על הדי-אנ-איי השיפוטי: נאום-תשובה לאסתר חיות, מרים נאור ויצחק עמית – איכן אתם חיים?!
קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/55057
דומה כי העותר חוטא באי הכרה של הדנ“א השיפוטי, וחוטא אף ליושרתם של עורכי הדין
איך השופטים מתמודדים עם אבדן אמון הציבור בהם, אשר מרקיע תהומות? *** הם עושים זאת ע“י אנחנו–ואנחנו–אנחנו–ואנחנו–אנחנו–ואנחנו–אנחנו: אנחנו קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים (את מי שחוטא באי הכרה של הדנ“א השיפוטי, וחוטא אף ליושרתם של עורכי הדין) *** הם מטיחים את ראשיהם בכל קיר אפשרי או בלתי אפשרי *** מורחים את עצמם לדעת על פני 1,919 מלים בהגנה נכזבת על עצמם, במקום להגיע לאותה התוצאה בפסק–דין קצרצר, בן 244 מלים, אותו היו מכבדים גם אלה שלא אוהבים את התוצאה.
שמחה ניר, עו“ד
בבחירות הקרובות (אפריל 2019) – רק לא איילת שקד!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
איילת שקד – איילת הכושלת – רק לא במשרד המשפטים!
נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka
בן 79 שנים אנוכי היום (15.6.2018), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!
“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?
בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
פסק הדין, בהשמטות שאינן לענייננו
אין להם תחזית, אפילו לגבי העבר
משיקולים “מקצועיים טהורים“? יוסף אלרון כמשל
מי באמת “חוטא באי הכרה של הדנ“א השיפוטי“?
אנחנו לא שותים סולר ולא אוכלים שברי זכוכית
יצחק עמית, מה שלא למדת ב-33 שנים, לא תלמד לעולם!
האם היה צורך בכל הקשקשנות הזאת?
תחת הכותרת חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ז): אתם מזמינים את החנופה, נהנים ממנה, ולעולם לא גומרים התמודדתי, בין השאר, עם טענתה של נשיאת ביהמ“ש העליון שהשופטים הם א–פוליטיים.
כך היא אומרת, שם:
אחת ההוכחות לכך היא למשל העובדה כי ביום ראשון בשבוע בעקבות פסק–דין הניתן על ידנו בעניין פלוני מכתירים את הרשות השופטת כמי שנוטה לכיוון פוליטי אחד, ואילו ביום חמישי באותו השבוע עצמו, בעקבות פסק דין הניתן על ידנו בעניין פלמוני מכתירים אותה כמי שנוטה לכיוון פוליטי הפוך.
ואני עונה לה:
אז זהו בדיוק, גברת חיות, וכאן שוב אני מוצא תמימות–דעים בינינו (למורת רוחך, מן הסתם), משום שאת זה אני טוען כבר שנים רבות, ותמיד מרגיז ומקומם אותי שאנשים רוקדים על הגגות כאשר בית המשפט פוסק לפי טעמם הפוליטי, ומתבכיינים וזורקים עליו עגבניות רקובות כאשר הוא פוסק בניגוד לטעמם הפוליטי. פעם זה בימין, ופעם זה בשמאל, ולכל ידידי, הן בימין והן בשמאל, אני אומר: גם כאשר אתם צוהלים וגם כאשר אתם מתבכיינים – השופטים הם אותם השופטים, והבעייה אינה בהשקפותיהם הפוליטיות, אלא בתרבות השפיטה.
הבעתי את זה לא פעם:
הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים – זה על הימין;
הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים (ב): הפעם זה בשמאל.
ולאחרונה ראינו שוב את הסרט הזה, הפעם בכיכובה של יקירת–מערכת המשפט, זהבה גלאון: לא אמרתי לכם? עכשיו שוב השמאל תוקף את הבג”ץ – הפעם זהבה גלאון מחפשת די–ניין.
אז את רואה, גברת חיות? ככל הנוגע ל”טיהורכם” מאשמת ה“פוליטיזציה“, אני הקטן, השנוא עליכם מכל, עושה עבורכם יותר מאשר אלף נשיאים ודוברים!
ואני גם מוסיף:
אבל השאלה היא מה בעניין תרבות השפיטה שלכם, וכאן את מבצעת שוב כריכה רב–מפרקית של המובן–מאליו (לדעתך!) עם הלגמרי–לא–מובן–מאליו (אם בכלל):
ובכן, הדי.אן.איי. השיפוטי הוא א–פוליטי בהגדרה. אי לכך אנו מחויבים לקיומו של הליך הוגן, להתנהלות מאוזנת ושקולה ואנו עושים כל שביכולתנו להכריע לגופו של עניין בכל הליך המובא בפנינו. זהו, אם תרצו, הקיום המובהק של החובה הקבועה בסעיף 2 לחוק–יסוד: השפיטה ולפיו בענייני שפיטה אין עלינו השופטים מרות זולת מרותו של הדין.
בואי נפרק את הרב–מפרקי הזה לגורמיו:
- ובכן, הדי.אן.איי. השיפוטי הוא א–פוליטי בהגדרה.
או קיי, עם זה כבר הסכמנו (בכפוף לכך שכל הגדרה היא שרירותית ותלוייה בהשקפתו של המגדיר, ובכפוף לכך שמבחינה סטטיסטית יש המייחסים לכם נטייה מובהקת לכיוון פוליטי מסויים, אבל את הטיפול בזה אני אשאיר להם ולכם).
- אי לכך אנו מחויבים לקיומו של הליך הוגן, להתנהלות מאוזנת ושקולה …
הרגיני הרוג, אבל הבן לא אבין מה פשר ה“אי לכך” הזה: האם אתם “מחויבים לקיומו של הליך הוגן, להתנהלות מאוזנת ושקולה” רק משום ש“הדי.אן.איי. השיפוטי הוא א–פוליטי בהגדרה“?
ומהו הדין אם – כתוצאה מקנוניה פוליטית בין שרת המשפטים, איילת שקד, לבין העבריין המושחת אפרים אפי נוה – נבחר שופט פלוני אשר ה-DNA הפוליטי שלו צרוב בכל תא מתאי גופו?
האם נשיאת ביהמ“ש העליון של מדינת ישראל לא למדה בבצפר העממי שה-DNA של אדם לא משתנה – אפילו כאשר הוא כבר שוכן–עפר?!
אבל נניח שאתם אכן “מחויבים לקיומו של הליך הוגן, להתנהלות מאוזנת ושקולה“: האם אתם אכן נאמנים למחוייבות הזאת?
לא, גברתי הנשיאה: אתם לא עומדים במחוייבות הזאת – לא לקיומו של הליך הוגן, לא להתנהלות מאוזנת – ובודאי שלא להתנהלות שקולה.
ראי כיצד בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל”פ.
- … ואנו עושים כל שביכולתנו להכריע לגופו של עניין בכל הליך המובא בפנינו.
צר לי מאוד, אבל לא זו בלבד שאתם לא עושים “כל שביכולתכם להכריע לגופו של עניין בכל הליך המובא בפניכם“, אלא שאתם עושים כל שביכולתכם כדי שלא להכריע לגופו של עניין בכל הליך המובא בפניכם.
קחי, למשל את “תיקי השמרטפות” שלכם.
קחי, למשל, תיק שמרטפות טיפוסי ספציפי: אשר יגורתי (ל”ח): גרוניס והפרקליטה שוש שמואלי משתגלים שלוש שנים, ובסוף הם מוכרחים לגמור.
ראי שוב כיצד בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל”פ.
ואת מסכמת:
-
זהו, אם תרצו, הקיום המובהק של החובה הקבועה בסעיף 2 לחוק–יסוד: השפיטה ולפיו בענייני שפיטה אין עלינו השופטים מרות זולת מרותו של הדין.
אכן, אנחנו מאוד רוצים, אבל בין החובה הזאת לבין “הקיום המובהק” שלה שינו פער שרוחבו הוא כרחוק מזרח ממערב, וזה לא משנה כמה פעמים תחזרי על כך, כי אנחנו כבר לא ילדים קטנים.
את ממשיכה להעלות גירה, בפעם המי יודע מה, ככלב השב על קיאו:
אכן לאורך שבעים שנות קיומה של המדינה הוכיחה הרשות השופטת בישראל כי היא פועלת כרשות עצמאית ובלתי תלויה. המצפן המכוון את דרכה הוא הנאמנות למדינה ולחוקיה, החובה לשפוט משפט צדק והמחויבות להגן על שלטון החוק ועל ערכי היסוד החוקתיים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
ונאחזת באילן גבוה:
מורי ורבי הנשיא (בדימ‘) אהרן ברק נהג לומר כי כשאנו יושבים לדין אנו גם עומדים לדין. אמירה מכוננת זו מן הראוי כי תעמוד לנגד עינינו השופטים כל העת.
אכן, אהרן ברק הקשקשן אמר את זה, אבל כאשר שאלתי אותו שאלת–תם: איך “יורדים עם זה למכולת”, דהיינו איך מממשים את זה, ושאלת–תם נוספת: למה אתה מתכוון כשאתה אומר “אנחנו עומדים לדין”, ואיפה הטריבונל (במרכאות או בלעדיהן) הזה – הוא כלל לא טרח לענות לי. ראי: אהרן ברק: “כאשר אנחנו יושבים לדין, אנחנו גם עומדים לדין”: הצהרה במבחן.
ההצהרה הנבובה הזאת לא עמדה במבחן (ועל כך – בפרק הבא).
(הפרק הבא, למי שמתעניין, הוא חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ח): אתם לעולם לא עומדים לדין!).
אחרי שיר–ההלל העצמי הזה, המשבח את ה-DNA “שלנו“, התברר שאין אלה זמירות חדשות.
בתיק בג“ץ 10145/17, שנדון לפני השופטים יצחק עמית, אורי שהם וג’ורג’ קרא, נדונה עתירתו של עו“ד אבי שינדלר נגד שרת המשפטים, הוועדה לבחירת שופטים, הנהלת בתי המשפט, היועץ המשפטי לממשלה, המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, עו“ד אפי נווה (משיב מס’ 6) ואטיאס–נווה–כהן, משרד עורכי דין (משיב מס’ 7).
טענתו של העותר, שינדלר, הייתה שלאפרים נוה ישנה השפעה על קידום השופטים, וזה כולל את האפשרות לקדם שופטים ורשמים המיטיבים עם אנשי משרדו ולקוחותיהם (שהם גם לקוחותיו).
ראוי להבהיר כי אין מחלוקת על כך שנוה, כחבר הוולב“ש (הוועדה לבחירת שופטים), לא יכול לדון בקידומם של שופטים שהוא מופיע בפניהם, ולא יכול להופיע אישית בפני שופטים המועמדים לקידום (ראו להלן, בפרק אנחנו יודעים, אבל מה השאלה?). מה שהעותר ביקש הוא להרחיב את העיקרון הזה גם לגבי שופטים שנוה לא מופיע בפניהם אישית, אבל אנשי משרדו כן מופיעים בפניהם.
פסה“ד כולו עומד בסימן “העותר חוטא באי הכרה של הדנ“א השיפוטי, וחוטא אף ליושרתם של עורכי הדין“.
פסק הדין, בהשמטות שאינן לענייננו
פותח יצחק עמית (שנתן את פסה”ד, בהסכמת השניים האחרים):
1. העתירה שבפנינו נסבה על ניגוד עניינים נטען בין כהונתו המיועדת של המשיב 6 (להלן: המשיב) כחבר בוועדה לבחירת שופטים, לבין עיסוקיו כבעל משרד עורכי דין המופיעים בפני שופטים ורשמים. הסעד שנתבקש בעתירה הוא כי כהונתו של המשיב תותנה בעריכת הסדר ניגוד עניינים, באופן שימנע מהמשיב לדון במינויים ובקידומם של שופטים ורשמים בכירים אשר לפניהם מופיעים אנשי משרדו.
[…]
2. […] ה“טריגר” להגשת העתירה […] הוא הופעתו של המשיב בתוכנית “עובדה” שהוקדשה להליך מינוי שופטים. נטען כי המשיב הופיע בתכנית וסיפר למצלמה על שופט פלוני שנאמר לו כי לשכת עורכי הדין סברה כי אינו ראוי להרצות בכנסים ובימי עיון שמארגנת הלשכה. בעקבות זאת, המשיך וסיפר המשיב, חשו עורכי דין ממשרדו ביחס לא טוב מאותו שופט. משכך, פנה המשיב לנשיא בית המשפט במחוז, פרס לפניו את הבעיה וביקש כי משרדו לא ינהל תיקים בפני אותו שופט. הוסיף המשיב וסיפר כי אילולא נפתרה הבעיה בעזרתו של נשיא בית המשפט באותו מחוז, הוא היה פונה לשרת המשפטים ומבקש להעלות את הנושא בוועדה לבחירת שופטים כיוון שלדעתו ראוי להדיח שופט זה.
[…] העותר טען לניגוד עניינים בין תפקידו של המשיב כחבר הוועדה לבחירת שופטים לבין האינטרס האישי–כלכלי שלו כשותף במשרד עורכי דין העוסק בליטיגציה. […] מכאן החשש שהביע העותר כי למכלול השיקולים של המשיב כחבר בוועדה למינוי שופטים, עלולים להשתרבב שיקולים אישיים הנוגעים למידת החסד ששופט פלוני או שופטת אלמונית ירעיפו על עורכי הדין ממשרדו, ודי במראית העין הכרוכה בכך.
לצד זאת העלה העותר חשש נוסף למראית עין, כי יהיו שיסברו ששופטים או רשמים בכירים מעניקים יחס מועדף לאנשי משרדו של המשיב המופיעים בפניהם. ולא רק חשש מראית עין יש כאן אלא ש“אף לגבי שופטים ורשמים בכירים מקצועיים נותר אבק של חשש שמא ידבק בהם דבר מה ממגרעות אנוש“.
לאור זאת, ביקש העותר להרחיב את הכלל בדבר מניעת ניגוד עניינים ולהחילו על המשיב.
3. דין העתירה להידחות.
[…]
4. אפתח בסעיף 4(א) לחוק–יסוד: השפיטה, אשר קובע כי “שופט יתמנה בידי נשיא המדינה לפי בחירה של ועדה לבחירת שופטים“. הרכב הוועדה קבוע בסעיף 4ב לחוק היסוד:
לא בכדי נקבע כי בוועדה יכהנו שני חברי לשכת עורכי הדין. הנחת המחוקק הייתה, כי עורכי הדין יביאו לוועדה את ניסיונם ואת היכרותם עם השופטים מהצד השני של הדוכן, כמי שמופיעים בבתי המשפט ויכולים להתרשם ישירות מהשופט כנציגי “הצרכן” של מערכת השיפוט. המחוקק סבר כי ראוי שבוועדה לבחירת שופטים יהיה רוב מקצועי ולא רוב פוליטי, על מנת להבטיח את רמת השפיטה ולמנוע הכנסת שיקולים שאינם מקצועיים. כך היה מאז ומעולם, וחמשת חברי הוועדה המקצועיים שיתפו פעולה, גם אם לא תמיד הסכימו ביניהם על מועמד זה או אחר, והכל על מנת להבטיח כי השופטים הטובים והאיכותיים ביותר ייבחרו או יקודמו.
במאמר מוסגר: יהיו מי שיטענו כי בשנים האחרונות הופרה התכלית שבבסיס הרכב הוועדה כפי שנקבע בחוק יסוד השפיטה. כך חלילה עלול הצופה באותה תכנית “עובדה” להתרשם. מכל מקום, אנו מעמידים בחזקתם את המשיב ואת כל חברי הוועדה מטעם לשכת עורכי הדין בהווה ובעתיד, כי יהיו מונחים רק משיקולים מקצועיים טהורים, וכי מינוי של שופט “נעשה וייעשה על–סמך כישורים ועבודה קשה, ולא על סמך ריצת רגליים במחוזות אחרים מחוץ למערכת” (פסק דיני בבג“ץ 6022/17 התנועה למשילות ודמוקרטיה נ‘ נשיאת בית משפט עליון, בפסקה 16 (2.10.2017)).
[…]
5. הקודקוד השני של המשולש הנורמטיבי נמצא בסעיף 6 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ“ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) הקובע הוראות בדבר מינוי חברים לוועדה לבחירת שופטים:
[…]
משהזכרנו את סעיף 6 לחוק בתי המשפט אפנה גם לסעיף 6א לחוק הקובע כי “חבר הועדה יצביע על פי שיקול דעתו, ולא יהיה מחויב להחלטות הגוף שמטעמו הוא חבר בועדה“.
[…]
8. משהזכרנו את השופט בצד השני של הדוכן, אחזור לנימוקי העתירה, שם הביע העותר חשש לא רק למראית עין, אלא שמא גם חשש אמיתי כי שופט או רשם בכיר המעוניין בקידום יטה משפט על מנת לשאת חן בעיני המשיב או מי מאנשי משרדו.
דומה כי העותר חוטא באי הכרה של הדנ“א השיפוטי, וחוטא אף ליושרתם של עורכי הדין. אכן, שופט הוא בן אדם ולא מלאך. אך על כס השיפוט, השופט לומד כיצד “לנטרל” רעשים חיצוניים כמו מידת החיבה או חוסר החיבה שהוא רוחש לעורך דין פלוני או אלמוני. נער הייתי אך טרם זקנתי על כס השיפוט, ומניסיוני למדתי כי עורכי הדין מעריכים את השופט המקצועי שהשיקולים הענייניים והמשפטיים נגד עיניו. לכן, דווקא שופט שיבקש לשאת חן וחסד בעיני עורך דין זה או אחר, משיקולים זרים, לא יזכה להערכתו של אותו עורך דין.
מכל מקום, ככל שאני נדרש לצד השופט, אין לי אלא לצטט את דבריה הנוקבים של הנשיאה נאור באחד המקרים בהם נתבקשה פסילתה של שופטת מן הטעם שהיא מועמדת לכהונת שופטת בבית המשפט המחוזי, והצד השני הוא עורך דין במשרדו של המשיב ו“ידוע לשופטת כי לעורך–דין נווה יש כוח להשפיע על נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה למינוי שופטים“. וכך נאמר בהחלטתה של הנשיאה נאור:
“פסילת השופטת משום שהיא מועמדת לכהונה בבית המשפט המחוזי, ובקרב הוועדה לבחירת שופטים יושבים חברי לשכת עורכי הדין שהם, לפי הטענה, אנשי ‘מחנהו‘ של עורך הדין נווה שמשרדו מייצג את המשיבים, היא צעד מרחיק לכת, שאין לו כל הצדקה והוא בגדר הבעת אי אמון במערכת השפיטה (השוו: ע“א 6064/14 עואד נ‘ עאבד (16.11.2014)). עורך הדין נווה אינו חבר בוועדה לבחירת שופטים. יש בבקשה כדי להטיל דופי, ללא סיבה וללא הצדקה, בחברי הוועדה מטעם לשכת עורכי הדין ובשופטת כאחת. המחשבה שחברי הוועדה לבחירת שופטים יצביעו בעד שופט פלוני משום שהחלטותיו הן ‘לטובת‘ המתדיין המיוצג על ידי משרדו של עורך דין נווה, היא מחשבה המייחסת לשניים שיקולים זרים ולא עניינים. חברי הוועדה אינם מריונטות המופעלות על ידי עורך–דין כלשהו גם אם הם נמנו על ‘מחנהו‘. עורך–דין הנבחר לכהונת חבר בוועדה לבחירת שופטים חייב להתרחק מכל ‘מחנאות‘ ולשקול אך ורק מי הם המתאימים ביותר לשיפוט במערכת השפיטה” (ע“א 2132/15 רימי להגנת הצומח והסביבה נ‘ רז, בפסקה 9 (28.4.2015)).
בדברים נכוחים אלה, הנוגעים לדנ“א השיפוטי, אין לנו אלא לדחות את החשש שהביע העותר.
[…]
אשר על כן, העתירה נדחית.
השמטתי כאן קטעים רבים, משום שהמאמר הזה לא בא לבקר את פסק–הדין עצמו (שיכול היה להגיע לאותה התוצאה בלי השטויות האלה: ראה להלן, בפרק האם היה צורך בכל הקשקשנות הזאת?), אלא רק להציג את התשפוכות ואת התשבחות של השופטים את עצמם ואת ה-DNA שלהם, כשהם נאחזים בעצמם וממחזרים את עצמם.
אבל לפני כן אחזור על דברים שאמרתי לא פעם: שופטים ממלאים את פסקי הדין שלהם בהרבה–הרבה “מים“, כדי ליצור רושם של פס“ד “מפורט ומנומק“, ולרוב הם עושים גם שימוש מניפולטיבי בעובדות אמת, כדי להסיח את דעתו של הקורא ממה שבאמת שנוי–במחלוקת.
הנה כמה דגימות:
4. אפתח בסעיף 4(א) לחוק–יסוד: השפיטה, אשר קובע כי “שופט יתמנה בידי נשיא המדינה לפי בחירה של ועדה לבחירת שופטים“. הרכב הוועדה קבוע בסעיף 4ב לחוק היסוד:
לא בכדי נקבע כי בוועדה יכהנו שני חברי לשכת עורכי הדין. הנחת המחוקק הייתה, כי עורכי הדין יביאו לוועדה את ניסיונם ואת היכרותם עם השופטים מהצד השני של הדוכן, כמי שמופיעים בבתי המשפט ויכולים להתרשם ישירות מהשופט כנציגי “הצרכן” של מערכת השיפוט. המחוקק סבר כי ראוי שבוועדה לבחירת שופטים יהיה רוב מקצועי ולא רוב פוליטי, על מנת להבטיח את רמת השפיטה ולמנוע הכנסת שיקולים שאינם מקצועיים. כך היה מאז ומעולם, וחמשת חברי הוועדה המקצועיים שיתפו פעולה, גם אם לא תמיד הסכימו ביניהם על מועמד זה או אחר, והכל על מנת להבטיח כי השופטים הטובים והאיכותיים ביותר ייבחרו או יקודמו.
טוב, אנחנו יודעים מה אומר סע’ 4(א), ומה הייתה כוונתו של המחוקק, והשאלה היא אם מה שהיה “מאז ומעולם” מבטיח לנו שהמיעוט הפוליטי בוועדה יישאר לעולם במיעוט, מעין “קישוט” חסר השפעה, ושיו“ר הוולב“ש יסתפק בהגשת קפה וביסקוויטים לחברי הוועדה.
והלאה:
5. הקודקוד השני של המשולש הנורמטיבי נמצא בסעיף 6 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ“ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) הקובע הוראות בדבר מינוי חברים לוועדה לבחירת שופטים:
[…]
משהזכרנו את סעיף 6 לחוק בתי המשפט אפנה גם לסעיף 6א לחוק הקובע כי “חבר הועדה יצביע על פי שיקול דעתו, ולא יהיה מחויב להחלטות הגוף שמטעמו הוא חבר בועדה“.
[…]
גם את זה אנחנו יודעים “עוד מקפריסין“, ואנחנו יודעים למה חבר הוועדה “מחוייב“, אבל השאלה היא אם הוא באמת נאמן למה שהוא “מחוייב“.
שאלה נוספת היא מה הקשר בין “החלטות הגוף שמטעמו הוא חבר בועדה“, לבין האינטרסים האישיים הפוטנציאליים של חבר הוועדה לקדם שופטים אשר מיטיבים איתו, ו/או עם אנשי משרדו.
להזכירכם: כיוון שאין מחלוקת על כך שכל העקרונות היפים האלה לא מובטחים לגבי חבר הוולב“ש והשופטים שהוא מופיע בפניהם, השאלה היא רק אם יש להרחיב את “מעגל ההשפעה” גם לגבי אנשי משרדו המופיעים בפני שופטים ורשמים המועמדים לקידום.
כעת, אחרי כל המלל הלא–רלוואנטי הזה, בואו נראה עד כמה השופטים ועורכי הדין, ה“קדושים וטהורים” אכן קדושים המה, וטהורים – לדעתו של ביהמ“ש העליון.
בהמשך לסע’ 4 שלו אומר עמית, ומסתמך על … עצמו:
במאמר מוסגר: יהיו מי שיטענו כי בשנים האחרונות הופרה התכלית שבבסיס הרכב הוועדה כפי שנקבע בחוק יסוד השפיטה. כך חלילה עלול הצופה באותה תכנית “עובדה” להתרשם. מכל מקום, אנו מעמידים בחזקתם את המשיב ואת כל חברי הוועדה מטעם לשכת עורכי הדין בהווה ובעתיד, כי יהיו מונחים רק משיקולים מקצועיים טהורים, וכי מינוי של שופט “נעשה וייעשה על–סמך כישורים ועבודה קשה, ולא על סמך ריצת רגליים במחוזות אחרים מחוץ למערכת” (פסק דיני בבג“ץ 6022/17 התנועה למשילות ודמוקרטיה נ‘ נשיאת בית משפט עליון, בפסקה 16 (2.10.2017)).
“כך חלילה עלול הצופה באותה תכנית ‘עובדה’ להתרשם”: לבד מכך שכל “התרשמות” של כל “צופה” היא יסוד–מוסד במה שקורין במקומותינו “מראית העין“, או “מראית פני הצדק“, מה שראינו לפני ואחרי ה-2.10.2017 מראה שלא צריך לחזות את העתיד, כאשר העתיד כבר נמצא איתנו, וחלק ממנו כבר נחלת העבר.
אין להם תחזית, אפילו לגבי העבר
ולהזכירכם: בחירתו ה“עתידית” לביהמ“ש העליון של המושחת יוסף אלרון הייתה בחודש פברואר 2017, דהיינו שמונה חודשים לפני פסק דינו של עמית בבג“ץ 6022/17, ואם אמר מי שאמר כי “קל מאוד לתת תחזיות, בעיקר לגבי העבר“, הרי שבאותו בג“ץ השופטים יצחק עמית , אורי שהם וג’ורג’ קרא לא השכילו לתת תחזית אפילו לגבר העבר.
משיקולים “מקצועיים טהורים“? יוסף אלרון כמשל
האם בחירתו של אלרון לביהמ“ש העליון הונחתה “רק משיקולים מקצועיים טהורים” ו”על–סמך כישורים ועבודה קשה, ולא על סמך ריצת רגליים במחוזות אחרים מחוץ למערכת“? ראו כאן:
השופט יוסף אלרון וראש לשכת עורכי הדין, אפרים נוה – מושחתים, מקומם בכלא!
תמצית הפרשה: יוסף אלרון, נשיא ביהמ“ש המחוזי בחיפה, בשעתו, היה יו“ר ועדת בחינות ההסמכה לעורכי הדין. כמועמד לביהמ“ש העליון הוא נחשב בעיני שופטי ביהמ“ש העליון כמי ש“לא קורץ מהחומר” המתאים לכהונה בערכאה הזאת.
באמצע שנת 2015 נבחר אפרים אפי נוה כראש לשכת עורכי הדין, כשהוא נישא על כתפי הבטחתו להיאבק ב“הצפת המקצוע“.
בין בתיאום קונקרטי בינו לבין נוה, או שרק ב“הבנות” – אלרון הבין על איזה צד הפרוסה שלו מרוחה, והוריד באופן דראסטי את שיעור העוברים את בחינות הלשכה.
והתוצאה לא איחרה לבוא: נוה אמר: אם אלרון לא ייבחר לעליון – אף אחד לא ייבחר.
השופטת אסתר חיות–טרף, הנשיאה–לעתיד (תוך 8 חודשים) של ביהמ“ש העליון (ועדיין לא הייתה חברה בוולב”ש) הגיבה: אז שלא ייבחר אף אחד!
אבל שלושת חבריה בוולב“ש, עם קודמתה, מרים נאור, עמדו במרים, ולא שעו לדבריה, ונכנעו ללחציו של נוה, מגובים ע“י איילת הכושלת, ובחרו באלרון במסגרת עיסקה בינו לבין איילת שקד, שרת המשפטים ויו“ר הוולב“ש, לפיה תמורת אלרון הכושלת תקבל שני שופטים ימניים.
וכך הווה, וכשאלרון מונה כשופט בביהמ“ש העליון, הנשיאה חיות–טרף – זו שהתנגדה לבחירתו, והייתה מוכנה לקבל לידיה בימ“ש בתת–איוש (11 שופטים במקום תקן מלא של 15 שופטים – אמרה עליו שהוא “בציר חיפאי משובח” …
ולכך ייקרא במקומותינו “שיקולים מקצועיים טהורים” ו[מינוי של שופט] “נעשה וייעשה על–סמך כישורים ועבודה קשה, ולא על סמך ריצת רגליים במחוזות אחרים מחוץ למערכת” (פסק דיני בבג“ץ 6022/17 התנועה למשילות ודמוקרטיה נ‘ נשיאת בית משפט עליון, בפסקה 16 (2.10.2017)).
וראו גם: פרשת אלרון–נוה: היה או לא היה שוחד? – נאום תשובה לעיתונאית נעמי לויצקי.
אבל מי שנכשל בתחזית העבר, מתיימר לתת לנו גם תחזית לגבי העתיד (ההדגשה – שלי):
מכל מקום, אנו מעמידים בחזקתם את המשיב ואת כל חברי הוועדה מטעם לשכת עורכי הדין בהווה ובעתיד, כי יהיו מונחים רק משיקולים מקצועיים טהורים, וכי מינוי של שופט “נעשה וייעשה על–סמך כישורים ועבודה קשה, ולא על סמך ריצת רגליים במחוזות אחרים מחוץ למערכת“.
לא להאמין: “נעשה וייעשה“!
מי באמת “חוטא באי הכרה של הדנ“א השיפוטי“?
והלאה:
8. […]
דומה כי העותר חוטא באי הכרה של הדנ“א השיפוטי, וחוטא אף ליושרתם של עורכי הדין.
יצחק עמית, האם אתה רציני?
האם לא מוכר לך הפסוק בבראשית ח, כא: וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ […] כִּיDNA הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו […]?
האם לא ידוע לך כי ה-DNA של האדם לא משתנה, החל משלב עובריותו ועד בור קברו – וגם לאחר מכן?
והאם לא ידוע לך כי 99% מעורכי הדין מוציאים שם רע לכל היתר?
איכן אתה חי? איפה עורכי הדין, ואיפה ה“יושרה“?
אנחנו לא שותים סולר ולא אוכלים שברי זכוכית
והלאה:
אכן, שופט הוא בן אדם ולא מלאך. אך על כס השיפוט, השופט לומד כיצד “לנטרל” רעשים חיצוניים כמו מידת החיבה או חוסר החיבה שהוא רוחש לעורך דין פלוני או אלמוני.
הקיטש הזה מוכר לעייפה: אכן, שופט הוא בן אדם ולא מלאך, הוא לא שותה סולר ולא אוכל שברי זכוכית, אבל … וה“אבל” הוא כל מה שהאומר רוצה להגניב לתת–התודעה שלנו.
האם באמת “על כס השיפוט, השופט לומד כיצד ‘לנטרל’ רעשים חיצוניים כמו מידת החיבה או חוסר החיבה שהוא רוחש לעורך דין פלוני או אלמוני”?!
האם לא מוכרת לך אמירתו של אהרן ברק (אותו אתם מצטטים השכם והערב), לפיה מי שממונה לביהמ“ש העליון צריך שיהיה לו אופק–כהונה של לפחות 10 שנים, משום שהוא זקוק לחמש שנים כדי ללמוד את התפקיד?
והאם הנקמנות שלכם בכל מותחי הביקורת עליכם היא באמת “ניטרול רעשים חיצוניים כמו מידת החיבה או חוסר החיבה שהוא רוחש לעורך דין פלוני או אלמוני“?
איך אתה לא מתבייש לפלוט את דברי האיוולת האלה ממקלדתך המרופטת?!
יצחק עמית, מה שלא למדת ב-33 שנים, לא תלמד לעולם!
והלאה:
נער הייתי אך טרם זקנתי על כס השיפוט, ומניסיוני למדתי כי עורכי הדין מעריכים את השופט המקצועי שהשיקולים הענייניים והמשפטיים נגד עיניו. לכן, דווקא שופט שיבקש לשאת חן וחסד בעיני עורך דין זה או אחר, משיקולים זרים, לא יזכה להערכתו של אותו עורך דין.
נו, בטח … אתה לוקח את “נער הייתי וגם זקנתי“, אבל משנה אותו כדי לומר לנו שאתה עדיין צעיר … אז יש לי הפתעות בשבילך: מה שלא למדת ב-33 שנות נסיונך הראשונות – כולל ההתמחות וכולל הכל, עד לפסה”ד בו עסקינן – כבר לא תלמד לעולם!
ואם אכן “שופט שיבקש לשאת חן וחסד בעיני עורך דין זה או אחר, משיקולים זרים, לא יזכה להערכתו של אותו עורך דין” – נשאלת השאלה אם באמת ראית את תכנית “עובדה” שהעותר התבסס עליה?
האם כל השופטים שכרכרו סביב אפרים נוה לא יודעים מה הם עושים? האם שופטת שלפי לבושה היא כמעט חרדית, נשואה ואם לארבעה ילדים המתחבקת עם אפרים נוה לא יודעת מה היא עושה כשהיא מתחבקת עם אפרים נוה?!
והאם כרכוריה סביב אפרים הביאו לכך שהיא “דווקא לא זכתה להערכתו“?
אז לידיעתך, זו הייתה השופטת יעל וילנר, שקודמה לביהמ“ש העליון יחד עם יוסף אלרון המושחת.
והלאה:
מכל מקום, ככל שאני נדרש לצד השופט, אין לי אלא לצטט את דבריה הנוקבים של הנשיאה נאור באחד המקרים בהם נתבקשה פסילתה של שופטת מן הטעם שהיא מועמדת לכהונת שופטת בבית המשפט המחוזי, והצד השני הוא עורך דין במשרדו של המשיב ו“ידוע לשופטת כי לעורך–דין נווה יש כוח להשפיע על נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה למינוי שופטים“.
נו, האם זה לא ידוע לשופטת? מי במימסד המשפטי לא יודע מה כוחו של אפרים נוה, להמליך מלכים?
והלאה:
וכך נאמר בהחלטתה של הנשיאה נאור:
“פסילת השופטת משום שהיא מועמדת לכהונה בבית המשפט המחוזי, ובקרב הוועדה לבחירת שופטים יושבים חברי לשכת עורכי הדין שהם, לפי הטענה, אנשי ‘מחנהו‘ של עורך הדין נווה שמשרדו מייצג את המשיבים, היא צעד מרחיק לכת, שאין לו כל הצדקה והוא בגדר הבעת אי אמון במערכת השפיטה.
אוי, כמה אני אוהב את המשפטים הרב–מפרקיים האלה, הכורכים יחד את כל מה שאפשרי או בלתי אפשרי:
-
“צעד מרחיק לכת” … אז מה? חסרים צעדים “מרחיקי לכת” שהם לא רק כשרים, אלא גם מחוייבי–המציאות?
-
“שאין לו הצדקה” – כיוון ש“צעד מרחיק לכת” זה סתמי מדי, מחזקים אותו ש“שאין לו הצדקה“, אבל גם זה לא מספיק חזק, ולכן חותמים בדבר שהוא כאילו “מובן מאליו“:
-
והוא בגדר הבעת אי אמון במערכת השפיטה.
הנה הפואנטה: שהוא “בגדר הבעת אי אמון במערכת השפיטה” … עוד שימוש מניפולטיבי בעובדות אמת, כי השאלה אינה אם בצעד “מרחיק–הלכת” הזה יש, או אין, “הבעת אי אמון במערכת השפיטה“ (אני מוכן להניח שכן, אבל בצדק), אלא אם השופטים במערכת אכן ראויים לאמון מוחלט כזה, למרות שהם פוחדים ממנו פחד–מוות, ובורחים ממנו כמפני אש.
והם לא ראויים, באחריות!
והלאה, מפי הנאורה, מרים כלענה, ושוב כריכה רב–מפרקית:
עורך הדין נווה אינו חבר בוועדה לבחירת שופטים.
אכן, נוה לא היה אז חבר בוועדה, אבל לא צריך להיות חבר בוועדה כדי להשפיע, ואכן, לאחרונה נוה הודה כי הוא עסק בבחירת שופטים גם לפני שהוא היה חבר הוולב“ש.
וחוץ מזה, בתיק בו עסקינן כאן נוה כבר חבר הוועדה.
ושוב:
יש בבקשה כדי להטיל דופי, ללא סיבה וללא הצדקה, בחברי הוועדה מטעם לשכת עורכי הדין ובשופטת כאחת.
כבר עמדנו על הכריכה–בתוך–כריכה הזאת, לעיל, אבל זה לא כל מה שמרים–כלענה יודעת למכור. שורו–שורו:
המחשבה שחברי הוועדה לבחירת שופטים יצביעו בעד שופט פלוני משום שהחלטותיו הן ‘לטובת‘ המתדיין המיוצג על ידי משרדו של עורך דין נווה, היא מחשבה המייחסת לשניים שיקולים זרים ולא עניינים.
אכן, שוב השימוש המניפולטיבי בעובדות אמת: בוודאי שהמחשבה הזאת היא “מחשבה המייחסת לשניים שיקולים זרים ולא עניינים“, אז מה? האם ביהמ“ש יצא ידי חובתו בהסבירו לנו מה “מייחסת” המחשבה הזאת, במקום להתמודד איתה?
והפינאלה:
חברי הוועדה אינם מריונטות המופעלות על ידי עורך–דין כלשהו גם אם הם נמנו על ‘מחנהו‘. עורך–דין הנבחר לכהונת חבר בוועדה לבחירת שופטים חייב להתרחק מכל ‘מחנאות‘ ולשקול אך ורק מי הם המתאימים ביותר לשיפוט במערכת השפיטה“.
אז, עם כל הכבוד, אנחנו יודעים מה “חייב” עורך–דין הנבחר לכהונת חבר בוועדה לבחירת שופטים, אבל השאלה היא אם הם אכן מקיימים את מה שהם “חייבים“, והאמירה כי “חברי הוועדה אינם מריונטות המופעלות על ידי עורך–דין כלשהו גם אם הם נמנו על ‘מחנהו‘” – מי שלא נוכח בכך עד לאחרונה, נוכח בכך עם פרוץ פרשת מין עבור מינוי.
וזה מביא אותנו אל הדי–אן–איי לו הקדשתי את המאמר הזה:
בדברים נכוחים אלה, הנוגעים לדנ“א השיפוטי, אין לנו אלא לדחות את החשש שהביע העותר.
אמנם מרים–כלענה לא הזכירה את הדנ“א הזה, אבל כאשר מוכרחים להמציא משהו גאוני, גם זה הולך בשוק.
זה שה-DNA הזה לא קיים, או שהוא לא כל כך מוצלח, זך וטהור כפי שנשאיו רוצים שאנחנו נאמין – זה כבר משהו אחר לגמרי.
העיקר לקשקש, ולהאמין שאנחנו, הציבור נקנה את זה.
האם היה צורך בכל הקשקשנות הזאת?
פסק–הדין בו עסקינן מונה 1,919 מלים, והשאלה אם כל זה היה נחוץ.
הראציו של פסק הדין הוא ברור ופשוט, והוא עולה מתחילתו של סע’ 5 לפסק הדין:
5. […] מוקד דיוננו, קבוע בסעיף 53א לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ“א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין):
“סייג לייצוג בשל חברות בועדת מינויים
53א. עורך דין שהוא חבר בועדה לבחירת שופטים, בוועדה למינוי חברי בית דין דתי או בוועדה לבחירת רשמי הוצאה לפועל לא ייצג צד בבית משפט, בבית דין דתי, בבית דין לעבודה או בלשכת הוצאה לפועל שהשופטים, הדיינים או רשמי ההוצאה לפועל המכהנים בו נבחרים או מתמנים על יסוד המלצת הועדה שבה הוא מכהן, כל עוד הוא חבר באותה ועדה; הוראה זו לא תחול על ייצוג צד בבית המשפט העליון, בבית דין דתי לערעורים או בבית הדין הארצי לעבודה“.
סעיף זה נוסף אך בשנת 1995 בתיקון מס‘ 24 לחוק לשכת עורכי הדין, והוא משקף את הגבול שהציב המחוקק לחשש מפני ניגוד עניינים. מפרוטוקול הדיון בוועדת חוקה חוק ומשפט מיום 13.3.1995 נמצאנו למדים אודות הדיון שהתקיים לגבי הסדר חקיקתי זה, ומחילופי הדברים עולה כי ההסדר בסעיף 53א לחוק עוצב כשהמחוקק מודע לכך שאנשי משרדם של עורכי הדין החברים בוועדה, מופיעים בפני שופטים ורשמים שהוועדה דנה במועמדותם. המחוקק קבע אפוא הסדר ממצה אשר מטיל מגבלה של ייצוג על עורך הדין חבר הוועדה, מבלי להרחיב מגבלה זו גם על עורכי הדין האחרים במשרדו.
ולכך הייתי מוסיף:
העותר מבקש מאיתנו להשלים, על דרך של חקיקה שיפוטית, את מה שהכנסת לא מצאה לנכון לעשות, דהיינו להרחיב את תחולתו של סעיף 53א לחוק גם לגבי עובדים במשרדו של עורך הדין.
משנתן המחוקק את דעתו לנושא, והחליט שלא להרחיב את ההגבלה, לא לנו לעשות זאת במקומו.
הנה כי כן, ב-244 מלים (במקום 1,919) ניתן לכסות את כל הנושא – מי שרוצה יקבל, מי שלא רוצה – לא יקבל, וינסה לשכנע את המחוקק להשלים את המצריך השלמה. היום, אחרי פרוץ פרשת אפי נוה, זה עשוי להיות קל בהרבה.
אלא מאי?
לבד מהעובדה שהשופטים צריכים להוציא מתחת ידם פסק דין ארכני, “מפורט ומנומק” (ולהתבכיין על העומס), הם צריכים להיאבק באבדן אמון הציבור בהם, אשר מרקיע תהומות.
איך עושים את זה? ע“י אנחנו–ואנחנו–אנחנו–ואנחנו–אנחנו–ואנחנו–אנחנו: אנחנו קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים.
ואת מי הם מזהירים?
-
את מי שמפקפק בקדושתם וטהרם;
-
את מי שמטיל דופי, בחברי הוועדה מטעם לשכת עורכי הדין ובשופטת כאחת;
-
את מי שמטיל דופי ביושרו ובטוהר שיקוליו של אפרים נוה;
-
את מי שמביע מחשבה (כך!!!) שחברי הוועדה לבחירת שופטים יצביעו בעד שופט פלוני משום שהחלטותיו הן ‘לטובת‘ המתדיין המיוצג על ידי משרדו של עורך דין נווה, מחשבה המייחסת לשניים שיקולים זרים ולא עניינים;
-
את מי שמביע אי אמון במערכת השפיטה;
-
ואת מי שחוטא באי הכרה של הדנ“א השיפוטי, וחוטא אף ליושרתם של עורכי הדין.
אז לא, שופטים נכבדים, הגיע הזמן שתזהירו דווקא את עצמכם.
אתם מטיחים את ראשיכם בכל קיר אפשרי או בלתי אפשרי.
יכולתם להגיע לאותה התוצאה בפסק–דין קצרצר, בן 244 מלים, אותו היו מכבדים גם אלה שלא אוהבים את התוצאה, אבל אתם מרחתם את עצמכם על פני 1,919 מלים, והזמנת על עצמכם מאמרי ביקורת, מכאן–ועד–להודעה–חדשה (רשימה לא בהכרח ממצה):
אנחנו העליונים: כך זה נראה כששופטים תופסים את עצמם כמלאכים;
וכמוכן גם המאמר הזה.
בשביל מה אתם צריכים את כל אלה?!
____
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא