הרש“פ מכירה במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי; ההכרה בתוקף עם חתימתו של הסכם זה.
ישראל מכירה בזכותו של העם הפלשתיני להגדרה עצמית; ההכרה בתוקף עם חתימתו של הסכם זה.
עם חתימתו של הסכם זה הרש“פ תפסיק את החינוך לשנאת ישראל בכל מוסדות החינוך, ותקיים תכנית לימודים המשבחת את השלום בין העמים.
הרש“פ תדביר את כל פעולות הטרור נגד ישראל ואזרחיה, הן באזור והן ברחבי העולם.
ישראל תתרום לרש“פ מיליארד ש“ח בשנה לבניית שיכוני–קבע למשפחות הפליטים, וחצי מילארד ש“ח בשנה ליצירת תעסוקה לתושבי האזור מחוץ לישראל.
כל בית–אב שיקבל שיכון כאמור יימחק ממצבת הפליטים; סירוב לקבל שיכון כאמור ייחשב כקבלתו.
ישראל תהיה אחראית לביטחון האזור, למעט שיטור פנימי בשטחי A, B ורצועת עזה.
ישראל תרכוש את אמצעי הלחימה המוחזקים בידיים פרטיות, במחיר שהיא פי חמש משווים, וכן את אמצעי הלחימה שבידי הרש”פ, למעט אקדחים לשימוש המשטרה.
כל אקדח שיישאר בידי הרש“פ יעבור זיהוי בליסטי, והמחזיק בו יישא באחריות אישית לכל קליע היוצא מקנהו.
הרש“פ תפסיק לשלם קיצבאות לטרוריסטים ולמשפחותיהם.
בתום עשר שנים מחתימתו של הסכם זה יפנו ישראל ואש“פ במשותף למוסדות האו“ם, להכרה ברש“פ כמדינתו של העם הפלשתיני, בתחום שבין הקו הירוק לבין נהר הירדן, לרבות רצועת עזה ולמעט שטחי C.
בירתה של מדינת העם הפלשתיני תהיה מזרח ירושלים.
על הסכם זה יחולו הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל“ג-1973 וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל“א-1970.

מה קרה בשטח?

גם ישראל וגם הפלשתינאים כיבדו את ההסכם.

מדינת ישראל העבירה לפלשתינאים, מדי חודש בחדשות 1/12 מהתשלומים השנתיים, האבטלה בשטחים ירדה משמעותית, הבנייה והאיכלוס התנהלו בקצב מואץ.

הטרור נפסק כמעט לחלוטין, מי שנתפס במעשי טרור, בניסיונות טרור או בפעילות הכנה לטרור נעצר מיד והועמד לדין. נאשמים רבים נדונו לעונשי מאסר ממושכים, ואחדים גם נידונו למוות ואף הוצאו להורג.

מערכת החינוך הפלשתינאית החליפה שבב, השפה העברית הייתה לחלק מלימודי הליבה, התלמידים החלו לשיר שירים עבריים, בימי העצמאות רחובות הערים לבשו חג, דגלי פלסטין וישראל קישטו את הרחובות והכיכרות, ושיירות–שיירות של משאיות העבירו לשטחי הרשות מכולות רבות מלאות פטישי פלאסטיק.

מדינת ישראל והרש“פ החליפו שגרירים, עד ש…

אחרי למעלה משנה מדינת ישראל החליטה לסגת מההסכם, ולהפסיק את העברת הכספים לרש“פ.

האם הפלשתינאים הפרו את ההסכם? לא, ענתה שרת המשפטים. זה פשוט היה הסכם רע. הסכם גרוע במיוחד. אנחנו נגד מדינה פלשתינאית, שלא לדבר על בירה פלשתינאית בירושלים, אפילו שזה יהיה רק במזרח העיר.

הפלשתינאים לא הגיבו בשתיקה.

ראשית, הם פנו לבית הדין הבינלאומי בהאג, ולמוסדות האו“ם בניו יורק.

שנית, הם איימו לשחרר את אסירי הטרור ולחדש את פעולות הטרור ואת הקצבאות לטרוריסטים ומשפחותיהם, ולחדש את החינוך לשנאת ישראל.

מדינת ישראל איימה במבצע צבאי נגד הרש“פ, בשתי החזיתות, אם הפלשתינאים לא יחזרו לשולחן המו“מ, ללא תנאים מוקדמים.

אני מקבל טלפון ממשרד המשפטים בירושלים, לפגישה עם השרה והיועץ המשפטי לממשלה, וכשמקבלים הזמנה כזאת, לא מסרבים.

שמחה, הם אומרים לי, אנחנו יודעים שאתה א–פוליטי, אבל יש לך תדמית של סמולן, ולנו זה חשוב, כי אם יורם שפטל ייצג אותנו, זה יוציא לנו שם רע בעולם, ואילו עליך איש לא יוכל לומר את זה. אנחנו גם יודעים שהאגו המקצועי שלך נפוח עד כדי כך שלא תרצה להפסיד את הקייס, שיביא לך הכרה בין לאומית.

טוב, אני אומר להם, ושואל אם הפלשתינאים הפרו את ההסכם.

לא, עונה שרת המשפטים. זה פשוט היה הסכם רע. הסכם גרוע במיוחד. אנחנו נגד מדינה פלשתינאית, שלא לדבר על בירה פלשתינאית בירושלים, אפילו שזה יהיה רק במזרח העיר.

ומה עם סע’ 14(ד) לחוק תשל“ג, לפיו טעות בכדאיות העסקה אינה יוצרת עילה לביטול חוזה, אני שואל, ומוסיף: לפני שסוגרים חוזה אפשר לעשות שופינג כמה שרוצים, אבל אחרי שחותמים אי אפשר לומר רגע–רגע, גילינו שזה לא כדאי לנו.

שמחה, אנחנו סומכים עליך שכבר תמצא משהו. מי שיכול לזכות נאשם במהירות 200 קמ“ש בדרך עירונית, עם צילום שעליו נאמר “עם הצילום אי אפשר להתווכח“, וכל זה בלי להביא ראיות הגנה – אנחנו סומכים עליו במלוא מאת האחוזים.

טוב, אני אומר להם, נניח שאני מוצא עילת–ביטול, אבל סע’ 21 לחוק אומר כי “משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה הייתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויו של מה שקיבל.

אנחנו, אני מבהיר, נתנו להם כסף, הם נתנו לנו הכרה במדינה כמדינתו של העם היהודי, הפסיקו את הטרור, חינכו את ילדיהם לאהבת ישראל והעם היהודי. לגבי הכסף – מאיפה יש להם להחזיר? האם יחזירו למחנות הפליטים את התושבים שהועברו לשיכוני–הקבע, ינסרו את הבתים, וישלחו אותם אלינו? ואיך “נתמחר” את מה שהם נתנו לנו, כאשר מדובר בתמורה מדינית, אשר לא תסולא בפז, ואי אפשר להשיבה?

עונה לי היוהמ“ש: אני לא יודע, צריך לשאול את שר האוצר.

טוב, אני אומר להם. אני לא רוצה רוצה את הכסף שלכם, לא רוצה הכרה בינלאומית, לא רוצה כלום. לכו אל אילן בומבך, הוא לבטח יאהב את זה, במיוחד אם תדחפו לו את כל פנקסי–הצ’קים שלכם.

טוב, שמחה, הם אומרים לי, ואני מתעורר מחלומי, שטוף זיעה קרה.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

פורסם ב- משרד המשפטים, מימשל מדינת ישראל _ בעריכת ליאורה כהן, למשפטן ותוייג היועץ המשפטי לממשלה, חוקי החוזים, ישראל פלסטין, שר המשפטים

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל