשלב מסויים ויתר ליברמן על הכסא המרופד, ופרש מהממשלה ומהקואליציה על רקע פוליטי מובהק – ולגיטימי (חוק הגיוס לחרדים), והקואליציה נשארה עם 61 ח“כים.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא הרגיש בנוח עם קואליציה צרה כזאת, והקדים את הבחיות לכנסת ה-21, בתקווה לצאת מהן מחוזק יותר – אבל תקוותו נכזבה, וישראל ביתנו אמנם ירדה ל-5 מנדטים, אבל כוחה כלשון–המאזניים דווקא גבר.

בכנסת ה-22 כוחה של ישראל ביתנו עלה ל-8 מנדטים, בכנסת ה-23 היא ירדה ל-7 מנדטים, אבל בכל הכנסות האלה היא “כיהנה” כלשון–המאזניים, ויכלה לדרוש כל מה שתרצה, אבל ליברמן – לשבחו ייאמר – דרש רק את מימוש הבטחות הבחירות שלו: ממשלת אחדות חילונית ליברלית, בלי החרדים והערבים.

עוד ייאמר לשבחו של ליברמן שהוא לא דרש דבר לעצמו או למפלגתו – גם לא תיקים בממשלה, והוא היה מוכן להישאר מחוץ לממשלה אם דרישותיו הפוליטיות תתקבלנה, וסליחה שאני צריך לומר מלים טובות על אביגדור ליברמן.

ואם לא די בכך, בא לנו בצלאל סמוטריץ’, ואומר על הדרישות של כחול–לבן (15 ח”כים) במו”ם עם נתניהנו והליכוד:

“פעם עוד היתה חשובה לשמאל מראית עין של ענייניות ודאגה לשלטון החוק והדמוקרטיה. היום הכל פשוט מהמקפצה. סחיטה באיומים“.

הגם סיעה בת 15 חברים היא “רסיס מפלגה“? נו, שוין.

מי “כיהנו” (ועדיין מכהנים) בתפקיד “רסיסי המפלגות“?

חה“כ אורלי לוי אבקסיס, שפרשה מסיעת העבודה–מרץ–גשר, וחברה למחנה נתניהו, אחרי שהיא הצהירה שלעולם לא תשב בממשלתו.

חברי הכנסת יועז הנדל וצבי האוזר, (להלן גם הנזל וגרטל) שפרשו מסיעת כחול–לבן, שגם היא עצמה פרשה מסיעת כחול–לבן.

ובקיצור – כל התיזה על “רסיסי המפלגות” לא מחזיקה מים.

מי ירוויח, מי יפסיד, מביטול אחוז החסימה, או מהנמכתו?

האמת? אני לא יודע, וזה גם לא מעניין אותי.

מעניינת אותי השיטה, ואני מבקש שיטה שתשקף את רצון העם.

אם יתברר שהעם רוצה גזענות, למשל – יש לטפל בכך בדרכים אחרות, ולא דרך שיטת הבחירות, כי היום זה נגד גזענות, ומחר זה כנגד מי שמציע רפורמות במערכת המשפט (“זורע דמורליזציה!”, “פוגע באמון הציבור בבתי המשפט!!!”, וכו’).

בבחירות לכנסת ה-23 עברו את החסימה 8 רשימות, שהאחרונה שבהן, הקטנה שבהן, ימינה (איחוד הימין החדש, הבית היהודי והאיחוד הלאומי), השיגה 5.24% – 6 מנדטים, והבאת בתור – הגדולה בין אלה שלא עברו את החסימה – היא עוצמה יהודית (להלן גם עוצמה), אשר קוששה 0.42%, ואפס מנדטים.

בנוסף לכל אלה התמודדו כ-20 רשימות נוספות, שהגדולה שבהן קיבלה רק 0.08% מהקולות, כך שאפילו אם אחוז החסימה כלל לא היה קיים, הן לא יכלו להשתתף בחלוקת העודפים.

הרשימה היחידה שיכלה – אולי! – לקבל מנדט עודף, היא עוצמה, שהייתה זוכה במנדט אחד בזכות העודף המשמעותי שלה – אפילו אם אחוד החסימה כלל לא היה קיים.

אין להתעלם מכך שאלמלא אחוז החסימה, המרתיע מצביעים שאינם רוצים שקולם יילך לאיבוד, עוצמה הייתה מקבלת יותר קולות, אבל הם היו באים על חשבון מפלגות הימין האחרות, כך שניתן להניח כי בהעדר אחוז החסימה, תרומת קולותיה של עוצמה לאגף הימני של המערכת הפוליטית הייתה לכל היותר מנדט אחד.

הלאה: ביטול אחוז החסימה היה מביא לפיצול ימינה לשלושת מרכיביה – הימין החדש, הבית היהודי והאיחוד הלאומי – ואולי היה תורם למחנה הימין מנדט אחד נוסף, אולי שניים, אבל כנגד הפיצול הזה יבוא לנו הפיצול של העבודה–גשר–מרצ, שהדבר היחיד שאפשר להניח לגביו הוא שאורלי לוי–אבקסיס (גשר) הייתה נוגסת ממפלגות הימין האחרות, ופיצול העבודה ומרצ היה מקבל את הקולות שלה, ונזקו היה “לכל היותר אפס“.

מה נשאר לנו? הרשימה המשותפת. הרשימה הזאת נולדה, כזכור, מאיחוד ארבע הרשימות הערביות בבחירות לכנסת ה-20, איחוד שנולד כתוצאה מהעלאת רף החסימה מ-2% ל-3.25% – מהלך אותו, ככל הזכור, יזם אביגדור ליברמן, כדי “להעיף” את הערבים מהכנסת.

התוצאה הייתה שבכנסת ה-20 הרשימה המשותפת קיבלה 13 מנדטים, תוספת 2 מנדטים למה שהיו לכל מרכיביה בכנסת ה-19. בבחירות לכנסת ה-21 היא התפצלה 2 – 2, ונפלה ל-10 מנדטים, דבר שהביא אותה להתאחד מחדש, ולחזכעות שוב ב-13 מנדטים בכנסת ה-22, ו-15 מנדטים בכנסת ה-23.

סביר מאוד להניח שהעלייה בכוחה של הרשימה המשותפת, במיוחד בבחירות לכנסת ה-23, לא נבעה ממניפולציות פיצול–איחוד, אלא מהתעוררות של הציבור הערבי, ואולי, במידה מסויימת, גם מציבור יהודי–שמאלני, שאולי “הריח” שאורלי לוי תערוק לימין, או שהאיחוד עבודה–גשר–מרץ לא יאפשר למרצ לתמוך בפתרון שתי המדינות.

איחוד המפלגות הערביות יוצר בעייתיות מסויימת מבחינת המימסד הפוליטי היהודי, משום שהוא מכניס בכפיפה אחת את כל הזרמים בחברה הערבים, החל במתונים (אפשר, אם רוצים, לקרוא להם “הערבים הטובים“), וכלה בקיצוניים (“הערבים הרעים“, אם תרצו).

כאשר הרשימה המשותפת כוללת גם את בל“ד, המייצגת את הזרם הקיצוני, האנטי–ציוני, ישנו קושי רב לכל מי שינסה להרכיב ממשלה בתמיכתה של המשותפת, אפילו “תמיכה מבחוץ“, ואפילו רק “תמיכה לשעה” (דהיינו, למשל, להעיף את נתניהו מבלפור, להעביר תקציב, וללכת לבחירות חדשות, כאשר ביבי יושב על ספסל הנאשמים, ולא בבלפור), והייתי אומר את אותו הדבר גם בכיוון ההפוך, דהיינו לטובת נתניהו: אם הוא היה מציע למפלגה הערבית המתונה כיסא וחצי בממשלה, ומערכת תקציבים נדיבה למגזר הערבי, אולי הוא היה יכול להרכיב קואליצית 61 מנדטים, וגם לקרב, במידה מסויימת, את החברה הערבית להכרה במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי – ותומכיו של ביבי היו מרוצים למדי.

והשורה התחתונה: כאשר התוצאות הכלליות הן על גבול האיזון בין הימין למרכז–שמאל, כאשר הפיצולים והאיחודים מתבצעים בנפרד בתוך כל אחד מהגושים, וכאשר ה“פיין טיונינג” הסופי תלוי במידה רבה במקריות של העודפים – תארו לעצמכם 4 הסכמי עודפים בכל צד, ו-4 העודפים הגדולים נופלים בצד אחד בלבד – ההשפעה על חלוקת המנדטים משני צידיו של קו פרשת–המים הפוליטית היא זעומה עד מקרית.

מדוע נכשל אחוז החסימה?

אקדים ואומר: כל מה שאומר כאן הוא בנוסף לביטול חוק בדר–עופר (שנותן את העודפים קודם למפלגות הגדולות), וגם בנוסף להצעתי בדבר שיטת הבחירות.

ה“איחוד” הכפוי הביא הפעם לכמה פרישות שכמעט היטו את הכף (ובעת כתיבתן של שורות אלה עוד לא נאמרה המילה האחרונה) בניגוד לרצון הבוחרים, על פי מה שהיה לנגד עיניהם בתא הקלפי וברשימות הבוחרים הרשמיות.

זה התחיל עם פרישתה של אורלי לוי מרשימת העבודה–גשר–מרצ, וחבירתה למחנה נתניהו – דבר אשר היטה את תוצאות הבחירות מ-62:58 לטובת בני גנץ, ל-61:59 לטובתו.

אחר כך פרשו גנץ וגבי אשכנזי מרשימת כחול לבן (ולקחו איתם את השם), כדי לחבור לנתניהו בתואנה שמשבר הקורונה מחייב “ממשלת חירום“, וזה גובר על הבטחתם שלא לשבת עם נתניהו, בגלל כתבי האישום נגדו.

אחר כך באו הנזל וגרטל, שפרשו מהפרישה של כחול–לבן, כאשר המכנה המשותף שלהם הוא תמיכה במדיניות הסיפוח של ביבי, והתנגדות להמשך שלטונו.

בהמשך פרשה העבודה מהשותפות עם מרץ, שניים מחבריה (היו“ר עמיר פרץ וחברו איציק שמולי) הסתפחו לזחילה של כחול–לבן אל מתחת לאלונקה (ויש הגורסין מתחת לאפיריון) של נתניהו, כאשר מרב מיכאלי מסיעתם נשארה היחידה בה שממשיכה להתנגד לחבירה אל נתניהו.

המניין עד לרגע הזה, אם לא טעיתי בספירה, הוא 20 עריקים ממפלגות שעברו את החסימה, ו(אולי) מפלגה אחת שלא עברה את החסימה (לא שאני סבור שעוצמה הייתה מביאה כבוד רב למדינת ישראל, אבל, כאמור, אני נגד שליטה על צביונה של מדינת ישראל באמצעות פעלולים טכניים, במיוחד כאשר מדובר במפלגות שנמצאו כשירות להתמודד בבחירות לכנסת).

הכישלון מהכיוון ההפוך הוא, כאמור, בכך שאחוז החסימה איחד את הגורמים המתונים בחברה הערבית עם הגורמים הקיצוניים שבה, דבר אשר בא לידי ביטוי כאשר בני גנץ הזמין את נציגי הרשימה המשותפת לשיחות קואליציוניות, והם אמרו לו אנחנו רשימה אחת, ובלי בל“ד אנחנו לא באים.

זה לא לחלוטין מבטיח שהם ינהגו אחרת, הם הם ייבחרו בארבע רשימות נפרדות, אבל הסיכוי לכך הוא נמוך יותר.

עכשיו תארו לעצמכם מצב בו אפשר להרכיב קואליציה עם כמה קולות ערביים מתונים, אבל דווקא מהצד היהודי באה התנגדות לשבת בממשלה עם מפלגה שגם בל“ד חברה בה.

סיכום ביניים

ראשית – אחוז החסימה לא משיג את מטרתו המוצהרת: מניעת “סחטנות” של מפלגות קטנות, המבקשות לעצמן כוח פוליטי מעבר לכוחן האלקטורלי.

ואם רוצים דוגמה אקטואלית, קחו את מה שבנימין נתניהו מציע לבני גנץ: ממשלה “פריטטית” בה לסיעת כחול–לבן, המונה 15 ח“כים, יהיו אותו מספר השרים כמו ל“גוש” הימין (שלא ברור אם הוא עדיין קיים) המונה 58 ח“כים (ולגמרי לא ברור באיזה צד ייחשבו חמשת הקולות ה“נודדים“).

וכל כך למה? כדי לאתרג את בנימין נתניהו מפני ההליכים הפליליים התלויים נגדו, ואני לגמרי לא בטוח שזו אכן “סחטנות“, משום שההצעה, ככל הנראה, לא באה מצד גנץ ושות’, אלא דווקא מצד נתניהו, או דורשי טובתו (כגון: אריה דרעי).

שנית – אחוז החסימה פוגע בשיקוף האמיתי של הדיעות בציבור, ומונע כניסה לפוליטיקה של זרמים חדשים, רעננים, אשר מתחילים בקטנות, ושואפים לגדולות.

שלישית – החסימה מצמצמת את האפשרויות הקואליציוניות, ומי יודע אם בלעדיה לא הייתה לנו ממשלה, כבר מזמן.

ורביעית – החסימה יוצר איחודים מלאכותיים, הגוררים הפתעות אחרי הבחירות, במקום שהכל יונח לפני הבוחר, כאשר הוא נמצא בתא הקלפי.

תזכורת: על שיטת הבחירות שלי

קראו את המאמר על עוד על שיטת הבחירות שלי, בו אני מציג רעיון אשר, ככל הנראה, לא נבדק מעולם. רעיון מנוגד לאינטרסים של החזקים, אשר מכוח היותם חזקים הם קובעים כללי–משחק אשר ינציחו את כוחם, אבל אם הוא היה ממומש בישראל, הפארסה של הבחירות–אחרי–בחירות לא הייתה מתרחשת.

כמוכן אני מראה כי השיטה הנוכחית עולה הרבה מאוד כסף, ונותנת מעט מאוד פלפל, ואילו השיטה שלי מציעה את ההיפך: עולה פחות, ונותנתה יותר – הרבה יותר.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס