את אראל סג“ל אנחנו מכירים זה למעלה משלוש שנים: מי מציע עכשיו מהפכה חוקתית? – נאום–תשובה לעיתונאי אראל סג”ל, מאמר בו שאלתי אותו אם הוא בעד האקטיביזם השיפוטי, או נגדו – ועד היום הוא לא ענה לי.

אותו נאום–תשובה הוקדש למאמרו של סג“ל מאפס לאושוויץ בשנייה: הסיירת שמפרקת את רצון העם, בו הוא אומר, בין השאר:

לא מפתיע שתומכי בג”ץ במתכונתו הנוכחית לא מוכנים לעסוק במהות אלא תוקפים את המבקרים במונחים אפוקליפטיים מתחום “גרמניה–שנות–השלושים”. זו שיטת ויכוח שמאלנית מוכרת עוד מימי מרקס: ה– Termini (מונחים) העושה שימוש במונחים פולמוסיים מיוחדים. אם, למשל, תטען שמר פלוני טועה במשהו לפי דעתך, אז מר פלוני ישיב ש”תקפת אותו באופן שמסכן את הדמוקרטיה”. אם אתה סבור שלמרבה הצער אין לך ייצוג הולם בבית המשפט, יריבך יכתוב שאתה “מתבכיין ולא מבין את מהות הדמוקרטיה כשמירה על זכויות המיעוט”.

אבל על דבר אחד הוא לא חשב: שהוא עצמו לוקה באותה התסמונת, כי את הפיסקה הזאת אפשר לקרוא גם כך:

לא מפתיע שתומכי בנימין נתניהו לא מוכנים לעסוק במהות אלא תוקפים את המבקרים במונחים אפוקליפטיים מתחום הפסיכולוגיסטיקה. זו שיטת ויכוח ימנית מוכרת עוד מראשית ימי נתניהו: ה– Termini (מונחים) העושה שימוש במונחים פולמוסיים מיוחדים. אם, למשל, תטען שביביסט טועה במשהו לפי דעתך, נניח בביקורתו על בנימין נתניהו, אז הביביסט ישיב ש”אתה שונא את ביבי”. אם אתה סבור שלמרבה הצער בנימין נתניהו הוא כשלונר ונוכל, אראל סג“ל יכתוב שאתה “שונא את ביבי, ולא מבין את מהות הרשות המחוקקת כמשקפת את רצון העם“.

ועל כך אני אומר תמיד:

וזה מה שהוא עושה במאמר תורת השלבים (ישראל היום, 1.4.2021), בו נדבר היום הזה, מאמר המונה 882 מלים, אשר, כפי שנראה בהמשך, לא אומרות דבר.

זה המאמר

תורת השלבים

הרהרתי בצ‘רצ‘יל, כשבועיים לפני הבחירות. ערב כניעת יפן והניצחון במלחמת העולם השנייה הוא הפסיד בבחירות והוחלף בקלמנט אטלי, יו“ר הלייבור. מי זוכר היום את אטלי?

בליל הסדר, כשהסבתי עם כל משפחתי, חשבתי שעל אף השגיאות והטעויות הבלתי נמנעות בדרך הטיפול במגיפה, בהתמודדות עם כאוס, ההיסטוריה תזכור ככל הנראה רק את ההישג המדהים של החיסונים בישראל. מהלכי הקרבות הפרטניים והסגרים יהיו נחלת עכברי ונברני הארכיונים. כי בתמונה הגדולה, וגם שונאיו יודעים, בנימין נתניהו הוציא אותנו ראשונים מהקורונה בזמן שיריביו הפוליטיים בלבלו את השכל.

אריק השני, מלך דנמרק, מת בשנת 1104, בזמנו הוא נודע בתור “אריק הבלתי נשכח“, היום איש אינו זוכר למה. ומי יהיה גדעון סער בספרי ההיסטוריה?

לקח לי כמה ימים לעבד את התוצאה. בחירות השנאה. היא לא חדשה שנאת האחים. האנושות החלה ברצח אח את אחיו. ספר בראשית, ספר התשתית של זהותנו, רצוף משפחתולוגיה פתולוגית. גם אהבתם, גם שנאתם.

בית שני חרב בגלל שנאת חינם. מהי אותה שנאת חינם אם לא שנאה שגורמת למשפחה נורמטיבית בשולחן הסדר לשיר שירי נאצה נגד ראש הממשלה ולצייץ זאת בטוויטר?

את נתניהו מותר לשנוא. הוא לא נשפט בקנה מידה אנושי של הצלחה וכישלון. אפילו לאחר ההישג הכביר בהשגת החיסונים, היה צריך לחכות לראיון עם מנכ“ל פייזר כדי להבין מי טיפס על קירות חלקים וראה מעבר, כדי להביא לישראל את החיסונים.

אני שומע אנשים מהמחנה שלנו שואלים בעייפות “אולי די, אולי שיפרוש ויקימו ממשלה?”. או פתאים, או תמימים. רבע מהעם בחר בנתניהו, חציו תומך בו.

אל תקנו את השקר על “מחנה השינוי“. מחמיאים לעצמם, הם השפויים, הם הערכיים, כמה חארטות. מבעד לשפה האורווליאנית, מעבר ל“פייק” על ממשלת הריפוי והאיחוי, רואים את הגוש הממאיר של השנאה.

“אני חושב שאחת הסיבות שאנשים נאחזים בעקשנות בשנאות שלהם היא שהם חשים שכשהשנאה תחלוף, הם יצטרכו להתמודד עם הכאב“, כתב הסופר האמריקאי ג‘יימס בולדווין. אז מה כואב להם? מה כואב למחנה השיסוי והשנאה? האם באמת שחיתות מטרידה אותם? קץ הדמוקרטיה? לא. אלו אובדן השלטון וההגמוניה.

ואני מציע להקשיב למה שהם אומרים בריש גלי. בתחילת השבוע פרסם רוגל אלפר מאמר ב“הארץ” שבו פרש את הקונסטרוקציה הערכית המוסרית שהשמאל בנה לעצמו ואת הדרך שבה הוא מתכוון להשתמש בימין למטרותיו. אפשר לקרוא לזה תורת השלבים של השמאל.

“יש להכיר בכך שבעת הזאת סער הוא בעל ברית“, כתב, “זו ברית זמנית. הרגע שבו יהיה צורך להילחם בו עוד יגיע. אבל לעת עתה הוא רחוק. ראשית, יש לדאוג לכך שנתניהו לא יוכל להקים עוד ממשלה ויעמוד למשפט… יש להתרגל לעובדה שבימים אלה גם אביגדור ליברמן איננו אויב, אף שגם הוא גזען ולאומן יהודי קיצוני. עוד תגיע העת של המלחמה באפרטהייד – ואז ליברמן וסער יחזרו להיות יריבים פוליטיים מרים.

“אלה אינם ימים רגילים. בימים אלה גם נפתלי בנט יכול להיות המועמד שלי ושל ניצן הורוביץ ושל מרב מיכאלי לראשות הממשלה. ממשלה לפרק זמן מוגבל“.

אלפר משמיע את קול השבט שלו ומבחינתם המלחמה מושעית לשנה. קודם יסקלו את נתניהו ואז יחזרו לכל הג‘אז הזה של הדתה, אפרטהייד ובקצה העליון מדינת כל אזרחיה. מבחינתו, בנט וסער הם אידיוטים שימושיים.

גם ברשת המנגינה דומה. מיקי גיצין, מנכ“ל הקרן החדשה לישראל, צייץ: “בנט עדיף מנתניהו, אם אפשר לומר זאת כך, משתי סיבות: א. מנגנון הכוח והשליטה של נתניהו, נוצרה שם מערכת חסרת מעצורים ונטולת גבולות, לוקח זמן לבנות מערכות כאלה. לבנט לא תהיה כזו. ב. הקואליציה שתיווצר (אני לא מאמין שתיווצר) תגביל את בנט מאוד, זה יהיה ממש מהלך להוצאת נתניהו וזהו“.

יו“ר העבודה מרב מיכאלי אמרה בראיון לרשת ב‘ “אין סיבה לא להגיע לקונצנזוס בפעולות כלכליות־חברתיות. את כל השאר – דברים ששני הצדדים רוצים – צריך להשאיר בצד. אני לא רואה כרגע קואליציה שמעבירה זכויות לקהילה הגאה ותחבורה ציבורית בשבת“. גם יאיר גולן, מזהה התהליכים ממרצ, השמיע דברים דומים.

מתוך הלך הרוח שלהם, החשוף והגלוי יש לומר, אני גוזר שתי מסקנות. אחת פוליטית־אידיאולוגית והשנייה נפשית. הפוליטי ברור, ממש סמינר מתקדם בהלכות אידיוטים שימושיים. כל הקוסמטיקה של ריפוי, איחוי, פיוס, על גבם של מיליון מצביעי ליכוד, לא תהפוך את העסקה הזו לכשרה.

זו תורת השלבים של השמאל, מתחילים בנתניהו ויסיימו במדינת כל אזרחיה. איך כתב אלפר? “אחרי שנתניהו יודח ויחוקקו החוקים שימנעו עוד נתניהו בעתיד, יגיע הזמן לשלב כוחות עם אזרחי ישראל הערבים ולהקים שמאל חדש“.

אז קודם ישתמשו בבנט במטרת העל להסיר את אבן הראשה של הימין ולפרק את גוש הליכודניקים, ציונות דתית וחרדים. ואחרי שיחסלו את המנהיג היחיד שמצליח לאחד את שבטי הימין לגוש קוהרנטי, הם יחסלו את בנט.

זוכרים על מה דיברו פה רגע לפני 2019? זוכרים את ה“הדתה“? זוכרים מהדורות שנפתחות בציטוטי רבנים מ“עלי“? הבאים בתור יהיו הכיפות הסרוגות.

עם 13 קולות זו לא תהיה ממשלת ימין, אלא ממשלת ביזיון שלעומתה הממשלה הפריטטית תהיה מופת של שלטון ביסמרקי.

אם בנט יעשה טעות ויצטרף לגוש השנאה לא תהיה לו תקנה בימין. הוא יאבד את הבייס בזמן שהאופוזיציה בראשות נתניהו תטלטל את ממשלתו בהצעות חוק מביכות. בנוגע לסער אין טעם לדבר. שם זה לא אירוע פוליטי אלא אירוע נפשי. שנאה ונקמה. המסקנה השנייה שעולה מתוך דוברי השמאל מעידה שוב על מה שכבר ידענו. לא משפט צדק, לא מאבק בשחיתות, לא הליך הוגן מעניינים את שונאי נתניהו. הם רוצים ראש.

כלומר, הם לא עיוורים ולא תמימים, הם רואים את כל העיוותים בתיקי נתניהו ופשוט בוחרים להתעלם במודע משום שזה כרגע משרת את מטרת העל של תורת השלבים – הדחת נתניהו. השבוע שוב נחשפנו להעלמת הראיות של הפרקליטות, השיחות של אילן ישועה שנמחקו מהטלפון. שיחות שהפרקליטות העלימה ואלמלא עתירת פרקליטיו של נתניהו לעליון לא היו נחשפות. חרפה.

“טלו מאדם את ההליך ההוגן שלו ונטלתם ממנו את אנושיותו“, כתב אהרן ברק, אבל בימים אפלים אלו, גם השנאה נוטלת אנושיות.

16 פעמים “שנאה“, על הטיותיה השונות – שיטת יוזף גבלס לתלפיות: לחזור על השקר שוב ושוב, עד שהוא נקלט כאמת.

האם בעל המאמר מנסה להסביר לנו על מה הוא מבסס את ה“שנאה“, אותה הוא מייחס למבקריו של נתניהו, בין שהביקורת היא עליו אישית, בין שהיא על מדיניותו ועל תיפקודו כראש הממשלה, ובכלל?

לא, גם יוזף גבלס לא הסביר על מה הוא מבסס את שנאת היהודים.

לפי שנעבור בפרוטרוט על המאמר, נדון בכמה שאלות המתחייבות מהנושא.

איך יודעים מי “שונא” את זולתו?

ראובן ושמעון מוציאים מזכר משותף, בו הם מבקרים את מנכ”ל מד”א על התנהלותו הכושלת.

האם הם עושים זאת מתוך שנאה אישית, או מתוך דאגה לארגון?

ואולי אחד מהם עושה זאת מתוך שנאה אישית, ואילו השני מתוך דאגה לארגון?

התשובה: כדי לדעת זאת יש צורך בנקודה ארכימדית כלשהי. למשל: חוות דעת מקצועית של פסיכיאטר או פסיכולוג, אשר בדק את השניים אישית.

לפעמים הדברים ברורים מאליהם, כמו בתמונה הזאת:

שאין בה שום ויכוח ענייני עם האיש עליו אמורים הדברים – אמנון אברמוביץ, אותו האספסוף של ביבי אוהבים לשנוא – אבל מעולם לא ראיתי אפילו אחד מהם מתווכח איתו לגוף דיעותיו הפוליטיות.

ואגב, לפני שאתם קופצים על רגליכם האחוריות בגלל השימוש שלי במילה “אספסוף” – תגידו תודה לאהובכם דונאלד ג’יי טראמפ, “ידיד” ישראל והבייס האבנג’ליסטי שלו, אשר בזכותו המילה “אספסוף” כבר חדלה מלהיות “מילה גסה” – לפחות מאז ה-6.1.2021. אפשר להתווכח אם ציבור מסויים הוא אכן “אספסוף”, אם לאו, אבל כבר אי אפשר להיחלץ מהוויכוח הזה בהתרסת “באיזה סגנון אדוני מדבר“.

האם מרקוס יוניוס ברוטוס אכן שנא את יוליוס קיסר, חברו-מנוער, או שהוא באמת חשש מתאוות השלטון שלו, והשתתף בקשר להתנקש בחייו?

הקשיבו לנאומו של ברוטוס, לאחר ההתנקשות שהוא עמד בראשה (ההדגשה שלי):

Romans, countrymen, and lovers! hear me for my
cause, and be silent, that you may hear: believe me
for mine honour, and have respect to mine honour, that
you may believe: censure me in your wisdom, and
awake your senses, that you may the better judge.
If there be any in this assembly, any dear friend of
Caesar’s, to him I say, that Brutus’ love to Caesar
was no less than his. If then that friend demand
why Brutus rose against Caesar, this is my answer:
–Not that I loved Caesar less, but that I loved
Rome more. Had you rather Caesar were living and
die all slaves, than that Caesar were dead, to live
all free men? As Caesar loved me, I weep for him;
as he was fortunate, I rejoice at it; as he was
valiant, I honour him: but, as he was ambitious, I
slew him. There is tears for his love; joy for his
fortune; honour for his valour; and death for his
ambition. Who is here so base that would be a
bondman? If any, speak; for him have I offended.
Who is here so rude that would not be a Roman? If
any, speak; for him have I offended. Who is here so
vile that will not love his country? If any, speak;
for him have I offended. I pause for a reply.

ואולי הייתה זו צביעות מצידו של ברוטוס, שקר שמטרתו הייתה לחפות על תאוות השלטון שלו?

לא, הוא נגרר לסיפור הזה בעל כרחו: חברו גאיוס קסיוס מנסה לשכנע אותו להצטרף לקשר, אבל הוא לא ממש נלהב, ושניהם נדברים להיפגש ביום המחרת.

אחרי שברוטוס פונה לביתו, קסיוס מדבר אל עצמו (שייקספיר אוהב את הקונץ הזה):

Well, Brutus, thou art noble; yet, I see,
Thy honourable metal may be wrought
From that it is disposed: therefore it is meet
That noble minds keep ever with their likes;
For who so firm that cannot be seduced?
Caesar doth bear me hard; but he loves Brutus:
If I were Brutus now and he were Cassius,
He should not humour me. I will this night,
In several hands, in at his windows throw,
As if they came from several citizens,
Writings all tending to the great opinion
That Rome holds of his name; wherein obscurely
Caesar’s ambition shall be glanced at:
And after this let Caesar seat him sure;
For we will shake him, or worse days endure.

וההמשך ידוע: ברוטוס “מנודב” לעמוד בראש הקשר נגד קיסר (אז כבר קראו לזה conspiracy, ולא plot, שהוא יציר לשוני וולגארי), ההתנקשות מתבצעת, ובלווייה של קיסר ברוטוס נושא את הנאום שהובא לעיל, בו הוא מסביר להמונים מדוע הוא רצח את חברו מנוער.

אפשר, כמובן, לומר שהכל היה העמדת פנים, שגם ברוטוס היה מונע מתאוות השלטון, ושהוא קשר עם קסיוס ליצור מצג כאילו הוא, ברוטוס, ישחק את ה”נאנס”, אבל אין לכך שום בסיס, ואת ברוטוס כבר לא ניתן להפנות לבדיקה פסיכולוגית או פסיכיאטרית – כמה נורא, כמה עצוב.

האם מתנגדיו של נתניהו שונאים אותו?

הרבה אנשים סבורים שהגיע זמנו של בנימין נתניהו לעזוב את בלפור.

חלקם סבורים – כמו בכל העולם הדמוקרטי, וכמו נתניהו בעבר – שראש ממשלה לא צריך לכהן יותר משתי קדנציות;

אחרים סבורים שהוא כשל בתפקידו, וכל ההצלחות בהן הוא מתגאה ומתנאה אינן אלא פעלולים יחצ“ניים;

אחרים סבורים כי “לראש ממשלה השקוע עד צוואר בחקירות אין סמכות מוסרית לקבל החלטות גורליות” – הם למדו זאת מלא אחר מאשר בנימין נתניהו עצמו;

ישנם גם כאלה המשבחים אותו על הישגיו, אבל לא מסתפקים בהם, וגם סבורים כי הוא כבר לא “משתבח עם הזמן“.

יש גם הסבורים שהוא נותן לאשתו, שרה, דריסת–רגל מוגזמת בניהול ענייני המדינה, לרבות התערבות במינויים בכירים.

ישנם גם הסבורים כי הוא מהווה סכנה לדמוקרטיה, ואפילו לביטחון המדינה.

יש גם המתעבים אותו בגלל הצביעות שלו, השקרים שלו, השחצנות שלו, ושאר התכונות הלא–סימפטיות שלו.

וישנם, מן הסתם, גם כאלה השונאים אותו ממש.

ודוקו: השאלה בכל המקרים האלה אינה אם המבקרים אכן צודקים בביקורתם על נתניהו, אם לאו, אלא אם, באספקלריה האישית שלהם, “בעיני המתבונן“, יש להם עילה לבקר אותו, כי לגבי השנאה, כמו לגבי כל רגש אחר, האמת האובייקטיבית אינה רלוואנטית.

מה לי ולנתניהו?

אני, למשל, מתעב את נתניהו, אבל לא שונא אותו, כי הוא לא עשה לי, אישית, שום דבר רע. אומנם הוא ייחס לי, בשחצנות ורהב – מעל דוכן הכנסת, ובמעמד נשיא המדינה – תחושת “חמיצות“, ואמר עלי שאני “חמוץ”, אבל הוא לא התכוון אלי אישית, ולכן אני לא שונא אותו – רק מתעב אותו.

קחו, למשל, את המלצתי מיום 30.3.2019, בעד מי להצביע בבחירות לכנסת ה-21, בה המלצתי רק דבר אחד:

המשימה החשובה ביותר בבחירות האלה הן להעיף את איילת הכושלת, מס’ 2 ברשימת הימין החדש. איילת שקד, שרת המשפטים, אשר נפלה על הראש, והיא מתהדרת בפאשיזם, אשר, לדבריה, “מריח דמוקרטיה”.

לא מפתיע למי שכבר הכיר אותה לפני כן: איילת שקד: בניטו מוסוליני, מהדורת –כיס.

בנימין נתניהו? אותו לא הזכרתי אפילו במילה אחת, כי לא נתתי שום המלצה “פוזיטיבית” (בעד מי להצביע), אלא רק המלצה “נגטיבית” לגבי הכושלת המסויימת הזאת (וכיוון שהיא לא רצה לבדה, הדבר חל גם על מפלגתה כולה).

ומדוע לא נתתי שום המלצה פוזיטיבית? משום שאני לא נכנס ל“פוליטיקה נטו” – כך נהגתי כל השנים – החל משנת 1996, בה הקמתי את האתר הראשון שלי (www.quimka.com).

אלא מאי?

אחרי הבחירות לכנסת ה-21, כאשר נתניהו קיבל את המנדט להרכבת הממשלה, וכשל, במקום להחזיר את המנדט לנשיא המדינה, הוא פיזר את הכנסת כדי לנסות מזלו מחדש, בבחירות מועד ב’, ואחר כך הגענו למועדי ג’ ו–ד’, והיום אנחנו כבר רואים באופק הקרוב את מועדי ה’, ו’, זין.

כאשר נתניהו התחיל לגרור את המדינה לשרשרת אין סופית של בחירות, היה ברור לכל: לא טובת המדינה לנגד עיניו, אלא אחיזתו בבלפור.

גרירת המדינה למועד ב’ הייתה המאסה הקריטית אשר יחד עם כל התכונות המנויות לעיל הביאה להתפוצצות האטומית של רק לא ביבי.

כמו שבבחירות מועד א’ לא נגעתי בנתניהו (ללמדכם שאני לא שונא אותו), ורק אמרתי כי המשימה החשובה ביותר באותן הבחירות העייתה להעיף את איילת הכושלת, מס’ 2 ברשימת הימין החדש. גם אותה לא שנאתי, אבל תיעבתי אותה, והסברתי את הסיבה לכך בעשרות מאמרים בהם “ליויתי” אותה מאז שהיא נכנסה ללשכת שר המשפטים.

כך היה גם בבחירות מועד ד’, אבל כאן דווקא לגבי בנימין נתניהו.

במאמר למי להצביע בבחירות מועד ד’, התשפ”א, 23.3.2021? עמדתי על כך שהמטרה העליונה בבחירות האלה היא להוציא את נתניהו מבלפור, משום שאחיזתו בבלפור משעבדת את כל האג’נדות של כולנו לאינטרס ההישרדות שלו.

אז לא, אני לא אומר שאני החכם בעולם, וייתכן מאוד שבנימין נתניהו, בניגוד לדעתי, הוא ראש הממשלה הכי טוב שהיה ויהיה למדינת ישראל, אבל העובדה שאני סבור אחרת אינה אומרת שאני “שונא” אותו.

תוציאו לכם את זה מהראש!

שיטת מיון מקובלת

תופעת “רק לא ביבי” אינה גילוי של שנאה, אלא שיטת מיון מקובלת של מועמדים לעבודה, כפי שאני מראה במאמר “רק לא ביבי” זה לא “אג’נדה” ולא “שנאה”, זה רק בקו”ם, בו אני מצביע על שיטות המיון המקובלו כאשר יש מועמדים רבים על כל משרה פנוייה: קובעים דרישות–מינימום, ורק מי שעונים על הדרישות האלה מוזמנים לראיון–עבודה, לפני שקובעים מי מכל אלה שעברו את דרישות–הסף גם יזכה במשרה הנכספת.

במקרה של נתניהו, די, לשיטתי, בכך שראש ממשלה לא צריך לכהן יותר משתי קדנציות – יכול להיות שאני טועה, יכול להיות שגם נתניהו טעה כשהוא אמר בדיוק את אותו הדבר (בינתיים הוא לא אומר טעיתי בעניין הזה), ויכול להיות שכל העולם הדמוקרטי טועה בכך, אבל מה לכך ול“שנאה“?

נניח שלא רק אני גורס כך, אלא גם מרצה זוטר למדעי המדינה באוניברסיטה נידחת במיקרונזיה, אשר מעולם לא שמע את השם נתניהו – האם זה מעיד על “שנאה“? ואולי אני שונא את נתניהו והוא לא – רק בגלל שאני יודע מי זה, והוא לא?!

בינתיים אני הצגתי שיטת מיון לראשי ממשלה (זהה לשיטות המקובלות בשוק העבודה), ואילו הביביסטים לא ממציאים שיטת מיון מקצועית יותר – הם רק אומרים כי “רק לא ביבי” זה מ“שנאה”, זו “אג’נדה”, ושאר זיבולי שכל.

ואני מסיים את המאמר כך:

מי באמת פוסל–מראש?

ואגב, אם כבר מדברים על “אג’נדה” ועל “פסילה מראש” – דווקא הרק–ביביסטים הם הלוקים בכך: הם פוסלים מראש את כל מי שלא נושא את השם בנימין נתניהו, מכל אלה שעברו את המשוכה הזאת הם פוסלים את כל אלה שלא נולדו ביום 21.10.1949, מכל אלה שעברו גם את המשוכה הזאת הם פוסלים את כל מי שלא מכהן כרגע ברחוב בלפור בירושלים, ומכל מי שעבר גם את המשוכה הזאת הם פוסלים את מי שלא נשוי לאישה בשם שרה, ושאין לו בנים בשם יאיר ואבנר – ואחר כך הם בוחרים את הטוב ביותר מכל אלה שעברו את כל המשוכות.

ועל כך אמרינן כל הפוסל, וגו’.

האם ייחוס השנאה למבקריו של נתניהו היא תשובה עניינית לטענות נגדו?

טוב, נניח ששונאים את ביבי, ואני מניח שאכן ישנם כאלה, אבל השאלה היא אם זה מכשיר את הפסולים המיוחסים לו?

ונניח שעל פי מבחנים מקצועיים–אובייקטיביים אנחנו יודעים בדיוק מי שונא את ביבי ומי אוהב אותו, אבל אלה גם אלה אומרים את אותו הדבר … מה אז?

והאם זה אומר שרק לאוהבי ביבי מותר לבקר אותו, או שעצם הביקורת עליו הופכת אוטומטית את המבקר ל“שונא“?

ואם כך הוא הדין – מה בדבר ביקורת על פוליטיקאים אחרים, על ראשי ממשלה אחרים?

האם כאשר איש שמאל מבקר ראש ממשלה ימני, זו “שנאה“, ואילו כאשר איש ימין מבקר ראש ממשלה שמאלני, זו “ביקורת עניינית“?

ושאלה אחרונה: האם הביקורת על נתניהו נובעת משנאה, או שההיפך הוא הנכון, והשנאה (אם קיימת) נובעת מתיפקודו והתנהגותו שלו?

לכל השאלות האלה אין לתומכי נתניה כל תשובה, זולת “שנאה“: “כל הביקורת על נתניהו נובעת מדבר אחד בלבד – השנאה אליו“.

וזה מחזיר אותנו אל מאמרו של אראל סג“ל, בו פתחנו, ואליו הבטחתי לחזור.

ניתוח המאמר

הבה נקרא אותו יחדיו, פיסקה–פיסקה, ובעיון רב.

תורת השלבים

הפגזת ריכוך קלאסית: מי שזוכרים אותו – סימן שהוא היה אישיות דגולה, מי שלא זוכרים אותו – הוא היה אפס–מאופס, אפילו לא “הערת שוליים” בהיסטוריה.

נו, באמת … אדולף היטלר, שלא יישכח לעולם – אישיות “דגולה”?!

לא, אל תקשקשו לי את מנטרת ה“איך בכלל אפשר להשוות” השחוקה שלכם, כי אני בסך–הכל לקחתי את הנוסחה שהוצעה לי וכמו כל מתימטיקאי דגול (וצנוע, לא לשכוח!!!) רק הצבתי בה נתונים אחרים, כדי לבחון את היתכנותה.

או, למשל, דונאלד ג’יי טראמפ, אותו ההיסטוריה אמורה הייתה לזכור כאחד משלושת הנשיאים האמריקאים הגרועים ביותר, אבל אינתיפאדת ה-6.1.2021 קיבעה אותו, כנראה סופית, כגרוע מכל הנשיאים האמריקאים מאז ומעולם.

ולא, אל תקשקשו לי “מי אתה שתגיד מי היה נשיא טוב, ומי היה נשיא רע“, כי אני לא מביא את דעתי האישית (קטונתי מאוד!), אלא את דעתם של ההיסטוריונים שהנשיאות האמריקאית היא תחום התמחותם המקצועי, ומי שרוצה לחלוק – שיתווכח איתם, לא אתי.

רוצים עוד?

גגלו American presidents, worst to best (או להיפך), American presidents ranked, וכו’.

וממשיך סג“ל:

על כך יש לי רק מילה אחת לביבי ותומכיו: נודניקים, נודניקים, נודניקים!

אז נניח שזה היה הישג מדהים, אבל כמה אפשר למחזר את התזכורת הזאת (מופיעה במאמר עוד פעמיים), כאשר הביקורת עליו ועל אישיותיו משתרעת לכל אורכה ורוחבה של כהונתו, וכל מה שיש לאוהדיו לומר להגנתו זה רק חיסונים–חיסונים–חיסונים?

האם אנחנו יודעים מה היה משיג ראש ממשלה אחר? לא, אנחנו לא יודעים.

האם אנחנו יודעים מה היה מצליח לעשות אם היה משאיר את נושא החיסונים לסמנכ”ל–רכש במשרד הבריאות, או, לכל היותר, לשר הבריאות עצמו, ומתפנה לניהול שאר ענייני המדינה? לא, אנחנו לא יודעים.

אבל מה שאנחנו כן יודעים זה שיותר משחיזר נתניהו אחרי פייזר, חיזרה פייזר אחרי מדינת ישראל, שהתאימה מכל למחקריה בפיתוחם של החיסונים, ובמקום לדרוש מפייזר תמורה בעד היותם של הישראלים “שפני ניסיון” עבור פייזר, הוא שילם לה על כל חיסון פי שש (!) ממה ששילמה ממשלת ארצות הברית.

ראו חיסונים–חיסונים–חיסונים–חיסונים – כמה זה עולה לנו, ומהי כל האמת על הקשרים בין נתניהו לבין פייזר? – מאמר בו אני מציג את השאלות כמה זה עולה לנו, מהי כל האמת על הקשרים בין נתניהו לבין פייזר?
ומעל כולן תרחף השאלה (שתחזור בהמשך, בקשר להסכמי אברהם) מדוע נתניהו לא מגלה לנו את כל האמת?

והלאה:

מהלכי הקרבות הפרטניים והסגרים יהיו נחלת עכברי ונברני הארכיונים. כי בתמונה הגדולה, וגם שונאיו יודעים, בנימין נתניהו הוציא אותנו ראשונים מהקורונה בזמן שיריביו הפוליטיים בלבלו את השכל.

הנה, התחלנו עם ה“שנאה“, ועם מה ש“שונאי” נתניהו “יודעים“.

“בלבלו את השכל“? ומי היה זה אשר אמר כי “מכל העולם מצלצלים אלי לשאול איך עשינו את זה”, אבל כאשר התברר שהוא כשל בניהול הסגרים, ונכנע ללחצים פוליטיים, זה כבר לא היה אני–ואני–ואני, אלא “נעשו שגיאות“.

אדון סג“ל, אנחנו זוכרים את הכל!

והלאה, שוב בדירוג השיכחה והזיכרון:

אז לא, אנחנו אכן לא יודעים “מי יהיה גדעון סער בספרי ההיסטוריה“, גם לא “מי תהיה מירי רגב בספרי ההיסטוריה” ואפילו לא “מי יהיה אראל סג“ל בספרי ההיסטוריה“, וכן גם אחרים (כולל עבדכם הנאמן), אבל השאלה הנוקבת יותר היא איך ייזכר בנימין נתניהו בספרי ההיסטוריה, ואני חושש שגם הוא לא ייזכר לטוב – משהו בשכנות לדונאלד ג’יי טראמפ.

כבוד גדול.

וממשיך סג”ל:

הנה, עוד שלוש פעמים “שנאה“, סתם ככה, בלי שום קשר לשום דבר, רק להחדיר לתת–התודעה שלנו קשר שאינו קיים בין מבקרי נתניהו לבין ה“שנאה” – והכל על סמך נתונים היסטוריים, שכמותם אפשר למצוא באלפים ורבבות בכל חוברת היסטוריה.

ואגב, אם כבר מדברים על “משפחתולוגיה פתולוגית” – מה דעתך, אדון סג“ל, על הפתולוגיה של המשפחה המלכותית השוכנת ברחוב בלפור?

ועוד שלוש פעמים “שנאה“:

כן, אפשר להניח שפה ושם ישנן משפחות נורמטיביות אשר, בשולחן הסדר, שרות שירי נאצה נגד ראש הממשלה ומצייצות זאת בטוויטר, אבל האם לא קיימות משפחות נורמטיביות אשר, בשולחן הסדר, שרות שירי נאצה נגד יאיר לפיד, יאיר גולן, גדעון סער, אחמד טיבי, עופר כסיף, אביחי מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן ארי, ואפילו נשיא המדינה, ראובן רובי ריבלין, ומצייצות זאת בטוויטר?

אז אני אגלה לך משהו, אדון סג“ל: אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו שאבו אחיך “אוהבי–האדם” את השנאה, אז ראה אותה, במלוא “תפארתה“: ראו מי שמדברים על שנאה! – אוסף של קווים לדמותה של השנאה, מבית–היוצר של בנימין ביבי נתניהו.

ואגב, לאחר ההקדמה לאותו המאמר, ולפני עשרות הדוגמאות, פניתי אל הקוראים, ואמרתי: היו אתם השופטים, ומי שרוצה להביא סדרה דומה על השנאה של ה“סמול” לביבי נתניהו – בימת האתר של קימקא עומדת לרשותו.

על הפנייה הזאת חזרתי גם בשולי המאמר, אבל אף אחד לא הביא לי שום דוגמה, ואפילו אתה, אראל סג“ל, המדבר על “ציוצים בטוויטר“, לא מביא שום דוגמה – לא מהטוויטר, ולא בכלל.

כן, נתניהו שלך המציא את שנאת ה“סמול“, אותו הוא הפך ל“משהו גס” – גס עדי כדי כך שלא צריך להתווכח איתו, ודי לפלוט שמאל–סמול-000מול, וכו’, כדי “לנצח” בכל ויכוח פוליטי.

ולא נשכח גם את הדמוניזציה שנתניהו עשה לערבים, וגם נשבע כי “רע“ם לא תהייה האצבע ה-61” שלו, ועכשיו הוא מתחנן לגזענים שנשבעו שלא לשבת עם הערבים, שיואילו להפר את עקרונותיהם ואת הבטחותיהם לבוחריהם ולעצמם, ויואילו לשבת יחד עם הרע“ם באותה הממשלה.

ובמקום לכתוב מאמר על מחרחר–השנאה הזה, אתה, אדון סג“ל – ועמך כל תומכי–ביבי – מייחסים “שנאה” לכל מי שמבקר אותו – כאשר אין לכם שום בסיס אובייקטיבי ל“שנאה” הזאת.

והלאה, עוד “שנאה“, ועוד פעמיים “חיסונים”:

אז לא: ראשית – במדינת חופשית מותר לשנוא כל אדם, לא רק את נתניהו, והאמירה הדמגוגית לפיה “את נתניהו מותר לשנוא” באת להחדיר לתת התודעה של הקורא שהשנאה היא משהו גס, משהו שאסור בתכלית האיסור, אבל ה“שונאים” של נתניהו יצרו חריג לכלל הזה: ככלל אסור לשנוא איש, אבל, ברוב חוצפתם, הם מחריגים את נתניהו, ושונאים אותו – למרות האיסור הכללי.

ושנית – הוא נשפט גם על ההצלחות, אבל בעיקר על הכישלונות, ועל האישיות שלו.

על ההצלחות הייתי אומר שזה לעולם בגדר הציפיות, וכדי לשפוט אדם על הצלחותיו, צריך להיות משהו מיוחד, לא סתם מילוי של תפקידו, וכאמור לעיל, צריך להשוות אותם אל הנעלם: מה היה עושה, ומצליח, מישהו אחר, מה היה קורה אם הוא היה משאיר את המלאכה לסמנכ”ל–רכש במשרד הבריאות ומתמסר לניהול ענייני המדינה, וכו’.

ואילו הכישלונות – יש כאלה שהם ברורים–מאליהם, ויש כאלה שמעמידים אותם מול הציפיות שנכזבו.

ובכלל, האימרה עשית טוב – לא יזכרו לך, עשית רע – לא ישכחו לך, לא הומצאה עבור בנימין נתניהו, ואני זוכר אותה הרבה לפני שהוא הפציע באופק חיינו.

אבל לאילו הצלחות (בלשון רבים!) נתניהו מתכוון כאשר הוא מונה רק הצלחה אחת – החיסונים?

והנה, מתגלה הסוד שעד לרגע הזה לא היה ברור לנו: באמירה “המחנה שלנו” הוא פונה אל תומכי ביבי, מבקש לשכנע את המשוכנעים–ממילא, את ה”בייס” שלו – לא את הציבור הרחב:

כן, כן … זו “חכמת ההמונים”, כנקודה ארכימדית שכל העולם אמור להישען עליה, כאשר הוא – העולם – לא רואה בה אפילו נקודה קטנה.

אז אני אגיד לך משהו על “חכמת ההמונים” המהוללת הזאת:

ה“חכמה” הזאת העלתה לשלטון אנשים כמו אדולף היטלר, שעלה לשלטון בדרך דמוקרטית, וההמשך ידוע.

היא העלתה לשלטון גם אנשים כמו דונאלד טראמפ, שגם הוא עלה לשלטון בדרך דמוקרטית, אבל ניסה להצית את מלחמת האזרחים 2.0 האמריקאית, כאשר הוא כשל בבחירות לקדנציה השנייה.

היא העלתה לשלטון גם את בנימין נתניהו, אשר גידל דור “המשך” אשר מוכן לעלות על הכנסת ביום בו ייגזר דינו לעזוב את בלפור (קפיטול 2.0):

וכו’, וכו’.

אראל סג“ל, אני מכיר אותך רק מהמאמרים שלך, והגם שאני לא מסכים אתך על שום דבר, בדבר אחד אני בטוח: אתה חכם יותר מכל ההמונים האלה, ואתה לא זקוק להישען על חכמתם המפוקפקת.

בוא נחזור שוב אל הפיסקה האחרונה:

אז ראשית – במה שאתה מכנה “המחנה שלנו” ישנם אנשים שחכמתם ה“ממוצעת” עולה בהרבה על חכמתם ה“ממוצעת” של ההמונים, והם כבר מתחילים להבין כי הקסם האלקטוראלי של נתניהו הולך ומתפוגג – דבר שההמונים השבויים בקסמו של מנהיג רואים רק באיחור (מתי אבד קסמם של גולדה מאיר ומשה דיין?).

ראה: בכירים בליכוד מותחים ביקורת חריפה על נתניהו: האם קסמו של המנהיג הנערץ פג?

“רבע מהעם בחר בנתניהו, חציו תומך בו“? זה מזכיר לי את מה שקרה לפני שאתה נולדת, ואני זוכר זאת כאילו היה זה היום: כאשר ראש הממשלה לוי אשכול כבר היה על ערש דווי, הסקרים נתנו לגולדה מאיר 0.4%, והנה, אחרי שאשכול נפטר, והיא נבחרה ע“י המפלגה (מפא“י, איך לא) לרשת את מקומו, הסקרים נתנו לה 61% – לא פחות.

זה אומר שההמונים אוכלים את מה שנותנים להם. אוכלים בשקיקה.

אבל יחד עם זאת, אראל סג“ל, אתה גם משקר במצח נחושה: מפלגות “רק ביבי” זכו רק ב-42.1% מסך הקולות הכשרים, ואם תנכה מזה את אלה שהצביעו למפלגות האלה לא בגלל ביבי, אלא למרות ביבי – תקבל שהרבה פחות בחרו בנתניהו.

ואתה יודע מה הקים אותו מעפר, ומחזיק אותו עד היום? כספו של שלדון אדלסון, שאינו אזרח ישראלי, ושהבג“ץ ה“סמולני” קבע שהעיתון שהוא יצר למטרה הזאת – ישראל היום – אינו עקיפה של הגבלות המימון שנקבעו בחוק.

ראו שלדון אדלסון, ראש ממשלת ישראל, מת, ראו כיצד מיליארדר אשר משתמש בכספו כדי “לנווט את דרכיהן של מדינות“ (כך!!!), מרומם ראש ממשלה כושל, עושה ממנו אליל–המונים, ועכשיו אנחנו לא מצליחים להיפטר מעונשו של זה.

ומה עוד?

חוקי המימון הקיימים, הנותנים למפלגות החזקות יותר מימון מאשר לחלשות.

חוק באדר–עופר, שגוזל את כבשת–הרש, ונותן למפלגות הגדולות עדיפות בחלוקת העודפים.

וכמובן יתרונו ה“מובנה” של המכהן (ראה גולדה מאיר, לעיל).

והלאה, כאשר עכשיו כבר ברור שהוא פונה מה שהוא מכנה “המחנה שלנו“, ושוב אותה ה”שנאה”:

“מחמיאים לעצמם, הם השפויים, הם הערכיים” – אתם, הביביסטים לא “מחמיאים לעצמכם”? אתם לא רואים את עצמכם כ”שפויים” ו”ערכיים“, כאשר כל האחרים זוכים במה שיצרתם כ“מילות גנאי“: “סמולנים“, “עוכרי ישראל” וכו’?!

אז “הם” מציעים “ממשלת הריפוי והאיחוי” – מי לא נותן שמות משמות שונים למרכולתו הפוליטית?

בנימין נתניהו לא הציע “ממשלת אחדות בלי טריקים ובלי שטיקים“, אחר כך “ממשלת ימין מלא–מלא“, ועכשיו הוא מציע “ממשלת ימין יציבה“ ושאר “חארטות“, כלשונך, אדון סג”ל?!

אז מה אפשר להסיק מזה, זולת מכך שחופש הביטוי מתיר לכל אחד לתת למרכולתו את השם הנראה לו?

אבל תגיד לי, אדון סג”ל, איכן “רואים את הגוש הממאיר של השנאה“, זולת בזיבולי–השכל שלך?

והלאה, עוד שלוש פעמים “שנאה“:

ראשית – מי שהכי–הכי נאחז בשנאה ומלבה אותה – שנאת ערבים, שנאת “סמולנים” וכו’, הוא דווקא בנימין נתניהו. הוא יודע היטב כי ביום בו שנאת ה“נוהרים” האלה תחדל מלהיות סחורה פוליטית, הפרולטריון הדפוק מאופקים ושאר “עיירות הפיתוח” ינטוש אותו ואת הקפיטליזם האשכנזי החזירי שלו, וינהרו להסתופף בחיקו החמים של ה“סמול” הסוציאליסטי.

אתה מקשה: “האם באמת שחיתות מטרידה אותם?” – כן, אדוני, השחיתות מדאיגה אותם!

אתה מוסיף ומקשה “קץ הדמוקרטיה?” – כן, אדוני, גם קץ הדמוקרטיה מדאיג אותם!

ואתה עונה: לא. אלו אובדן השלטון וההגמוניה.

אז ככה, אדון סג“ל:

ראשית – אם לא ידוע לך, חלק מהכללים על המגרש הפוליטי הם שכל מפלגה רוצה לעלות לשלטון, וכל מפלגה שנמצאת בשלטון לא רוצה לאבד אותו – זה לגיטימי, וזה חל גם על הליכוד ועל בנימין נתניהו.

ושנית – פוליטיקאים הגונים וישרים לא יקריבו את האינטרס הלאומי למען האינטרס השלטוני שלהם.

קח, למשל, את יאיר לפיד: הוא יכול היה לחבור, יחד עם בני גנץ, אל “ממשלת החילופין” של נתניהו, וליהנות ממנעמי השלטון – והוא לא עשה זאת.

או, למשל, אביגדור ליברמן, אשר עזב את אחת המשרות השלטוניות הכי נחשקות, הכי חזקות והכי משפיעות – כהונת שר הביטחון – ועבר אל ספסלי האופוזיציה.

ואפילו הגזענים סמוטריץ’ את בן–גביר את אבי מעוז, המגדירים עצמם כ“הציונות הדתית“, גם הם – לפחות בינתיים – מסרבים להתרווח על הכיסאות בממשלה אשר תישען על תמיכה של הערבים.

ומי החריג? בנימין נתניהו, אותו מטריד “אובדן השלטון וההגמוניה” עד כדי כך שהוא מוכן לגרור את המדינה לאלף מערכות בחירות מיותרות ויקרות, וגם להיאחז במי שהוא עצמו הגדיר כ“אויבי המדינה” – רק כדי להתבצר בבלפור.

קרא את זה, אדון סג“ל, קרא בעיון וראה את ביבי הבוגד בארצו ובידידיו, ומלחמתו בגרעין האיראני – כיצד הוא בגד לא רק בידידיו, אלא גם בארצו: “שתישרף המדינה” (כמו שאמרה רעייתו שרהל’ה כאשר הוא הפסיד במערכה הראשונה על כהונתו השנייה) – ובלבד שהוא יפיק מהנושא הון פוליטי אישי.

טול קורה מבין עיניך, אדון סג“ל!

ואתה ממשיך (ההדגשה שלך):

טוב, מאימתי “ברית זמנית” היא “משהו גס“?

האם בנימין נתניהו לא כורת בריתות זמניות? האם הברית עם בני גנץ נועדה להיות “ברית–אחים” נצחית, או רק “סתימה זמנית“, עד “הרגע שבו יהיה צורך להילחם בו“?

היום אנחנו יודעים את כל האמת.

והלאה:

כן, אדון סגל, בנימין נתניהו הפך לקוץ בתחת של המדינה, לקוץ שאי אפשר להקים ממשלה איתו, ואי אפשר להקים ממשלה בלעדיו.

ובהמשך נראה כי הוא הפך גם לקוץ בתחת של הליכוד עצמו.

ועכשיו, אדון סג“ל, ועם יד על הלב: איזה אסון היה קורה למדינת ישראל, אם נתניהו – ברגע שנוכח לראשונה כי אין ביכולתו להקים ממשלה, היה מעביר את השרביט לאיש ליכוד אחר, והולך לשרת את המדינה כיו“ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת?

אני, לו איש ליכוד הייתי, הייתי בוחר באפשרות הזאת – למען הליכוד, ולמען המדינה.

והרשה לי לספר לך על מוסד שקם ומיצה את עצמו לפני שנולדת, וגם אותו אני זוכר, כאילו היה זה היום: קואליצית ניר (אין לי שום קשר משפחתי לנושא). בעניין הזה אני לא חי מספרי ההיסטוריה, אלא מזכרוני האישי (למרות האלצהיימר המתקדם שלי), אבל כדי לחסוך מעצמי את הצורך לכתוב בעצמי את הנושא, אביא מן המצוי.

כך ויקיפדיה, בערך נחום ניר–רפאלקס:

ניר היה ליושב ראש הכנסת הראשון שלא נמנה עם מפלגת השלטון. לאחר פטירתו של יוסף שפרינצק ב-1959 הוקמה ביוזמתם של מנחם בגין ויוחנן בדר קואליציה אד הוק, שהורכבה ממפלגות הקואליציה (אחדות העבודה – פועלי ציון, מפ“ם והמפד“ל) והאופוזיציה (חרות, הציונים הכלליים ומק“י). קואליציה זו, שכונתה “קואליציית ניר“, הוקמה אך ורק לצורך בחירתו של נחום ניר ליושב ראש הכנסת, בניגוד לעמדתה של מפא“י, שהייתה אז מפלגת השלטון, ומועמדה לתפקיד יושב ראש הכנסת היה חבר הכנסת ברל לוקר. בניר תמכו 52 מחברי הכנסת, בעוד 41 תמכו בלוקר. 7 מחברי הכנסת נמנעו, בהם חברי המפלגה הפרוגרסיבית, שהביעו בכך את מחאתם על הקרב הפוליטי שליווה את הליך הבחירה.

הנה, אם כדי ללמד את מפא“י שהמדינה אינה רכושה הפרטי מותר להקים קואליציה מקיר–אל–קיר, מחירות שבקצה הימין ועד למק“י שבפאתי השמאל – מדוע אסור לקיים קואליציה כזאת בנסיבות אחרות, בנסיבות של היום?

ואם אתה לא יודע – מנחם בגין ויוחנן בדר לא היו ממש “סמולנים“. ממש לא!

והלאה, מפיך:

כן, “גם ברשת המנגינה דומה” – ובצדק, ושוב – בגלל שנתניהו הפך לקוץ בתחת של המדינה, ולא רק בתחת של המדינה, אלא גם בתחת של מפלגתו – הליכוד.

והוא לא היחיד שהיה קוץ בתחת של מפלגתו–הוא: גם דוד בן–גוריון, שאתה מנסה להשוות עצמך אליו – גם הוא גמר כקוץ בתחת של מפלגתו–הוא.

והלאה:

נו, מה לעשות כאשר צריכים להוציא את הקוץ מהתחת של המדינה, וצריכים להתפשר? מניחים בצד את הדברים המבדילים בין השותפים, מתפשרים על מה שניתן להשיג בהסכמה, ומשאירים לימים אחרים את מה שלא ניתן להתפשר עליו.

וכאן אתה מגניב, כדבר המובן מאליו:

גם יאיר גולן, מזהה התהליכים ממרצ, השמיע דברים דומים.

אולי תגידי לי, אדון סג“ל, מדוע אתה לא מגלה לקוראיך במה המדובר?

אני אגיד לך מדוע: כמו שאר הדברים שהפכתם ל”מלים גסות” שדי לפלוט אותן (כמו שמאל–סמול-000מול, וכו’), כדי “לנצח” בכל ויכוח פוליטי, גם את “זיהוי התהליכים” הזה הפכתם למילה גסה, כי אתם פחדנים, לא מוכנים להתמודד עם הטענות שגולן העלה, ויצרתם תפוצה ויראלית של צמד–המלים האלה, אני נתקל בהן כל הזמן, וכשאני שואל את הפולטים במה המדובר – או שהם לא יודעים, או שהם משקרים במצח נחושה.

וגם אתה, אדון סג“ל, עושה את אותו הדבר: אתה פולט את צמד המלים האלה, כ“שחקן חיזוק” ל“השמיע דברים דומים“, אבל “אחורנית ולצדדים”, לאמור מזהה התהליכים אמר את זה, ולכן זה פסול, ולכן כל אלה שאמרו ואומרים את אותם הדברים – גם הם פסולים כמוהו.

ואתה יודע מה, אדון סג“ל? בוא תעלה את הנושא הזה כ“אייטם” עצמאי, ותזמין אותי להשתתף בדיון הזה.

והלאה:

אז ככה: כאדם פוליטי אתה לא זקוק ל“הלך הרוח שלהם, החשוף והגלוי” כדי להסיק את כל המסקנות הפוליטיות–אידיאולוגיות שאתה רוצה, אבל כדי לדעת מהו “הלך הרוח” של אחרים, וכדי להסיק ממנו מסקנות “נפשיות“, אתה זקוק לרקע מקצועי – שאין לך.

ולפני שאתה מדבר על “אידיוטים שימושיים“, אני ממליץ לך לקרוא את המאמר הזה מול הראי, אבל חוששני שזה לא יעזור לך, כי כל מי שחושב אחרת ממך, כל מי שמבקר את נתניהו יקירך, “אידיוט שימושי” הוא בעיניך.

ובאשר ל“כל הקוסמטיקה של ריפוי, איחוי, פיוס”, כשהיא כרוכה ב“על גבם של מיליון מצביעי ליכוד”, אשר, לשיטתך, “לא תהפוך את העסקה הזו לכשרה” – אולי תגיד לנו על איזו “עיסקה” אתה מדבר, ומה הפסול בה, בלי להיזקק למסקנות פסיכולוגיסטיות על “שנאה”, וכו’, במקום להתמודד איתה לגופה?

והנה הפואנטה שלך (גם כאן ההדגשה היא שלך):

נו, ולנתניהו שלך אין “תורת שלבים“? האם כל התרגילים שלו לפורר גושים ומפלגות המתנגדים לו (כחול לבן המקורית, העבודה, ועוד), ולגייס “עריקים” תמורת כסאות בממשלה, ושיריון ברשימת הליכוד בכנסות הבאות (ע“ע אורלי לוי–אבקסיס) – האם כל אלה אינם חלק מ“תורת השלבים” של בנימין נתניהו בדרך לשלטון יחיד?!

אם יש לך – ואני מניח שיש לך, וזה לגיטימי – טענות נגד מדינת כל אזרחיה, ונגד “שילוב כוחות עם אזרחי ישראל הערבים” כדי “להקים שמאל חדש” – מדוע שלא תשטח אותן לפני קוראיך, ישר על השולחן, במקום להיזקק לנימוקים פסיכולוגיסטיים – מטופשים, חסרי–שחר – ולא רלוואנטיים?

אתה לא מעז לעשות זאת, כי אתה פונה אל ה“בייס” שלך, שאותו לא צריך לשכנע, וכדי לקנות אותו ולשמור אותו, די בדמוניזציה של היריב – שיטות נתניהו למופת, אותן למדת ממנו.

והלאה:

עם 13 קולות זו לא תהיה ממשלת ימין, אלא ממשלת ביזיון שלעומתה הממשלה הפריטטית תהיה מופת של שלטון ביסמרקי.

הנה, עוד דוגמה לשיטת נתניהו–סג“ל: אחרי הדמוניזציה שאתה עושה ליריב, אחרי שטיפת–המוח שאתה עושה ל“בייס” שלך – אחרי כל אלה אפשר למרוח הכל.

יש לך חשש שממשלה בלי ביבי “לא תהייה ממשלת ימין” – אפשר לסכם את הדבר בשניים–שלושה משפטים קצרים, בלי דמוניזציה, ובאשר ל“פריטטית” ו“שלטון ביסמרקי” – האם הנמענים אליהם אתה פונה, הבייס שלך, האם הם בכלל יודעים על מה אתה מדבר? האם הם בכלל יודעים מהם “פריטטית” ו“שלטון ביסמרקי“?!

ואתה לא יכול לסיים בלי לקנח בעוד ארבע פעמים “שנאה“:

ואם אתה רוצה לדבר על “השמאל ומשפט נתניהו“, ועל כך שהם לא רוצים, “לא משפט צדק, לא מאבק בשחיתות, לא הליך הוגן מעניינים את שונאי נתניהו. הם רוצים ראש” – בוא תפתח דיון חדש ונפרד, במקום להבליע את הדבר כמובן–מאליו במאמר הדן בנפשם של בעלי דיעות השונות משלך, ומשתמש במילה “שנאה” 16 (שש עשרה!) פעמים, בלי שיש לך כל בסיס לכך (עובדתית ומקצועי כאחד), ובלי שזה רלוואנטי.

אני ממתין.

על “הנדסת התודעה“

אחד הדברים החביבים על הבייס שלך, הוא לייחס לבעלי הדיעות השונות, בעיקר ל“סמולנים“, את היותם “מהונדסי התודעה“: אמרת על הזולת שהוא מהונדס–תודעה, אמרת הכל – למרות שלא אמרת ולא–כלום.

והנה, זה בדיוק מה שאתה עשית כאן לבייס שלך: לא נתת להם שום הרצאה פוליטית, שום דיון ענייני–אידיאולוגי, אלא רק דמוניזציה של היריב, דמוניזציה שאין לה יד ורגל, אבל כאשר מנפחים לזולת את השכל עם 16 פעמים “שנאה” – מה עוד נחוץ?!

פעם קראו לזה “שטיפת מוח“, היום הבייס שלך הוא “משכיל” יותר, הוא “תרבותי” יותר, הוא “מקורי” יותר, והוא קורא לזה “הינדוס התודעה“, אבל הוא רק לא רואה את החטוטרת שעל גבו.

ומדוע הוא לא רואה את החטוטרת שעל גבו? משום שאנשים כמוך, אראל סג“ל, הינדסו אותו שלא לראות את החטוטרת שעל גבו.

סו סימפל.

בנימין נתניהו, דגימת–אקראי

תארו לעצמכם שבנימין נתניהו בא לכנסת, ומבקש אישור להחלטת הממשלה לכונן ייחסים דיפלומטיים עם איחוד הנסיכויות הערביות (UAE),וכך הוא אומר:

אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה,

מאז יומי הראשון כראש הממשלה חתרתי להרחיב את מעגל השלום עם מדינות ערב, בהמשך להסכמי השלום שעשו קודמי, מנחם בגין ויצחק רבין, זיכרונם לברכה, עם מצרים וירדן.

המטרה הבאה שעמדה לנגד עיני הייתה נורמליזציה וכינון יחסים דיפלומטיים עם מדינות המפרץ, כאשר איחוד האמירויות בראשן, וגם שם הלכתי בעקבות קודמי, יצחק רבין ושמעון פרס, זיכרונם לברכה, שהחלו ביצירת קשרים באיזור המפרץ – תחילה קשרים סמויים, ובהמשך גם גלויים לעיני–כל.

אני שמח להביא לאישור הכנסת אם ההסכם עם איחוד האמירויות, אשר הונח על שולחן הכנסת בשבוע שעבר.

אני חייב להודות שההסכם לא בא בקלות, ולא בא בחינם, ובמסגרתו נאלצנו לוותר על תכניותינו לספח לשטח המדינה את ההתנחלויות ביהודה ושומרון, אבל, כידוע, הפוליטיקה היא “אמנות האפשרי“, ובמסגרת ההסכם הזה אנחנו העדפנו לדחות את תכניות הסיפוח, בתקווה שבעתיד נוכל לחזור עליהם.

במסגרת ההסכם, ועל פי דרישתה של ארצות הברית, שהיא ידידתנו ובת–בריתנו הגדולה ביותר, הסכמנו גם למכירת מטוסי F-35 ומערכות נשק מתקדם אחרות לאיחוד האמירויות.

לא אכחד שבעבר התנגדתי לכל עיסקת נשק מהסוג הזה, וארצות הברית כיבדה את התנגדותנו, אבל, בעצת גורמי הביטחון שלנו, השתכנעתי שמערכות הנשק האלה תשמשנה להגנת האיזור מפני האיומים האיראניים, כאשר איזור המפרץ הוא למעשה קו–החזית מול איראן, ומערכות הנשק האלה תרחקנה את מדינת ישראל מקו החזית הזה.

אני מבקש את אישורה של הכנסת להסכם הזה.

מה הייתי אומר על התרחיש הזה?

הייתי משבח את יכולתו הדיפלומטית של נתניהו, ואת הכנות שבדבריו, ואומר “כל הכבוד ביבי“.

באשר לוויתור על סיפוחן של ההתנחלויות – לא הייתי מביע דיעה, כי זה עניין פוליטי–נטו, שאני לא נכנס אליו.

ובאשר לעיסקת הנשק ארה“ב-UAE גם כן לא הייתי מביע דיעה, כי זה לא בתחום המומחיות שלי.

אלא מאי?

פני הדברים היו שונים לגמרי, וההסכם עם האמירויות (ובהמשך עם מדינות ערביות נוספות), לא היה כוונתו המקורית של נתניהו, והוא נגרר לשם בעל כרחו.

כך התנהלו הדברים במציאות:

במשך שלוש שנים עמל ג’ארד קושנר, חתנו ויועצו הבכיר של נשיא ארה“ב דאז, דונאלד טראמפ, על “עיסקת המאה” – תכנית שבמרכזה סיפוח ההתנחלויות, מחד, ומדינה פלשתינאית, מאידך.

קושנר פעל בהנחייתו של טראמפ, ובתיאום הדוק ומתמשך עם בנימין נתניהו, אשר נתן לאמריקאים להבין שהוא אכן “הולך על זה“, אבל כמו שנתניהו זיגזג ורימה את ברק אובמה בעניין שתי המדינות, כך הוא רימה גם את טראמפ ואת קושנר, אבל כשהגיעה השעה הוא אמר רגע–רגע, סיפוח כן, מדינה פלשתינאית – לא ולא!

והתוצאה – עיסקת המאה המיוחלת (מתנת טראמפ לביבי, לבחירות מועד ג’) הייתה DOA – dead on arrival: מדינה פלשתינאית – שותפיו של נתניהו בימין לא יתנו לו, וסיפוח – שותפיו בממשלה, בני גנץ וסיעתו, לא יתנו לו.

מה עושים כאשר “ספינת הדגל” של טראמפ–נתניהו נתקעת באמצע התעלה?

מה עושים כאשר השניים זקוקים לפעלול–בחירות – טראמפ לקראת הריאלקשנז הקבועים בחוק, ונתניהו לקראת הבחירות החוזרות–ונשנות אליהן הוא גורר את המדינה?

מה עושים כאשר נכשלים בפיצוח אגוז קשה? מחפשים ענבים מתוקים, בשלים ורכים כדי “לפצח” אותם!

הסכמי אברהם, עם הטקס בבית הלבן, לא היו פרי משנה סדורה עם תכנון–מראש, אלא לווייה ספקטקולרית לכישלונה הקולוסאלי של עיסקת המאה – כישלון מתוכנן מראש על ידי בנימין נתניהו.

אבל זה לא היה כל הסיפור: כיוון שטראמפ היה להוט למכור נשק אמריקאי, הוא ניצל את מצוקתו של נתניהו, ותימרן אותו לסגת מהתנגדותו לעיסקת הנשק עם האמירויות, וגם כאן נתניהו לא סיפר לנו את כל האמת: בהתחלה הוא אמר שזה לא כלול בהסכם עם האמירויות (אבל זה היה “כרוך” בו, הסכם “קולטראלי”), אחר כך הוא אמר שהוא לא נדרש להסכים, אבל בסוף הוא נאלץ להסכים פוזיטיבית ומפורשת.

ביבי, אם מלכתחילה היית אומר לנו על אותם הסכמי אברהם, כולל עיסקות הנשק הקולאטראליות, את האמת, את כל האמת ושום דבר זולת האמת, היית זוכה להרבה כבוד, גם ממני – הן על ההסכמים עצמם, והן על יכולותיך הדיפלומטיות ועל הגשמת חזונך המדיני – לפחות בחלקו.

ראו מה שכתבתי בזמן–אמת, כאשר נודע על ההסכם עם האמירויות (בתחילה בלי הגילוי על עסקת הנשק, ולקראת סיום הכתיבה גם היא יצאה לאוויר העולם, במאמר ההסכם עם איחוד האמירויות – עדיף מלא-כלום, אבל … בו הבאתי מספר הערות על ההסכם, עם תהייה מה יהיה אם יתגשם חזון נתניהו, מדינות ערביות נוספות תלכנה בעקבות האמירויות, וכל אחת מהם תקבל מטוסי F-35 ושאר כלי נשק מתקדמים.

אבל אתה, נתניהו, אתה כישלונר ונוכל: נכשלת במימוש הסיפוח, עליו חלמת, ובאת, עם חיוכך השמנוני, למכור לנו את הרעיון שהשגת “שלום תמורת שלום” – דהיינו שלום בחינם, בלי כל דבר תמורתו.

אז ככה:

ה“שלום” הזה היה שלום של זוג אוהבים–בסתר, שתינו את אהבהביהם במושב האחורי, בפינת–יער נידחת, ויום אחד החליטו לצאת מהארון, ולנהל את הרומנים שלהם לאור היום, במלון חמישה כוכבים, עם רישום בקבלה בשמותיהם האמיתיים.

והשלום הזה לא היה ללא תמורה: גם ויתור גלוי על הסיפוח, וגם נסיגה מההתנגדות למכירת נשק מתקדם למדינה ערבית, שאחריה גם המדינות המצטרפות תדרושנה את אותו הדבר.

ראו במאמר ג’ו ביידן, מבט מקרוב (ב): ביבי, תגיד תודה לביידן! בו הסברתי כיצד בנימין נתניהו ה“גאון” המדיני, המניפולטור הפוליטי האולטימטיבי, רצה להתהדר בשלום–תמורת–אפס עם כל המדינות הערביות והמוסלמיות – בלי לתת להן אפילו אקדח–קפצונים להגנתן ולהגנת האגו של מנהיגיהן, אבל הוא נחל בכך כישלון חרוץ, ונאלץ להסכים לאוסלו 2.0 עם ה-UAE: הם יסכימו להוציא את יחסיהן עם ישראל מהארון, והוא יסכים שהפריץ ימכור להם מטוסי F-35 ומערכות נשק מתקדמות אחרות.

ההשראה לאותו המאמר באה בעקבות אחד הדברים הראשונים שג’ו ביידן עשה עם כניסתו לבית הלבן, כאשר הוא אמר רגע–רגע, אני רוצה לבחון את עיסקת המטוסים ושאר מערכות הנשק המתקדם עם האמירויות, ולבדוק אם הייתה לכך הצדקה מבחינת האינטרס האמריקאי, ולא רק פעלול–בחירות של ביבי–דונאלד, על חשבון האינטרס האמריקאי.

הנה כי כן, גו’ ביידן סיפק לו בהינף–עט, ובחינם, את מה שהוא לא הצליח להשיג בדי–עמל ועם פרוטקציה מהפריץ.

ביבי נתניהו:

How stupid do you think we are?!

סג“ל, כפפה לרגליך

ועכשיו אני מחכה לשאלותיו המטופשות של האדון אראל סג“ל, אשר מגדיר כ“אידיוטים שימושיים” את כל מי שדיעותיהם שונות משלו:

למשל: שמחה ניר, האם המאמר הזה עצמו אינו שטוף–שנאה לבנימין נתניהו?

אז לא, אדון סג“ל: לאורך כל המאמר הסברתי לך ול“מחנה” שלך, עקב בצד אגודל, ממש “בכפית“, מדוע אני רואה בבנימין נתניהו כישלונר ונוכל. יכול להיות שאני טועה, אבל האם זה אומר שאני גם “שונא” אותו?

תמשיך, אדון סג“ל, אני לא צריך להמציא עבורך שאלות מטופשות, כי אתה מספיק חכם כדי להמציא שאלות מטופשות משלך.

דף–המסרים של אראל סג“ל ל“מחנה” שלו

אראל סג“ל לא מנסה לשכנע את הציבור הרחב. הוא מדבר אל ה“בייס” שלו, אל מה שהוא מכנה “המחנה שלנו“.

גם דונאלד ג’יי טראמפ דיבר רק אל הבייס שלו, ומעולם הוא לא התקרב ל-50% של אפרובל רייטינג. ראו כאן.

לשם השוואה עם ג’ו ביידן, ראו כאן.

זה מה שקורה בפוליטיקה, שמנסים לשכנע רק את המשוכנעים–ממילא.

וזו תמצית דף המסרים של סג“ל לבייס שלו – תומכי בנימין נתניהו:

ראשית – אל תתחילו להסביר ולנמק מדוע יש לתמוך בנתניהו, ומדוע הוא ראש ההמשלה הכי טוב שהיה לישראל – לעולם לא תצליחו בזה.

שואלים אתכם מדוע לתמוך בנתניהו?

תענו: חיסונים–חיסונים–חיסונים–חיסונים–חיסונים–חיסונים–חיסונים–חיסונים–חיסונים!

נתקלת בביקורת על יקירכם?

תענו: שנאה–שנאה–שנאה–שנאה–שנאה–שנאה–שנאה–שנאה–שנאה–שנאה–שנאה!

וגם תוסיפו: חמוצים–חמוצים–חמוצים–חמוצים–חמוצים–חמוצים–חמוצים–חמוצים!

ואם אתם במהדרין, תאמרו: לך תעשה חמוצים, לך תעשה חמוצים, לך תעשה חמוצים!

ואל תשכחו לפלוט: אליטות–אליטות–אליטות–אליטות–אליטות–אליטות–אליטות!

ולייחס לחלוקים עליכם התנשאות–התנשאות–התנשאות–התנשאות–התנשאות!

גם, איך לא: שמאלנים–סמולנים-00000מולנים–שמאלנים–סמולנים-00000מולנים!

ותמיד להוסיף, אם צריך או לא צריך: הנדסת התודעה – הנדסת התודעה – הנדסת התודעה – הנדסת התודעה – הנדסת התודעה – הנדסת התודעה!

ולא פחות חשוב: תשקורת–תשקורת–תשקורת–תשקורת–תשקורת–תשקורת–תשקורת!

אוקיי, שכנעתם אותי.

אחרית דבר

ראו “חילופי” דברים שלי עם אחד בשם איל שלום, אשר לא מכיר אותי, ומייחס לי “תמיכה במושחתים“, והכל בגלל ה“שנאה” לנתניהו, שהוא מייחס לי.

אמרתי לו שאם הוא רוצה תשובה רצינית וכנה, שיחזור על תגובתו זו בלי עניין השנאה לביבי, שהוא מייחס לי, כי היא לא רלוואנטית, ושאם הוא חושב שאני שונא את ביבי – שיפתח דיון נפרד, ויתייג אותי, וגם המלצתי לו לחכות עם זה, כי אני מכין עכשיו מאמר תשובה לכל נושא ה“שנאה” לביבי – אולי זה יבהיר לך משהו שהוא אפילו לא חשב עליו.

אחרי יומיים ללא תגובה מצידו, הוספתי לו הבהרה, למקרה שלא הייתי ברור דיי: כשהמלצתי לך לחכות למאמר שלי, התכוונתי שתמתין רק בעניין השנאה, ולא התכוונתי שתמתין עם תגובתך העניינית.