נאום-תשובה לישראל בר-ניר: על איזה “גול עצמי” אדוני מדבר?!

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/56928

כאשר ד”ר לפיזיקה עיונית כותב מאמר על ענייני משפט, זה יוצא נלעג כמו שמשפטן כותב מאמר על פיזיקה עיונית *** מה קורה כאשר מסתמכים על הפרופסור דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל, בלי לגלות שהוא אומר בדיוק את ההיפך?

 

שמחה ניר, עו“ד

בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

זהו נאום תשובה למאמרו של הד“ר ישראל בר–ניר, גול עצמי של הרשות השופטת.

נעבור עליו, נקודה–נקודה:

באחת מהופעותיה הפומביות בשנה האחרונה, אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, תארה את מעמדן של רשויות השלטון במשטר דמוקרטי כמשולש שווה צלעות. ואכן האיזון בין הרשויות, והפרדת הסמכויות (Separation of Powers) ביניהן, הם אבן הפינה של כל המשטרים הדמוקרטיים בעולם התרבותי.

הנה, ישראל, אתה מזייף כבר בפתיחה: אתה משמיט את ה“בלמים” כשאתה מדבר על “בלמים ואיזונים” (Checks and Balances), שהיא הדוקטרינה המשלימה המודרנית לדוקטרינת “הפרדת הרשויות” (ולא “הפרדת הסמכויות“, כתרגומך), דוקטרינה האומרת ששלוש הרשויות (המחוקקת, המבצעת והשופטת) הן חלק מהמרקם הדמוקרטי, הן שלובות זו בזו, וכל אחת שולחת את זרועותיה, במידה זו או אחרת לתחומיהן של חברותיה.

למשל: הפיקוח השיפוטי על הרשות המבצעת, שלא תחרוג מסמכויותיה, שלא תפעיל שיקולים זרים או פסולים בהחלטותיה – גם אם הן בתחום סמכותה.

למשל: אם הממשלה, בניצוחו של ראש הממשלה, מחליטה לבצע נסיגה חד–צדדית מיהודה ושומרון, רצועת עזה, חצי האי–סיני ורמת הגולן – לא משום שהיא גילתה “תובנה” חדשה, אלא משום שהמהלך הזה טוב כדי לאתרג את ראש הממשלה וחצי תריסר שרים מהליכים פליליים על שחיתות שלטונית: זה אכן בסמכותה, אבל השיקולים לא היו ענייניים אלא זרים או פסולים.

ולא זו בלבד שאתה משמיט את ה“בלמים“, אלא שאתה כורך יחדיו את “האיזון בין הרשויות” ואת “הפרדת הסמכויות” כאילו היו דוקטרינה אחת, כאשר מדובר בשתי דוקטרינות נפרדת, המשלימות זו את זו.

והלאה:

במדינת ישראל המציאות קצת שונה. במדינת ישראל, כדברי ג‘ורג‘ אורוול, כולם שווים, אבל יש כאלה ששווים יותר. במדינת ישראל, אחת מצלעות המשולש – הרשות השופטת, רואה את עצמה כרשות על שבסמכותה להכתיב לרשויות האחרות – המחוקקת והמבצעת, דרכי פעולה, נוהלי עבודה, ומה עליהן לעשות.

אז ככה:

לגבי ה“הכתבה” לרשות המבצעת – בעולם הדמוקרטי זה היה חלק מסמכותה ותפקידה של הרשות המבצעת מאז ומעולם, וגם מדינת ישראל ירשה זאת מהשלטון הבריטי (השאלה אם התקדמנו מאז, או נסוגונו, מצריכה דיון נפרד.

ולגבי ה“הכתבה” לרשות השופטת – תן לנו מאמר נפרד, הרצאת–דברים מסודרת, על הנושא הזה, במקום להגניב לו אותו בחשכת–ליל, כדבר המובן מאליו.

והלאה:

זו תופעה ייחודית למדינת ישראל. לא ניתן למצוא דומה לה באף אחת מהדמוקרטיות בארצות העולם התרבותי.

צר לי מאוד, אבל זה קיים, בצורות שונות, בכל העולם הדמוקרטי, ואם אתה מתכוון לביקורת השיפוטית על מעשי החקיקה – בכל מדינה דמוקרטית, זה מוסדר בחקיקה עצמה – וכך גם אצלנו.

האם קראת לפחות פסק–דין אחד של אהרן ברק?

אתה אומר:

הסיבה היא דפוס החשיבה של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, לפיו המשפט הוא חזות הכל. לדעתו של ברק, ושל ממשיכי דרכו במערכת המשפט, העולם כולו מצטמצם בין כותלי בית המשפט. כל נושא הוא שפיט – ניתן לדון בו, לפסוק בו ולחרוץ דין ע“פ אמות מידה משפטיות.

ואני עונה: אופפפפה!!!

ואני שואל: האם קראת, ולו רק פסק–דין אחד שלו, כשאתה מדקלם ברק–ברק–ברק – מנטרה העוברת בירושה מדור–דור, ואין היודע מיהם אביה–מולידה ואמה–הורתה?

אם לא – קרא את המאמר כמה מלים על “הכל שפיט” של אהרן ברק, ואחר כך נדבר.

על ה“מידתיות“, ה“סבירות” ושאר ירקות

אתה מוסיף:

אמות המידה המשפטיות של ברק וממשיכי דרכו מתבססות על מושגים כמו “מידתיות“, “סבירות“, “לא יעלה על הדעת“, וכיוצא באלה. מושגים שאין להם הגדרה ברורה בחוק, והמשמעות שלהם נקבעת ע“פ צורכי השעה.

אז ככה: עניין הסבירות – שגם אותו אתה מדקלם כמנטרה העוברת בירושה מדור–דור, קיים במשפטה של מדינת ישראל מדור–דור, הוא לרוב פועל דווקא לטובת האזרח, בריבו עם השלטון, וספק אם תמצא אפילו עתירה אחת לבג“ץ שלא תמצא בה את הטענה שהמשיבים פעלו ב“חוסר סבירות קיצוני“.

ממדוע “חוסר סבירות קיצוני“? משום שבניגוד למה שטוענים מבקריו, הבג“ץ לא כופה את ה“סבירות” שלו על הרשויות, והוא מתערב – וגם זה בקמצנות חולנית – רק כאשר קיים “חוסר סבירות קיצוני“, ולכן, כאשר עורכים עתירה לבג“ץ, תוקעים את זה, “אם צריך או לא צריך” – בתקווה שאולי זה יעזור (ולפעמים זה אכן עוזר).

ובאשר ל“מידתיות” – היא נקבעה במפורש בחקיקה של הכנסת, ומי שמקונן על כך שבית המשפט “שם עצמו מעל לחוקי הכנסת“, גם כאן מומלץ לו שיכין שיעורי–בית, לפני שהוא מדקלם מנטרות חסרות–שחר, העוברות בירושה מדור–דור.

ממש לא ברורה לי הכריכה שלך את ה“סבירות” וה“מידתיות” יחד עם “לא יעלה על הדעת“,מנטרה שכל אחד משתמש בה כשאין לו משהו חכם יותר לפלוט.

ובחזה לעניין ה“סבירות“:

טול, למשל, החלטה של שר התחבורה, בחסות המנטרה “הבטיחות מעל לכל“, להוריד את המהירות המותרת בדרך עירונית מ-50 קמ“ש ל-40, 30, אולי 20 קמ“ש, ובדרך לא עירונית מ-80 קמ“ש ל-60, 50, אולי 40 קמ“ש – במקרים כאלה בית המשפט לא היה מתערב, והיה מנמק זאת בכך ש“עניין הסבירות הוא עניין לרשויות המוסמכות לענות בו ובית המשפט לא על נקלה יפעיל את שיקול–דעתו שלו במקום שיקול דעתן של הרשויות המוסמכות, כל עוד לא מדובר בחוסר סבירות קיצוני“.

אלא מאי? אם שר התחבורה – הוא הרשות המוסמכת לעניין זה – יוריד את המהירות המותרת לקמ“ש אחד בלבד, בית המשפט אכן יתערב, בנימוק שזה “חוסר סבירות קיצוני“, וכן גם אני, אם הייתי השופט.

תקן אותי אם אני טועה, אבל גם אתה היית נוהג כך במקומם, ד“ר ישראל בר–ניר.

ואתה נאחז באילנות גבוהים, תוך שאתה כורך יחד את דיעותיך עם דיעותיהם של בני–סמכא, כאילו היו אלה דיעותיהם שלהם.

על הכריכות שלך, ועל “כללי המשחק“

אתה אומר:

האבסורדיות של הגישה הזאת בולטת במיוחד כאשר בית המשפט מתערב במחלוקות פוליטיות, ופוסק הלכות בתחומי המדיניות והביטחון. להתערבות הזאת שום בסיס חוקי.

זה אכן נכון – ולהוותך אני מסכים לכל מילה – אבל אתה לא מביא אפילו צל–צילה של דוגמה לכך ש“בית המשפט מתערב במחלוקות פוליטיות, ופוסק הלכות בתחומי המדיניות והביטחון“.

כדי להסוות את השימוש המניפולטיבי שלך בעיקרון נכון, אתה כורך בו דבר המצריך אישוש נפרד:

כפי שניסח זאת פרופ‘ דניאל פרידמן, בית המשפט נטל לעצמו את הסמכות לחרוג מסמכויות שאין לו.

אבל אתה לא מביא אפילו דוגמה אחת לכך. שיבוא פרידמן להגן על עצמו, הן מבחינת “נטל לעצמו“, והן מבחינת “סמכויות שאין לו” – ונדבר.

אתה מוסיף עוד תנאית–דמסייעת, וכאן אתה מבצע את הכריכה בכיוון ההפוך:

פרופ‘ רות גביזון, שגם היא חלקה על גישתו של ברק, הזהירה אם בית המשפט יתערב במחלוקות פוליטיות, אל לו להתפלא אם ישפטו אותו ע“פ אמות מידה פוליטיות ולא משפטיות.

למשפט–התנאי הזה אני מסכים במאה אחוז, ואתה כורך בה את דעתך, הנכונה–כשלעצמה:

“כללי המשחק” בזירה הפוליטית שונים באופן מהותי מאלה הנהוגים בזירה המשפטית, והתערבות של בית המשפט בהליכים פוליטיים היא פסולה.

וזאת מבלי שאתה שם לב לכך שהדבר נכון גם בכיוון ההפוך: “כללי המשחק” בזירה המשפטית שונים באופן מהותי מאלה הנהוגים בזירה הפוליטית, וכאשר הגורמים הפוליטיים חורגים מהתחום שנתחם להם בחוק, התערבות של בית המשפט בהליכים הכאילו–פוליטיים היא חובתם לתפקיד שהחברה, החוק והמחוקק הועיד להם.

לא הצלחת לטמטם אותנו!

ועכשיו, אחרי שאתה הולך סחור–סחור (וחושב שהצלחת לטמטם אותנו), אתה מגיע אל הגויעל–נפש, וגם כאן אתה מבצע כריכה שממשיכה ומנסה לטמטם אותנו עוד ועוד:

זה לקח זמן, אבל בסופו של יום התברר שפרופ‘ גביזון צדקה. אחרי תקופה ארוכה, בה כל ממשלות ישראל נתנו לבית המשפט לתעתע בהן, הגיע הרגע בו למי שהוא נשבר והוא החליט לאמר דיינו! הגולם קם על יוצרו. הקש ששבר את גב הגמל ביחסי הגומלין בין הרשות השופטת והרשות המחוקקת, היה החלטת הבג“ץ להורות ליו“ר הכנסת לעשות את מה שהחוק איננו מחייב אותו לעשות,

אז ככה: הפרופ’ גביזון הייתה חכמה בהרבה ממה שאתה חושב, והיא לא אמרה דבר וחצי דבר, מטוב ועד רע, על פס“ד הבג“ץ שאתה מדבר עליו, ושעומד במרכז מאמרך.

וגם ככה: הפרופ’ פרידמן דווקא תומך ללא סייג בפס“ד הבג“ץ בעניין הזה: ראה מאמרו הפעם, התערבות בג“ץ מוצדקת וחיונית, ואם לא די לך בכך, גגל דניאל+פרידמן+אדלשטיין, ותחכים.

והמסקנה, בינתיים: לפני שמקשקשים כל כך הרבה, עדיף להכין קצת שיעורי–בית!

כמו המתווכח עם גינקולוג על עניינים שבמקצועו

מכאן ואילך אתה פולש לתחום מקצועם של אחרים, ומנסה ללמדם שיעור במקצועם–הם:

הכנסת פועלת מכוח חוק יסוד הכנסת המסדיר את פעולתה, ומכוח תקנון הכנסת שאושר במליאה.

אין שום סעיף או רמז בחוק או בתקנון על המועד בו היו“ר חייב לכנס את הכנסת על מנת לבחור יו“ר חדש אחרי בחירות. לא נאמר שם שעליו לעשות זאת עם תום ספירת הקולות, או מיד אחרי שתוצאות הבחירות אושרו סופית, או מיד אחרי השבעת הכנסת החדשה. מה שכן נקבע שם הוא המועד האחרון בו עליו לעשות זאת.

בוא, ישראל, נפרק את התיזה שלך לגורמיה:

נניח שיו“ר הכנסת היוצא לא מכנס את הכנסת לבחירת יו“ר חדש – גם אחרי המועד האחרון שנקבע בחוק: כיוון שאתה עצמך מעלה על ראש שמחתך את המועד שנקבע בדין, פשיטא שגם אתה מכיר בכך שאם יו“ר הכנסת לא עומד במועד שנקבע בחוק לשם כך, הרי ניתן לעתור נגדו לבג“ץ על כך.

איך זה מתיישב עם טענתך לפי ההתערבות הזאת היא “הפרה בוטה של ‘כללי המשחק’ וניתנה ללא כל סמכות [כי] אין לו סמכות להתערב בנוהלי העבודה של הכנסת, על אחת כמה וכמה אין לו סמכות להורות לכנסת ו/או ליו“ר איך עליהם לכלכל את מעשיהם”?

לא, זה לא מתיישב, וזה גם לא יכול להתיישב, אבל בצר לך אתה קופץ מנקודה לנקודה, כאילו כל נקודה עומדת בפני עצמה, ולא חלק ממכלול רחב יותר.

על “המקסימום המקסימלי“, ועל הוראות–דין אחרות

לפני שנמשיך לנתח את התיזה המופרכת שלך, בוא נקפוץ לרגע לחוק אחר – רק להמחשת הבעייה: חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי“ט-1958 (להלן – “חוק ההנמקות“). סעיף 2(א) לו אומר: “נתבקש עובד הציבור, בכתב, להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין, יחליט בבקשה וישיב למבקש בכתב בהקדם, אך לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום קבלת הבקשה”.

הנה, אנחנו רואים שהוראת–החוק הזאת מציבה מקסימום של 45 ימים, והשאלה היא מה אומרת המילה “בהקדם“. האם היא נאמרה ליופי בלבד, או שיש לה נפקות משפטית?

ובכן, עקרון–יסוד בהלכות הפרשנות הוא שהמחוקק לא משחית מילותיו לריק, ובהקשר דנן, אם ניתן להשיב לפונה תוק יום אחד, עובד–הציבור לא רשאי להשאיר את הבקשה על שולחנו במשך 44 ימים, ורק אז לענות עליה.

ובמלים אחרות: ה“בהקדם” גובר על ה“לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים“. ה“בהקדם” אומר אל תחכה למקסימום המקסימלי, אם זה אפשרי ו/או ראוי להקדים את התשובה.

הלאה: נניח שבסע’ 2(ב) לתקנון הכנסת, נאמר כי “יושב ראש הכנסת ייבחר במהירות הראוייה, ולא יאוחר מהמועד שבו כונסה הכנסת לצורך כינון הממשלה …”.

הנה, בדומה למה שראינו לעיל, בחוק ההנמקות, גם כאן ישנו “מקסימום מקסימלי“, יחד עם הוראה נוספת, האומרת אל תחכה למקסימום המקסימלי, אם “המהירות הראוייה” מחייבת לעשות זאת מוקדם יותר.

אכן, עניין “המהירות הראוייה” לא נמצא בסע’ 2(ב) לתקנון הכנסת, אבל הוא נמצא בסע’ 11 לחוק הפרשנות, תשמ“א-1981, ואם יו“ר הכנסת היוצא לא מכנס את הכנסת “במהירות הראוייה“, הוא לא עמד במועד שנקבע בדין: ראה, לעניין זה, האם רשאי יולי אדלשטיין, יו”ר הכנסת הזמני, לעכב את בחירת יו”ר הכנסת? (המאמר ראה אור לפני הדיון בבג“ץ).

ורק כדי להניח את דעתך: אפילו אדלשטיין עצמו לא טען שמותר לו לעכב את כינוס הכנסת רק משום שמתחשק לו, והוא הסכים כי אם המו“ם הקואליציוני וללמשלת האחדות נכדל, אין עוד הצדקה לעכב את בחירת היו“ר הקבוע, ואתה לא יכול “לנדב” לבעל–דין נימוק שהוא לא נזקק לו, וגם לא חפץ בו.

פייק היסטוריה

כעת אתה ממציא “היסטוריה” שתתאים לתיזה שלך:

מיום קום המדינה, המסורת הייתה שיו“ר כנסת חדש נבחר או מתמנה עם הקמתה של הממשלה החדשה, ובדרך כלל הוא היה אחד מנציגי המפלגה שהקימה את הממשלה.

אז צר לי לאכזב אותך: בכנסת ה-22, יולי אדלשטיין, אותו יולי אדלשטיין שאתה כעת מגונן עליו, נבחר כיו“ר הכנסת ביומה הראשון, כאשר הממשלה לא נראתה אפילו באופק הכי רחוק.

קצת ענווה, בבקשה

והלאה:

החלטת הבג“ץ להורות ליו“ר הנוכחי לשנות את המסורת ולקצוב מועד בו עליו לעשות זאת, הייתה הפרה בוטה של “כללי המשחק” וניתנה ללא כל סמכות. למרות הנאמר ב“פסק הדין” של הבג“ץ, אין לו סמכות להתערב בנוהלי העבודה של הכנסת, על אחת כמה וכמה אין לו סמכות להורות לכנסת ו/או ליו“ר איך עליהם לכלכל את מעשיהם. יתרה מזאת, החלטת הבג“ץ הייתה פשוט הונאה.

אז סלח לי מאוד … המילה “סמכות“, בה אתה משתמש שלוש פעמים בפסקה הזאת, היא מונח משפטי, ודרושה כמות מסויימת של ענווה כאשר מי שאינו משפטן מבקר מסמך משפטי, ומשתמש בו במונחים משפטיים – ושלא לדבר על שימה במרכאות את המלים “פסק דין“, רק משום שהוא לא מספק לך את הסחורה לה ציפית.

תאר לעצמך שאני פותח את מאמרי זה במלים זהו נאום תשובה ל“מאמרו” של הד“ר ישראל בר–ניר, גול עצמי של הרשות השופטת (כאשר המילה “מאמרו” נתונה במרכאות) – האם זה יהיה נכון, מצידי?

אני ביקרתי מאות רבות של פסקי דין והחלטות, ומעולם לא שמתי במרכאות את המלים “פסק דין” או “החלטה“: זה לא משום שיש לי כבוד רב לכל אלה – אין לי אפילו במיל – אבל פסק דין הוא פסק דין, והחלטה היא החלטה.

לך אין טיפה מינימלית של ענווה.

לא למדת את תיק הבג“ץ

והלאה:

יו“ר הכנסת זומן להופיע בפני הבג“ץ על מנת לנמק את החלטתו לדחות את כינוס ישיבת הכנסת. בית המשפט היה אמור לשקול את נימוקי היו“ר לפני הפסיקה. זה היה שקר. החלטת הבג“ץ התקבלה לפני שיו“ר הכנסת אמר מילה אחת, והטקסט הכתוב של ההחלטה (27 עמודים!) היה מוכן לפני התחלת הדיון. נשיאת בית המשפט העליון וארבעת חבריה שקרו במצח נחושה. הם שקרו את יו“ר הכנסת, והם שקרו את הציבור.

חבל שאתה לא בדקת את תיק הבג“ץ (בג“ץ 2144/20).

ביום 22.3.2020 התקיים הדיון בעתירות נגד אדלשטיין, בכובעו כ“יו“ר הכנסת בפועל“. הדיון התקיים לגוף העניין, אדלשטיין היה מיוצג בו, כל טענותיו נשמעו, והתיק היה בשל לכתיבת פסק–הדין.

כאשר התיק בשל למתן פסק–דין, הצדדים מיצו את טענותיהם, ובית המשפט לא חייב לשמוע שוב את טענותיהם לפני שהוא מוציא את פסק–הדין. לא חייב, אבל רשאי, אם נראה לו שיש מקום לכך.

מתן פסק הדין במקרה הזה לא יכול היה להיגרר 30 יום, או פרק זמן דומה, כי אז אדלשטיין היה משיג את מבוקשו, ולפסק הדין כבר לא היה שום ערך, ולכן יפה עשו השופטים שעזבו תיקים אחרים, וישבו מיד לכתוב את פסה“ד הזה.

ביום המחרת, 23.3.2020, נתנו השופטים את ההחלטה הזאת:

החלטה

בהמשך לדיון שהתקיים אתמול, 22.3.2020, ובהינתן עמדת היועץ המשפטי לכנסת כי אין להמתין אלא פרק זמן קצר נוסף להעלאת ההצעה לבחירת יושב ראש קבוע לכנסת וכן בהינתן עמדת היועץ המשפטי לממשלה כי ראוי שכך יעשה בהקדם האפשרי, נבקש – מבלי לקבוע מסמרות – לקבל את עמדת המשיב 1 האם הוא נכון להעלות נושא זה על סדר היום של הכנסת בהקדם האפשרי ולא יאוחר מיום ד‘, 25.3.2020.

עמדת המשיב 1 כאמור תוגש היום עד השעה 17:00.

ובהמשך אדלשטיין ביקש – וקיבל – הארכת–מועד עד השעה 21:00.

מה פשר ההחלטה הלא–שגרתית הזאת?

לא קשה לנחש: הרצון לחסוך מעצמם פסק–דין שרבים בציבור לא יאהבו, והרמז לאדלשטיין שפסק–הדין יכול להציגו באור לא מחמיא, ולהציב משוכת–אדירים בדרכו אל משכן נשיא המדינה.

טוב או רע? תחליטו בעצמכם.

העדיף למות זקוף

אבל אדלשטיין העדיף שהשופטים יתנו את פסק הדין בלי להתמסר להצעה שלהם, דבר העולה מסע’ 14 לפסק הדין:

14. בהמשך לדיון שהתקיים אתמול, 22.3.2020, ובהינתן עמדת היועץ המשפטי לכנסת כי אין להמתין אלא פרק זמן קצר נוסף להעלאת ההצעה לבחירת יושב ראש קבוע לכנסת וכן בהינתן עמדת היועץ המשפטי לממשלה כי ראוי שכך יעשה בהקדם האפשרי, ביקשנו לקבל את עמדת יו“ר הכנסת באשר לנכונותו להעלות את הנושא על סדר היום של הכנסת בהקדם האפשרי ולא יאוחר מיום ד‘, 25.3.2020 (ראו החלטתנו מיום 23.3.2020). יו“ר הכנסת השיב הערב כי הוא סבור שהתערבות בית המשפט בשיקול דעתו של יושב ראש הכנסת לקבוע את סדר יומה של המליאה ולהעלות להצבעה את נושא בחירתו הינה התערבות תקדימית בסדר היום הפוליטי, בשיקול דעתו ואיננה נכונה בימים אלה. בשל הנסיבות המיוחדות, כך ציין, הוא מתקשה בשלב זה לנקוב בתאריך מדויק אך בכוונתו להעלות את הנושא על סדר יומה של הכנסת עם התבהרות המצב הפוליטי.

וזה אומר כי אדלשטיין העדיף למות זקוף (גם אני, ככל הנראה, הייתי נוהג כמוהו).

שקר אחד יותר מדי

הלאה. אתה אומר:

חמישה שופטים עליונים לא מתביישים לשקר לאור היום ולא במחשך, וציבור של למעלה ממיליון אזרחים ישראלים (כל מצביעי כחול–לבן) מקבל את זה בהבנה. בדיוק כמו שהיה מקובל לאמר ברומא בעת העתיקה הציבור רוצה שירמו אותו (vulgus vult decipi).

ומפטיר:

לאיזה צדק יכול לצפות אדם העומד לדין לפני שופטים שהשקר הוא נר לרגליהם?

אז ככה: ראשית – שופט עליון יש רק אחד.

ושנית – זה נכון שהשופטים האלה השקר אכן נר לרגליהם, ושבאופן כללי אי–אפשר לצפות מהם לצדק. אני אומר זאת כבר חמישה וחצי עשורים, ואתה שותק. שתקת עד עכשיו, והתעוררת רק כאשר הם התחילו לדרוך לך על היבלות הפוליטיות שלך.

אלא מאי?

כשם שגם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, גם השופטים האלה לפעמים נותנים פסק–דין נכון – פסק–דין שאתה עצמך, אם היית סטודנט למשפטים, היית מציע אותו בבחינה בסיום הקורס במשפט מנהלי.

וחוץ מזה – על איזה “שקר” אדוני מדבר, ומה עניין רומא העתיקה לפסק הדין הזה?

ברשותך אדלג על כמה משפטים שלך שאינם עוסקים בפסק הדין, אלא ב“ציבור מצביעי כחול–לבן שכל מה שיש להם בראש זה ‘רק לא ביבי’” – נושא המצריך דיון נפרד.

איכן הנקודה הארכימדית?

ואתה חוזר אל פסק–הדין:

הטענה העיקרית שהועלתה ע“י מבקריו של יו“ר הכנסת הייתה “הוא לא בסדר“, “החלטותיו נובעות ממניעים פוליטיים“. נו, באמת, החותרים להדיח אותו פעלו ממניעים אלטרואיסטיים. ואם כבר במניעים עסקינן, החלטת חמשת העליונים שדנו את יו“ר הכנסת ברותחין, לא נבעה ממניעים פוליטיים?

כשפוליטיקאי פועל ממניעים פוליטיים, זה תקין כי הוא פוליטיקאי.

אז ככה:

יש לך בעייה קשה של הבנה: חבר הכנסת אינו “גוף ציבורי על פי הדין“, ואינו כפוף למשפט המנהלי. הוא אדם “טבעי“, פוליטיקאי, שליחו של ציבור בוחריו, ורק להם הוא מחוייב – אבל לא מבחינה משפטית, אלא רק “ציבורית“.

העותרים האחרים (התנועה למען איכות השלטון בישראל, עמותת “חוזה חדש“, העמותה לדמוקרטיה מתקדמת ועוד) אפילו אינם גופים ציבוריים (מבחינת הדין, לא מבחינת איך שהם רואים את עצמם), וגם מבחינתם “פוליטיקה אינה משהו גס“.

יו“ר הכנסת, לעומתם, חובש שני “כובעים“: בכובעו האחד הוא אכן פוליטיקאי “טבעי“, כאמור, אבל בכובעו השני הוא “גוף ציבורי על פי הדין“, והוא כפוף למשפט המנהלי, על כל מגבלותיו ועקרונותיו.

אם המשפט המנהלי אוסר על גוף ציבורי על פי דין להפעיל שיקולים זרים או פסולים, זה חל גם על יו“ר הכנסת.

את המאמר על פס”ד הבג”ץ בעניין אדלשטיין, הזמנה לדו–קרב: עו”ד מיכאל קליינר, עו”ד שמחה רוטמן, עו”ד זאב לב, כפפה לרגליכם! סיימתי כך:

מקרה לדוגמה

עכשיו בואו נניח, לדוגמה, מקרה כזה:

חבר כנסת אחד מגיש הצעת חוק לפיה שעון החורף יחול כל השנה;

חבר כנסת שני מגיש הצעת חוק לפיה דווקא שעון הקיץ יחול כל השנה.

ההיגיון אומר כי שתי ההצעות תועלינה לדיון באותו המועד, אבל לא תוענק להם דחיפות כלשהי, במיוחד ביחס לדיון על תקציב המדינה, למשל.

והנה, ראו מה עשה יו“ר הכנסת: לאחת מהן הוא העניק דחיפות עליונה עד כדי כך שהוא דחה את הדיונים בתקציב המדינה, כדי לקדם אותה, ואילו את השנייה הוא פסל לחלוטין.

כעת אתם הבג“ץ – פיסקו את הדין.

ואני אחדד עוד יותר את הדוגמה הזאת: נניח שיו“ר הכנסת מחליט, ביומו הראשון בתפקיד כי לחברי הכנסת מהאופוזיציה לא יותר להגיש הצעות חוק פרטיות, ולחברי הכנסת הערבים לא יותר להגיש גם שאילתות והצעות לסדר היום – הכל עד לתום כהונתה של הכנסת.

האם זה עניין “פוליטי” שיש להשאירו למוסדות הכנסת? לא, זה עניין מתחום המשפט המנהלי, אשר מזוהם בשיקולים פוליטיים פסולים.

האם זה עניין “בלתי שפיט“, שיש להשאירו לבוחרים, בבחירות לכנסת הבאה?

נו, באמת … ומה יהיה את בבחירות לכנסת הבאה כוחם של הדפוקים ייחלש עוד יותר? האם יו“רי הכנסת רשאים לחסום את המיעוט בחתירתו להיות רוב?

ומה היית אומר אם שלטון מפא“י לדורותיו היה חוסם בדרכים נלוזות כאלה את מפלגות הימין בדרכן אל צמרת?

אתה שואל שאלה “רטורית”:

ואם כבר במניעים עסקינן, החלטת חמשת העליונים שדנו את יו“ר הכנסת ברותחין, לא נבעה ממניעים פוליטיים?

שאלה מצויינת, אבל עצם העובדה שהם לא קלעו לטעמך הפוליטי, עדיין לא אומרת שהחלטתם נבעה ממניעים פוליטיים, וכדי להראות לך עד כמה ההנחה היא מטופשת אשאל אותך מה תאמר אם חלק מהשופטים היו פוסקים כפי שפסקו, וחלק מהם היו פוסקים ההיפך, דהיינו דוחים את העתירה נגד אדלשטיין … איך תדע מי מהם החליט משיקולים פוליטיים, ומי לא?

ואולי גם אלה וגם אלה החליטו כפי שהחליטו – איש–איש ממניעיו הפוליטיים שלו?

ומה תאמר אם שני שופטים נתנו החלטות מנומקות המקבלות את העתירה, שני שופטים נתנו החלטות מנומקות הדוחות אותה, ושופט אחד לא נותן נימוקים, ורק חותם “אני מסכים“, עם צד זה או אחר?

איך תדע אם השופט שלא נתן נימוקים הונע משיקולים פוליטיים, אם לאו?

אז אני “יגיד” לך, ישראל: כדי לדעת אם החלטה שיפוטית נובעת ממנעים פוליטיים, יש צורך בנקודה ארכימדית – ואתה לא מציג אפילו שמץ של נקודה כזאת.

עוד כריכה, עוד מסך–עשן

כדרכך אתה מרפד את השטויות שלך בהערות נכונות, כדי להטעות את קוראיך:

כשפוליטיקאי פועל ממניעים פוליטיים, זה תקין כי הוא פוליטיקאי.

זה אכן נכון, ועל כך אין מחלוקת, אבל השאלה האמיתית היא מהו הדין כאשר פוליטיקאי ממלא – בנוסף לשליחותו הפוליטית ובמקביל לה – גם תפקיד ממלכתי, בו אסור לשקול שיקולים פוליטיים.

ועוד אמירה נורמטיבית שלך, נכונה (רק ציבורית, לא משפטית) אבל אצלך היא משמשת מסך–עשן:

כששופט מחליט ו/או פוסק ממניעים פוליטיים זו הפרת אמונים ומרמה בנסיבות חמורות ביותר.

בוודאי שזה “חמור ביותר“, אבל מה זה שייך לנו, כאשר השאלה אינה אם זה “חמור ביותר“, אם לאו – אלא אם פסק הדין הזה אכן בא ממניעים פוליטיים, ולכך, כאמור, אין לכך אפילו קצה–הקצה של נקודה ארכימדית.

אתה מוסיף:

ליו“ר הכנסת מגיע צל“ש על כך שהוא העדיף להתפטר על ביצוע הוראה שהיא הפרה של חוק יסוד הכנסת. מותר, ואפילו חובה, לסרב למלא פקודה בלתי חוקית, אפילו כשנותן הפקודה הוא הבג“ץ.

באשר לשאלה אם הפקודה היא בלתי חוקית – חזור וקרא את נאום–התשובה הזה מתחילתו, ותתווכח כמה שאתה רוצה.

ובאשר לשאלה אם הוא אכן פעל משיקולי מצפון, כפי שהוא אמר, או שהיו לו שיקולים פוליטיים – גם לכך יש צורך בנקודת ארכימדית.

ה“פינאלה“

והנה ה“פינאלה” שלך:

לסיום, בהודעה שהופצה מטעם הוועדה המסדרת של בית המחוקקים, נכתב כי ח”כ עמיר פרץ יכנס בהמשך היום את המליאה “מכוח סמכותו על פי החלטת בית המשפט העליון“.

לבית המשפט העליון יש סמכות להסמיך חבר כנסת כל שהוא לכנס את המליאה? מי נתן לו את הסמכות הזאת?

אז אני “יגיד” לך:

ראשית – במקרה הזה הייתה הסכמה בין כל הצדדים לדיון (בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט), וזה הספיק, משום שזה בדיוק מה שכל הצדדים רצו.

ושנית – אם לא הייתה הסכמה, בית המשפט היה שומע את טיעוני הצדדים, זה בכה וזה בכה, ובסוף היה מגיע לאותה התוצאה בדיוק – הכל כפי שכתבתי במאמר והיה אם אדלשטיין יתפטר …

ד“ר ישראל בר–ניר, חשוב רגע איך הייתי נראה בעיניך, אם הייתי מתווכח איתך על מאמר שלך בתחום הפיזיקה העיונית, או בתחום אחר הקשור למקצועך.

הייתי נראה בעיניך כאידיוט – ובצדק!

__________

עוד בעניין זה:

האם רשאי יולי אדלשטיין, יו”ר הכנסת הזמני, לעכב את בחירת יו”ר הכנסת?

בג”ץ 2144/20, התנועה לאיכות השלטון ואח’ נ’ יו”ר הכנסת ואח’

על פס”ד הבג”ץ בעניין יולי אדלשטיין – שאלה של יושר אינטלקטואלי

והיה אם אדלשטיין יתפטר …

על פס”ד הבג”ץ בעניין אדלשטיין, הזמנה לדו–קרב: עו”ד מיכאל קליינר, עו”ד שמחה רוטמן, עו”ד זאב לב, כפפה לרגליכם!

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס