על החסינות הפרלמנטרית, ועוד

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/55414

מאמר נוסף בסדרת המאמרים “משפטולוגיה להדיוטות“, הדנים בנושאי חוק ומשפט מנקודת מבטו של אדם שאיננו משפטן.

ד“ר ישראל בר–ניר

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 79 שנים אנוכי היום (15.6.2018), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

עם חסינות ובלעדיה

מאמר נוסף בסדרת המאמרים “משפטולוגיה להדיוטות“, הדנים בנושאי חוק ומשפט מנקודת מבטו של אדם שאיננו משפטן.

היסטוריה ורקע

מאז שנודעו תוצאות הבחירות, הנושא העיקרי הממלא את הכותרות בתקשורת הוא איך נתניהו “יבטיח לעצמו חסינות” מהמרדף המשפטי המתנהל נגדו מזה שנים. למרות תוצאות הבחירות, דגל המחאה של כחול לבן נותר רק לא ביבי (הם עדיין לא הפנימו שכישלונם בבחירות נבע בעיקר מהמצע הזה).

לצורך ה“דיון“, מכופפים את המציאות, מתעלמים מהעובדות, וממציאים כל מיני תיאוריות משפטיות/פוליטיות חסרות כל בסיס, תיאוריות שאין להן אח ורע בשום משטר דמוקרטי בעולם.

חסינות פרלמנטרית היא נורמה בכל משטר דמוקרטי תקין. היא לא נועדה להפוך את הפרלמנט ל“מקום מפלט לעבריינים” כטענתם של “אבירי שלטון החוק“, חסינות פרלמנטרית נועדה להגן על חברי פרלמנט שפעילותם היא לצנינים בעיני השלטון, לאפשר להם להביע את דעתם ולהצביע באופן חופשי בלי לחשוש לגורלם. החסינות איננה זהה בדמוקרטיות שונות, אבל במהותה החסינות היא אחת מאבני היסוד המסייעות לשמור על אופיו הדמוקרטי של המשטר.

המציאות, אותה קשקשני התקשורת פוליטיקאים ו“יודעי חוק ומשפט אחרים” מנסים להעלים מהציבור היא שבמדינת ישראל קיים חוק חסינות המבטיח לחברי הכנסת חסינות מלאה. החוק הזה נחקק ע“י הכנסת הראשונה ב-1951. בין השאר, במסגרת החוק הזה, אסירים שנבחרו לכנסת שוחררו מהכלא כשנבחרו! למשל – מנהיגי לח“י, נתן ילין מור ומתיתיהו שמואלביץ‘, שהיו כלואים בעקבות רצח ברנדוט, המתווך מטעם האו“ם, במהלך מלחמת העצמאות.

חוק החסינות, בנוסח המקורי שהתקבל ב-1951, עדיין בתוקף. בשנת 2005, נעשה שינוי טכני בחוק. בעוד שבמקור, על מנת לפתוח בהליכים משפטיים נגד חבר כנסת היועמ“ש ו/או הפרקליטות היו חייבים לקבל את אישור וועדת הכנסת, השינוי של 2005 הפך את היוצרות – מעכשיו חבר הכנסת היה חייב לפנות לוועדת הכנסת ולבקש שהחסינות תגן עליו. בפרק הבא נרחיב את הדיבור על המשמעות המעשית של השינוי הטכני הזה.

החשיבה המקובלת היא שהחסינות הפרלמנטרית נועדה למנוע התנכלות של השלטון (הרשות המבצעת) למחוקקים (הרשות המחוקקת) בעת חילוקי דעות בין שתי הרשויות. אף אחד לא העלה בדעתו מצב בו הרשות השופטת היא זאת שתתנכל למחוקקים. במשטרים טוטליטאריים השלטונות נעזרים בבתי המשפט כדי להנציח את שלטונם, אבל במשטרים האלה הרשות השופטת איננה עצמאית ובתי המשפט הם למעשה כלי שלטוני נוסף.

שורש הבעיה הוא שההפרדה בין הרשויות איננה ברורה, במיוחד במשטרים פרלמנטריים בהם חברי פרלמנט (הרשות המחוקקת) מכהנים גם כשרים (הרשות המבצעת).

במדינת ישראל, מערכות אכיפת החוק “נופלות בין הכיסאות“. הן למעשה “משרתות של שני אדונים” – הרשות המבצעת והרשות השופטת. היועמ“ש והפרקליטות הם חלק ממשרד המשפטים – הרשות המבצעת; והמשטרה היא חלק מהמשרד לביטחון פנים שגם הוא חלק מהרשות המבצעת. בעקבות ה“מהפיכה השיפוטית” של אהרון ברק, הרשות השופטת נכסה לעצמה סמכויות על ביחס לרשויות האחרות. היועמ“ש והפרקליטות מעדיפים להראות כשלוחה של הרשות השופטת, מה שלדעתם מקנה להם סמכויות דומות. זה יוצר מצב בו מתנהל מאבק מתמיד סביב השאלה “למי, למי יש יותר סמכות“.

כל יוזמת חקיקה שמנסה להכניס סדר בברדק ולהגדיר באופן ברור את הסמכויות ואת תחומי הפעולה של הרשויות נתקל בהתנגדות עיקשת של הרשות השופטת וגרורותיה שאינן מוכנות לוותר על מעמדן המיוחד למרות שאין לו כל בסיס חוקי.

חָסִינוּת שְׁמָסִינוּת

קשקשני התקשורת – פוליטיקאים, עיתונאים, “פרשנים“, “מומחים” לדמוקרטיה ו“יודעי חוק ומשפט” למיניהם, נושאים נאומים חוצבי להבות, מפרסמים מאמרים מעל כל בימה מזדמנת, ומנהלים דיונים מרתוניים בפאנלים שונים על כך שהחסינות תביא ל“הרס הדמוקרטיה“, שהחסינות תהפוך את הכנסת ל“עיר מפלט” לעבריינים, שהחסינות מנוגדת ל“שלטון החוק“, שהחסינות לחברי הכנסת היא “סכנה איומה המשחרת לפתחנו“, ועוד כהנה וכהנה. שופט בית המשפט העליון לשעבר, אליקים רובינשטיין שבעבר כיהן גם כיועמ“ש, טוען שחסינות פרלמנטרית תהפוך את ישראל ל“מדינת עולם שלישי“. זה מעלה את השאלה האם רובינשטיין באמת מבין מה זאת מדינת עולם שלישי, אבל זה נושא לדיון אחר. אני מכיר שורה ארוכה של מדינות שאינן בדיוק “מדינות עולם שלישי“, בהן לחברי הפרלמנט יש חסינות מוחלטת מפני העמדה לדין במהלך כהונתם. במדינות האלו לא יעלה על הדעת לפתוח בחקירה פלילית נגד חבר פרלמנט מכהן, לא כל שכן להעמידו לדין. יתרה מזאת, במדינות האלו שומרים בקנאות על החסינות ונמנעים מלפגוע בה אפילו כאשר יש חשד סביר שאכן נעברה עבירה.

לדוגמא, בארה“ב היה מקרה לפני מספר שנים שה-FBI מצא, בחיפוש שנערך בביתו של חבר קונגרס, חבילה של כמה מאות אלפי דולר במזומן שהוסתרה במקרר כשהיא מוסווה כגוש בשר – מאפיין טיפוסי של עסקאות סמים. חוקרי ה-FBI ננזפו (אחד אפילו פוטר) והתיק נסגר. החיפוש היה חוקי ונעשה ע“פ צו של בית משפט. אבל הקונגרס החליט שחומרת הפשע לא הצדיקה פגיעה בחסינותו של חבר הקונגרס.

רק במקרים של עבירות חמורות במיוחד, עם ראיות של ממש, מקרים בהם הרשעה היא בחזקת וודאות פוגעים בחסינות של חבר קונגרס.

חסינות פרלמנטרית היא תנאי הכרחי לשמירת אופיו הדמוקרטי של משטר. זאת עובדה. חברי מחנה ה“רק לא ביבי” מציגים אותה כ“יוזמה לחיסול הדמוקרטיה“, אבל אלה אנשים שכל מה שיש להם בראש זה “רק לא ביבי“. זה הדבר היחיד עליו הם חושבים בבוקר, בצהרים ובערב, ואולי גם בחלום בלילה. העובדה שמדובר בחוק קיים ולא ב“יוזמה” חדשה לא מפריעה להם.

החסינות הפרלמנטרית היתה חלק אינטגרלי של מערכת החוקים במדינת ישראל בכל שנות קיומה. עד שהגיע נתניהו אף אחד לא ראה בה “יוזמה לחיסול הדמוקרטיה“.

פרלמנטים יש גם ברוב המשטרים הטוטליטאריים. בהעדר חסינות לחברי הפרלמנט, הפרלמנטים במשטרים האלה הם כחומר ביד היוצר בידי השלטון.

החסינות הפרלמנטרית של חברי הכנסת לא היתה מוחלטת. ניתן היה להסיר אותה. אבל ההחלטה להסיר אותה לא היתה בידי היועמ“ש, או הפרקליטות, או המשטרה או כל נציג אחר של מערכת אכיפת החוק. על מנת להסיר את החסינות של חבר כנסת נדרש אישור של וועדת הכנסת. על מנת לקבל אישור כזה, על המבקש (בדרך כלל היועמ“ש) היה לנמק את בקשתו. זה חייב אותו לפרט את החשדות ואת הראיות עליהן הוא מתבסס. קצת קשה להצדיק בקשה להסרת החסינות באמצעות הצהרות מהסוג של “יש ראיות מוצקות“, או “הצטברה מסה קריטית של ראיות“, או “יש 800 עמודים של ראיות“, או על סמך “כתבות תחקיר” בתקשורת. עם כל הטענות (בחלקן מוצדקות) שיש לרמת האינטליגנציה של חברי הכנסת, הם לא פראיירים, ועל מנת לשכנע אותם נדרש קצת יותר “בשר“. בפרקליטות לא היו מרוצים מהמצב הזה (אני מתבטא בעדינות)

החסינות בלמה קצת את התיאבון ההרשעתי של מערכת אכיפת החוק. כמן כן הצורך לחשוף את החומר המצוי בידי התביעה הקל על חשודים להתכונן לאפשרות בו תוגש נגדם תביעה משפטית. זה כשלעצמו היה לצנינים בעיני מערכת אכיפת החוק, אבל החמור ביותר מנקודת מבטה של מערכת אכיפת החוק – החסינות היוותה מחסום יעיל נגד תפירת תיקים לחברי כנסת. הם נאלצו להסתפק בהדלפות מגמתיות לתקשורת על כך ש“מתנהלת חקירה” נגד פלוני. במקרים רבים זה הספיק לטרפד מינויים של מועמדים שמערכת אכיפת החוק חששה מפניהם.

בדידותו של האזרח שסומן כמטרה ע“י מערכות אכיפת החוק

השינוי בחוק החסינות בשנת 2005 היה ברכה משמיים עבור מערכת אכיפת החוק. ה“רפורמה” של 2005 הפכה את היוצרות. במקום שעל התובעים היה להראות שיש הצדקה לפתיחה בהליכים, הנאשם/חשוד/נחקר נדרש להוכיח שאין הצדקה לצעד כזה. עבור נאשם/חשוד/נחקר זו כמעט ללא יוצא מן הכלל משימה בלתי אפשרית.

חוסר האונים של אדם המוצא את עצמו בעימות עם מערכת אכיפת החוק מתואר בספרו המונומנטלי של פרנץ קפקא, המשפט. עלילת הספר מגוללת את סיפורו של אדם, יוסף ק., הקם בוקר אחד ומגלה שעליו להתייצב למשפט. הוא לא יודע מי מאשים אותו, לא ברור לו על סמך מה מאשימים אותו, הוא אפילו לא מבין במה בדיוק מאשימים אותו.

ספרו של קפקא נכתב לפני כמאה שנים. מידת האקטואליות שלו נותרה בעינה.

רשימת הדמויות ציבוריות בישראל שעברו חוויה דומה לזו המתוארת בספרו של קפקא יכולה למלא ספר עב כרס, גם אם מסתפקים בתקצירים בלבד של תוכן תביעות הסרק. לפרטים מלאים.

המקרה הבא יבהיר מה יש לרובינשטיין נגד החסינות הפרלמנטרית של חברי הכנסת.

תשומת הלב היום מתרכזת כולה במרדף המשפטי המתנהל כבר למעלה מ-20 שנה נגד נתניהו (מעטים בלבד זוכרים שהסאגה הזאת החלה בשנת 1996 – בעת כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה). מרדף משפטי דומה, שג“כ “זכה” למשך חיים דו ספרתי, התנהל נגד ליברמן. רובינשטיין, בתקופת כהונתו כיועמ“ש, השקיע מאמצים רבים בניסיונות להפליל את ליברמן. לרוע מזלו הוא נאלץ לבקש את אישור וועדת הכנסת על מנת להעמיד את ליברמן לדין. בבקשתו להסרת החסינות של ליברמן הוא תיאר את פשעו של ליברמן כ“תקיפת קטין” – פשע חמור לכל הדעות. הוא קיווה שלא יהיה לו כל קושי לקבל את אישור הוועדה. להוותו הוא גילה שחברי הוועדה רצו לדעת למה בדיוק כוונתו במושג “תקיפת קטין“. התברר שבמסגרת קטטה בין ילדים, ליברמן הפליק סטירת לחי לבריון השכונתי שהיכה את בנו. חברי וועדת הכנסת אמרו לרובינשטיין שיחפש פרייארים במקום אחר (הם לא ניסחו את זה כך, אבל זו היתה רוח הדברים). רובינשטיין לא שכח. עד היום הוא רואה חסינות פרלמנטרית כמטרד שנועד להפריע לעבודת מערכת אכיפת החוק.

מערכת אכיפת החוק היא מפלצת דורסנית. אף אחד איננו מסוגל להתמודד אתה. זה מתבטא במישור הכלכלי וכן במישור המשפטי. לרשות אנשי מערכת אכיפת החוק עומדים משאבים בלתי מוגבלים. הם יכולים להוציא כל סכום שהם רוצים ועל מה שהם רוצים. הם לא צריכים לקבל היתר מאף אחד והם לא נושאים באחריות לפגיעה בחפים מפשע. קורבנות שמזוכים בסופו של דבר, יוצאים הרוסים מבחינה כלכלית, ולא נעשה אפילו ניסיון סמלי לפצות אותם על הנזק שנגרם להם.

כשהוחלט לטרפד את מינויו של חיים רמון לשר המשפטים, שלחו קצינת משטרה בכירה לדרום אמריקה לאתר חיילת שרמון נישק או חיבק אותה ואיימו עליה שאם היא לא תתלונן על רמון בגין הטרדה מינית היא תועמד לדין (לא ברור בדיוק על מה). טיסה מישראל לדרום אמריקה עם כל ההוצאות הנלוות איננה דבר של מה בכך. מי אישר את ההוצאה הזאת?

בסבב הנוכחי של חקירות נתניהו הושקעו עד היום למעלה משלוש מאות שנות אדם (זו הערכה שמרנית ביותר), כולם חוקרים בכירים מהמשטרה ופרקליטים ממשרד המשפטים. הקורא יכול לחשב לבד את הערך הכספי רק של המשכורות. לזה אפשר להוסיף עשרות חוקרים שעובדים במשרה מלאה כבר למעלה משנתיים לבנות תיק פלילי נגד רעיית ראש הממשלה בפרשת החמגשיות. איזה אדם פרטי, עתיר נכסים ככל שיהיה, יכול לשאת הוצאה כזאת?

במקביל קיים המישור המשפטי. מערכת אכיפת החוק מחזיקה מאגר עשיר של עבירות. כמו שבעולם החי בעלי החיים מחולקים למשפחות, במאגר של הפרקליטות העבירות ג“כ מתחלקות למשפחות – משפחות של עבירות. לצורך הדיון כאן נתרכז בשתיים. משפחת המעורפלים – עבירות שהגדרתן גמישה וניתן ל“התאים” אותן כמעט לכל פעילות נורמטיבית; ומשפחת עבירות הנסיגה (fall back) – עבירות המשמשות כרזרבה לשימוש כאשר הנאשם/חשוד מזוכה מהעבירה המקורית בה הוא הואשם. משפחות העבירות אינן קופאות על השמרים. הן חיות ובועטות – עבירות חדשות מתווספות למאגר בוקר וערב, ועבירות קיימות לובשות ופושטות צורה בהתאם לנסיבות.

להוסיף חטא על פשע, מערכת אכיפת החוק משתמשת דרך קבע בסופרלטיבים היוצרים את הרושם שמדובר בפשעים חמורים במיוחד, ומנפחת את הסכומים בעבירות כלכליות. כך למשל סטירת לחי נרשמת כ“תקיפת קטין” (ראה פרשת רובינשטיין–ליברמן), נשיקה ללא הסכמה נרשמת כ“אונס” (ראה פרשת רמון) והעלמות מס של כמה עשרות אלפי שקלים הן תמיד מיליונים בכתב האישום.

חוקרי הפרקליטות עובדים יומם וליל כדי למצוא דרכים להגדיר כפשעים פליליים פעילויות ומעשים שהם לכל היותר התנהגות לא ראויה. כשמדובר באנשים שמערכת אכיפת החוק חפצה ביקרם, מעשים ופעילויות /שהם פשע לכל דבר עוברים תהליך של דה–פליליזציה והתיק נסגר. לעתים הוא בכלל לא נפתח.

הגם לזה עבירה ייקרא?

ענת ברון, שופטת בית המשפט העליון, במסגרת הרצאה לשופטים, הסבירה להם שעליהם לבדות ראיות, להמציא עבירות בשעת הצורך (עבירה לשעתה), ולהפוך צל של ראיות לראיות (הניסוח שלה היה קצת יותר אלגנטי, אבל זו הייתה רוח הדברים).

פוליטיקאים ואנשי ציבור מעסיקים יחצ“נים העובדים עבורם יומם וליל על מנת להבטיח להם סיקור אוהד בתקשורת. הם מקבלים שכר מלא על מנת להבטיח שבתקשורת יהללו, יקלסו, יפארו וישבחו את שם הלקוחות שלהם. הם מנצלים קשרים שיש להם עם אנשי תקשורת למיניהם, על מנת לבצע את משימתם. זו פעילות נורמטיבית מקובלת, היא חלק מכללי המשחק הפוליטי, והיא מתרחשת לעיני כל.

החוקרת המנהלת את תיק נתניהו, החליטה, על מנת ליצוק קצת תוכן לתוך התיק, לשדרג את הסיקור העיתונאי של נתניהו ולהגדירו כשוחד. היא פעלה ברוח המלצותיה של השופטת ברון “להפעיל את השכל הישר“.

השדרוג של סיקור בתקשורת לעבירה, הפיכתו לעבירה פלילית, ועוד עבירה חמורה כשוחד, קבל גיבוי מלא מפרקליט המדינה, שי ניצן.

שי ניצן התרברב שלפרקליטות יש 800 עמודים של ראיות נגד נתניהו. הוא לא פירט אם ההדפסה היתה ברווח כפול (double space) ו/או באותיות גדולות (large print).

כנראה שהראיות שלו הן קצת חלשות אם הוא נזקק להמציא עבירות שאינן קיימות על מנת למלא אותן בתוכן.

בתקשורת התפרסם וממשיך להתפרסם הרבה יותר חומר שלילי על נתניהו מאשר “סיקור אוהד“. אם מחברים את כל סיקורים, התוצאה לא תהיה לטובתו של נתניהו. אדרבא, היא תהיה קרוב לוודאי לרעתו. תשובתו של שי ניצן תהיה קרוב לוודאי שאת הסיקור השלילי לא סופרים כי “מעלים בקודש ולא מורידים” . . .

ע“פ כל המומחים המופיעים בתקשורת התיק הזה – תיק “הסיקור“, או “תיק 4000″ למניין המשטרה, הוא התיק “החזק” ביותר בין התביעות נגד נתניהו.

ה“חידוש” ההרשעתי של הפרקליטות, השדרוג של סיקור עיתונאי לשוחד, הוא צעד חסר תקדים. זו חתירה בוטה תחת חופש הדיבור של כל העוסקים בתקשורת ושל אנשים פרטיים המנהלים בלוגים במרשתת (אינטרנט). רק השבוע התפרסם בחדשות על שלושה אנשי תקשורת שהושלכו לכלא בטורקיה. משום מה, הדבר לא עורר התרגשות מיוחדת בקרב התקשורתנים המברברים מבוקר עד ערב על הסכנה הנשקפת לדמוקרטיה מנתניהו. כנראה שהדחף הנפשי להדחת נתניהו הוא כל כך חזק שאנשי התקשורת מוכנים לבלוע את הצפרדע ולעבור על זה לסדר היום, ובלבד שהמטרה תושג.

אחרי מרדף חקירתי מייגע ורב תלאות, עם הרבה עליות וירידות, שנמשך כ-17 שנה, היועמ“ש הקודם, יהודה ויינשטיין, החליט לסיים את החקירה נגד ליברמן. אבל 17 שנות חקירה לא הולכות ברגל, ולכן פטור בלא כלום אי אפשר. העמידו לדין את ליברמן לפיכך בגין “קידום מקורבים“. זאת דוגמא של עבירה ממשפחת “עבירות הנסיגה“, ובמקביל, זו גם דוגמא של עבירה ממשפחת המעורפלים, כי מאליה עולה השאלה מי ומה הוא “מקורב“. האם יש הגדרה משפטית למושג “מקורב“? האם יש נוסחה לפיה ניתן לקבוע מתי יחסים בין בני אדם הופכים אותם ל“מקורבים“? האם כאשר הוועדה למינוי שופטים ממנה את אלישבע ברק, רעייתו של נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, לשופטת ובהמשך היא מקודמת לתפקיד נשיאת בית הדין לעבודה, זה לא “קידום מקורבים“?

שאלה כללית בנושא המקורבות. בוועדה למינוי ולקידום שופטים יושבים תמיד שלושה שופטים מבית המשפט העליון. מה מידת הסבירות שלשופטים האלה אין יחסי קירבה ברמה כזאת או אחרת עם חלק מהמועמדים או עם כולם?

כל בוגר בית ספר למשפטים חייב לעבור תקופת התמחות במשרד עורכי דין כתנאי לקבלת רישיון לעבוד כעורך דין. בתקופת ההתמחות העבודה קשה, עם הרבה עבודת רגליים והתגמול הוא לא מי יודע מה. המתמחה יודע שעתידו המקצועי תלוי בהמלצות שמעסיקו ייתן לו, ולכן הוא יעשה כמיטב יכולתו לבצע על הצד הטוב ביותר כל משימה שמעסיקו יטיל עליו. ערכן של ההמלצות עולה ככל שמעמדו של המעסיק יותר גבוה. רובינשטיין, במהלך כהונתו כיועמ“ש, העסיק מתמחים במשרדו. במהלך התקופה הזאת הוא גם כתב ספר – כרך של כ-500 עמודים. במבוא לספר, רובינשטיין מודה לאחת המתמחות במשרדו על כך שהיא לקחה על עצמה לעשות את ההגהות ולהכין את הספר לדפוס. לדבריו היא עשתה זאת בזמנה הפנוי ומרצונה החופשי. למיטב ידיעתי למתמחה במשרד עו“ד אין הרבה עודף של זמן פנוי. זו גם שאלה טובה עד כמה הרצון לסייע לבוס הוא “חופשי“. הגהה של ספר בן 500 עמודים איננה דבר של מה בכך.

אינני יודע מה אותה מתמחה עושה היום ואיזה המלצות רובינשטיין כתב לה, אבל כדברי שופטת בית המשפט העליון ענת ברון, לשוחד פנים רבות.

סודות מהמטבח – רק בישראל

לא מוכר לי אף מקרה באחת מהדמוקרטיות בעולם המערבי בו הנעשה במטבחו של ראש הממשלה היה נושא לחקירה פלילית ע“י המשטרה. ולא סתם חקירה. עשרות מבכירי חוקרי המשטרה (80 ע“פ הדיווחים בתקשורת) הועסקו במשרה מלאה במשך למעלה משנתיים על מנת לגלות מה אכלו שם, כמה אכלו שם, מי הוזמן לאכול שם, כמה זה עלה וכמובן מי שלם. ושלא יעלה בדעתכם שמדובר בזוטות. הסכום בו מדובר, כפי שדיווחה רינה מצליח מהטלוויזיה בהתרגשות, הוא 395,000 שקלים! ההוצאה הזאת נפרסה על תקופה של כשלוש שנים. אם מתרגמים את הסכום הזה להוצאה שבועית או חודשית, התוצאה עומדת במבחן הסבירות. באותה תקופה מפכ“ל המשטרה, רוני אלשיך, שכר עבור המשטרה יחצ“ן בשכר של 800,000 שקלים לשנה. למשטרה יש דוברת, קצינה בדרגת תת ניצב, במשכורת מלאה עם כל ההטבות הנלוות. מזה רינה מצליח לא מתרגשת.

לרעיית ראש הממשלה לא מוותרים. היועמ“ש בכבודו ובעצמו נכנס לעובי הקורה, אם לא נתניהו לפחות רעייתו תמלא את מקומו. מנדלבליט התעקש להגיש תביעה פלילית נגד רעיית ראש הממשלה, ואף דרש שהדיון יהיה בפני הרכב של שלושה שופטים. כאן הוא נתקל במכשול בלתי צפוי. בתי המשפט לא התייחסו לסיפור באותה מידה של רצינות שהיועמ“ש חשב. אחרי שפעמיים שופטים סרבו לשפוט אותה, והציעו למנדלבליט להגיע להסדר טיעון, הוא התקפל. בסופו של מו“מ ארוך ומייגע בין נציגיו של היועמ“ש ועורכי דינה של רעיית ראש הממשלה, נמצאה פשרה על צד הכספי – פחות מחמישית מהסכום הנקוב בתביעה המקורית וכן קנס סמלי. נותרה השאלה במה בדיוק להרשיע אותה. והנה – יגעת ומצאת – תאמין. ההרשעה היא בגין ניצול טעות של הזולת בתחבולה. מסתבר שיש עבירה כזאת בספר החוקים. זה נוסח מרוכך בו המילה “תחבולה” מחליפה את המילה “מרמה” שלה יש משמעות פלילית. רעיית ראש הממשלה סרבה להודות באשמה ממנה משתמע שהיתה כוונה פלילית, והיועמ“ש התקפל.

כדאי לציין שהמשפט הזה, ניצול טעות של הזולת בתחבולה, הוא תיאור מדויק של התהליך באמצעותו אהרון ברק העביר את “המהפיכה המשפטית” שלו.

אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטוֹת

ע“פ דיווחים בתקשורת 200 עורכי דין חתמו על עצומה הקוראת להתנגד ליוזמותיו של נתניהו “לפגוע בבית המשפט העליון” (לדעתם). במדינת ישראל יש כ-80,000 עורכי דין. לפיכך 79,800 עורכי דין לא חתמו על העצומה.

יש הרואים את הכוס הכמעט ריקה, ויש הרואים את הכוס הכמעט מלאה . . .

_________

לכתב החשדות שהגיש היועץ המשפטי לממשלה לבנימין נתניהו.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא