עו”ד על פרשת רומן זדורוב: להחליף את כל שופטי ישראל!

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/54573

שמחה ניר, עו“ד

*** עו“ד ענבל רובינשטיין, לפנים הסניגורית הציבורית הארצית, מלינה על כך שבית המשפט העליון, באשרו את ההרשעה של זדורוב ברציחתה של תאיר ראדה ז“ל, התעלם מעובדות מסויימות – תופעה שאני נלחם בה למעלה מחמישים שנה *** איפה היא הייתה כל השנים? *** כיוון שכל שופט חדש במערכת המשפט “מתיישר” לפי ה“נורמות” של הותיקים ממנו, אין מנוס מ“החלפת דם” כללית

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 79 שנים אנוכי היום (15.6.2018), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

פרשת רצח תאיר ראדה ז“ל והרשעתו של רומן זדורוב ברציחתה מסרבת למות.

הפאזה האחרונה היא “מציאתן” על גופה של הנרצחת של שערות אשר, לפי הנטען, שייכות לא“ח, שנתן, לפי הנטען, את חולצתו לא“ק, שהייתה חברתו דאז, וגם חברתה של הנרצחת. א“ק, לפי הנטען, לבשה את החולצה הזאת בעת הרצח, והיא שמשה “תחנת מימסר” בין א“ח לבין הנרצחת.

אותי הדאיגה כלן הזמן עובדה אחרת, והיא שבכף ידה של תאיר נמצאו שערות ארוכות אשר לא היו שלה, ולא של זדורוב (דבר המעיד, לפחות לכאורה, שהיא נאבקה עם רוצחה (כנראה רוצחתה, לפי אורך השערות), ואף אחד לא ניסה לבדוק למי הן שייכות.

אבל לא על כך אדבר היום.

כה אמרה הסניגורית הציבורית הארצית לשעבר

עם התעוררות הפרשה מחדש אומרת (גלובס, 26.10.2028) עו“ד ענבל רובינשטיין, שהייתה הסניגורית הציבורית הארצית בזמן הפרשה, כי “עוד לפני גילוי השערה היו בפני הפרקליטות, מספיק ראיות נגד א“ק כדי ליצור ספק סביר בהרשעה של זדורוב וגם ראיות מספיקות להעמיד את א“ק לדין באשמת הרצח של תאיר ז“ל“, וכי, בעיניה, “השערה היא רק גושפנקה סופית לכל הטענות שנשמעו הזויות“.

ובהמשך:

יחד עם זאת, רובינשטיין, לא חוסכת בביקורת מהמעורבים בפרשה.

בהקשר זה מזכירה רובינשטיין את הראיות המזכות (בעיניה), מהם התעלם בית המשפט העליון, כגון עקבות הנעליים המלוכלכות בדם שנמצאו באסלת תא השירותים בו נרצחה תאיר ז“ל, שהיה ברור שהן לא של זדורוב, טביעת הנעל הנוספת שנמצאה ונקבע שאין לה משקל, וכן חוות הדעת שניתנה על ידי המכון לרפואה משפטית בעניין הסכין שבה נרצחה ראדה ז“ל.

בקשר לראיות הללו, מציינת רובינשטיין, כי חוות דעתו של שופט ביהמ“ש העליון יצחק עמית בערעור, הייתה “דחוקה ומלאת תירוצים לפערים ולבעיות שמעוררות ראיות מזכות אלה“.

למרות הסברה שהפרקליטות והמשטרה “לא היו בסדר” בחקירת הפרשה, טוענת רובינשטיין כי “הכשל הכי גדול בפרשה הטרגית הזו, הוא של ביהמ“ש העליון“. וזאת, לדבריה, “עקב סירובו העיקש והבוטה בשנת 2012 לקבל ראיות חדשות לעיונו“.

לפני שאגע בטענות לגופן, אחזור ואזכיר כמה מלים למי שלא מכיר אותי ואת מאבקי בן למעלה מחמישים השנה בתרבות השפיטה הקלוקלת.

כמה מלים על האג’נדה שלי

לשיטתי מותר לשופטים לטעות, כל עוד הם פועלים ביושר, ובמיוחד ביושר אינטלקטואלי, מתייחסים לכל הטענות והראיות אשר לפניהם, ולא מכניסים לשיקוליהם דברים שלא ולא נבראו, וזה כולל טענות מטופשות שלא נטענו, כדי שיהיה להם, לשופטים, מה “להדוף“.

כאשר השופטים נוהגים כך, הם פועלים כגנבים בלילה, העוולות שהם עושים אינן גלויות לאור השמש – שהוא, כידוע, חומר החיטוי הטוב ביותר – הציבור לא יכול לדעת עליהן, וממילא גם לא לבקרן.

על כך, ועל כך בלבד, אני רב איתם כבר למעלה מחמישים שנה, ואם אני נגרר לעניינים נוספים – זה רק אגב מאבקי העיקרי, וכחלק ממאבקי על חופש הביטוי שלי.

כמובן שאני לא שולל את הטענות האחרות כנגד השופטים, אבל את זה אני משאיר לאחרים (הם עושים זאת מצויין – הם בתחומם, ואני בתחומי).

וזה מחזיר אותי אל טענותיה של עו“ד רובינשטיין.

טענותיה העיקריות

טענותיה העיקריות של עו“ד ענבל רובינשטיין, לאחר ניפוי ה“מוץ“:

יחד עם זאת, רובינשטיין, לא חוסכת בביקורת מהמעורבים בפרשה.

… הראיות המזכות (בעיניה), מהן התעלם בית המשפט העליון, כגון עקבות הנעליים המלוכלכות בדם שנמצאו באסלת תא השירותים בו נרצחה תאיר ז“ל, שהיה ברור שהן לא של זדורוב, טביעת הנעל הנוספת שנמצאה ונקבע שאין לה משקל, וכן חוות הדעת שניתנה על ידי המכון לרפואה משפטית בעניין הסכין שבה נרצחה ראדה ז“ל.

חוות דעתו של שופט ביהמ“ש העליון יצחק עמית בערעור, שהייתה “דחוקה ומלאת תירוצים לפערים ולבעיות שמעוררות ראיות מזכות אלה“.

“הכשל הכי גדול בפרשה הטרגית הזו, הוא של ביהמ“ש העליון“. וזאת, לדבריה, “עקב סירובו העיקש והבוטה בשנת 2012 לקבל ראיות חדשות לעיונו“.

ואתחיל מהסוף:

לגבי “הכשל הכי גדול בפרשה הטרגית הזו, [ש]הוא של ביהמ“ש העליון“, “עקב סירובו העיקש והבוטה בשנת 2012 לקבל ראיות חדשות לעיונו” – אני מוכן להניח שהיא אכן צודקת, אבל זה לא בתחום ה“גנבים בלילה” (מתוך הנחה שהחלטת הסירוב פורסת לפני הקורא, ולפני הציבור כולו, את מלוא שיקוליה).

והוא הדין גם לגבי חוות דעתו של שופט ביהמ“ש העליון יצחק עמית בערעור, שהייתה “דחוקה ומלאת תירוצים לפערים ולבעיות שמעוררות ראיות מזכות אלה“. אני אכן זוכר, למשל, את הסברו המפוקפק לגבי הסכין המשוננת, אבל גם זה, כאמור, בתחום ה“גלוי“, בו אחרים טובים ממני, וכתפי צרו מלחבוק גם אותם.

מה שנכנס בדיוק אל האג’נדה שלי הוא טענתה על –

… הראיות המזכות (בעיניה), מהן התעלם בית המשפט העליון, כגון עקבות הנעליים המלוכלכות בדם שנמצאו באסלת תא השירותים בו נרצחה תאיר ז“ל, שהיה ברור שהן לא של זדורוב, טביעת הנעל הנוספת שנמצאה ונקבע שאין לה משקל, וכן חוות הדעת שניתנה על ידי המכון לרפואה משפטית בעניין הסכין שבה נרצחה ראדה ז“ל.

על ההתעלמויות האלה, כאמור, אני רב איתם כל השנים.

המחשתי אותן, לאחרונה, במחזה אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור, שם אני מראה איך בית המשפט מתעלם מכל טענה וראיה המובילות לזיכוי הבלתי נמנע.

המצבים אותם לקוחים כולם מהמציאות, ובמיוחד מהניסון האישי שלי, חוץ ממצב אחד שבעת הכתיבה נראה לי כאבסורדי, אבל לאחר מכן הוא כמעט קרה במציאות.

כדי שלא לגזול מהנאתכם אני לא מביא כאן “דגימות אקראי“.

האם החולי הזה ניתן לריפוי?

למעלה מחמישים שנה, כאמור, אני נלחם בנגע הזה.

על מאבקי זה שילמתי בשתי הוצאות לצמיתות ממקצוע עריכת הדין (מצטברות זו לזו, איך לא) + 27 שנות השעייה (מצטברות גם כן), ואני עדיין נלחם, אבל השאלה היא אם יש עם מי לדבר.

נלחם וזה לא עוזר.

אם אני צריך לרכז לנקודה אחת את כל מה שלמדתי בפקולטה למשפטים, הייתה זו אמירתו של המרצה, הד“ר מישאל חשין הצעיר, בן ה-35, אשר הפנה אצבע מאשימה אל שופטי ביהמ“ש העליון בעבר, חבריו של אביו המנוח, מ“מ נשיא ביהמ“ש העליון שניאור זלמן חשין, ואמר להם: תפסקו כך או אחרת, ואנחנו נכבד את דעתכם גם אם אנחנו חולקים עליה, אבל אל תתעלמו מטענות – אל תצפצפו על בני אדם!

כאשר הצבוע הזה התיישב על הכורסה בביהמ“ש העליון, ניתן היה לצפות לרוח חדשה, אבל כאשר אמרתי שהוא “מצפצף על בני אדם, כהגדרתו–הוא“, “חברי” ללשכת עורכי הדין קפצו עלי עם ה“באיזה סגנון אדוני מדבר“.

התופעה הזאת – תופעת ההתעלמות – היא רעה חולה שכל עורכי הדין סובלים ממנה, אבל כשיורקים עליהם הם אומרים ש“זה גשם“. הם היו צריכים להגיד לי תודה שאני מוציא עבורם את הערמונים מהאש, אבל יצר–השררה שולט בהם, והלשון שלהם תקועה כל כך עמוק בתחת של השופטים, עד שהם לא מסוגלים לשלוף אותה משם.

גם מוסד הנתל“ש לא עוזר

בקול תרועה רמה הקימה הכנסת את מוסד הנתל“ש – נציב תלונות הציבור על שופטים, אבל הנתל“שים לדורותיהם – עכשיו נכנס לנו כברר הנתל“ש הרביעי – מעולם לא ראו רבב התנהגותי בהתעלמות מכוונת מטענות וראיות.

הטובה–למי שטרסברג–כהן, מייסדת השושלת, אמרה בישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ביום 28.8.2005, בתשובה לטענתי כי שופטים מתעלמים בזדון מטענות בעלי הדין, את הדברים האלה:

ברמה העקרונית, אם יש זדון, ומכניסים לפרוטוקול מה שלא היה בו או שמוציאים ממנו מה שכן היה בו, זה לא רק פסול, זה יותר מפסול, אבל הטענה היא לא זאת.

אבל מיד בהמשך היא ביצעה פניית–פרסה:

בפני השופט טוענים אלף טענות, הוא רשאי לבסס את פסק הדין על שלוש, על ארבע, על חמש מתוכן, ולא להתייחס לכל האלף וזה לגיטימי, וזה לא בלתי חוקי, וזה לא התנהגות שלא כראוי, וזה לא דרך ניהול משפט לא נכונה. בדרך כלל לא יכולים להתייחס לכל הדברים, אי אפשר לכתוב על כל טענה שחושבים שהיא לא חשובה, אז לא מתייחסים. אם מי שנפגע מזה חושב שבתוך הטענות האלה היו טענות חזקות שנשמטו מעיני השופט, או שהוא בכוונה לא התייחס אליהן, הוא צריך לערער, הוא לא יכול לבוא אלי.

זה נשמע מצויין, ומשכנע מאוד, אבל זו אחיזת–אזניים, כי לא הרי זה כהרי זה.

כאשר נאשם טוען “אלף טענות” ובית המשפט מזכה אותו משום שהעבירה התיישנה, למשל, ברור שהוא – בית המשפט – לא צריך להתייחס לשאר 999 הטענות, כי בין אם הן נכונות, בין אם הן חסרות–שחר, הזיכוי הוא בלתי–נמנע, ולכן אין הן יכולות להשפיע על התוצאה, וממילא הן אינן רלוואנטיות עוד.

אבל שונים הם פני הדברים כאשר, למשל, הנאשם מורשע בעבירה אשר מורכבת מ”אלף” אלמנטים עובדתיים: במקרה כזה די בכך שאחד מהאלמנטים האלה לא מתקיים כדי לזכות את הנאשם, ואם הוא טוען לגבי כל אלמנט שהוא לא התקיים – בית המשפט צריך להתייחס לכל אחד מהם בנפרד. הוא לא יכול לומר אני מרשיע את הנאשם משום שהוכח קיומם של האלמנטים א’, ב’ ו–ג’, ולא לקבוע דבר לגבי שאר 997 האלמנטים.

ובמלים אחרות: כאשר ההגנה מונה אחד–לאחד את אלף האלמנטים של העבירה, וטוענת לגבי כל אחד מהם שהוא לא התקיים, אין בכך “טרדנות” של נאשם אשר טוען “אלף טענות”, אלא מילוי תפקידה כפי שצריך וראוי.

לפיכך ההכללה של “אלף טענות” הינה, כאמור, אחיזת–אזניים.

ולהזכירכם: לפי כל 11א(6) לכללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים), תשמ“ד-1984, “התכונות העיקריות הנבדקות והנשקלות לגבי מועמד, ואשר לגביהן מתבקשת גם תגובת מחווי הדעת לפי סעיף 9(5), הן אלה: … אינטגריטי, יושר אינטלקטואלי, הגינות כלפי הזולת, אמות מידה מוסריות …”.

והשאלה היא מדוע תכונה “עיקרית” – כמו יושר אינטלקטואלי – שהיא דרישת–חובה ממועמד לשפיטה אינה מחייבת אותו לאחר שלבש את הגלימה.

וזה מחזיר אותנו אל פרשת זדורוב.

בוקר טוב, ענבל רובינשטיין!

עו“ד ענבל רובינשטיין הייתה, כאמור, הסניגורית הציבורית הארצית בזמן הפרשה.

כהונת הסניגור הציבורי הארצי היא אחת הכהונות הרמות והחשובות ביותר בשירות המשפטי של המדינה. הייתי מעמיד אותה באותה הרמה כמו פרקליט המדינה.

אני מניח שעו“ד רובינשטיין ראתה בתפקידה זה הרבה מקרים כאלה, מקרים של התעלמות מטענות וראיות.

גם את ההתעלמויות בתיק זדורוב – עליהן היא מלינה כיום הזה – היא ראתה גם בזמן–אמת (ואם היא לא ראתה – זה כשל שלה, בפני עצמו).

והשאלה המתבקשת: איפה היית, ענבל, כל השנים. איפה היית כאשר כיהנת כסניגורית הארצית, איפה היית כאשר ביהמ“ש העליון התעלם ממה שהתעלם בפרשת זדורוב ובשאר הפרשות, ומדוע התעוררת רק עכשיו, כאשר הפרשה המתוקשרת הזאת הגיעה לנקודה מתוקשרת עו“ד יותר?

והמסקנה: להחליף את כל השופטים!

כיוון שכל שופט חדש במערכת המשפט “מתיישר” לפי ה“נורמות” של הותיקים ממנו, אין מנוס מהחליף את כולם במכה אחת, וכבר לפני שבע שנים, במאמר רפורמת שמחה ניר במערכת המשפט, הצעתי לבצע במערכת המשפט החלפת–דם כללית, לפטר את כל שופטי ישראל, עם פיצויים כפולים, משולשים או מחומשים – רק שיילכו כבר.

באותה המסגרת הצעתי למנות, במקום השופטים הקיימים, שופטים אשר יהיו מחוייבים לציבור, לא לעצמם. שייראו בשפיטה שליחות, ולא “צורת חיים”, כהגדרתו של אהרן ברק, ויהיו כפופים לפיקוח ציבורי על תרבות השפיטה שלהם.

עוד הצעתי כי השופטים החדשים ימונו לתקופה מוגבלת, אשר אינה ניתנת להארכה, כדי שהשתן לא יעלה להם לראש, וכי שופט שירצה קידום יצטרך לעבור תקופת צינון מחוץ למערכת, ולאחריה להגיש את מועמדותו מחדש – דבר חיוני כדי למנוע הסתאבות, או, לפחות, לצמצם אותה ככל האפשר.

כמובן שיהיה צורך לערוך מחדש את כל נושא התנהגותם של השופטים, ובמיוחד היושר האינטלקטואלי שלהם, כדי שלא נחזור שוב לאותה הנקודה.

וכמובן שלא שכחתי את שיטת המושבעים, המחייבת את השופט המנהל את המשפט לחשוף את צפונות ליבו הן בפני המושבעים, הן בפני ערכאות הערעור, והן בפני הציבור כולו.

לשתף ולהפיץ!

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא