על הצו-על-תנאי בעניין כינוס הוועדה לבחירת שופטים

מאת Simha Admin | 18/09/2023 |

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/59820

על הצו–על–תנאי בעניין כינוס הוועדה לבחירת שופטים

נאום–תשובה לנסים סופר המקובע על פוזיציה ימנית קיצונית – איש עם עניבה כמו של עורך–דין, שמתווכח עם משפטנים על עניינים שבמקצועם, ורוצה ללמד את שמחה ניר מיהם שופטי ישראל, אותם הוא מכיר עשר שנים לפני שהוא, נסים סופר, נולד *** על פרשנות משפטית מוטה–פוליטית, ועל נקודה ארכימדית שאינה.

שמחה ניר, עו“ד

בן 84 אנוכי היום (15.6.2023), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

מבוא

מהי “עילה“?

קצת היסטוריה, ממי שזוכר אותה באופן אישי

האם נעשה למשיבים עוול, האם קופחה זכות כלשהי שלהם?

תגובת היוהמ“שית, והחלטת ביהמ“ש

האיש עם העניבה לא מסתפק בכך

על הנקודה הארכימדית שהאיש עם העניבה לוקה בהבנתה

מוסר השכל על ביקורת משפטית מוטה–פוליטית

מבוא

בעתירות בג“ץ 5692+5694+5740/23, בהן מבוקש לחייב את שר המשפטים, יריב לוין, לכנס את הוולב“ש (הוועדה לבחירת שופטים) ניתנו עד כה 15 החלטות, ולשם הנוחיות ומתן התמונה המלאה נביא כאן את כולן, למעט בקשות שאינן רלוונטיות, כגון החלטות בבקשה לשידור הדיון, בקשות הצטרפות, בקשה לתרגום סימולטני לערבית, וכו’.

ההחלטות בבקשות להארכת מועדים, למרות שהן “טכניות“, מובאות גם כן.

ההחלטה הראשונה היא של השופט התורן, עם הגשת העתירות: מועד לדיון בחודש ספטמבר, מועד לתגובת המשיבים בהתאם:

עתירות למתן צו על תנאי

החלטה

המזכירות מתבקשת לקבוע את התיקים לדיון לאחר תום פגרת בית המשפט, במהלך חודש ספטמבר שנה זו.

תגובות המשיבים תוגשנה עד 10 ימים לפני מועד הדיון שייקבע. ימי פגרה, חופשה וחגים יבואו במניין הימים.

ניתנה היום, ‏ח‘ באב התשפ“ג (‏26.7.2023).

ש ו פ ט

בקשת ארכה ראשונה, ממנה אנו למדים שכבר נקבע מועד לדיון (ומההחלטה שניתנה ביום 4.9.2023 אנו למדים שהמועד היה ה-7.9.2023):

בקשת ארכה מטעם המשיבים

החלטה

כמבוקש, המשיבים יגישו תגובתם לעתירה עד ליום 30.8.2023.

ניתנה היום, ‏י“ב באלול התשפ“ג (‏29.8.2023).

ש ו פ ט ת

בקשה נוספת להארכת המועד:

בקשה להארכת מועד מטעם המדינה

החלטה

לנוכח האמור בבקשה ומנימוקיה, ניתנת למשיבים ארכה להגשת תגובה לעתירות, עד ליום 4.9.2023 שעה 14:00. ולא נעלמו מעיניי עמדות באי–כוח העותרים.

ניתנה היום, ‏י“ג באלול התשפ“ג (‏30.8.2023).

ש ו פ ט ת

אחרי שהמשיבים 1 ו-2 (שר המשפטים והממשלה) קיבלו ייצוג פרטי, הם היו זקוקים לפרק זמן כלשהו ללמוד את הנושא, הדיון נדחה ב-12 ימים, והמועד להגשת תגובתם של המשיבים האלה נדחה בהתאם:

החלטה

משביקשו המשיבים 1 ו-2 וניתן להם אישור על ידי היועצת המשפטית לממשלה לייצוג עצמאי בעתירות שבכותרת, הדיון הקבוע ליום 7.9.2023 מבוטל, ותחתיו נקבע דיון ליום 19.9.2023, שעה 10:00.

המשיבים 1 ו-2 יגישו תגובתם לעתירה עד ליום 10.9.2023.

ניתנה היום, ‏י“ח באלול התשפ“ג (‏4.9.2023).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת

בנקודה הזאת – ועוד לפני שהמשיבים הגישו את תגובתם – ביקשה העותרת באחת מהעתירות להוציא צו על תנאי (כנראה, אבל לא בטוח, בעקבות החלטה דומה בבג“ץ הסבירות):

בקשה מטעם העותרת בבג“ץ 5692/23 להוציא צווים על תנאי

החלטה

במסגרת תגובתם של המשיבים 1 ו-2 לעתירות, ימסרו את התייחסותם גם לבקשת העותרת שיוצא צו על תנאי כעת כך שהדיון הקבוע ליום 19.9.2023 יתקיים כדיון לאחר הוצאת הצו.

ניתנה היום, ‏כ‘ באלול התשפ“ג (‏6.9.2023).

ש ו פ ט ת

ראוי לציון כי אם היה בדעתם של המשיבים להסתפק במה שקרוי “תגובה מקדמית“, הרי שלאחר ההחלטה הזאת ברור היה להם שהתשובה שהם עתידים להגיש תהייה תשובה מלאה, הנתמכת בתצהיר, כקבוע בתקנות סדר הדין בבג“ץ.

כעת באה מטעם המשיבים בקשת ארכה, נוספת:

הודעה על ייצוג ובקשת ארכה מטעם המשיבים 2-1

החלטה

ניתנת ארכה כמבוקש להגשת התגובה עד ליום 13.9.2023 שעה 12:00.

ניתנה היום, ‏כ“א באלול התשפ“ג (‏7.9.2023).

ש ו פ ט ת

ועוד בקשת ארכה, חמש שעות נוספות, שנענית כמבוקש:

בקשת ארכה להגשת תגובה מטעם המשיבים 2-1

החלטה

כמבוקש, ניתנת ארכה נוספת למשיבים 1 ו-2 להגשת תגובתם לעתירה – עד היום, 13.9.2023 שעה 17:00.

ניתנה היום, ‏כ“ז באלול התשפ“ג (‏13.9.2023).

ש ו פ ט ת

כעת, אחרי שבאה תגובת המשיבים, הן לעתירות, לגופן, והן לעניין הוצאת הצו–על–תנאי (להלן גם צע“ת) לפני הדיון בעתירות, נסללה הדרך הדיונית למתן הצו (אשר, כפי שיובהר בהמשך, יכול היה להינתן כבר בהחלטת השופט התורן לבדו, עם הנחת העתירות על שולחנו):

עתירות למתן צו על תנאי

החלטה

לאחר שעיינו בכתובים, ניתן בזה צו על–תנאי המכוון למשיבים 1 ו-2 בעתירות כולן, והמורה להם ליתן טעם מדוע לא יפעיל המשיב 1 את סמכותו לפי סעיף 7(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], (התשמ“ד-1984), ויכנס את הוועדה לבחירת שופטים ללא דיחוי.

התגובות המקדמיות של המשיבים ישמשו תצהירי תשובה מטעמם. אין צורך בעיקרי טיעון.

ניתנה היום, ‏כ“ח באלול התשפ“ג (‏14.9.2023).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת

ואם לא ברור הדבר, ההחלטה הזאת, להוציא צו על תנאי, מראה שהשופטים עיינו ב“כתובים“, דהיינו גם בעתירות וגם בתשובת המשיבים, אשר, מצידה, אמורה להתייחס גם לעניין הוצאת הצו–על–תנאי לפני הדיון עצמו.

כאן באה הבקשה של המשיבים לביטול ההחלטה, דהיינו לביטול הצו–על–תנאי:

בקשה לביטול החלטה

בכל הכבוד הראוי, בית המשפט הנכבד מתבקש לבטל את החלטתו למתן צו על תנאי מיום14.9.23, שניתנה בחוסר סמכות ובניגוד מפורש לדין, ובפרט לתקנות 5, 7 ו-9 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, תשמ“ד-1984 (להלן: “התקנות”).

בכל הכבוד הראוי, בית המשפט איננו מוסמך לקבוע עבור המשיבים, ובוודאי כאשר מדובר בשר המשפטים וממשלת ישראל, מה ייכתב בתצהיר התשובה, והדבר נתון–גם הוא–לשיקול דעתם הבלעדי של המשיבים.

קביעת בית המשפט מה כולל תצהיר המשיבים,שוללת מהמשיבים את הזכות הבסיסית להשמיע את קולם באופן שמונע את האפשרות לעשיית צדק.

אוהד שלם, עו“ד

שלם–כרם, משרד עורכי דין

ב“כ שר המשפטים וממשלת ישראל

כאן באה ההחלטה המתבקשת: לתת לצדדים האחרים את זכותם להתייחס לבקשה הזאת, שבאה להסיג אחור את מה שהם כבר קיבלו – הצו–על–תנאי:

בקשה לביטול החלטה מטעם משיבים 2-1 בעתירות

החלטה

לתגובת הצדדים האחרים להליך, שתינתן עד ליום 18.9.2023 שעה 09:00.

ניתנה היום, ‏כ“ח באלול התשפ“ג (‏14.9.2023).

ש ו פ ט ת

בשלב הזה, 4 ימים לפני המועד לתגובה ו-5 ימים לפני הדיון, אנחנו לא יודעים מה תהייה ההחלטה, ומכאן נעבור להתקפה משולחת–הרסן, וחסרת–השחר של אחד בשם נסים סופר, אשר מתהדר בעניבת–משפטן ומתיימר להתווכח עם משפטנים, על עניינים שבמקצועם – ולא במקצועו.

פותח האיש עם העניבה, מקשה וגם עונה:

למה ההחלטה הזו שערורייתית וגם מנוגדת לתקנות?

נתחיל מן היסודות:

דרך המלך לדיון בעתירה לבג“ץ היא קיום דיון דו שלבי. הגשת תגובה מקדמית, דיון ראשון לאחריו צו על תנאי, תצהירי תשובה, ורק אח“כ מתן צו מוחלט.

במקרים חריגים, שהלכו והתרבו לאחרונה, דילג בית המשפט על השלב הראשון, והוציא צו על תנאי לפני הדיון הראשון, והורה על הגשת תצהירי תשובה. הדבר גרם לפגיעה בזכויותיהם הדיונית של המשיבים. אך ניתן להגן על כך מבחינת סדרי הדין. לא זה הסיפור.

ההחלטה הנוכחית מייצרת עיוות נוסף, ככל הנראה חסר תקדים. הוצא צו על תנאי, אך נשללה מהמשיבים היכולת להגיב לו. שופטי בג״ץ קבעו כעת *בדיעבד וללא הסכמת הממשלה* שהתגובה המקדמית של הממשלה לעתירה תהיה למעשה כתב תשובה לצו על תנאי.

התגובה המקדמית לא התיימרה להיות תצהיר תשובה ונכתבה מתוך הנחה שלפיה אנו בשלב שלפני צו על תנאי. סדרי הדין לא נותנים לבג״ץ סמכות לקבוע בדיעבד כי מדובר בתצהיר תשובה.

וכדי לענות על כך יש לרענן כמה מושגי–יסוד.

מהי “עילה“?

תביעה אזרחית, כמוה גם עתירה נגד הרשות, צריכה לגלות “עילה“, והמהדרין יוסיפון “על פניה“, דהיינו מתוך קריאת העתירה עצמה, בלי היזקקות לשום חומר נוסף, בשלב הזה.

פירוש הדבר: מתוך הנחה – רק הנחה – שכל האמור בכתב התביעה, או בעתירה, הוא נכון, ומתוך הנחה נוספת – רק הנחה – שהנתבע, או המשיב, לא חולק על האמור בעתירה, ולא מביא ראיות נגדיות – האם התובע, או העותר, זכאי למבוקש על ידו?

דוגמה: אם מוגשת עתירה נגד שר החוץ על כך שהוא סירב לתת לעותר רישיון נהיגה, העתירה “לא מגלה עילה” משום שגם את כל האמור בה נכון – שר החוץ לא מוסמך ליתן רישיונות נהיגה.

קצת היסטוריה, ממי שזוכר אותה באופן אישי

עד אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, עתירה המוגשת לבג“ץ הייתה מונחת על שולחנו של שופט תורן.

אם העתירה הייתה מגלה “עילה“, השופט התורן היה מוציא צו–על–תנאי המחייב את המשיב להגיש את תשובתו לעתירה, ולאמת בתצהיר את העובדות להן הוא טוען.

אם העתירה לא הייתה מגלה עילה, היו מזמינים את העותר (רק אותו) לדיון בעל–פה, בפני הרכב של שלושה שופטים: אם היה משכנע אותם, הם היו מוציאים צו–על–תנאי, אם לא היה משכנע אותם (וזה מה שהיה קורה לרוב) – תוך דקות ספורות היו זורקים אותו מכל המדרגות.

וזה היה הכלל: דן יחיד מוסמך להוציא צו על תנאי, או שלא להוציא צו כזה, ואז העתירה עוברת להרכב, ואין דחיית עתירה אלא אחרי שניתן לעותר יומו לטעון את טענותיו בפני ההרכב.

מאוחר יותר (בסוף שנות השבעים או תחילת שנות השמונים) “תוקנו” התקנות כך שניתן לדחות את העתירה בלי לזמן את העותר (שערוריה בפני עצמה, בחקיקת–משנה העומדת בסתירה לחקיקה הראשית).

מאז תקנות סדר הדין בבג“ץ הוחלפו, עד כאן אין הבדל, המצב המשפטי כיום אינו שונה, והוא מוסדר בתקנה 5 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ“ד-1984 (להלן – התקנות), אשר זה לשונה:

5. העתירה תובא לפני שופט של בית המשפט העליון והוא רשאי ליתן את הצו או להורות על הזמנת העותר לפניו או להעביר את העתירה להרכב של שלושה; הועברה העתירה להרכב של שלושה, רשאי ההרכב ליתן את הצו או להורות על הזמנת העותר לפניו, ואם היה סבור שהעתירה אינה מראה על פניה עילה רשאי הוא לדחותה על יסוד האמור בה, ללא הזמנת העותר; הורה השופט על שמיעת העותר יקבע הרשם יום ושעה לדיון.

הנה כי כן, המבחן אם לתת צו–על–תנאי, אם לאו, הוא מבחן ה“עילה“: אם העתירה, “על פניה“, מראה “עילה” – מוציאים צע“ת, ובמקרה הזה ההרכב אכן הוציא את הצע“ת, אבל לא לפני שהוגשה תגובת המשיבים לגופה של העתירה, ולרבות התייחסותם לשאלה אם ניתן כבר בשלב הזה להוציא את הצע“ת.

כמובא לעיל, אומר האיש עם העניבה:

למה ההחלטה הזו שערורייתית וגם מנוגדת לתקנות?

נתחיל מן היסודות:

אז לא, ממש לא!

דרך המלך היא לתת צע“ת אם העתירה “מראה על פניה עילה“, ולחייב את המשיבים להשיב עליה (אם רצונם להתנגד לעשיית הצו מוחלט), עם תצהיר התומך בטענותיהם העובדתיות, ולדחות אותה, אם היא אינה “מראה עילה“.

הדבר עולה גם מתקנה 7 לתקנות, הדן בשאלה אם להוציא צע“ת, אם לאו:

7. (א) הדיון בעתירה יכול שיהיה על פי צד אחד.

(ב) בית המשפט רשאי להזמין את המשיב לדיון בעתירה אם הוא סבור כי יהיה בכך כדי לסייע לבירורה היעיל והנכון; היה המשיב אדם שהיועץ המשפטי לממשלה רשאי לייצגו לפני בית המשפט לפי כל דין – יוזמן היועץ המשפטי לממשלה לדיון בעתירה.

מהתקנה הזאת עולה שברירת–המחדל היא לא להטריח את המשיבים אם אין צורך בכך, כי הרי שאלת ה“עילה” נבחנת רק לפי מה שיש בעתירה עצמה, עוד בטרם נזקקין לתגובת המשיבים.

אומר האיש עם העניבה:

כאן הסיפור האמיתי: אם עד אמצע שנות השבעים התנהלו העניינים בבג“ץ כפי שפירטתי לעיל, מאז התחיל להתפתח מנהג תיקי ה“שמרטפות“: להתיש את העותרים, ולתת למשיבים אין סוף אפשרויות למיקצי–שיפורים עד שהעתירה “תתייתר“, במקום לתת פסק–דין לפי מצב הדברים בעת הגשת העתירה – דבר אשר יציג את השופטים כ“מתמסרים בקלות“, ויזמין “הצפה” של בית המשפט בעתירות.

ראו: על אימת הציבור שאחזה בשופטינו, על שיקולי הרשות המבצעת ועל פסיקה במצפון רע.

ומוסיף האיש עם העניבה:

אז לא: בהחלטה מיום 6.9.2023 הרי נאמר כי –

וזה אומר שלמשיבים ניתנה ההזדמנות להתייחס גם לעניין הצע“ת, ולא נשללה מהם שום זכות. שהרי אין להם זכות קנוייה ל“דרך המלך” הדו–שלבית, אותה מציע האיש.

ומוסיף האיש:

השאלה היא מאיכן הוא יודע. האם הוא ראה את התשובה?

האם נעשה למשיבים עוול, האם קופחה זכות כלשהי שלהם?

לא רק שלא קופחה שום זכות של המשיבים, אלא שהם אפילו לא טוענים זאת, וכל טענתם אינה אלא שהצע“ת הוצא ללא סמכות, ונשאלת השאלה מדוע לכפות עליהם טענה שהם לא חפצים בה, ושאולי, לשיטתם, דווקא עלולה להזיק להם.

תגובת היוהמ“שית, והחלטת ביהמ“ש

היועצת המשפטית לממשלה, בתגובתה לבקשת המשיבים לבטל את הצע“ת, שללה את טענת חוסר הסמכות, אבל טענה שהשופטים טעו, ושיש לאפשר למשיבים להשיב לצע“ת.

החלטת ביהמ“ש מעניינת מאוד:

החלטה

1. בהחלטה מיום 14.9.2023 ניתן על ידינו צו על תנאי בעתירות שבכותרת, ומשעשינו כן הורנו כי התגובות המקדמיות של המשיבים ישמשו תצהירי תשובה מטעמם ואין צורך בעיקרי טיעון.

המשיבים 1 ו-2 מצידם הגישו בקשה לביטול ההחלטה, בטענה שהיא ניתנה בחוסר סמכות. כן טענו שהיה מקום לאפשר להם ליתן תצהיר תשובה. לאחר שנתקבלו תגובות לבקשה מצד הצדדים האחרים להליך, להלן החלטתנו.

2. לעניין הצו על תנאי – כל עוד לא התקיים דיון בעתירה, סדרי הדיון בבג“ץ מותירים שיקול דעת בידי בית המשפט אימתי להורות על הוצאת הצו, כאמור בתקנה 5 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ“ד-1984. אשר על כן, הצו על תנאי ניתן בסמכות והבקשה לבטלו נדחית.

3. לעניין תצהיר התשובה – לנוכח התגובה המקדמית שהוגשה על ידי המשיבים 1 ו-2 המשתרעת על פני 28 עמודים בתוספת נספחים לה, סברנו כי בשלב זה ניתן להסתפק בכך.

משמבקשים המשיבים 1 ו-2 לאפשר להם להגיש תצהיר תשובה, הרשות נתונה בידם, והתצהיר יוגש עד ליום 9.10.2023. במצב דברים זה, הדיון הקבוע ליום 19.9.2023 מבוטל, והיומן יקבע מועד חלופי לא יאוחר מיום 23.10.2023.

ניתנה היום, ‏כ“ט באלול התשפ“ג (‏15.9.2023).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת

מה יש בהחלטה הזאת?

ראשית – המשיבים לא טענו, גם לא כטענה חלופית לעניין הסמכות, “שהיה מקום לאפשר להם ליתן תצהיר תשובה“: הם רצו לנגח את השופטים, הם רצו לפגוע בלגיטימיות שלהם, ולכן הם נזהרו שלא לבקש, כחלופה לטענת חוסר הסמכות שהעלו, לאפשר להם להגיש תצהיר תשובה. הם הימרו על כל הקופה, ואולי דווקא קיוו שהשופטים ידחו את בקשתם, כדי לתת ביסוס נוסף לניגוח שלהם.

הם קיוו שהשופטים ידחו את בקשתם, ואז הם יוכלו, וביתר שאת, לומר הם גם חרגו מסמכותם, וגם קיפחו את הגנתנו.

אז לא: השופטים נתנו הסבר משפטי מדוע הם לא חרגו מסמכותם, וגם נתנו להם 24 ימים להגיש כל תצהיר וכל כתב אחר שיתחשק להם.

ואני רק מהמר על כך שהם לא יגישו שום דבר משמעותי מעבר למה שהם הגישו במסגרת התגובה ה“מקדמית” – אם בכלל.

ואם כך יהיה, תזכרו שאמרתי לכם.

ושנית – אני מאמין להם באמרם “סברנו כי בשלב זה ניתן להסתפק בכך“, ועל פי ההסבר שהם נותנים, זה נראה הגיוני.

זה, כמובן, לא בטוח, אבל כדי להסיק כוונת זדון ממעשה שיכול להיות רק טעות–אנוש, יש צורך בנקודה ארכימדית כלשהי, ואין לנו שום נקודה כזאת.

אני משער שאם הייתי במקומם של השופטים, גם אני הייתי סובר כפי שהשופטים כאן סברו, אם כי ייתכן מאוד שהייתי נותן לכם ארכה להגיש כל השלמת טיעון שירצו – רק למנוע מהם פתחון–פה וטענות על “קיפוח“.

האיש עם העניבה לא מסתפק בכך

אחרי שניתנה החלטת השופטים, חוזר מיודענו אל אותו הנושא, ושוב חוזר הניגון:

בית המשפט שרמס זכות דיונית של הממשלה המשיבה ושדרס את תקנות סדר הדין, נאלץ הפעם להתקפל ולאפשר לממשלה להגיש תצהיר תשובה כפי שנקבע בסעיף 9 בתקנות סדר הדין.

השופטת ברון שכפי הנראה רצתה לזרז את הדיון כדי לשבת בתיק לפני פרישתה, וכדי להאיץ את ההליך פגעה בזכות דיונית של הממשלה, אולי כבר לא תספיק לשבת בדיון לאור המועדים החדשים שנקבעו (ברון פורשת ב12 באוקטובר).

אני מאתגר אותו:

נסים, בן כמה אתה?

אתה כותב “כפי הנראה” ו“אולי” – מה דעתך שגם לשופטים מותר ליהנות מהספק, ושאולי הם בסך הכל טעו?

מה דעתך שהם לא חרגו מסמכותם?

ומה דעתך על כך שלוין לא רצה להוסיף טיעון, אלא רק לנגח את השופטים ולפגוע בלגיטימיות שלהם?

הוא עונה לי:

זה מגוחך לטעון שברון טעתה. היא לא מכירה את הזכויות הדיוניות של המשיבים? היא לא מכירה את סעיף 9 בתקנות סדר הדין?

גם עיוור מוחלט יכול לראות מה קרה פה. ברון המושחתת פורשת, אבל היא רצתה לשבת בעתירה הזו, אז היא רמסה את ההליך ההוגן כדי להשיג את רצונה. אני מניח שהיא הייתה בטוחה שהיא תצליח להעביר את זה בלי להיתפס. אבל היא נתפסה. והדבר זכה לתשומת לב ציבורית ותקשורתית. אז היה נאלצה להתקפל.

אני חושב שהגיע הזמן שתתחיל לראות בשופטי העליון מה שהם. אנשים שהושחתו עקב הכוח העצום שנוצר למוסד הזה, והעדר כל בלם עליו. ההבדל ביניהם הוא רק במידת ההשחתה. הלורד אקטון אמר את מה שיש לומר בנושא.

כך אני:

אתה לא צריך ללמד אותי מיהם השופטים האלה, ולא רק בעליון. אני מכיר אותם זה כששים שנה, ובקושי יש לי מילה טובה עליהם.

אני מכיר אותם עוד לפני שאתה נולדת, ולא בכדי אתה מתחמק מלענות בן כמה אתה.

אני תמיד אומר, וחוזר ואומר, שגם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום.

עוד אני טוען שוב ושוב שביקורת שגוייה רק מדללת את הביקורת האמיתית, הנכונה והצודקת, ושאם אנחנו שופטים אותם כשם שהם שופטים אותנו, איבדנו את הזכות המוסרית לבקר אותם.

מה אתה עושה?

אתה מעולם לא התייחסת לתרבות השפיטה הקלוקלת שלהם, אתה רק יוצא מתוך פוזיציה פוליטית, ומבקר אותם עם דיעה פוליטית קדומה, ואם לא די היה לך ב“כפי הנראה” ו“אולי“, עכשיו אתה גם “מניח” ו“חושב“.

אתה גם “מניח” ש“ברון המושחתת רצתה …”, בלי לבסס את היותה מושחתת, את רצונה במקרה הזה, ואת זה שיש לה אינטרס לשבת בתיק הזה, שאין בו שום דבר ייחודי בייחס למה שלומדים בשיעור הראשון במשפט מנהלי.

ואם לא ברור לך: לפי סע‘ 11 לחוק הפרשנות, תשמ“א-1981,

“הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו – משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה ולחזור ולעשותו מזמן לזמן ככל הנדרש לפי הנסיבות“,

ולטעמי השאלה היחידה כאן היא אם לא די בדחייה של שנה שלמה, והשר רוצה להמשיך ולדחות עד שהמשיח שלו יגיע – האם זה “במהירות הראוייה“.

רוצה להראות ששופטים מושחתים – אני איתך, אבל סתם רפש בלתי מבוסס – זה, כאמור, רק מדלל את הביקורת האמיתית שיש לי עליהם, בבחינת “זאב! זאב!!!”.

אצלך כל שופט שלא מספק לך את הסחורה הפוליטית הרצוייה לך הוא מושחת – אצלי הקריטריונים שונים.

מדוע שלא תיתן להם ליהנות מהספק, דהיינו שהם סתם טעו?

והוא:

לא שמתי לב ששאלתי אותי בן כמה אני. אני בן 48 בואכה 49.

אני יוצא כל העת נגד תרבות השפיטה הקלוקלת בעליון, ואני יוצא נגדה מאז 2005 (וזה התבשל עוד קודם). ורוב הזמן הזה הצבעתי לשמאל. ועתה אני מצביע לימין רק בגלל סיבה אחת – שהימין הוא היחידי שמוכן להילחם בעריצות המשפטנים המתועבת.

אתה יכול לקבל את הביקורת שלי או לא, זה עניינך, אבל אני עומד מאחורי כל מילה. ברון המושחתת לא שכחה לפתע את הזכויות הדיוניות ולא תקנות סדר הדין. היא רצתה לשבת בתיק הזה לפני פרישתה, אז היא עיקמה את הדין לצרכיה. אבל במה זה שונה משופטים מושחתים שטוענים שיש להם סמכות לבטל חוקי יסוד מאיזשהו מקור מטאפיזי, היות שהעם מעולם לא הסמיך אותם לכך?

ואני:

הנה יצא המרצע מהשק הפוליטי שלך.

שופטים הסבורים שיש להם סמכות כזו–וכזו, אולי הם טועים, אבל זה כשלעצמו עדיין לא אומר שהם מושחתים.

בוא ניקח דוגמה הכי קיצונית שאפשר: הכנסת מחוקק חוק–יסוד לפיו מי שמביא למשטרה ראש כרות של ערבי (ובשבילך – ראש כרות של ביביסט), מקבל פרס.

לצורך הדוגמה הזאת נניח שאין לנו כל אסמכתא משפטית, לא בחקיקה, לא בפסיקה, לא במגילת העצמאות ולא בכתבי הקודש, ואנחנו צריכים להמציא את הגלגל מחדש, כאשר אנחנו יושבים כשופטים הדנים בתביעה לקבלת הפרס.

אני אומר לך ללא היסוס: לו אני שופט הדן בתביעה כזאת, אני דוחה אותה מהטעם שמעל החוק הזה “מתנוסס דגל שחור“, ועל כך חל העיקרון ex turpi causa non oritur actio (מעילה בת–עוולה לא תצמח זכות תביעה).

אז נניח שאני טועה – האם זה אומר שאני מושחת?

ונניח שחצי משופטי הערעור מקבלים את עמדתי, וחציים דוחים אותה – האם זה כשלעצמו אומר שחצי מהשופטים הם מושחתים?

הוא בא ללמד אותי, סוס–קרבות ותיק ומשופשף:

שופטים שרומסים את הדין ומעוותים כדי להשיג את רצונם הם הדוגמא הפרוטוטיפית להשחתה של הכוח. אין מדובר ב“טעות” אלא בתאוות כוח ושלטון.

השופטים העליונים לא באים להגן על זכויות אדם. הם באים להגן על זכותם לשלטון עליון. והיות שהכוח שנצבר במוסד בעשורים האחרונים הוא עצום ורב, ואין שום בלם עליו, אין הגבלה על ההשחתה של הכוח אותם. ואף אחד מהם לא חסין, אלא יש רק דרגות שונות של הישחתות.

ואני עונה לו:

נסים, כמי שמכיר את השופטים האלה כעשר שנים לפני שנולדת, אני חותם על כל מילה שלך, פרט להנחה שבמקרה הזה “אין מדובר ב‘טעות‘”.

הבעייה שלך היא, בין השאר, בכך ש–

א. אתה לא מביא בחשבון שגם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום;

ב. הביקורת שלך כפופה לפוזיציה הפוליטית שלך: מי שלא קולע לטעמך הפוליטי – בעיניך הוא “מושחת“, ומי שמושחת באמת – בעיניך זה “לא נחשב“, אם הוא בצד הפוליטי שלך, או שלשחיתות שלו אין כל גוון פוליטי.

טול, למשל, את הביטוי “דיקטטורה שיפוטית“, שאתה וחבריך לאוריינטציה הפוליטית מרבים להשתמש בו, כאשר החטא היחיד של השופטים הוא שהם אינם מספקים לכם את הסחורה הפוליטית שאתה מצפים לה, אבל מתעלמים מהדיקטטורה השיפוטית האמיתית, שאין לה שום גוון פוליטי: חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ג): כל דיקטטורה יש לרסק – ודיקטטורה שיפוטית לא כל שכן!

כי זה לא מעניין אתכם.

עכשיו חכה למאמר–התשובה שלי, בשעות הקרובות, ואחר כך נדבר.

אתן לך קישור.

אבל זה לא מספיק לו, והוא ממשין ומנסה להרים את עצמו ע“י משיכה בשרוכי נעליו:

מה אתה לא מבין שאין בהתנגדות שלי לעריצות השופטים דבר שקשור לימין או שמאל, והצד הפוליטי שלי הוא דמוקרטיה?

אדמונד לוי ז“ל גרוע בעיני כמעט כמו אהרן ברק, הנדל גרוע כמו פוגלמן, וילנר גרועה כמו עמית, ונעם סולברג “השמרן” הימני פסול בעיני לחלוטין אחרי קוונטינסקי.

כל השופטים העליונים נשחתו, ללא יוצא מן הכלל, משום שיש להם כוח עצום ואין עליהם שום איזון ובלם. והכוח העצום ורב שיש להם, משחית את כולם, רק בהבדלים במידה, ממינץ שהושחת במידה בינונית ועד עמית שהושחת באופן מלא ומוחלט.

הדיקטטורה השיפוטית קיימת לא בשל פוזיציה פוליטית של שופט זה או אחר, אלא בשל תאוות הכוח והשררה הקולקטיבית שלהם.

ברון המושחתת לא טעתה ולא שגתה. היא שללה זכות דיונית ורמסה את סדר הדין כי היא רצתה לשבת בדיון בתיק הזה. זו רק עוד דוגמא קטנה יחסית לאיך הכוח והעדר הבלמים משחית את שופטי העליון.

ואני מבקש לשים לכך סוף:

אתה מפריע לי לכתוב את המאמר, ולכן לא אמשיך כאן, ואענה לך על הכל במאמר, ומשם תוכל להמשיך כרצונך, אבל, בבחינת פטור בלא–כלום אי–אפשר, אציג לך כאן 2 שאלות, עם בקשה לא להתפרס מעבר להן, בשלב הזה:

א. מה יש לך נגד סולברג בקוונטינסקי?
ב. האם יש לך נקודה ארכימדית להנחה שברון “רצתה” לשבת בהרכב הזה?

הוא משיב:

א. זו הפיכה חוקתית ללא שום סמכות. הכנסת לא הסמיכה את בית המשפט לפסול חוקים על בסיס הליך החקיקה או ערכי יסוד.

ב. כן, הרמיסה המכוונת של זכות דיונית ידועה ותקנה מוכרת בסדר הדין – מה שמקצר את הזמן לדיון

ואני סוגר:

גם לכך אתייחס במאמר.

על הנקודה הארכימדית שהאיש עם העניבה לוקה בהבנתה

נהג סוטה מנתיבו, עובר לנתיב הנגדי, פוגע ברכב הנוסע מולו, והנהג של אותו הרכב נהרג.

האם הנהג הסוטה מנתיבו (להלן – הנהג הפוגע) יואשם (ויורשע) ברצח, רצח בנסיבות מחמירות, המתה בקלות דעת או רק בגרימת מוות ברשלנות?

ואולי הוא כלל לא יואשם, או שיואשם ויזוכה?

תשובה: לכל עבירה יש שני יסודות: המעשה הרע (actus reus), והמחשבה הרעה (mens rea), המוגדרת גם כ“היסוד הנפשי של העבירה“.

במקרה דנן המעשה הרע מתחיל בסטייה אל הנתיב הנגדי, ונגמר בתוצאה הקטלנית.

האם על הבסיס העובדתי הזה, כשלעצמו, ניתן להאשים ולהרשיע את הנהג הפוגע ברצח הנהג השני? לעולם לא, ולשם כך יש צורך ב“נקודה ארכימדית” כלשהי.

למשל: אם (א) שני הנהגים התמודדו על כהונת ראש הרשות המקומית, (ב) הנהג הפוגע הוא ערבי, (ג) לנהג הפוגע אין אקדח, (ד) הנהג הפוגע ידע בפועל שהנהג מולו, בנתיב הנגדי, הוא יריבו בבחירות הקרבות, (ה) כללי ושונות – ככל שיש יותר נתונים מחשידים, כן גובר החשד, עד כדי הוודאות הדרושה להגשת האישום ברצח, ולהרשעה בעבירה הזאת.

ומה קורה אם חסרים חלקים בפאזל הזה: מזמנים את הנהג הפוגע לחקירה במשטרה, עוקרים לו ציפורן אחר ציפורן, נותנים לו כמה כאפות, שוברים לו כמה שיניים, עד שהוא יאמר לחוקר “מודה אני לפניך“.

האיש עם העניבה לא מבין את ההיגיון הפשוט הזה (הייתי רוצה לומר שהוא “לא רוצה להבין”, אבל אין לי נקודה ארכימדית לכך).

ראו איך הדבר מתבטא, בחילופי הדברים בינו לביני (ההדגשות לא במקור):

הוא:

ברון […] שללה זכות דיונית ורמסה את סדר הדין כי היא רצתה לשבת בדיון בתיק הזה.

אני מקשה עליו:

האם יש לך נקודה ארכימדית להנחה שברון “רצתה” לשבת בהרכב הזה?

והוא משיב:

כן, הרמיסה המכוונת של זכות דיונית ידועה ותקנה מוכרת בסדר הדין – מה שמקצר את הזמן לדיון.

הבעייה שלו היא שגם להיותה של הרמיסה “מכוונת” אין לו שום נקודה ארכימדית, והדרא קשיא לדוכתיה.

מוסר השכל על ביקורת משפטית מוטה–פוליטית

לא מעט יש לי בבטן על הביקורת המשפטית המוטה–פוליטית, ואולי הנקודה העיקרית בביקורתי על הביקורת המוטה–פוליטית היא שיש בביקורת המוטה–פוליטית כדי “לדלל” את הביקורת שלי על השופטים, שהיא א–פוליטית, ועניינה הוא תרבות השפיטה הקלוקלת של שופטינו, בלי קשר לדיעותיהם או לאוריינטציה הפוליטית שלהם (אם קיימת, דבר שאינו מענייני).

ראו: תגובה להרצאתו של עו”ד אביעד ויסולי על “חוקיות השימוש בצה”ל למטרות שאינן הגנה על המדינה”.

האיש עם העניבה רוצה לשכנע אותי שהביקורת שלו על השופטים היא א–פוליטית:

מה אתה לא מבין שאין בהתנגדות שלי לעריצות השופטים דבר שקשור לימין או שמאל, והצד הפוליטי שלי הוא דמוקרטיה?

אדמונד לוי ז“ל גרוע בעיני כמעט כמו אהרן ברק, הנדל גרוע כמו פוגלמן, וילנר גרועה כמו עמית, ונעם סולברג “השמרן” הימני פסול בעיני לחלוטין אחרי קוונטינסקי.

כיוון שלא רציתי להתפרס יתר על המידה (אחרת גם המאמר הזה היה צריך לחכות) לא שאלתי אותו על ה“השוואות” הלא–מנומקות שלו, והסתפקתי רק בשופט האחרון עליו הוא דיבר:

מה יש לך נגד סולברג בקוונטינסקי?

הוא משיב:

זו הפיכה חוקתית ללא שום סמכות. הכנסת לא הסמיכה את בית המשפט לפסול חוקים על בסיס הליך החקיקה או ערכי יסוד.

וכאן, בהעדר דוגמה משכנעת, הוא חושף את הבטן הרכה שלו, עם הדוגמה הכי פחות מתאימה.

אסביר:

בג“ץ 10042/16 צחי קווטינסקי נגד כנסת ישראל המוכר בשמות בג“ץ מס ריבוי דירות או בג“ץ מס דירה שלישית, הוא פסק דין של בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, שניתן ב-6 באוגוסט 2017, ובו נפסלה חקיקה שהטילה מס ריבוי דירות. זהו פסק הדין הראשון שבו נפסל חוק לא עקב פגם בתוכן החוק, אלא עקב פגם בהליך החקיקה (ויקיפדיה).

על הטוענים כנגד ההתערבות השיפוטית בחוקי הכנסת כתבתי לפני 14 שנים את המאמר לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”!

ביקורתם של אלה (רובם אנשי הימין הפוליטי, אבל גם השמאלנים יודעים להתבכיין כשהשופטים דורכים להם על היבלות הפוליטיות) היא על כך שהשופטים מעמידים את השקפותיהם וערכיהם מעל השקפותיו וערכיו של המחוקק, המייצג את השקפותיו וערכיו של הציבור כולו, הבאים לידי ביטוי באמצעות הכנסת הנבחרת.

בפרשת קווטינסקי (ולא קוונטינסקי) לא עמדו לדיון שאלות ערכיות כלשהן, אלא רק פגמים בהליך החקיקה, והוחלט בדעת רוב השופטים (שני ליברלים: נאור, וחיות, ושני שמרנים: הנדל וסולברג) כי הפגמים שנמצאו בהליך החקיקה מצדיקים את ביטול החוק והחזרת הנושא לכנסת, ואילו שופט המיעוט (מזוז, ליברלי) הציע לדחות את העתירות משום שלא מצא בהליך החקיקה פגמים שהצדיקו את הביטול.