ביום ג’ האחרון שלפני תום תוך תשעים יום מקבלת חוק זה בכנסת ייערך משאל–עם שיורה לממשלה את הכיוון בו עליה לפעול לסיום הסכסוך בין מדינת ישראל לבין העם הפלשתינאי, בדרך של הסכם; על עריכת משאל העם יחולו הוראות הדין בעניין הבחירות לכנסת, בשינויים המחוייבים.
המשאל יכלול את האפשרויות הבאות, לבחירה:

א. מדינה אחת לשני העמים, בין הים התיכון לבין נהר הירדן.

ב. שתי מדינות לשני העמים, בין הים התיכון לבין נהר הירדן.

ג. …..

ד. …..

ה. …..

ו. השארת המצב הקיים על כנו.
לא זכתה אף אחת מהאפשרויות המנויות בסעיף 2 לרוב הקולות הכשרים, ייערך סיבוב שני של המשאל, בו תוצגנה לבחירה שתי האפשרויות שזכו למספר הקולות הגבוה ביותר.
האפשרות שתיבחר לפי סעיף 2 או 3, תחייב את הממשלה לפעול על פיה, תוך שנתיים ימים ממועד המשאל, או עד תום כהונתה, לפי המוקדם.
תם המועד לפי סעיף 4, והממשלה לא הציגה לכנסת הסכם כאמור בסעיף 1, יראו את הממשלה כמתפטרת.
קמה ממשלה חדשה, יראו את המועד לפי סעיף 4 כמתחיל מחדש ביום כינונה.
הציגה הממשלה הסכם כאמור בסעיף 1 לפני תום המועד לפי סעיף 4, יראו את ההסכם כאמור כהסכם לפי סעיף 1(א) לחוק יסוד: משאל עם, והוראות חוק היסוד יחולו.

אומר לי Raanan Mor:

אני מממממש לא מתחבר לחוק המוצע.

ומקשה:

1. מי יחליט מה האפשרויות לבחירה שיונחו בתוך השאלה?

2. מה יקרה אם הממשלה לא תצליח לעמוד בהחלטה בגלל……הצד השני?

וגם מוסיף ומציע:

משאל עם עושים רק לפתרון נתון ומונח על השולחן, למשל ההתנתקות הייתה צריכה לבוא למשאל עם עם שאלה אחת, לאחר פרסום התהליך כולו –

האם אתה בעד או נגד ההתנתקות, כפי שהוצגה?

א. בעד

ב. נגד

ומסכם:

אי אפשר להביא למשאל עם משהו עתידי, ולחייב מישהו לפעול ברוח ההחלטה.

אני מבטיח לו נאום–תשובה, אבל, ליתר בטחון, מבקש הבהרה:

כאשר אתה מדבר על “פתרון נתון ומונח על השולחן“, האם אתה מתכוון לפתרון שהממשלה ניהלה עליו מו“ם, סגרה עניין, והיא מניחה לאישור העם, או על פתרון שהממשלה גיבשה, והיא מבקשת אישור מהעם לפני ההליכה למו“ם?

אני מניח שאני יודע למה אתה מתכוון, אבל אני לא בטוח בכך.

והוא עונה:

אם העסקה סגורה אזי האפשרות השניה לא רלוונטית, ואילו יגשו למשאל עם על מתווה מסוים והתוצאה תהיה שונה ב1% ממה שהוצג אז האישור לא יהיה תקף.

מכאן אני יכול להסיק שרק עסקה גמורה תובא למשאל עם, אבל בשביל להציג פתרון אידיאלי הייתי מציג לבוחרים בכניסה לתהליך, קרי בבחירות לכנסת, תוכנית ומבקש את אמון העם לצאת לתוכנית עם התחייבות להציג במשאל עם את התוצאה הסופית לכשתתגבש לכלל עסקה.

ועכשיו, רענן, אפשר להשיב.

התשובות, בתמצית

ראשית, בתמצית לשתי שאלותיך (ובהמשך גם בהרחבה):

לשאלה מי יחליט מה האפשרויות לבחירה שיונחו בתוך השאלה – כיוון שהמשאל הזה ייקבע בחוק – כמובן שהכנסת תהייה זו אשר תחליט, ובהמשך אציע מנגנון כלשהו שיבטיח שתישאלנה כל השאלות הסבירות, ושלא תשאלנה שאלות אבסורדיות.

ולשאלה מה יקרה אם הממשלה לא תצליח לעמוד בהחלטה בגלל הצד השני – זה לא מעניין אותי: אני רוצה תוצאות, לא “הסברים“, כי את זה ביבי עושה גם עכשיו:

Does Israel really want peace with the Palestinians?

ואם הממשלה לא תצליח, תקום ממשלה אחרת, שתשתדל יותר.

אחר כל הדברים האלה, אם הכנסת תחליט שהשלום הוא בלתי אפשרי היא תבטל את החוק, תכריז שהשלום הוא בלתי אפשרי, ושמדינת ישראל חדלה מהחתירה שלום – והציבור הישראלי והעולמי יחליטו אם הם מקבלים את ההסבר, או שלא מקבלים אותו.

על ההבדל בין רפרנדום לבין פלביסציט

רפרנדום הוא משאל–עם אמיתי, בו העם מתבקש להכריע בשאלות ערכיות. למשל: נישואים אזרחיים, נישואים חד–מיניים, הפרדת הדת מהמדינה, מכירת המדינה במכרז בין לאומי, וחלוקת התקבול בין אזרחיה.

פלביסציט הוא משאל בו הממשלה מבשלת הכל מראש, מביאה לעם כדי להצביע בעד–נגד, ובדרך כלל השאלה מבושלת כך שהציבור יתמוך בה.

שארל דה–גול, הגנרל הכריזמטי, שלט בצרפת שנים רבות בעזרת הפלביסציטים שלו, אבל יום אחד הסוס הזה נגמר לו, הוא נכשל במשאל–העם, והלך הבייתה לכפרו קולומביי–לה–דז–אגליז.

עוד לעניין ההבדל בין רפרנדום לפלביסציט, ראו כאן.

הבעייתיות שבפלביסציט (א): הסיבוך המיותר

לא תמיד יש אפשרות, או טעם, לקפוץ היישר לפלביסציט.

הדוגמה ההזוייה, פרי דמיוני החולני, של מכירת המדינה במכרז בין לאומי, וחלוקת התקבול בין אזרחיה, משקפת מצויין את הבעייה: אי אפשר לבלבל לכל העולם את המוח, לתת לכל מציע להכין עבודה מסודרת, ואחר כך להשקיע עבודה אדירה בהשוואת כל ההצעות: זה לא רק כמה כסף הם מוכנים לשלם עבור המדינה, אלא, כפי שפירטתי, גם כמה פרמטרים נוספים:

כל משתתף במכרז יפרט לא רק את הסכום שהוא מציע עבור המדינה, אלא גם את המשטר שהוא ינהיג בה, את זכויותיהם של הישראלים שיבחרו להישאר בה, ואת הערבויות שהוא מציע לקיום התחייבויותיו.
כן יצטרכו המשתתפים לפרט לאילו הסדרים הם הגיעו עם מדינות אחרות אשר תקלוטנה את הישראלים אשר יחפצו בכך.
רכוש הפרט, בכל מקרה, יישאר רכוש בעליו, ולא יעמוד למכרז, אולם הזוכה יחוייב לרכוש את נכסיהם של אלה אשר יחפצו בכך.

כעת, אחרי שיש לנו, נניח, 100 הצעות שעברו את הסף, תישאל השאלה איך לשקלל את הפרמטרים השונים, ומי יעשה את השיקלול: הממשלה? הכנסת? ואולי כל ההצעות תועמדנה להצבעה?

בואו נניח שלאחר כל הסינונים והשיקלולים נשארות להצבעה עשר ברירות (ובנוסף להן גם הברירה לדחות את כל ההצעות), ובהעדר רוב לאף אחת מהן נערך גם סיבוב שני.

האם הבוחר המצוי מסוגל לשקלל את כל האפשרויות? האם ניזקק לתעמולת–בחירות, בה יש יתרון לדמגוגיה על הסברים מפורטים?

ואולי הסינון הסופי ייערך ע“י הכנסת, ולפני הציבור תונח רק הצעה אחת, להצבעת כן/לא?

אוקיי, אחרי שדילגנו על כל המשוכות, והגענו ליום הבוחר (דמוקרטיה, לא?), ובמוצאי יום הבחירות הסופי התוצאה היא 49% תמיכה בהצעה האחרונה, ו-51% נגד רעיון המכירה כולו?

אז מה נגיד למציעים – סליחה, לא עשינו עסק, ביטלנו את המכרז? ומה עם הוראת חוק החוזים לפיה יש לנהל בתום–לב כל מו“ם לכריתתו של הסכם?

ומה אם המציעים לא ממש טיפשים, ונותנים להצעותיהם הגבלת–זמן?

בקיצור: מימוש בעייתי ומסורבל, שאפשר להגיע אליה בצורה מקוצרת: המשאל יהיה בעד או נגד מכירת המדינה (במישור העקרוני בלבד, עם הסמכת הממשלה לנהל מו”מ עם מי שתמצא לנכון, בכפוף לתנאים שייקבעו בחוק), ואם רוב הציבור יכריע נגד – סיימנו את הסיפור, כמעט בתחילתו.

ואם הציבור מחליט בעד – הממשלה יוצאת לדרך, מנסה להשיג הסכם, ואם היא מצליחה – היא מביאה אותו לאישור הכנסת ולמשאל–העם, כפי שייקבע בחוק (בתנאי המכרז נאמר במפורש שכל הסכם כפוף לאישור בכנסת ובמשאל–עם.

עד כאן רק להמחשת הבעייתיות של הבאת דברים מורכבים למשאל–עם, בלי לקבל מראש הסכמה עקרונית של הציבור כולו.

וזה אומר כי, בניגוד לשורת–הסיכום שלך, אפשר גם אפשר להביא למשאל עם משהו עתידי, ולחייב (ולמען ההתאמה להצעתי – להסמיך) מישהו לפעול ברוח ההחלטה.

הבעייתיות שבפלביסציט (ב): היאך מכמתין

כמובא לעיל, אתה מציע:

האם אתה בעד או נגד ההתנתקות, כפי שהוצגה?

א. בעד

ב. נגד

ובהמשך, בתשובה לשאלתי, אתה עונה:

אם העסקה סגורה אזי האפשרות השניה לא רלוונטית, ואילו יגשו למשאל עם על מתווה מסוים והתוצאה תהיה שונה ב-1% ממה שהוצג אז האישור לא יהיה תקף.

והשאלה היא אין מכמתים את ה-1% הזה – לפי שטח הנסיגה?

ואיך נדע למה הציבור מסכים? כל אחד ינקוב את מספר הקמ“ר שהוא מאשר לסגת?

בקיצור – בלתי אפשרי.

ועכשיו לשאלותיך, בהרחבה

לשאלתך הראשונה: מי יחליט מה האפשרויות לבחירה שיונחו בתוך השאלה?

תאורטית, לתפארת הדמוקרטיה הישירה – כל אזרח יוכל להציע שאלות, ולפני הבוחר יהיה ספר הכולל מיליוני שאלות, אבל זה, כמובן, אבסורד.

פתרון סביר ומאוזן הוא שכל עשרה חברי כנסת יוכלו להציע שאלה, או שאלות, וכל 90 חברי כנסת יכולים לפסול שאלה – אבל כיוון שהמשאל הזה ייקבע בחוק של הכנסת, ולפי הצעתי השאלות תיקבענה בחוק עצמו, הליך החקיקה כולו יתנהל כמו כל הליך חקיקה אחר.

מכל מקום, הנושא הזה לא ממש מטריד אותי, כי בכל מקרה ה-front runners יהיו שלושת הפתרונות שנדון בהן להלך: שתי מדינות, מדינה אחת או השארת המצב הקיים, ואם אף אחד לא יזכה לרוב של 51%, ייערך סיבוב שני בין שתי העולות לגמר.

ולשאלתך השנייה: מה יקרה אם הממשלה לא תצליח לעמוד בהחלטה בגלל……הצד השני?

על כך עניתי במאמר שפירסמתי בג’ואיש ז’רנל בפלורידה:

Does Israel really want peace with the Palestinians?

תמצית המאמר, בחלקו הנוגע לשאלתך:

ראשית – “הצד השני” הוא ה“קונסטנט” במשוואה הזאת, הוא לא בחר בנו ואנחנו לא בחרנו בו, הוא לא חייב לנו דבר, אנחנו לא חייבים לו דבר – וכל צד עושה את מה שנראה לו טוב, מבחינתו.

ושנית – בניגוד לביבי, שאין לו כוונה רצינית להביא שלום, אלא רק להוכיח ש“הערבים אשמים“, אותי השאלה הזאת לא מעניינת אפילו כקליפת השום דאשתקד: אני מסמיך את הממשלה לנהל מו“ם עם הצד המסויים הזה (ולא, למשל, עם וולטה העילית, או טרינידד–אנד–טובגו התחתית), והיא צריכה להביא את הסחורה, תוך הזמן שנקבע בחוק: לא הצליחה – יראו אותה כמתפטרת, והממשלה הבאה תקבל מחדש את הזמן שהוקצב בחוק.

ההסדר הזה יהווה לחץ על הממשלה להביא הסכם, אם חפצת–שלטון היא.

כמובן שאם הממשלה, מתוך שאיפה להישרדות, תיחפז להביא הסכם גרוע, ואם הקואליציה תיחפז לאשר אותו – העם, שאינו טיפש, יגיד לה רגע–רגע, לכי תביאי לנו הסכם טוב יותר (בוודאי שתהייה תעמולה בעד ונגד ההסכם).

ואם העם, בטיפשותו, יאשר הסכם גרוע בגלל שדמגוגים תאבי–הישרדות כמו ביבי נתניהו יגררו אותו לכך – כבר הזכרתי לא פעם את מה שידוע לכל: הדמוקרטיה היא שיטת הממשל הגרועה ביותר בעולם – חוץ מכל האחרות.

ואחר כל הדברים האלה, אם ממשלה אחר ממשלה תיכשל במשימה, הכנסת תחליט שהשלום הוא בלתי אפשרי, תבטל את החוק, תכריז שהשלום הוא בלתי אפשרי, ומדינת ישראל חדלה מהחתירה שלום – והציבור הישראלי והעולמי יחליטו אם הם מקבלים או לא מקבלים את ההסבר.

למה הצעתי את המשאל הזה

הגם שהשלום הוא משאלת–הלב של כל ישראלי, יש בעייה להביא 51% מהעם להסכמה על ההסדר האפשרי, משום שכל מפלגה (חוץ ממפלגות השמאל) אשר תציע אחת מהאפשרויות, תאבד קולות.

שלוש האפשרויות העיקריות הן אלה:

שתי מדינות, ישראל ופלסטין, זו בצד זו;

מדינה אחת, לשני העמים;

השארת המצב הקיים.

הסדר שתי המדינות – המתנגדים להסדר הזה מעלים שני נימוקים להתנגדות:

האחד – הארץ אינה שלנו, היא ניתנה בידינו מהקב“ה כפיקדון בלבד, ואסור לנו לוותר אפילו על גרגר חול אחד – גם אם הדבר כרוך באלפיים שנים של הקזת דם יהודי.

והשני – מדינה ערבים לצידה של מדינת ישראל היא סכנה ביטחונית לקיומה של המדינה.

עם הראשונים אין לי כל ויכוח, כי אלה דברים שבאמונה דתית, ובסופו של דבר, העם כולו יחליט, ולא הציבור הדתי לבדו.

לשניים אני אומר: בואו ניתן לממשלה את המנדט לנהל מו“מ – חזקה עליה שתשקול גם את שיקולי הביטחון הלאומי, ואם היא תביא לנו הסדר חסר–אחריות – לא נאשר לה את זה.

הסדר המדינה האחת – אף ישראלי (יהודי) לא ירצה את ההסדר הזה, כי במוקדם או במאוחר יהיה במדינה רוב ערבי.

השארת המצב הקיים – זה המצב הכי נוח, שלא מחייב שום החלטה, אבל אף מפלגה לא תעז לחרוט את הרעיון הזה על דגלה.

אפשר, כמובן להציע רעיונות נוספים: טרינספור כל הערבים אל מחוץ לגבולות ההבטחה, העמדת כל הערבים אל הקיר, וכו’, אבל אלה הם רעיונות הזויים שיבאישו את ריחנו בכל העולם, איש לא מאמין שהם אפשריים ואיש לא יעז להציעם.

כיוון שאף מפלגה לא תעז להציע שום הצעה קונקרטית (כולם “רוצים שלום“, איך לא, וכולם מזמרים “אין עם מי לדבר“, וכו’), הצעתי להעביר את ההחלטה מהמפלגות לציבור הבוחרים עצמו, וזה בנפרד מפתק הבוחר (אם כי אפשר, כמובן, לעשות זאת ביום הבחירות, לפחות את הסיבוב הראשון).

הנחת העבודה שלי היא שהבוחר המצוי מסוגל להבין מה פשר כל אחת מההצעות.

לשאלות ההבהרה

להבהרה שאלתי אותך:

ואתה עונה:

אכן, אם הממשלה ניהלה מו“ם וסגרה עניין, אין משמעות לאישור מהעם “לפני ההליכה למו“ם“, וכעולה מהאמור לעיל אני גם לא מציע לגשת למו“מ לפני שמקבלים מהעם אישור עקרוני, אבל ההמשך שלך יוצר בעייה שהרעיון שלי כבר פתר.

אתה מציג לבוחרים בכניסה לתהליך, קרי בבחירות לכנסת, תוכנית אחת, מסויימת, ומבקש את אמון העם לצאת לתוכנית הזאת עם התחייבות להציג במשאל עם את התוצאה הסופית לכשתתגבש לכלל עסקה.

וכאן הבעייה: אם מציעים רק תכנית אחת, מסויימת, מי יקבע איזו תוכנית, כאשר אף אחת מהמפלגות, כאמור, לא מעזה להציע לעם תכנית מסויימת?

ולכן אני מציע לתת לעם לבחור את התוכנית מתוך כמה אפשרויות (שאחת מהן היא להשאיר את המצב הקיים), ואז יוצאים לדרך.

מקווה שעכשיו אתה כבר מחובר להצעתי.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

פורסם ב- מימשל מדינת ישראל _ בעריכת ליאורה כהן ותוייג הסדר מדיני, משאל עם, פלביסציט, רפרנדום

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל