עוד על שיטת הבחירות שלי – בעקבות הבחירות לכנסת ה-21

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/55662

גירסה מעודכנת לרעיון ישן שלי, באשר לשיטת הבחירות לכנסת. רעיון אשר, ככל הנראה, לא נבדק מעולם. רעיון מנוגד לאינטרסים של החזקים, אשר מכוח היותם חזקים הם קובעים כללי–משחק אשר ינציחו את כוחם, אבל אם הוא היה ממומש בישראל, הפארסה של הבחירות–אחרי-בחירות לא הייתה מתרחשת.

השיטה הנוכחית עולה הרבה מאוד כסף, ונותנת מעט מאוד פלפל. אני מציע את ההיפך.

שמחה ניר, עו“ד

בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

שיטת הבחירות שלי

הרשו לי לחזור ולהציג רעיון חדש באשר לשיטת הבחירות לכנסת. רעיון אשר, ככל הנראה, לא נבדק מעולם – לא בישראל ולא בעמים. הוא לא נבדק מעולם, כי הוא מנוגד לאינטרסים של החזקים, אשר מכוח היותם חזקים הם קובעים כללי–משחק אשר ינציחו את כוחם.

הרעיון הזה מבוסס על כך שיש מספר רב יחסית של מפלגות בנות 10 עד 25 מנדטים, כאשר אף מפלגה אינה יכולה “לסחוט” מעבר לכוחה האלקטורלי, ויחד עם זאת ישנן מפלגות קטנות, שהן “פלפל הדמוקרטיה”, ואין להן כל כוח סחיטה.

לשיטתי, כל הפיצולים נעשים לפני הבחירות, כך שהבוחר מיטיב לדעת בעד מי ובעד מה הוא מצביע, ולא ייווצר מצב בו, למשל, מצביע הליכוד לא יודע אם הקול ה”שולי” שלו יכניס את המנדט ה-28 או ה-29, ואם זה יהיה איש מחנה ביבי, או איש מחנה גדעון סער.

איך יוצרים כנסת כזאת? ע”י הגבלות המימון: מימון התחלתי נדיב, מימון פחות עד לחה”כ ה-20 (או 15, או 25, לפי מה שייקבע), ומעל לכך – אפס מימון. היום, להבדיל, ככל שהמועמד “שולי” יותר, נחות יותר, מפלגתו משקיעה יותר בהכנסתו לכנסת.

מבחינתי הרעיון הזה הוא לגמרי לא חדש. שלחתי אותו לעיתוני-הנייר, עוד בשנות השמונים של המאה שעברה, לפני מעלה משלושים שנה – ולא קיבלתי שום תגובה.

משהגיע האינטרנט למקומותינו, פרסמתי אותו גם בהאתר של קימקא הישן (https://www.quimka.com/misc/new_election_sys.htm) ומחדש גם באתר הזה, לפני כמעט 14 שנים.

הגיע הזמן לרענן את הנושא, במיוחד לאור לקחי הבחירות לכנסת ה-21, שהסתכמו בכישלונו של בעל הניצחון ה”מזהיר” להרכיב את הממשלה, ולאור הסיכוי הלא-מבוטל שהכישלון הזה יחזור על עצמו שוב, במועד ב’, התשע”ט-2019.

אין לי צל-צילו של ספק שאם הבחירות במועד א’, שהוקדמו מנובמבר 2019 לאפריל 2019, היו מתנהלות לשיטתי, היה ניתן להרכיב ממשלה, ואם ביבי נתניהו לא היה מצליח, הרכבת הממשלה הייתה מוטלת על ח”כ אחר, וביבי לא היה מצליח לחולל בחירות חדשות, כחודש לאחר כינוסה של הכנסת ה-21.

בפתח הדברים – שתי הערות

האחת – במחלוקת בין שיטת הבחירות האזורית-רובנית לבין זו הארצית-יחסית אני בעד האחרונה. שיטת הבחירות האזוריות היא שיטה רעה, אשר מציבה בנבחרת הלאומית כוחות מקומיים, וחוסמת את הדרך בפני כוחות חדשים – פלפל הדמוקרטיה – אשר מטבעם הם מתחילים כשהם קטנים. השיטה אותה אני מציע מורכבת על השיטה הארצית, ואולי השכלול שלי יניע גם את המתנגדים לתמוך בה, אבל מי שנשאר דבק בשיטה האזורית-רובנית – הוא פטור מלהתייחס לשיטתי, כי היא, כאמור, מיועדת רק לשכלל את השיטה הארצית-יחסית, והמחלוקת שבין שיטות-האב עצמן מקומה יכירנה, “אבל לא בבציפרנו”.

השנייה – לעניין הרכבתן של רשימות המועמדים של המפלגות, ישנה בעייה במחלוקת שבין הבחירה על ידי מרכזי המפלגות לבין הבחירה על ידי כלל חברי המפלגה (“פריימריז”). השיטה הראשונה נותנת כוח בידי העסקנים המקומיים, וזה לא טוב, ואילו השיטה השנייה מביאה לכך שאחרון הבוחרים צריך לבחור בין המועמדים המובילים בראשות המפלגה – דבר שאין לו כלים לעשותו.

משל למה הדבר דומה? טוראי בצבא יכול לדעת מי ממפקדי הכיתות במחלקה שלו טוב יותר עבורו, פחות מזה לגבי מפקדי המחלקות בפלוגה, פחות מזה לגבי המ”פים בגדוד, או לגבי המג”דים בחטיבה, וכן הלאה. אילו כלים יש לו, לטוראי, לדעת מי מאלופי המטכ”ל מתאים יותר להיות הרמטכ”ל?

במחלוקת שבין שתי השיטות להרכבת הרשימה אני רואה ברע-במיעוטו את החזרה לשיטת הוועדות המסדרות. מי היה מאמין שנתגעגע למפא”י המשוקצת?

בשיטת הוועדה המסדרת ישנן שתי אפשרויות: האחת – שהועדה תבחר את ה”כוורת” הטובה ביותר, מתוך הנחה שהציבור לא לגמרי טיפש, והשנייה – שראש המפלגה הוא גם הוועדה המסדרת, והוא ידאג לרשימה של אומרי-הן כנועים. מפלגות שהלכו בדרך הזאת לא האריכו ימים (ע”ע צומת, למשל) לעומת מפלגות שהלכו בדרך הראשונה (ע”ע מפא”י). גם מפא”י, בגלגולי-ההמשך שלה, קרסה לבסוף, לא בגלל הוועדות המסדרות, ואולי דווקא בגלל זניחתן: ראו איך אחד מענקי המפלגה בכל הזמנים – אבא אבן ז”ל – לא הצליח לתפוס מקום אפילו בעשיריה השנייה של מועמדי מפלגתו לכנסת, ואילו אחד מהבולטים במנהיגי דור ההמשך – מוטה גור ז”ל – בקושי תפס מקום על גבול המקומות הריאליים (הוער לי על ידי חבר כי אלה אינן דוגמאות טובות, משום שהשניים קיבלו, לטעמו, “הרבה מעבר למגיע להם לפי יכולתם”, אבל זה עניין של השקפה, ואני מדבר על איכות המועמדים באספקלריא של חבר אותה המפלגה אשר אין לו עניין ב”דילים” השונים, ולא על המשקיף אשר מחוץ למפלגה).

ואכן, בהרכבת הרשימות לבחירות לכנסת ה-22 כמעט ולא נותר זכר לפריימריז ולשאר הסממנים של הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית:

בחודשים האחרונים המערכת הפוליטית הישראלית ויתרה לגמרי על תהליכים דמוקרטיים פנימיים במפלגות וחזרה לימי הוועדה המסדרת. בכחול לבן, “ישראל דמוקרטית” של ברק, יהדות התורה, הימין המאוחד (בית יהודי, ימין חדש, איחוד לאומי), ש”ס – המועמדים לא יודעים באיזה מקום ישובצו עד להחלטת ראשי המפלגות. גם בליכוד והעבודה לא נותר הרבה מן הדמוקרטיה הפנימית. בליכוד, מי שמעז להמרות את פה נתניהו, מובל אל הגרדום. בעבודה עשו השבוע בדיחה מוחלטת מן הפריימריז ותוצאותיהן, ויו”ר המפלגה עמיר פרץ שיבץ אנשים לפי החלטתו הפרטית. במרצ וחד”ש נותרו סימנים של דמוקרטיה פנימית, אך הם דוללו באמצעות הבריתות החדשות. בקרב 120 חברי הכנסת הבאה, רק מעטים יוכלו להתגאות בכך שנבחרו לתפקיד על ידי ציבור תומכים ולא משום שמצאו חן בעיני בעיני יו”ר מפלגה.

וכעת לגופה של הצעתי

השיטה הקיימת מקדשת את המפלגות הגדולות, ופוסלת את המפלגות הקטנטנות, בנות מנדט אחד, שניים או שלושה. וכל כך למה? משום שבנסיבות מסויימות הן מהוות לשון-מאזניים אשר יכולה “לסחוט” יתרונות הרבה מעבר לכוחה האלקטוראלי.

אבל ככל שהמפלגה גדולה יותר, כן רב הסיכוי שיתקיים בה הפסוק וישמן ישורון, וגו’, ואילו מפלגה קטנה אמורה להשתדל להיות טובה יותר, על מנת שתהיה גדולה יותר כשהיא תהיה גדולה. יתירה מזאת: מי שבוחר במפלגה אשר סיכוייה הם מנדט אחד, שניים או שלושה, יודע, פחות או יותר, מיהו הח”כ ה”שולי” אשר עשוי להיכנס לכנסת בזכות קולו, ואילו מי שבוחר במפלגה שסיכוייה הם סביב ה-30 – 40 מנדטים, הוא לא יידע אם קולו יכניס לכנסת את המועמד ה-28 או ה-42, ובכל מקרה – אלה יהיו יושבי המושבים האחוריים, פחותי-האיכות.

בשיטה הקיימת, מפלגה קטנה – אפילו קטנטונת – היא, כאמור, “פלפל הדמוקרטיה” כאשר היא באופוזיציה, אבל היא ארס (וגם הרס) הדמוקרטיה, כאשר היא מצליחה, בזכות היותה לשון-מאזניים, לנגוס ממנעמי השלטון למעלה מכוחה האלקטוראלי (ע”ע מיצובישי).

מהסיבה הזאת אני מציע שיטה אשר מאפשרת ליצור ממשלה יציבה גם בלי רסיסי המפלגות (ולהשאיר אותן למלא באופוזיציה את תפקיד “פלפל הדמוקרטיה”), אבל אם בכל זאת יש צורך בחצי תריסר קולות כדי לייצב את הקואליציה, עשרים סיעות–היחיד תעמודנה בתור כדי לקבל עצם יבשה, פה ושם, בתמורה לתמיכה בממשלה.

כמה עולה להכניס ח”כ לכנסת, ומה מקבלים כך?

ניקח את הליכוד, למשל: בנימין נתניהו, כראש הרשימה, היה נכנס לכנסת גם עם תקציב-אפס, וכן היה עובר גם המנדט השני, השלישי, וכן הלאה. אפשר להניח בוודאות כמעט-מוחלטת כי 15 – 20 המנדטים הראשונים של הליכוד – כמחצית המנדטים שקיבלה אותה הרשימה בבחירות האחרונות – היו גם הם נכנסים לכנסת עם תקציב-אפס, או כמעט-אפס.

הקושי מתחיל כאשר רוצים להשיג יותר מאשר הבטוח: 21 מנדטים, 30, 40, 41 וכן הלאה. ברור שהמנדטים ה”אחרונים” – יושבי “הספסלים האחוריים”, הח”כים הנחותים יותר – הם גם החשובים יותר, כי הם קובעים מי תהייה המפלגה ה”מנצחת”, וגם הקשים יותר להשגה, ולא יפתיע אותי אם מחקר מדעי יגלה כי כל מנדט כרוך בהשקעה כמו כל המנדטים שלפניו.

והמסקנה: ככל שחבר–הכנסת נחות יותר, שולי יותר, ההשקעה בהכנסתו לכנסת רבה יותר!

מכל אלה לגמרי לא ברור על מה מסתמכת האגדה לפיה מפלגות גדולות הן “טובות לדמוקרטיה”, ואילו מפלגות קטנות הן “רעות לדמוקרטיה”. גם תארי-הגנאי המוצמדים למפלגות הקטנות (“רסיסי מפלגות”, “מפלגות קיקיוניות”) אינם משנים את האמת, ואינם מטריפים את הכשר.

הביטוי “קיקיוני”, אגב, משמעותו “בן-חלוף”, וכו’, אבל כאשר מפלגה חדשה נכנסת לתמונה אנחנו עדיין לא יכולים לדעת מתי היא “תחלוף” – אם בכלל – ואם היא אכן חולפת, אין זה בהכרח אומר שהיא הייתה “קיקיונית”. ייתכן מאוד שהלווייתנים טרפוה, ולעולם לא נדע אם היה זה קיקיון בערוב ימיו, או עץ אלון בראשית ינקותו.

כיצד הלווייתנים מנציחים את כוחם?

יש לכך כמה דרכים.

הדרך האחת היא על ידי חלוקה כוחנית של עוגת-המימון. טעם קיומו של ההליך הדמוקרטי הוא שבתום הקדנציה חוזרת כל המערכת הפוליטית אל הבוחר, וכולם חוזרים אל נקודת-הזינוק ומתחילים מנקודת-האפס.

אבל בפועל מספר המנדטים שקיבלה כל מפלגה קובע גם את מימון-הבחירות שלה לבחירות הבאות, כך שהמפלגות החזקות זוכות, א-פריורי, ליתרון על פני החלשות.

והרשו נא לי לשאול את השאלה הוולגארית: למה–מה–קרה? האם האידיאולוגיה של הליכוד קשה-למכירה מאשר האידיאולוגיה של בל”ד? והאם האידיאולוגיה של כחול-לבן קשה-למכירה מאשר האידיאולוגיה של הבית היהודי?!

לדעתי דווקא האידיאולוגיות של המפלגות הקטנות מכירתן קשה יותר, משום שהגדולות חיות על סיסמאות “כלליות” השוות-לכל-נפש – ומכאן כוחן! – ואילו לקטנות אין ברירה, אלא להיבנות מתעמולה ממוקדת יותר, אבל אני מוכן לתת לכל המפלגות, גדולות וקטנות, את אותה עמדת-זינוק שוויונית – משהו כמו בלוחות המודעות בבסיסי צה”ל, לקראת הבחירות (ועובדה היא שלמרות השוויון, התוצאות בצבא דומות מאוד לתוצאות ב”אזרחות”).

דרך נוספת בה נוגסות המפלגות הגדולות בכוחן של הקטנות היא על ידי אחוז–החסימה ועל ידי חוק באדר–עופר, והדברים ידועים. עד כמה גדול העוול שנגרם למפלגות הקטנות רואים כאשר מפלגה אשר קיבלה קולות עבור ארבעה מנדטים ולא עברה את אחוז החסימה הנוכחי (3.25) מפסידה את כולם לטובת מפלגות גדולות אשר תקבלנה תוספת מנדטים: מהראשונה נגזלו 100% מכוחה, על מנת להגדיל את כוחן של האחרות ב-2, 3, 5 אחוז ויותר – ואם זה אינו גזל כבשת–הרש, לא ידעתי גזל כזה מהו.

הטענה ה”ניצחת” נגד

הטענה ה”ניצחת” נגד המפלגות הקטנות היא כוח ה”סחטנות” שלהן – וזה נכון. זה נכון כאשר 2 מפלגות קיבלו 59 מנדטים כל אחת, ושתי מפלגות אחרות קיבלו מנדט אחד כל אחת. במקרה הזה 2 חברי-כנסת יכולים להטות את הכף ולקבוע מי תהיה המפלגה השלטת. זה אכן לא בסדר, אם כי אפילו ל”לא-בסדר” הזה ניתן למצוא הצדקה כלשהי: אם שתי הגדולות קיבלו מספר מנדטים זהה, סימן שהבוחר לא ראה הבדל כלשהו ביניהן, והוא החליט לתת קצת כוח לבעלי הפלפל, על מנת להכריח את הגדולות להיות טובות יותר, ולחזר אחרי המיעוט שהדמוקרטיה האמיתית נבחנת בראש-ובראשונה בשמירה על זכויותיו.

מעבר לכך, כמו שראינו במוצאי הבחירות לכנסת ה-21, בה ה”סחטנות” הייתה מצד מפלגה בת 5 מנדטים (ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן), וכפי שנראה גם במוצאי הבחירות לכנסת ה-22, שאז ה”סחטנות” תהיה מצידה של אותה המפלגה, אבל רחוקה עוד יותר מהמודל ה”רסיסי” (צפי לישראל ביתנו, נכון לראשית אוגוסט, 2019: 9 – 12 מנדטים).

בוודאי שהשיטה הזאת, למרות הכוח המופלג שהיא נותנת בידי המיעוט, טובה מהשיטה האזורית-רובנית, בה the winner takes all, דבר שמשמעותו היא שמי שמקבל 50.1% מהקולות מקבל את כל המנדטים, ומי שמקבל 49.9% מהקולות לא מקבל ולא כלום (ואני לא רוצה להיכנס לדוגמאות הידועות בהן מפלגה שקיבלה פחות קולות מקבלת את כל השלטון).

המודל שלי

לפני שניגש אל ה”איך”, אציג את המודל האידיאלי, בעיני. את המטרה אשר למענה אני מציע את מה שאביא בהמשך.

המודל האידיאלי שלי הוא 4 מפלגות (נקרא להן א’ עד ד’, מימין לשמאל, או להיפך) בנות כ-25 מנדטים כל אחת, בממוצע, 5 מפלגות (א’ עד ה’) בנות כ-20 מנדטים כל אחת בממוצע, או 6 – 7 מפלגות בנות כ-15 מנדטים כל אחת, בממוצע, כאשר מימינן, משמאלן וביניהן “מתרוצצות” סיעות קטנות, בגדלים שונים החל ממנדט אחד, המונות יחדיו כ–15 – 25 מנדטים – וביחד, כמובן, 120 חברי-כנסת.

האפשרויות להקים קואליציה

ועכשיו בואו נבדוק את האפשרויות להקים קואליציה סבירה לפי שתי הקונסטלציות:

קונסטלציה א’ – 4 מפלגות בנות 25 מנדטים, בממוצע + מפלגות קטנות, בנות מנדט אחד או יותר, המונות יחד 20 מנדטים – ביחד 120 מנדטים;

קונסטלציה ב’ – 5 מפלגות בנות 20 מנדטים, בממוצע + מפלגות קטנות, בנות מנדט אחד או יותר, המונות יחד 20 מנדטים – ביחד 120 מנדטים;

קונסטלציה ג’ – 6 או 7 מפלגות בנות 15 מנדטים, בממוצע + מפלגות קטנות, בנות מנדט אחד או יותר, המשלימות יחד את 120 המנדטים;

קונסטלציה א’ מאפשרת לנו קואליציית א+ב+ג – ביחד 75 מנדטים, או קואליצית ב+ג+ד – גם כן 75 מנדטים – שתיהן סבירות, בהתחשב בכך שהן מורכבות ממפלגות הקרובות, יחסית, זו לזו, להבדיל, למשל, מקואליצית א+ב+ד, א+ג+ד, שהיא כמעט בלתי אפשרית, אלא במשטר אופורטוניסטי, בו הדבקות בכיסא ובמנעמי השלטון גוברים על הערכים (וגם זה לא בטוח).

אכן, גם בקונסטלציה כזאת יש לכל מפלגה יכולת-מיקוח מסויימת, אולם במקרה כזה תמיד קיימת החלופה לפנות אל הקטנות אשר בין כל שתי מפלגות סמוכות או מצדדיהן, ולגייס תמיכה של 11 ח”כים או יותר לקואליציה שבמרכזה שתיים מהמפלגות ה”גדולות”.

כעת כבר יש לנו שלוש אפשרויות נוספות: א+ב+קטנות, ב+ג+קטנות, ג+ד+קטנות – ובסה”כ – 5 אפשרויות סבירות להרכיב קואליציה סבירה.

הוסיפו את האופציות האופורטוניסטיות,עם או בלי המפלגות הקטנות, ויש לנו עוד 5 אפשרויות אופרטוניסטיות – לא נעים, אבל כמעט שהינו בסרט הזה אחרי הבחירות האחרונות (ולא בטוח שבפעם הראשונה), כאשר ביבי נתניהו חיזר אחרי עמיר פרץ, במטרה לשמור על מלכות בנימין הראשון.

בסך הכל, עשר אפשרויות:

קונסטלציה ב’, לעומתה, כבר נותנת לנו עוד יותר אפשרויות: קואליציית א+ב+ג+ד או קואליציית ב+ג+ד+ה – כל אחת מהן בת 80 מנדטים, כאשר בצידן קיימות עוד 3 אפשרויות של צירופי 3 מפלגות קרובות (60 מנדטים יחד), יחד עם ח”כ אחד או יותר מתוך 20 הח”כים של המפלגות הקטנות – גם כן 5 אפשרויות – כולן סבירות, ומי שרוצה לקבל תמורה העולה על כוחו הפרלמנטארי – שלא יעשה טובות, נסתדר בלעדיו.

בדומה לאפשרויות שבקונסטלציה א’, גם בקונסטלציה כזאת ישנן האופציות האופורטוניסטיות – עוד 9 אפשרויות (מקווה שלא טעיתי בצירופים…), ובסך הכל 14 אפשרויות:

רוצים גם קונסטלציה ג’? אני נתתי את הרעיון, תעשו בעצמכם את החישובים.

אכן, לפי ההיגיון הזה אפשר להמשיך עד ל-120 מפלגות, עם מנדט אחד לכל אחת מהן… בהחלט, התגלמות הדמוקרטיה במיטבה, אלא שזה לא ריאלי, ואין טעם לבדוק את היתרונות והחסרונות של הקונסטלציה הזאת. מה שכן אפשר לומר על האד-אבסורדום הזה הוא שלאף מנדט אין כוח-מיקוח עדיף על חברו, לאף אחד אין מספיק כוח כדי לדרוש כסא בממשלה, ומי שירכיב את הממשלה יהיה חופשי לבחור את השרים הטובים ביותר – מקרב הנבחרים או מבין אחרים, כך שהאפשרות הלא-ריאלית הזאת כלל אינה מפחידה אותי.

איך יוצרים כנסת כזאת?

בשינוי עקרונות מימון המפלגות: מתחילים במימון–בחירות בסיס שווה לכל אחת מהמפלגות, נניח עשר, עשרים או מאה יחידות-מימון, תלוי בגודל יחידת-המימון. ממשיכים ביחידת–מימון אחת לכל ח”כ נבחר, החל מהח”כ השני ועד לח”כ ה-20, ומעבר לכך לא מקבלים ולא כלום.

לגבי המנדטים מהשני ועד ה-20, אפשר גם מימון בסדר-גודל עולה (נניח מיחידת-מימון אחת ועד 19, בעלייה ליניארית או אחרת), ואפשר גם אותו הדבר, אבל בסדר-גודל יורד, ולמעשה אפשר לחשוב על כל מיני חלוקות אחרות, פרוגרסיביות או רגרסיביות, אבל החשוב-מכל הוא שמעל לתקרה מסויימת (נתתי 20, אבל, עקרונית, אפשר לחשוב גם על 15, 25 ועוד) לא יהיה שום מימון.

אפשר כך:

מימון בסיסי – 100 יחידות מימון, עבור הח”כ השני – 19 יחידות, עבור השלישי – 18, וכן הלאה, עד הח”כ ה-20, שמקבל יחידה אחת (מימון רגרסיבי), ואפשר גם כך:

מימון בסיסי – 100 יחידות מימון, עבור הח”כ השני – יחידה אחת, עבור השלישי – 2 יחידות, וכן הלאה, עד הח”כ ה-20, שמקבל 19 יחידות מימון (מימון פרוגרסיבי).

כך או כך, אותה התוצאה: מפלגה גדולה אשר תרצה להפיק את מירב המימון לא תהיה לה הברירה, אלא להתפצל.

כך, למשל, הליכוד יתפצל לשתי מפלגות (נניח ליכוד א’ בראשות בנימין נתניהו וליכוד ב’ בראשות גדעון סער) – במאמר המקורי אמרתי “נניח ליכוד א’ בראשות בנימין נתניהו וליכוד ב’ (“המורדים”) בראשות עוזי לנדאו“, כאשר פרישתו של שרון מהליכוד, והקמתה של קדימה, היו אירוע “הזוי”, פרי הדמיון החולני – או אפילו יותר (תלוי בשיטת המימון של המנדטים ה”נוספים”), והתוצאה תהיה שהבוחר העומד מאחורי הפרגוד ייטיב לדעת אם בקולו ה”שולי” הוא בוחר את הח”כ השולי של מחנה נתניהו (נניח מקום 20 או 25, לפי השיטה הקיימת ולפי הסקרים, במידה והוא מאמין בהם), או את הח”כ השולי של מחנה סער (נניח מקום 15 או 20, לפי השיטה הקיימת ולפי הסקרים), ולא מהמר על התוצאה שבין המקום ה-35 לבין המקום ה-36, הימור מאוד לא בטוח – אולי משהו כמו אורן חזן, כנראה הח”כ הנלעג ביותר שהיה בכנסת מאז פרוץ המדינה.

תוצאה נוספת: לא מן הנמנע שהמפלגות הגדולות, לצורך ניצול מרבי של המימון, לא רק תפצלנה, אלא גם תטפחנה לצידן מפלגות-אחיות קטנות, בדומה לרשימות הערביות שהקימה מפא”י ההיסטורית (כ”א ו-כ”נ, אם זכרוני אינו מטעני).

הערה בקשר למימון המפלגות הקטנות: בבחירות לכנסת ה-21 התמודדו 40 מפלגות: 11 עברו את החסימה, 3 לא עברו, אבל היו נכנסות לכנסת אם היו מבטלים את אחוז החסימה (כהצעתי), או אפילו היו מחזירים אותו לרמת ה-1% (כפי שהיה כאשר הוא נקבע לראשונה), ואילו 26 מפלגות לא ראו את המנדט שלהן, אפילו בחלום (הגדולה שבהן קיבלה 4618 קולות, 0.11% מכלל הקולות הכשרים – בקושי שמינית המנדט.

לפי ההצעה שלי, כל מפלגה תקבל מימון “בסיסי” מסויים, למען השיוויון, אבל אין שום היגיון לתת את המימון הזה למפלגה שרצה “בשביל הספורט”, ובידיעה שאפילו לא תריח את המנדט שלה. יתרה מזאת – אם המדינה תיתן מימון התחלתי לכל החפץ, לא נקבל 26 מפלגות חסרות-סיכוי, אלא 260, ואולי אפילו 2600 מפלגות כאלה.

כדי למנוע מצב כזה, הייתי מציע להחזיר את הדרישה לחתימות תמיכה. בעבר מפלגה שרצתה להתמודד בבחירות הייתה צריכה להביא חתימות תמיכה (ככל הזכור לי, משהו בתחום החמש-ספרתי), אבל כיום כל מפלגה רשומה יכולה להתמודד, וכדי לרשום מפלגה די במאה (100) חתימות. דרישה לחתימות–תמיכה כדי רבע מנדט, למשל, אינה גזירה שהציבור הרציני לא יכול לעמוד בה.

תשובה לחברים

את המאמר הזה נתתי בזמנו לקריאה מוקדמת לכמה חברים.

המאפיין את התגובות הייתה הביקורת על שיטת-המימון שאני מציע, אבל, למרבה האירוניה – אלה הציעו משהו קיצוני עוד יותר: מימון שוויוני עד הסוף (בלי בונוס כלשהו לפי התוצאות), או אפילו ביטולו-כליל של המימון הממלכתי.

חלק מהביקורת היה על כך שאני מציע שינוי בשיטת המימון, ולא בשיטת הבחירות.

אכן, השינוי העיקרי הוא בשיטת המימון, אבל אני מציע גם שינוי בשיטת הבחירה: ביטולם של אחוז החסימה ושל שיטת באדר-עופר.

ובאשר לשיטת המימון, אני, איש-פשרות ידוע, מציע משהו בין-לבין: סכום בסיסי על בסיס שוויוני, ועוד משהו צנוע לפי התוצאות (תהייה, כאמור, שאלה אם התוספת תהיה פרוגרסיבית או רגרסיבית, אבל קודם נעבור את המחסום העקרוני, מחסום השמרנות).

אומרים לי כי מי שהוכיח את עצמו מגיע לו משהו על זה, אבל, לשיטתי – עצם ההוכחה הזאת כבר ניתן לו יתרון בבחירות הבאות, גם בלי תוספת מימון, ומי שהסתאב – הוא ייפול למרות היתרון המימוני שיש לו (ע”ע מפא“י, ע”ע רפ“י, ע”ע ד”ש, ע”ע שינוי, ע”ע קדימה, ע”ע התנועה ואחרות – איפה הן עכשיו?!), אבל בשיטת המימון הקיימת השפעת ההסתאבות על תוצאות הבחירות באה בפיגור של כמה פאזות, ועד שהשלטון המחליף ייפול בגלל הסתאבותו, גם זה יהיה בפיגור של כמה פאזות.

באשר למה שהוצג כ”הנחה הבסיסית” שלי, דהיינו “שגודלה של המפלגה בכנסת קשור בגודל המימון”, הנחה שהוטלה בספק לאור קיומן של כמה מפלגות “סקטוריאליות” בעלות אלקטוראט מוגדר אשר לעולם לא יגיעו ליותר ממה שיש להן בציבורים שלהן: אכן, לא אמרתי שקיים יחס ישר בין המימון לבין התוצאה, אלא ההיפך, דהיינו שלפי השיטה הקיימת המנדט השולי בכל מפלגה הוא היקר ביותר, עתיר-המימון ביותר, ואני לא חושב שיש צורך בהוכחה לכך, כי בעצם ההשקעה של המפלגות במנדט השולי הזה קיבלנו את ההוכחה, שהרי למה למפלגות להשקיע סכומי-עתק אם אין לכך שום השפעה?

מאידך ברור כי גם גודל (או קוטן) האלקטוראט הוא בעל ההשפעה הרבה יותר, והפשרה שאני מציע תיתן שיקוף נכון יותר לרצונו של הבוחר, ומשקל גדול יותר לאידיאולוגיה, ולא לכסף.

הרעיון של מימון שווה בלי כל “תוספת” הוא רעיון מעניין, והלוואי שהמחלוקת הזאת תישאר לבדה בדרך אל המימוש, אבל ביטולו-לחלוטין של המימון הממלכתי יהווה תמריץ לפנות אל בעלי-הון, ואנחנו יודעים למה זה מוביל.

הרעיון של מערכת-בחירות “צמחונית” כמו זו הנראית על לוחות-המודעות בבסיסי צה”ל ערב הבחירות – גם הוא מעניין מאוד, אבל זה חזון אחרית הימים. בואו נתחיל בקטנות.

סיכום

עם צאתה של הכנסת ה-16 לפגרת הבחירות אמר יו”ר הכנסת דאז, חה”כ רובי ריבלין, כי רמתם של חברי הכנסת היוצאת הייתה ירודה ביותר, אולי הירודה בכל הזמנים, או דברים דומים באותה הרוח, ובינתיים, כך נראה, הולך ופוחת הדור, וח”כים כדוגמת אורן חזן הולכים ורבים, בכל המפלגות (אולי גירסה מודרנית ל”יָמִ֥ין וּשְׂמֹ֖אול תִּפְרֹ֑צִי”, ישעיהו נ”ד, ג’).

דבר כזה יכול לקרות בשיטה הקיימת, בה אחרוני הקולות הצפים קובעים אם המנדט השולי יהיה המועמד ה-35 ברשימה א’, או ה-35 ברשימה ב’, כאשר בפועל אף מצביע לא יודע את מי הוא יכניס לכנסת בקולו ה”שולי”, ומי יהיה הח“כ השולי אשר יקבע מי יקבל מנשיא המדינה את המנדט להרכיב את הממשלה.

דבר כזה לא יכול לקרות בשיטת הבחירות שלי, בה המועמדים ה”שוליים” נמצאים במקומות ה-20, ה-15 או אפילו ה-10.

במציאות הישראלית “כוחות השוק” לרוב לא נותנים למפלגות גדולות, בינוניות וגם קטנות, להחזיק מעמד כמו שהן בין ע”י מיזוגים, בין ע”י התפצלויות, בין ע”י מיזוגים-התפצלויות-מיזוגים (ע”ע מפא”י, הציונים הכלליים, ד”ש, קדימה, הליכוד-ביתנו ואחרות), וכן גם איחודים “טכניים” די להתגבר על אחוז החסימה (ע”ע איחוד מפלגות הימין).

התופעה של “קדימה”, אשר קלטה לתוכה “פצלים” מימין ומשמאל (וכנראה, עד כמה שזה משונה, גם את כל 15 המנדטים אשר “התפצלו” משינוי),יצאה מהבחירות כמפלגה הגדולה ביותר, אבל בהמשך התפצלה בעצמה גם היא ובסוף שתי התפצלויותיה מתו גם כן – מראה עד כמה השיטה הקיימת היא דפוקה.

בשיטה שאני מציע, ההתפצלויות נעשות לפני הבחירות, ולטעמי עדיפות בריתות–שלאחר–הבחירות, מאשר התפצלויות–שלאחר–הבחירות, ושיטתי תורמת לכך יותר.

השיטה הקיימת שמה את הדגש על המקומות האחרונים, השוליים, אשר מטבע-הדברים הם פחות-איכותיים, אבל יקרים בהרבה (מבחינת ההשקעה הכספית לכל מנדט), ולא על המקומות הראשונים, שהם יותר איכותיים, וגם זולים בהרבה, והיא נותנת מכת–מוות לסיעות הקטנות, כולל סיעות–היחיד, שהן, כהגדרתי, “פלפל הדמוקרטיה”.

השיטה תבטיח לנו מו”מ קואליציוני מרתק אחרי כל מערכת-בחירות. עוד פלפל לדמוקרטיה.

השיטה שאני מציע תהפוך את הפיצול הסיעתי ה”ארור” לברכה לדמוקרטיה: שיקוף טוב יותר של רצון הבוחר, בלי “סחטנות” של ח”כים בודדים אשר ימכרו את נשמתם תמורת מיצובישי ממשלתית.

הוראות מעבר

המצב הקיים הוא יוצא-חלציה של ברית הלווייתנים נגד כבשת–הרש, אשר הגיעה לשיאה בחוק באדר–עופר, ובהעלאת אחוז החסימה בהדרגה עד ל-3.25%, וקשה לראות כיצד הפוליטיקאים בעלי-הכוח יסכימו לחוקק חוק אשר יוציא אותם מהכנסת, לטובת המתמודדות הקטנות.

הפתרון הנראה לי כפראקטי הוא דו-שלבי: תחילה הגדלת מספר חברי הכנסת, באופן זמני, ל-150, עם הקטנה-מראש ב-10 מנדטים בכל בחירות לכנסת, כך שבכנסת הרביעית לאחר הנהגתה של השיטה, מספר חברי הכנסת יחזור להיות 120, דבר אשר יבטיח כי לא יהיה ח”כ התומך ברפורמה הזאת אשר יחשוש מהצבעה לפי הבנתו, מחשש שיגזור על עצמו כלייה פוליטית.

יחד עם זאת צריך לזכור גם כי מאז שנקבע מספר חברי הכנסת ועד היום גדלה אוכלוסיית המדינה פי עשר ויותר, ומספר חברי הכנסת נשאר כשהיה: 120 בלבד, כך שלא נראה לי אסון עם מספר חברי הכנסת יעלה ל-150, ולא יירד בהמשך.

מה קרה השנה, בתמצית, ולא יקרה בשיטתי

הבחירות לכנסת ה-21 היו אמורות להתקיים בחודש נובמבר השנה, 2019.

בגלל הקשיים להחזיק את ממשלתו החליט ביבי נתניהו להקדים את הבחירות, לחודש אפריל השתא.

בבחירות האלה ביבי זכה ב”ניצחון” שהדהד מקצה-העולם ועד קצהו: גוש הימין קיבל 65 מנדטים … ווואאאאווווווווו!!!

אלא מאי? גוש הימין ירד מ-67 ל-65 (הפסד של 2 מנדטים), ואם נביא בחשבון שהמפלגות החרדיות עלו ב-3 מנדטים, אזי גוש הימין–נטו (בלי החרדים ועם אביגדור ליברמן, שבעיני הבוחר נחשב אז לחלק מהימין) איבד 5 מנדטים מכוחו.

ומה קרה אז? ליברמן עשה שרירים, וביבי נתניהו, ה“מנצח” הגדול, כשל בהרכבת הממשלה.

רוצים לקרוא לזה “סחטנות”? תקראו, אבל בתנאי שה”סחטנות” הזאת לא באה מצד מפלגת-רסיס “קיקיונית” שאחוז החסימה נועד למנוע את כניסתה לכנסת, אלא מצד מפלגה בת חמישה מנדטים בכנסת, וזה אומר כי האגדה על “סחטנותן של מפלגות-הרסיס” היא אגדת-הבל.

אז ביבי כשל בהרכבת הממשלה, למרות ה”ניצחון” שהדהד מקצה-העולם ועד קצהו, והדבר הטבעי שהיה צריך לעשות הוא להחזיר את המנדט לנשיא המדינה, כדי שזה יטיל את הרכבת הממשלה על ח”כ אחר, ובדרך הטבע – על ח”כ בני גנץ, ראש הסיעה השנייה בגודלה.

אי אפשר לדעת אם גנץ היה מצליח במשימה, אבל ביבי רצה למנוע את הדבר, אשר משמעותו היא קץ למלכות בנימין הראשון, ועל כן, במקום להחזיר את המנדט לנשיא, הוא יזם את פיזור הכנסת והליכה לבחירות מוקדמות נוספות – בפעם השנייה בשנה הזאת – 2019.

למרבה הגרוטסקה – ואני, כידוע, חובב-גרוטסקות כפייתי – ביבי הבין מהסקרים שהבחירות החוזרות אינן מבטיחות לו תוצאה טובה יותר – ואולי אף גרועה יותר – ולכן הוא חיפש דרך לבטל את פיזור הכנסת. אבל – כמה נורא כמה עצוב! – אם הדבר הזה בכלל אפשרי, הוא מצריך רוב של 80 חברי כנסת, דבר שהוא לא יכול לגייס.

עכשיו בואו נעשה חישוב גס, מה היה קורה לפי השיטה שלי, ותחילה על בסיס תוצאות הבחירות בפועל, כשהן “מותאמות” לשיטתי:

ליכוד נתניהו 25

ליכוד סער 10

כחול-לבן גנץ 20

כחול-לבן לפיד 15

ש”ס 8

יהדות 8

חד”ש 6

עבודה 6

ליברמן 5

איחוד ימין 5

מרץ 4

כולנו 4

רע”מ 4

==============

סה”כ 120

עכשיו בואו נראה איפה עומד ביבי נתניהו עם עננת-החשדות המרחפת מעל לראשו – זו העצם התקועה בגרונן של כל המפלגות שהיו שותפות למו”ם הקואליציוני: אף אחת לא ויתרה על כניסה לממשלה בראשות החשוד נתניהו, ומי שהצהירה שתעזוב את הממשלה אם יוגש נגדו כתב–אישום – אף אחד כבר לא האמין לה.

רצה הגורל, וליברמן סיפק לכולם את חבל-ההצלה בכך ששבר את הכלים מסיבותיו-הוא.

כעת, לשיטתי, ביבי נמצא בבדידות-מזהירה, עם 25 מנדטים, ובלעדיו יש לנו 95 חברי כנסת.

עם מה שיש לנו, אנחנו מקבלים כעת בקלות ממשלת מרכז + ימין מתון + שמאל מתון + חרדים ובלי ליברמן:

ליכוד סער 10

כחול-לבן גנץ 20

כחול-לבן לפיד 15

ש”ס 8

יהדות 8

עבודה 6

כולנו 4

=============

סה”כ 71 מנדטים, מזמן לא זכורה לנו ממשלה “רחבה” כזאת.

תביאו בחשבון שאפילו אם ליכוד-נתניהו היה מקבל 30 מנדטים, וליכוד-סער רק 5 (סבירות נמוכה מאוד), עדיין יש לנו ממשלה הנשענת על 66 חברי כנסת – וכבר היינו בסרט הזה לא פעם.

אפשר לנסות, אם רוצים, להרחיב את הממשלה ע”י הזמנת ליכוד-ביבי להצטרף לממשלה בלי ביבי, ובהימור מתון הייתי מציג זאת, מבחינת הליכוד כ”איש-לנפשו”: או להישאר באופוזיציה, או להיכנס לממשלה כדי להשפיע – ולו במעט, עם שותפות במנעמי השלטון, ועם בונוסים כמו מיצובישי עם וילון אחורי.

בהימור מתון הייתי מוסיף בדרך הזאת “התפצלות” של 10 ח”כי ליכוד לקואליציה (ליכוד ג’?), ובסה”כ יש לנו ממשלה הנשענת על 76 – 81 ח”כים, ומי שלא רוצה – אנחנו לא מכופפים ידיים.

ולמי שחושב ששכחתי אם הרסיסים שייכנסו לכנסת אם תתקבל דעתי שיש לבטל את אחוז החסימה – לא, זה לא מדאיג אותי. זה לא מדאיג אותי, כי ניתן להעריך שאלה יתפזרו לפי התמהיל הכללי של שמאל-מרכז-ימין,כך שהתמונה-במלואה לא תשתנה בהרבה – אם בכלל.

ואם המערכת הפוליטית תדחה את הרעיון היום, אבל תקבל אותו אחרי כמה מכות אנושות של “מושחתים, נמאסתם!”, אתם לבטח תזכרו שאני הצעתי את הרעיון הזה כבר מזמן. שהייתי “מייסדו ועורכו הראשון“.

תזכרו שאמרתי לכם!

ולסיכום: השיטה הנוכחית עולה הרבה מאוד כסף, ונותנת מעט מאוד פלפל. אני מציע את ההיפך.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס