מי שסיים היום את לימודי המשפטים בדרך כלל לא יוכל להתמנות ביום המחרת כשופט ביהמ“ש העליון, ובדומה לכך גם מי שסיים היום את לימודי התקשורת או העיתונות בדרך כלל לא יוכל להתמנות ביום המחרת כעורך ראשי של עיתון בעל תפוצה ארצית – על כך אין, ומעולם לא היה, כל ויכוח.

כדי להגיע לצמרת המקצועית בכל תחום שהוא יש צורך להתבשל כ-30 – 40 שנה אחרי גמר הלימודים באוניברסיטה, וממילא התמהיל הסוציו–אקונומי–פוליטי–אתני–עדתי–מגדרי בצמרת משקף את התמהיל של הסטודנטים בתחום הרלוואנטי – 30 – 40 שנה קודם לכן.

אכן התיזה הזאת לא ממש “נקייה“, משום שישגם גם גורמים “מעכבי חימצון“, כגון “חבר מביא חבר“, “בצלמנו ובדמותנו”, העדפה לבנים–של, וכו’, כמו העדשה שמתחת לעשרות המזרנים של הנסיכה מהמשל המפורסם.

עם פרוץ המדינה, התמהיל הסוציו–אקונומי–פוליטי–אתני–עדתי–מגדרי של הסטודנטים באוניברסיטאות היה, בעיקרו, יהודי/אשכנזי/שמאלי/זכרי וכו’, ובהדרגה הוא השתנה (בהחלט לאט מדי, וגם זה בגלל מעכבי–החימצון הנ“ל), ובאופן גס אפשר לומר שהתמהיל היום בכל הצמרות משקף – פחות או יותר – את התמהיל באוניברסיטאות בתקופת המהפך של שנת 1977.

כך הדבר בעולם המשפט, בתקשורת, בפוליטיקה וכו’, אבל, בהדרגה הדברים משתנים.

כדי להמחיש את התופעה אפשר לקחת מרכיב “נייטרלי“: אחוז הנשים בקרב השופטים. באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת בדקתי את אחוז השופטות בבתימ“ש השלום. התוצאה – 24%, לעומת 50% ויותר היום (על פי הערכה).

ב-28 השנים הראשונות של המדינה לא הייתה אפילו שופטת אחת בביהמ“ש העליון – היום הנשים הן שליש משופטיו.

השופט הספרדי הראשון מונה לביהמ“ש העליון רק אחרי 14 שנים למדינה – היום כבר לא סופרים אותם.

השופט הערבי הראשון התיישב בביהמ“ש העליון רק בשנה ה-51 למדינה, וגם זה היה רק במינוי–בפועל. שופט ערבי במינוי קבע הגיע לביהמ“ש העליון רק בשנה ה-55 למדינה, וייתכן שתוך חמש או עשר שנים יהיו בביהמ“ש העליון שני “כסאות ערביים“, אבל אני מסופק אם ב-2000 השנים הקרובות כבר לא יספרו את הכיסאות האלה.

גם באשר למה שקרוי “הכיסא הדתי” עברו שנים רבות עד שהפסיקו לספור אותם.

מכאן המשכתי באותו הרוח גם לתחומים אחרים: פרס ישראל, פרס נובל, ביהמ“ש העליון האמריקאי, וכו’, ובהקשר לפרס ישראל הסקתי מדוח מבקר המדינה שהוא מציע אפלייה מתקנת, כדי ששיעור המזרחיים מקרב מקבלי הפרס כיום יתאים (או לפחות יתקרב) לשיעורם באוכלוסיה הכללית בעת הזאת.

לא למותר לציין כי נמנעתי מלהביע דיעה אם אני בעד או נגד אפלייה מתקנת בנושא הזה, וגם כאן לא אביע עמדה, אלא בקצה המזלג, בסוף.

מה שעוד לא התייחסתי אליו – לא הייתי צריך לעשות כן, כי הדבר מובן מאליו, וגם לא היה נחוץ באותה העת – הוא שאם הפילוח בצמרת היום משקף את הפילוח הסוציו–אקונומי–פוליטי–אתני–עדתי–מגדרי של הסטודנטים באוניברסיטאות לפני 30 – 40 שנה, הפילוח הזה באוניברסיטאות של אז משקף את הפילוח הכללי של 20 – 30 שנה לפני כן, וכן הלאה, כמו העדשה שמתחת לעשרות המזרנים של הנסיכה מהמשל שכבר הבאנו למעלה מכאן.

וזה מביא אותנו אל האפלייה הכללית של עדות המזרח, שאני לא מכחיש אותה, אבל מחוסר ידיעה אני לא מכמת אותה.

כיצד נוצר “פער הנחשלות“?

בשנותיה הראשונות מדינת ישראל קלטה עולים במספר כפול מאזרחיה – כמות השקולה כנגד למעלה מ-700 מיליון (!) מהגרים לארה“ב תוך שנים ספורות.

לקליטה המונית כזאת לא היה תקדים בהיסטוריה של העמים, ספק רב אם היא תחזור על עצמה אי–פעם, ואין ספק שדברים כאלה לעולם לא יכולים להתבצע ללא תקלות, ממש “לפי הספר” – אם בכלל יש “ספר” כזה.

העלייה ההמונית של אז נחלקה, בעיקרה, לעולים מארצות המערב המפותחות יותר, ולעולים מארצות המזרח, ארצות האיסלאם, אם תרצו, הנחשלות יותר, ובמצב הזה, גם אם שתי הקבוצות היו מקבלות יחס זהה וטיפול שווה, היה צורך בעשרות שנים, שניים או שלושה דורות, לפחות, כדי לסגור את “פער הנחשלות“.

אמרתי “אם שתי הקבוצות היו מקבלות יחס זהה וטיפול שווה“, אבל בפועל אין מחלוקת שהמימסד עם פרוץ המדינה, אשכנזי ברובו, לא העניק למזרחיים את אותו הטיפול, דבר שהוסיף עיכובים משלו לאינטגרציה של הציבור המזרחי.

השאלות

עכשיו, כשאנחנו יודעים שמפא“י אשמה, ושהאשכנזים אשמים, נשאלות כמה שאלות באשר לחלקו של הציבור המזרחי עצמו, אם אכן יש לו חלק, במצב הזה.

השאלה המרכזית היא אם הציבור המזרחי לא תורם ל“שימור” המצב, אולי דווקא נוח לו הדבר, אולי זו “גאוות היחידה“, אולי דווקא נוחה לו תחושת הקיפוח, אולי נוח לו לייחס לאחרים “התנשאות“, כאשר הוא מרגיש עצמו נחות – בצדק או שלא בצדק?

קחו, למשל, את חה“כ מאי גולן, אשר אומרת:

“אני אישה, מזרחית, זה הטון שלי וככה אני מדברת. ישנה קבוצה במדינת ישראל, אליטיסטית, ברובה לבנה, שחשה עליונות. הם מרגישים שאנחנו, הצ‘חצ‘חים, גנבנו להם את המדינה בעשור האחרון. אני יכולה לשחק במגרש שלהם ולהיות המאמי הלאומית, אבל ערכית, עקרונית ומוסרית לא אעשה את זה“.

מאי נפקא

ודברים ברוח זו שמענו לאחרונה גם מחברת הכנסת מירי (“הטעות הכי גדולה שעשיתי היא שלא חזרתי לשם המשפחה שלי, סיבוני“) רגב, אשר “ב-22′-23′ [היא] מתכוונת להוביל את האליטה המזרחית“, ולא רק ממנה.

אז אני לא מתעלם מזיכרונות הילדות של עולי המזרח אשר ה“לבנים” לא נתנו להם הרגשת שוויון, וגם לא מנקה את הציבור ה“לבן” מכל אחריות לכך ש“פער הנחשלות” מימי פרוץ המדינה לא נסגר בקצב הראוי, אבל השאלה היא, כאמור, מה חלקם של המזרחיים עצמם בשימור הפער הזה.

ותודה מיוחדת לבנימין נתניהו על שהחניף לציבור המזרחי, אבל העצים את הבידול שלו ואת הניכור בינו לבין הציבור ה“לבן“. כן, גם מנחם בגין תרם לכך, אבל “בקטן“, ואם נעשה חשבון ארוך–טווח, נמצא שהליכוד הנהיג את המדינה ב-60% האחרונים של שנותיה, ונש/אלת השאלה עד כמה אפשר “לגרור” את חטאי מפא“י המשוקצת.

ראו גם את המזרחיים ברשימת הליכוד לכנסת, פלחו אותם לפי מספרם ומיקומם ברשימה, לפי איכותם בעיניכם, ושאלו את עצמכם גם מי ומה הביאו אותם למיקומם זה. תשוו אותם גם ל“לבנים” באותה הרשימה (תוכלו לערוך השוואה דומה גם ברשימות האחרות, ואני לא יודע מה תמצאו).

וזה מביא אותנו גם אל השאלה הבאה: מדוע הפרולטריון המזרחי, פרולטריון החלכאים והנדכאים, נדבק כל כך חזק אל חיקו של הקפיטליזם החזירי האשכנזי?

ומדוע הם מתייחסים למילה “סוציאליזם” כ”משהו גס”, כאשר דווקא הם צריכים להוקיר אותו יותר מאחרים?

כל השאלות האלה אינן בתחומי המקצועי.

לפעמים אני אכן מביע דיעה לגביהן, דיעות של אדם מן היישוב, אבל במקום הזה אני משאיר את הבמה למי שהנושא בתחום מומחיותם המקצועית: פסיכולוגים, סוציולוגים, למשל.

מילה לידידי מאיר עמור, פרופ’ לסוציולוגיה

מאיר, חשבתי עליך בעת כתיבתו של המאמר הזה, ובמיוחד עם כתיבתה של הפיסקה האחרונה בפרק הקודם.

חשבתי עליך, ולא הייתי מודע לכך שכמעט במקביל אתה כתבת פוסט שעוסק כמעט באותו התחום: אני כותב על 73 השנים שעברו, אתה כותב על 20 השנים הבאות.

אתה מציע “רפורמה של ייצוג [אשר] מבקשת לשנות את ייצוג היתר של אשכנזים באקדמיה, בבית המשפט, בפוליטיקה ובמוסדות התרבות של ישראל. […] להביא תוך 20 שנה לייצוג מהימן וקרוב של מזרחים וערבים מהאוכלוסיה הישראלית במוסדות המדינה הישראלית”.

באותה הנשימה אתה מציע גם רפורמות נוספות, שרוב מרכיביהן דווקא פועל לטובת הפרולטריון המזרחי הדפוק, אבל כאשר אתה נוגע ב“ראיה היסטורית של הקונקפליקט הישראלי עם [ה]ערבים“, וב“הפסקת השליטה והדיכוי של עם אחר“, אתה נתקל בסיסמאות–הרחוב הקצרות–וקליטות, כמו “עם אינו יכול להיחשב ככובש בארצו שלו“, “הפלשתינאים אינם עם” הוא “הפלשתינאים הם עם מומצא” (כאילו היהודים אינם עם מומצא, כאילו שיש בעולם עם שאינו “מומצא“).

והוא הדין גם ב“סדר יום סוציאל דמוקרטי“, שאתה מדבר עליו, כאשר הביביזם הפך את המילה “סוציאליזם” ל“משהו גס“, ואת הדמוקרטיה לתאומת–סיאם ל“שמאלנות/סמולנות/0000מולנות” – שלל מלים נרדפות שגם הן חלק מלקסיקון המילים הגסות של הביביזם.

על כך בונה הביביזם את הנצחת שלטונו: על הדמגוגיה, על ההפחדה, ועל שנאת הערבים.

וזה לא רק אצלנו.

קח, למשל, את ארה“ב: לפי הסקרים, 70 – 80 מהציבור האמריקאי תומכים באג’נדה הסוציאלית של הנשיא ג’ו ביידן, אבל כשזה מגיע לבחירות, החלוקה שמאל–ימין די מאוזנת, בזכות ההפחדה והדמגוגיה של דונאלד טראמפ, אשר גורף קולות למרות שההיסטוריונים של הנשיאות האמריקנית מדרגים אותו באחד משלושת המקומות הנמוכים בין נשיאי ארה“ב – אם לא בנמוך שבהם.

ובחזרה אלינו: בעוד 20 שנה בנימין נתניהו יהיה בן 92, מירי רגב – 76, דיסטל אטבריאן – 70, דודי אמסלם – 81, אמיר אוחנה – 65, מאי גולן – 55, ואני ציינתי כאן, כדגימת–אקראי, רק את הביביסטים שהכי מפחידים אותי כממשיכי דרכו של נתניהו, בלי להביא בחשבון חוטרים חדשים שעלולים לצוץ מגזע הגזענות הזה.

והשאלה היא איך יוצאים מזה.

האם אנחנו זקוקים ליום–כיפור 2.0, למטח של 500 פצצות איראניות קונבנציונליות על תל אביב, חיפה, באר שבע ועוד, יחד עם 2000 טילי חיזבאללה וחמאס במקומות רבים בארץ – הכל ביום אחד – כדי שהציבור הביביסטי יבין שהוא נהה אחרי נביא–שקר שהצטייר בעינו כ“מר ביטחון“, והתגלה כגולדה מאיר 2.0?

זהו. אני גמרתי להשתפך ועכשיו תורך, מאיר, כסוציולוג מקצועי, לענות על השאלה איך יוצאים מזה.

על האפלייה המתקנת

כמובטח לעיל, אני מתייחס לנושא הזה, בקצה המזלג.

לא אחת אנחנו שומעים הצהרות כגון “אנחנו בעד ייצוג שווה למזרחיים, לאתיופים, לערבים המוסלמים, לערבים הנוצרים, לדרוזים, לצ’רקסים, וכו’, ובלבד שלא תיפגע האיכות“.

והשאלה היא מה משמעות הדבר: אם איכותם של המזרחיים, האתיופים, הערבים המוסלמים, הערבים הנוצרים, הדרוזים, הצ’רקסים וכו’, היא כאיכותם של ה”לבנים”, לשם מה יש צורך בהוספת ה“בלבד“, ואם איכותם אכן נופלת מזו של ה”לבנים”, איך אפשר לתת להם ייצוג שווה בלי לפגוע באיכות?

התשובה שלי: אם האיכות של מועמד מזרחי, אתיופי, ערבי מוסלמי, ערבים נוצרי, דרוזי, צ’רקסי וכו’ לתפקיד מסויים לא נופלת מאיכותו של מועמד אשכנזי – אין בעייה.

מאידך אם למועמד האשכנזי יש 90% מהכישורים של המודל האידיאלי, ולמועמד מהקבוצה “טעונת האפלייה המתקנת” יש רק 89% מהאידיאל – אני בהחלט אעדיף אותו, מתוך הנחה שהוא “יגדל עם התפקיד“.

עכשיו תשאלו: מה אם למועמד השני יש רק 88, 87, … וכו’ אחוזים מהאידיאל, עד כמה נרד בעניין הזה?

תשובתי: ברור שיש נקודת–גבול, אבל קודם נסכים על העיקרון, אחר כך ניכנס לפרטים.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

פורסם ב- מימשל מדינת ישראל _ בעריכת ליאורה כהן, פוליטיקה זה לא משהו גס_בעריכת בועז מושקוביץ ז"ל ותוייג אפלייה עדתית, בנימין נתניהו, גולדה מאיר, יום כיפור, מאי גולן, מזרחיים-אשכנזיים, מירי רגב, מנחם בגין, פערים עדתיים, צ'חצ'חים, קפיטליזם-סוציאליזם

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל