נאום-תשובה לד”ר ישראל בר-ניר: על מה בדיוק עומד ראש הממשלה לדין

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/57184

מאמר תשובה להדיוט משפטי, שמתיימר להעביר לנו סדרת–חינוך בנושא “משפטולוגיה להדיוטות“ – שיעור–חובה לכל אלה שתוחבים את חוטמיהם לתחומים מקצועיים לא–להם

שמחה ניר, עו“ד

בן 81 שנים אנוכי היום (15.6.2020), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הקדמה

מה השונה בין גינקולוג, טייס מסוקים או טכנאי–רנטגן, מחד, לבין פסיכולוג, מורה–נהיגה או משפטן, מאידך?

השונה הוא בכך שאף מצורע וזב–חוטם לא יתווכח עם בעלי מקצוע מן הקבוצה הראשונה, ואילו כל זב–חוטם ומצורע יתווכח עם בעלי מקצוע מהקבוצה השנייה:

“לא צריך להיות פסיכולוג, כדי להבין ש…“;

“לא צריך להיות מורה–נהיגה, כדי לדעת ש…”;

“לא צריך להיות עורך דין, או משפטן, כדי להיווכח שמאשימים את בנימין נתניהו בעבירה מומצאת, שלא קיימת בספר החוקים” … למען האמת אפילו לא צריך לקרוא את כתב האישום, לא צריך למצוא שם את “ציון הוראות החיקוק שלפיו מואשם הנאשם“, כמתחייב מסעיף 85(5) לחוק סדר הדין הפלילי, לא צריך לפנות לאותה הוראת–חיקוק, ולמעשה לא צריך שום דבר חוץ ממקלדת משומשת, במצב טוב.

המאמר הזה מוקדש לחוכמולוג מהסוג הזה, הדיוט אשר לא למד משפטים אבל בא להטיף לנו שיעור ב“משפטולוגיה להדיוטות“.

“על מה בדיוק” …

זה הפתיח למאמרו של הד“ר ישראל בר–ניר “על מה בדיוק עומד ראש הממשלה לדין”, בו עסקינן הפעם:

מאמר נוסף בסדרת המאמרים “משפטולוגיה להדיוטות“, העוסקת בנושאי חוק ומשפט מנקודת מבטו של אדם שאיננו משפטן. המאמר עוסק במשפטו של ראש הממשלה הממלא את כותרות התקשורת בימים אלה. הדיון יעסוק בשאלה על מה ולמה כל המהומה, מדוע הפרקליטות פועלת במחשך ולא לאור היום, כשהיא מסתתרת מאחורי מסך של סודיות הנשען על צווי איסור פרסום וחיסיון. הדיון יכלול השוואה למקרים דומים מהעבר.

אנחנו נעבור עליו, מילה–במילה (ההדגשות בקו תחתי – כולן במקור).

פרק ראשון – למה ומדוע

משפטו של נתניהו נמצא במרכז השיח הציבורי במדינת ישראל בימים אלה. שפעת המאמרים והידיעות העוסקים בנושא הממלאת את התקשורת הכתובה והמשודרת, משאירה מעט מאוד מקום לנושאים אחרים. הציבור מוצף בשפע של מידע מגמתי, שטחי ולא מדויק, מידע שהוא ברובו המכריע חדשות כזב (Fake News). בשורות הבאות ננסה להבהיר את התמונה בשפת יום יום, בלי התלהמות ובמיוחד ללא התפלפלות משפטית שרק מקשה על הבנת המתרחש.

ישראל, מה זו “התלהמות“?

ומה זו “התפלפלות משפטית שרק מקשה על הבנת המתרחש” – כיצד אתה מבדיל בין התפלפלות משפטית “שרק מקשה על הבנת המתרחש“, לבין כזו שאינה “מקשה על הבנת המתרחש”?

לדעתי הענייה, כמו שאני מכיר אותך, אם הדברים תואמים את השקפותיך הפוליטיות (ואולי האחרות), הרי אלה “דברים כפשוטם“, ואם לא – הריהם “התפלפלות“, וכו’,”שרק מקשה על הבנת המתרחש“.

אבל בוא נראה אותך נכנס לנעליו של הפרשן המשפטי, ואתן לך כמב דוגמאות.

דוגמה ראשונה: תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, תשכ“א-1961, זה לשונה (ככל הנוגע לענייננו):

(ב) (1) בעת שהרכב בתנועה, הנוהג ברכב –

(א) לא יאחז בטלפון קבוע או נייד, ולא ישתמש בהם ברכב אלא באמצעות דיבורית;

(ב) […]

(2) בתקנת משנה זו –

[…]

“טלפון” – מכשיר המיועד לתקשורת אשר קיימים בו לחצנים לחיוג.

והשאלה היא מהו הדין לגבי טלפון חוגה, כאשר אתה הוא השופט, ואתה צריך להתייחס לכל הטענות שבעד או נגד הכנסתו להגדרת “טלפון“.

ושאלה נגזרת: מהו הדין אם בטלפון קיימים רק לחצן אחד או שניים?

השאלה הבאה: בחוק זכויות היוצרים משנת 1911 נקבע כי זכויות היוצרים בצילום שייכות למי שהיה הבעלים של ה“נגטיבה” בעת חשיפת לאור, כאשר באותה העת עדיין לא היו קיימים סרטי צילום “פוזיטיביים“, והשאלה היא למי זכות היוצרים על צילום שנעשה על סרט “פוזיטיבי” – לבעל הסרט, לצלם, או אולי למישהו אחר?

והשאלה האחרונה: מה פשר המילה “פוליטי“?

תענה על שלוש השאלות האלה, ואחר כך – רק אחר כך, ובלי להציץ קודם! – קרא את המאמר קשה, קשה, מלאכתו של פרשן החוק, ותגיד לנו אם הגישה הפרשנית שלי היא אכן “התפלפלות משפטית“, ואם כן – אם היא כזאת “שרק מקשה על הבנת המתרחש“, או כזו שאינה “מקשה על הבנת המתרחש”.

ואתה ממשיך:

משפטים פליליים מתנהלים בדרך כלל ע“פ תרחיש קבוע. נגד חשוד מוגש כתב אישום המפרט את הראיות שנאספו ע“י חוקרי המשטרה, ושלדעת התביעה מוכיחות שהחשוד אכן ביצע את העבירה/ות המיוחסות לו. במהלך המשפט, התביעה והסנגוריה בודקות את הראיות וחוקרות את העדים במטרה לשכנע את השופט/ים בצדקת דרישותיהן. זה תיאור קצת פשטני, אבל הוא יספיק לצורך הדיון כאן.

אז לא, ממש לא: אתה כנראה לא ניהלת בחייך הרבה משפטים פליליים (אם בכלל), ואתה לא יודע שאין “תרחיש קבוע” על פיו מתנהלים משפטים פליליים, ושכתב האישום לא מפרט את הראיות, אלא רק את שמות העדים (בנוסף לעובדות המיוחסות לנאשם, ולהוראות החוק על פיהן הוא נאשם). כתב האישום לא מפרט שום ראיות.

אתה ממשיך:

לכאורה, על החלק העובדתי – העובדה שבוצע פשע, לא צריכה להיות מחלוקת בין הצדדים – התביעה והסנגוריה. המחלוקת היא ע“פ רוב סביב השאלה מי ביצע את הפשע ואם זה באמת הנאשם או מי שהוא אחר.

ישראל, מאין לקחת את ה“לכאורה” הזאת?

הנחת–העבודה הבסיסית בכל משפט היא שהנאשם כופר בכל המיוחס לו – גם בכך שבוצעה עבירה כלשהי (וזה כולל גם את הטענה שכתב האישום, על פניו, לא מגלה כל עבירה), גם בכך שהוא היה זה שביצע אותה וגם בכל עובדה אפשרית ובלתי אפשרית, ואם ההגנה מודה בעובדות אלה ואחרות – היא עושה זאת משום שזה כדאי לה.

האמן לי, אני ניהלתי משפטי הוכחות יותר מכל עו“ד אחר – לא משום שאני חכם יותר, אלא משום שכנגד כל תיק רצח שמנהל עו“ד צמרת, עו“ד תעבורתי מנהל אלף תיקים קטנים, כאשר אלה גם אלה מתנהלים באותו הדרך.

אתה:

במציאות זה לא תמיד כך, כי במציאות, בהשאלה מג‘ורג‘ אורוול, כל העבירות “שוות“, אבל יש כאלו ש“שוות” יותר.

על מנת למנוע אי הבנות, המושג “שווי” של עבירה לא מתייחס לחומרת המעשה, אלא למהות העבירה – האם מדובר בעבירה של ממש או שזו עבירה שפוברקה (trumped up crime) עבור נאשם ספציפי.

אתה מתחיל לדבר על “שווי“, כהכנה, ואחר כך עובר להבדל בין “עבירה של ממש או שזו עבירה שפוברקה (trumped up crime) עבור נאשם ספציפי”, אבל זה אינו עניין של “שווי“, אלא של הגדרת העבירה.

והשאלה היא בשביל מה אתה צריך את התרגיל הזה, אם לא כדי להראות לנו שאתה מכיר את ג’ורג’ אורוול.

והלאה:

בשל קוצר המצע, הדיון כאן יצטמצם לתיק 4000 בלבד, התיק “החזק” ביותר בכתב האישום שהוגש נגד נתניהו, התיק בו מאשימים אותו בשוחד. במאמר מוסגר, עד היום לא הצלחתי להבין אם מאשימים את נתניהו בקבלת שוחד או במתן שוחד.

אתה יודע מדוע לא הצלחת להבין?

לא הצלחת להבין כי לא קראת את כתב האישום, ואם קראת ולא הבנת – עדיף היה לך שתתייעץ עם משפטן, עם מי שישב ארבע שנים ולמד איך לקרוא מסמכים משפטיים, לפני שאתה כותב מאמר המבוסס על הנחת–עבודה שגוייה–מיסודה, שכבר כתבתי עליה הרבה באתר הזה, שאתה כותב בו באופן קבוע וגם קורא אותו באופן קבוע.

ראה, למשל, כאן: בנימין נתניהו, בין אישום למשפט (טז): ביבי משקר ומטעה, כולל כל הקישורים בפנוכו.

הלאה:

עשרות, קרוב לוודאי מאות, מטובי עורכי הדין במדינה, המבינים בנושאי חוק ומשפט יותר מכל כוכבי התקשורת, הפוליטיקאים והפובליציסטים למיניהם השופכים בוקר וערב אש וגופרית על ראש הממשלה, טוענים שהמעשים המיוחסים לנתניהו אינם עבירה ואין להם שום היבט פלילי, כי עבירה כזאת פשוט לא קיימת.

תן להם לקרוא את המאמר בנימין נתניהו, בין אישום למשפט (טז): ביבי משקר ומטעה, אחר כך שלח אותם אלינו, להתווכח איתנו, ונראה אותם. אתה לא מציין אפילו שם אחד מאותם “עשרות, קרוב לוודאי מאות, מטובי עורכי הדין במדינה…”, וגו’.

הלאה:

שי ניצן, פרקליט המדינה שפרש לא מזמן, אישר למעשה את הטענה הזאת.

כשנאמר לניצן שאין עבירה כזאת, ושמעולם לא הועמד מי שהוא לדין בגינה, לא בישראל ואף לא באחת מהדמוקרטיות בעולם המערבי, הוא השיב עד עכשיו לא היתה, מעכשיו יש (ניצן ניסח את דבריו באופן יותר מהוקצע והם נאמרו בשפה משפטולוגית, אבל זו היתה המשמעות המדויקת של דבריו בשפת בני אדם).

צטט את דבריו במדוייק, ונראה מה בדיוק הוא אמר. מה זה “אישר למעשה“? אישר, או לא אישר?!

הלאה:

דבריו של ניצן מעוררים כמה תהיות שלא לכולן יש מענה, מסיבות שתובהרנה להלן.

אבל קודם מספר מלים להבהרת המושג “שפה משפטולוגית“, בו אני מרבה להשתמש, למען אלה מהקוראים שאיתרע מזלם, ולא זכו לקבל השכלה משפטית.

אתה, ד“ר בר–ניר, כן זכית לקבל השכלה משפטית?!

הנה משנתך הסדורה:

מאפייניה העיקריים של השפה המשפטולוגית הם התייחסות לשקרים כאל אמת, טיהור והכשרת פשעים ועבירות לפי צורכי השעה, ונשיאת נאומים ארוכים בסיגנון מנופח ויומרני בלי לאמר כלום (bloviation). לאלה מתווסף אוצר עשיר (glossary) של מושגים ומונחים חסרי הגדרה ברורה, מושגים ומונחים הפושטים ולובשים צורה בהתאם לנסיבות המקרה ו/או זהותו של החשוד. באמצעות הגמישות ההגדרתית ניתן להקנות היבט פלילי לכל פעילות נורמטיבית, והיא מאפשרת ניהול מדיניות של איפה ואיפה ללא משוא פנים.

מיד נראה איפה אתה מוצא “נשיאת נאומים ארוכים בסיגנון מנופח ויומרני בלי לאמר כלום, מושגים ומונחים חסרי הגדרה ברורה, מושגים ומונחים הפושטים ולובשים צורה בהתאם לנסיבות המקרה ו/או זהותו של החשוד, או גמישות הגדרתית“.

אתה פותח:

להלן שתי דוגמאות הממחישות את נפלאות המשפטולוגיה.

וזו הדוגמה הראשונה שלך:

השנה היא 2004. ראש הממשלה, אריק שרון, נחשד בקבלת שוחד, במה שזכה לכינוי פרשת האי היווני.

מני מזוז, היועמ“ש שזה עתה נכנס לתפקידו, החליט לסגור את התיק, ולא להעמיד לדין את אריק שרון באשמת שוחד. החלטתו המנומקת של מזוז, המשתרעת על 76 עמודים, היא מלאכת מחשבת של אקרובטיקה מילולית. מסקנותיו של מזוז הן חד משמעיות. תמיכה פוליטית איננה טובת הנאה במובן של שוחד, אפילו אם נתקבלה עבורה תמורה.

מזוז בהחלטתו “שחה נגד הזרם“. ההחלטה לסגור את התיק גרמה לסערה בתקשורת, ולוותה בשורה של עתירות לבג“ץ שכולן, ללא יוצא מן הכלל, נדחו ע“י בית המשפט. היא קוממה נגדו את כל הפרקליטות, ובמיוחד את פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, שדרשה להגיש כתב אישום נגד שרון.

חלפו חמש עשרה שנים. שוב ראש ממשלה נחשד בשוחד. אבל הנפשות הפועלות השתנו – יועמ“ש אחר, וראש ממשלה אחר. האם גם מסקנותיו של מזוז משנת 2004 השתנו?

אוקיי, מני מזוז, בחור חביב ומוכשר, הגיע לכהונת היועץ המשפטי לממשלה בזכות כישוריו ולא בזכות קשריו (בדוק!), אבל הוא לא היה “פליליסט” מובהק, ההחלטה בתיק היווני הייתה “טבילת האש” הראשונה שלו בתפקיד הזה, ומעבר לכך הוא גם “בית הללניק” בעניינים פליליים – דבר המתבטא גם בפסיקה שלו כשופט ביהמ“ש העליון.

אגב, ההחלטה שלו בפרשה האמורה לא נקייה ממחלוקות וספקות, וייתכן (לא בטוח) שהיום הוא היה מחליט אחרת.

יחד עם זאת, אני מוכן לצאת מתוך הנחה ש“תמיכה פוליטית איננה טובת הנאה במובן של שוחד, אפילו אם נתקבלה עבורה תמורה“. השאלה היא מהי התמיכה הפוליטית, ומהי התמורה.

תמיכה פוליטית – אפילו כספית, בגבול המותר – תמורת הבטחה כללית (להוריד מסים, למשל, או לספח את כל העולם ואשתו) – זו הבטחת בחירות מצוייה, ואין הטוען לשוחד במקרים כאלה, אבל אם מדובר בהבטחה ספציפית לאדם מסויים (כולל הטבות שלטוניות לאותו אדם) – מה זה אם לא שוחד?

גגל “שוחד בחירות“, ותמצא חומר בשפע.

באשר לעניין טובות הנאה שלטוניות תמורת עבודה עיתונאית – סיקור אוהד לנותן טובות ההנאה, או סיקור שלילי על יריביו – זו אינה “תמיכה פוליטית“, זו “כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת“, כלשונם של הסעיפים המדברים בשוחד.

קחו, למשל, את ישראל היום, הידוע בציבור כ“הביביתון“: העיתון הזה הוקם ומקויים ע“י המיליארדר שלדון אדלסון כדי לתת לנתניהו תמיכה פוליטית – ואין בכך שום עבירה. לא תהייה עבירה גם אם אדלסון יתנה את תמיכתו בכך שביבי יספח שטחים, אבל אם אדלסון יקים בארץ עסק כלכלי, או שיהפוך את ישראל היום לעסק כלכלי, ויתנה את התמיכה בהטבות לעסק שלו (אפילו בדרך של חקיקה “כללית“, כביכול, אבל תפורה במיוחד עבור עסקו של התומך) – זו כבר לא תמיכה פוליטית, אלא עיסקה של דבר–תמורת–דבר – טובת הנאה שלטונית תמורת “שירות או טובת הנאה אחרת“.

וזו הדוגמה השנייה שלך:

השנה היא 2020. ראש הממשלה מואשם בשוחד. המשפט עומד להיפתח תוך מספר שבועות. רביב דרוקר, כתב בכיר בתקשורת, אינו מרוצה מהקצב בו מתנהלים הדברים והוא מחליט לקיים “משפט ציבורי” לראש הממשלה בטלוויזיה. במהלך השידור הוא חושף מסמכים ועדויות מתוך חומר החקירות שנאסף ע“י המשטרה ונמצא בידי הפרקליטות. לא כאן המקום לדון בשאלה איך החומר הזה הגיע לידיו של דרוקר – האם הוא גנב אותו? האם הוא שיחד מי שהוא כדי לקבל אותו? האם מי שהוא במשטרה או בפרקליטות בקש/הציע/דרש מדרוקר לשדר את “המשפט הציבורי” כדי ליצור לחץ על השופטים? אבל זה בכלל לא משנה, כי השידור של דרוקר בטלוויזיה היה עבירה בוטה על החוק!

חוק הסוב יודיצה (sub judice) משנת 1957, אוסר על פרסום של דברים על עניין התלוי ועומד בבית המשפט אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו. העובר על החוק דינו מאסר שנה.

בין התגובות למשדר של דרוקר ע“י תומכיו של ראש הממשלה היתה קריאה לשלוח את דרוקר למאסר. זה כמובן “הקפיץ” את אספסוף ה“רק לא ביבי“, ומיטב המשפטולוגים יצאו חוצץ להגן על דרוקר. אפילו גנץ, ראש הממשלה החילופי בממשלת נתניהו, תרם את קולו למקהלה. מה לא נאמר שם – “סתימת פיות“, הסתה, פגיעה בשלטון החוק ובחופש הדיבור ועוד כהנה וכהנה. משפטולוגיה במיטבה. ללא יוצא מן הכלל, כל ה“מומחים” האלה התעלמו מהעובדה שזה מה שכתוב בחוק – שנה מאסר לדרוקר!

זה שאתה מגניב “משפטולוגיה במיטבה“, ושם במרכאות את המילה “מומחים“, כבר לא עושה עלינו רושם, במיוחד כאשר אתה עצמך לא מומחה במשפט, לא במרכאות ולא בלעדיהן, ומיד תיווכח בכך.

ואולי תגיד לנו, “משפטולוג במיטבו“, מהי הגדרתך למילה “אספסוף“?

ואולי תגיד לנו, בטובך, מהו הפסול ב“רק לא ביבי“, ובמה זה שונה מ“רק ביבי“? ומהו הפסול בכך שמעביד (במקרה הזה המעביד הוא אנחנו, אזרחי ישראל) מציב תנאי–סף לקבלת עובדים, ומעביר למערכת המיון רק את אלה שעוברים את הסף?

ראה, ד“ר ישראל בר–ניר, יכול להיות שאתה, כבעל/מנהל מפעל היית מקבל לעבודה מי שתלויים כנגדו אישומים על שוחד, מירמה והפרת אמונים. יכול להיות שלך זה לא מפריע, ולאחרים כן, אבל לקרוא להם “אספסוף” רק משום שהם מחמירים בדרישות–הסף? השתגעת?!

אתה ממשיך:

וכאן אנחנו מגיעים לחלק הכי יפה בסיפור. התגובה של דרוקר ומגיניו (ביניהם גם כמה “עליונים“) היא פשוטה – חוק הסוב יודיצה הוא “אות מתה“. אף אחד לא הועמד לדין בגינו כבר עשרות שנים. נשמע יפה, לא? אבל זה בדיוק המצב בתיק 4000 – גולת הכותרת של כתב האישום שהוגש נגד ראש הממשלה! יתרה מזאת, בתיק 4000 זו לא “אות מתה“, זו “אות שבכלל לא נולדה“!

לא, ישראל, העבירה המיוחסת לנתניהו אינה “אות מתה“, ולא “אות שבכלל לא נולדה“. היא מוגדרת בסעיפים 290 ו-293 לחוק העונשין, תשל“ז-1977, שהם גלגול של הסעיפים 1 ו-4 לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד), תשי“ב-1952, שהם עצמם גלגול של סעיף 106 לפקודת החוק הפלילי, 1936, אותה ירשנו מהמנדט הבריטי על פלשתינה (א“י):

מעבר לכך, גם במציאות הוראת החוק הזאת אכן מיושמת, ואם אתה רוצה, יש תקדים זהה כמעט במדוייק למה שמיוחס לנתניהו ולשאר הנאשמים איתו, ואני קורא מתוך פסק הדין של ביהמ”ש העליון בע”פ 1798/93, אורי עמית ואח’ נ’ מדינת ישראל:

לשלשת המערערים יוחסו עבירות של לקיחת שוחד ונתינת שוחד, בכך שקואופרטיב “דן” (להלן – הקואופרטיב), באמצעותם של הורוביץ וסטוצ‘ינר (נותני השוחד), שילם סכום של 5,000 דולר בש“ח למוציא לאור של המקומון העירוני “רמת גן שלנו” (להלן: המקומון), לבקשתו ולקידום עניינו האישי של עמית כראש עירית רמת גן (לוקח השוחד); וזאת – בתמורה לזרוז ההליכים שהיו דרושים להשלמת העברת חניון האוטובוסים של דן משכונת “גלי–גיל” ברמת–גן למתחם חדש בסמוך לאיצטדיון העירוני (להלן: המתחם החדש), ולהשגת “רצון טוב והבנה” לצרכיו של הקואופרטיב מצד העיריה בנושאים שבהם נזקק הקואופרטיב לעיריה.

ובתמצית: אתה, הקואופרטיב, רוצה “זירוז הליכים“? תקנה עבורי, ראש העיר, “סיקור אוהד” מהמקומון הזה–והזה!

הלאה:

ההתעלמות מחוק הסוב יודיצה איננה חטאו היחיד של דרוקר. במהלך שידור ה“משפט הציבורי” בטלוויזיה, הוא “שכנע” עד במשפט ראש הממשלה לשנות את עדותו. בשפה משפטית קוראים לזה “שיבוש הליכי משפט” – עבירה חמורה שבגינה מגיעות שלוש שנות מאסר!. אבל אל תצפו שנגד דרוקר יינקטו צעדים כל שהם בגלל העבירה הזאת, כי בשפה משפטולוגית זאת לא עבירה. זה “מילוי שליחותו הציבורית של איש תקשורת חסר פניות“. זאת לא תהיה הפתעה אם יימצא מי שיציע להעניק לדרוקר פרס . . . . . . אף אחד עדיין לא טען שהעבירה של “שיבוש הליכי משפט” היא אות מתה.

אכן, כאן נתת קישור, וברשותך נבדוק שם מה בדיוק עשה העיתונאי רביב דרוקר בראיון עם עו”ד חיים גרון, שהוא עד תביעה במשפט נתניהו.

נתחיל בהקדמה הפרשנית שמביא העיתונאי יואב יצחק לפני האמירות שהוא מביא מתוך התכנית המשודרת (ההדגשות בכל המובאות הן שלי):

בתוכנית המקור ששודרה ביום 21.05.20, שאותה כינה דרוקר: “משפט פומבי“, ראיין דרוקר, בין היתר, שלושה עדי תביעה שאמורים להעיד במשפט נתניהו. השלושה הם: דב גיל–הר, אבי אלקלעי, ועו“ד חיים גרון, שהיה בזמנים הרלוונטיים סמנכ“ל הנדסה במשרד התקשורת.

השאלה האם עדים אלה התראיינו מתוך הנחה שיזכו לשתיקת הפרקליטות – ולא ייקראו לחקירה משטרתית בגין דברים אחרים שאמרו בפרשה – הינה שאלה פתוחה, עם תשובה אפשרית ברורה: לא, הם לא ייחקרו – כל זמן שהם מופיעים נגד נתניהו. התביעה מגוננת הן על כתבי החצר, כדוגמת דרוקר, והן על עדים מטעמה. לא צדק מחפשת התביעה, אלא הרשעת נתניהו, בכל מחיר – גם תוך שיבוש הליכי חקירה ומשפט.

בתוכנית האמורה (21.05.20) – הביע עו“ד גרון עמדה קריטית וחשובה, לפיה נתניהו לא נתן לבזק הטבות כלשהן. עדות זו פועלת נגד כתב האישום ומסייעת בהגנתו של נתניהו. דא–עקא, בהמשך, לאחר “חקירה” מצד דרוקר ו/או הטרדה ו/או הדחה, ולאחר שדרוקר הציג ועימת אותו עם נתונים ועדויות מצד אחרים שנחקרו בפרשה, שוכנע חיים גרון להפוך את עמדתו ב-180 מעלות, ולאשר לדרוקר, כך בשידור, כי נתניהו העניק הטבות כספיות ניכרות לקבוצת בזק בראשות אלוביץ.

ואחרי הפרשנות המקדימה, הנה האמירות עצמן, כפי שהן מובאות באתר ניוז 1:

בתחילת השידור:

דרוקר: “האם לדעתך, נתניהו, כשר התקשורת, נתן הטבות לבזק של שאול אלוביץ‘?”;

חיים גרון: “אני לא רואה כל הטבה שהוא נתן לשאול אלוביץ‘”.

לקראת סוף השידור:

דרוקר: “האם בעקבות מה שהראנו לך פה, שזה על אחריותנו בלבד, האם אתה במשהו משנה את עמדתך הראשונית איתה באת, שנתניהו לא נתן שום דבר לבזק?”;

חיים גרון: “עיכוב ההחלטה בהחלט היה שווה להם מיליארדים, ואת ההחלטה לא היה שום צורך לעכב“;

דרוקר: “אז בכותרת, בהנחה שאנחנו מוכיחים שפילבר הוא שלוחו של נתניהו, נתניהו נותן המון לבזק“;

חיים גרון: “בהנחות שאמרת, ודאי שבזק קיבלה פה המון“.

עד כאן הציטוטים, והנה מסקנתו של יואב יצחק:

הדברים שלעיל מעלים חשד: דרוקר השפיע על עד מרכזי לשנות את עמדתו/גרסתו, וזאת בטרם אמר העד את דברו בבית המשפט. על ניסיונו להשפיע לרעה ניתן ללמוד גם מתגובתו של העד ל-News1 (ראו בהמשך), שאותה מסר לנו שעות ספורות לאחר פרסום רשימה זו. הדבר עולה כדי חשד לעבירה פלילית. נושא זה טעון חקירה והעמדת דרוקר לדין.

וזו תגובתו של העד, בהמשך:

חיים גרון מסר בתגובה (ציטוט):

בתוכנית האמורה, ועל–פי הסיכום המוקדם עם רביב, נשאלתי תחילה והתייחסתי לגבי מיזוג בזק–יס. יודגש כי זהו נושא שעליו לא העדתי ברשות ני“ע. בעניין זה ובעניין זה בלבד אמרתי שאלוביץ לא קיבל דבר (מאחר שכל הליך המיזוג אושר כדין ע“י כל הרגולטרים הנוגעים לעניין, למיטב ידיעתי). דעתי זו לא השתנתה למרות נסיונותיו של רביב לשכנעני אחרת.

מה שקרה הוא שרביב השמיט כל ההתייחסות שלי למיזוג בזק יס, אשר נראה שלא תאמה לאג‘נדה העיתונאית שלו, אך הצמיד את המשפט שאמרתי לגבי המיזוג, לעניין אחר לגמרי, של הטלפוניה הסיטונאית, שם אכן לדעתי אלוביץ “קיבל מיליארדים” כתוצאה מהעיכוב הנמשך במימוש האסדרה. כך יצר רביב רושם מוטעה ומטעה שדעתי השתנתה כביכול בעקבות הראיות לכאורה שהוצגו לי.

ועכשיו הפרשנות שלי, ונתחיל מהסוף:

ראשית – אם העיתונאי–המראיין “בישל” את הראיון, כדי להתאימו לאג‘נדה העיתונאית שלו – זה לא יפה, זה אולי עבירה מתחום האתיקה העיתונאית, ואולי גם לפי דין אחר, אבל כדי לייחס לו השפעה על העד, צריך להביא את הדברים המלאים, ובהקשרם כפי שנאמרו בראיון עצמו, ולא כפי ששודרו לאחר העריכה.

ואת זה אנחנו לא יודעים.

שנית – מתגובתו של העד לאתר ניוז 1, רואים שדרוקר אולי ניסה לשכנע את העד, אבל הוא לא הצליח, ודעתו של העד לא השתנתה – דא עקא שכדי להגיע למסקנה בדבר “ניסיון” להשפיע על העד, צריך להוכיח כוונה (בהמשך נראה שגם העבירה המושלמת מצריכה כוונה).

וזה אומר ש“שחקן החיזוק” שמביא יצחק דווקא מחליש את התיזה שלו, ואפילו מקריס אותה לחלוטין.

כעת נחזור אל המובאות מתוך המשודר:

בתחילת השידור:

דרוקר: “האם לדעתך, נתניהו, כשר התקשורת, נתן הטבות לבזק של שאול אלוביץ‘?”;

חיים גרון: “אני לא רואה כל הטבה שהוא נתן לשאול אלוביץ‘”.

לקראת סוף השידור:

דרוקר: “האם בעקבות מה שהראנו לך פה, שזה על אחריותנו בלבד, האם אתה במשהו משנה את עמדתך הראשונית איתה באת, שנתניהו לא נתן שום דבר לבזק?”;

חיים גרון: “עיכוב ההחלטה בהחלט היה שווה להם מיליארדים, ואת ההחלטה לא היה שום צורך לעכב“;

דרוקר: “אז בכותרת, בהנחה שאנחנו מוכיחים שפילבר הוא שלוחו של נתניהו, נתניהו נותן המון לבזק“;

חיים גרון: “בהנחות שאמרת, ודאי שבזק קיבלה פה המון“.

שימו לב לשאלת המראיין: “האם בעקבות מה שהראנו לך פה, שזה על אחריותנו בלבד, האם אתה במשהו משנה את עמדתך הראשונית איתה באת, שנתניהו לא נתן שום דבר לבזק?”;

מה זה אומר? זה אומר שהמראיין מציג למרואיין שאלה היפותטית המבוססת על עובדות שהוא, העד עצמו, לא נדרש לאמתן.

והלאה, מפי המרואיין–העד: “עיכוב ההחלטה בהחלט היה שווה להם מיליארדים, ואת ההחלטה לא היה שום צורך לעכב“, והשאלה היא אם בחקירה המשטרתית העד אמר אחרת, והמראיין “ניסה” לשנות את עדותו כאשר הוא יעמוד על דוכן העדים.

והלאה: “אז בכותרת, בהנחה שאנחנו מוכיחים שפילבר הוא שלוחו של נתניהו, נתניהו נותן המון לבזק“;

תשובה: “בהנחות שאמרת, ודאי שבזק קיבלה פה המון“.

וזה הכל: ראיון נוקב, שאלות אולי פולשניות, של עיתונאי שאולי רוצה לרדת לחקר האמת, אולי אפילו לגלות שהעד טעה, או שיקר, בחקירה, ולשלוח אותו בחזרה לחוקרי המשטרה, להגיד טעיתי, לא דייקתי.

ועל מה מבסס יצחק – שאינו משפטן – את התיזה שלו? על סעיף 244 לחוק העונשין, שכותרתו “שיבוש מהלכי משפט“, אשר זה לשונו:

“העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין, בין בסיכול הזמנתו של עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת, דינו – מאסר שלוש שנים…“.

והנה, לא רק שדרושה “כוונה” (כפי שראינו לעניין עבירת ה“ניסיון“), אלא שייתכן מאוד שכונתו של המראיין – רביב דרוקר – הייתה דווקא לסייע להליך, ולמנוע עיוות דין.

ודוק: אני לא קובע עמדה, אני רק מסתמך על ההנחה שאם מערכת עובדות מסויימת מאפשרת כמה מסקנות – תמיד מועדפת המסקנה הנוחה יותר לנאשם.

לתשומת ליבו של ד“ר ישראל בר–ניר, שמדבר על “הרשעה מחמת הספק – תופעה ייחודית למדינת ישראל“, ורק חסר לו, לבנימין נתניהו, ששופטיו יהיו פזיזים וקלי–דעת כמותו.

והנה ה“פינאלה” שלך:

סיכום הקטע, בהשאלה מהאימרה העממית “אם אלוהים רוצה, גם מטאטא יורה“, “כשהמשפטולוגים רוצים, אפשר לשלוח לכלא ראש ממשלה גם על לא עבירה“.

אז יש לי הפתעה כפולה בשבילך:

ראשית – רצונם של המשפטולוגים לא קובע, כיוון שאין להם כל סמכות “לרצות“.

ושנית – כשהמשפטנים רוצים, אפשר לשלוח לכלא, על לא עבירה, לא רק ראשי ממשלה, אלא גם אחרים, גם אותך, אבל לך לא אכפת שבתי הכלא יתמלאו באסירים שהורשעו על לא עוול בכפם – כל עוד שמם אינו בנימין נתניהו או ישראל בר–ניר.

והנה הפרק השני שלך:

פרק שני – בחסות חומת האש (The Fire Wall)

חומת אש, Fire Wall בלע“ז, הוא כינוי למערכת הגנה בה משתמשים אנשי מחשבים כדי להגן על מידע חשוב מפני עינא בישא. הרעיון נפל על אוזניים קשובות במערכת אכיפת החוק בישראל, והיא החליטה להקיף את עצמה בחומת אש משלה למנוע דליפה של מידע רגיש. אבל זו לא בדיוק אותה חומה.

חומת האש של מערכת אכיפת החוק איננה חומה במובן של “אין יוצא ואין בא“. חומת האש של מערכת אכיפת החוק היא “קרום חצי חדיר” (Semipermeable Membrane) – מונח השאוב מעולם הביולוגיה, בו הדפנות של תאים בגוף החי מאפשרות מעבר לחמצן וליסודות אחרים הדרושים לתא להתפתחותו. מידע רגיש – מסמכים, תעודות ועדויות שונות זורם באופן חופשי דרך חומת האש לידיהם של יחידי סגולה מבין כוכבי התקשורת. החומר נבחר בקפידה ומשמש להלל, לפאר, לקלס ולשבח את תדמיתה של מערכת אכיפת החוק בעיני הציבור. סיפורו של רביב דרוקר מהפרק הקודם הוא דוגמא אופיינית. הוא לא יחיד. הוא אולי “ראשון בין שווים“, אבל אנשי תקשורת אחרים רואים אותו כמודל לחיקוי (Role Model) והולכים בעקבותיו. לא כולם נהנים מהיוקרה ותנאי השכר של דרוקר, אבל כל עוד הם מבינים מאיזה צד הלחם שלהם מרוח, מצבם בהחלט מניח את הדעת והם לא סובלים מחוסר תעסוקה.

חשוב לציין שה“אש” בחומת האש של מערכת אכיפת החוק, איננה מטפורה, זאת אש של ממש. אבני הבניין המשמשות לבניית החומה הן צווי איסור פרסום (צא“פ), והמפר אותם יכול למצוא את עצמו מאחורי סורג ובריח.

בעולם המחשבים ידוע שההגנה באמצעות חומת אש אף פעם איננה מוחלטת. במוקדם או במאוחר מתגלים סדקים ופרצות דרכם זולג חומר שלא נועד לצאת לרשות הרבים. זה המצב גם בחומת האש של מערכת אכיפת החוק. זה נושא למאמר בפני עצמו. נסתפק כאן בשתי דוגמאות הקשורות לנושא המאמר הנוכחי – משפטו של ראש הממשלה.

איילה חסון, כתבת טלוויזיה מכובדת עם עבר עשיר ורמת אמינות שאיננה נופלת מזו של רביב דרוקר (אני מתבטא בעדינות) פרסמה מידע המעמיד בסימן שאלה את כשירותו ואופן מינויו של היועמ“ש מנדלבליט לתפקידו. לאור מעמדו והיקף סמכויותיו של היועמ“ש לא ייתכן שבתפקיד הזה יכהן מי שהוא שיש בו צל של רבב, ושהוא יהיה הפוסק הבלעדי אם ומתי להגיש תביעה נגד ראש הממשלה. תגובת משרד המשפטים היתה מוזרה (שוב, אני מתבטא בעדינות) לא היתה הכחשה חד משמעית. הסתפקו בהתבטאות פושרת, בנוסח איילה חסון לא דייקה בדבריה. ללא משפטן זה נשמע כמו נו טוב, “אולי נפל איזה פגם טכני” במינויו של מנדלבליט, אבל הוא כבר מכהן כמה שנים בתפקיד ועכשיו מאוחר מכדי לשנות. מה האמת? מה בדיוק קרה? מה צריך לעשות? אין תשובה. למה? צא“פ – אחרי שהסוסים ברחו מהאורווה, נועלים את הדלת.

אוקיי, אבל ב-407 המלים האלה אתה מקשקש ומקשקש, אבל לא מגלה לנו מה בדיוק פרסמה איילה חסון.

ואולי גם תגיד לנו על איזה צו איסור פרסום אתה מדבר?

והלאה:

עמית סגל, כתב טלוויזיה אחר, במעמד לא פחות מכובד מזה של איילה חסון, חשף ששי ניצן, פרקליט המדינה שפרש לא מזמן, היה נוהג לנהל מערכת מסועפת של קשרי דוא“ל עם שופטים מכהנים, כולל כמה מהעליונים. עם פרסום הדברים, נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, החליטה להגיב. היא אמרה ש“זה לא בסדר“, ובקשה מניצן להפסיק את הנוהג הפסול. “לא בסדר“? זה כל מה שיש לחיות לאמר? האם כך היתה חיות מגיבה אם עו“ד המגן על לקוח היה מקיים מגעים בסתר עם השופט/ים הדנים את לקוחו? לעו“ד כזה היו לפחות שוללים את הרשיון, אם לא דנים אותו למאסר בפועל. אבל שי ניצן? הוא במעמד של אל געת (untouchable).

טוב, חבל שאתה לא מגלה את הכל.

הסיפור האמיתי, כפי שפורסם, הוא ששי ניצן הזה שלח דואר אלקטרוני (לגיטימי) קולקטיבי לכל הפרקליטים, ולא שם לב שמרשימת הדיוור לא נמחקו פרקליטים–לשעבר, שהתמנו כשופטים. זה לא תקין, זה חוסר זהירות, אבל לשי ניצן השקרן יש חטאים גדולים בהרבה, וכל ההתעסקות בקטנות רק מדללת את הביקורת האמיתית נגדו, בדברים הגדולים והחשובים באמת.

ואתה מקשה:

מי הם השופטים אתם ניצן התכתב? מה הם הנושאים בשיחותיהם? באילו משפטים השופטים האלה מעורבים? אין תשובה. למה? צא“פ. האם אחד, או שניים, או אולי כל שלושת השופטים העומדים לדון את נתניהו נטלו חלק ב“שיחות ההבהרה” עם שי ניצן? שוב, אין תשובה. למה? צא“פ.

על סמך מה אתה אומר שאין תשובה? ומאיכן לקחת את הצא“פ שאתה מדבר עליו?!

והלאה:

האמת היא שיש מידה מסוימת של היגיון בכך שניצן יתדרך את השופטים. אחרי ככלות הכל המעשים בגינם נתניהו מואשם בתיק 4000 אינם מופיעים בספר החוקים, וכאשר שלושת השופטים למדו משפטים הם לא נחשבו לעבירה. זה לא השתנה במהלך כל השנים בהן השופטים האלה ישבו על כס המשפט. המעשים האלה הפכו להיות עבירת שוחד רק אחרי שניצן, בהבל פיו, הפיח בהם רוח חיים.

קודם אתה ממציא שטות ש“המעשים בגינם נתניהו מואשם בתיק 4000 אינם מופיעים בספר החוקים“, ועליה אתה מלביש מה שאתה רוצה: You put something on nothing, and expect it to stay there.

והלאה, באותו הרוח:

השופטים התעקשו שנתניהו יתייצב באופן אישי בבית המשפט על מנת לוודא שהוא מבין במה מאשימים אותו. אבל מי שהוא היה צריך לוודא שהשופטים עצמם מבינים במה מאשימים את נתניהו. מי יכול לעשות את זה יותר טוב מאשר שי ניצן, אביו מולידו של הרעיון?

ואתה ממשיך עם דברי האיוולת שלך, המבוססים על אותה השטות.

המטמורפוזה של פעולה לעבירה פלילית מעוררת את השאלה אם לפרקליט המדינה יש סמכות לשנות חוקים או, למען הדיוק, האם יש לו סמכות ליצור חוקים יש מאין. שאלה יותר חשובה היא לוח הזמנים (time line). מתי בדיוק זה קרה? מה המועד בו נולדה העבירה החדשה? מתי שי ניצן זרק לאוויר העולם את ה“מעכשיו זאת עבירה“? האם זה, כמו במערכון של הגששים, “שש וחצי, מחר יום הולדת“, או שב“רשומות” מופיע תאריך פורמלי? תשובה ברורה אין. למה? צא“פ. המועד המשוער הקרוב ביותר הוא אי שם במחצית השניה של שנת 2019 – כאשר מנדלבליט פרסם את החלטתו להגיש כתב האישום הכולל את תיק 4000, תיק השוחד. בת חסותו של ניצן, ליאת בן ארי, מנהלת את החקירה למעלה משלוש שנים. מה היא חקרה במשך התקופה שהעבירה לא היתה קיימת? חוקרים אדם כאשר יש חשד שהוא ביצע עבירה. זה נראה קצת מוזר שמתנהלת חקירה נגד אדם בחשד שהוא ביצע עבירה שאיננה קיימת. יתרה מזאת, למיטב ידיעתי אי אפשר להגיש תביעה רטרואקטיבית בגין מעשים שלא היו מוגדרים כעבירה בעת ביצועם.

אתה חוזר ושואל “מתי בדיוק זה קרה? מה המועד בו נולדה העבירה החדשה?”, ועל כך עניתי לך לעיל: זה קרה בדיוק בשנת 1936, ואחר כך היא התגלגלה לחוק משנת תשי“ב-1952, ואחר כך כך לחוק משנת תשל“ז-1977.

הנה התשובה, להקל עליך:

והנה, ה“קינוח” שלך:

לסיום, קצת היסטוריה. היו שלושה מקרים בעבר שניתן להשוותם למשפטו של נתניהו – שני ראשי ממשלה, יצחק רבין ואהוד אולמרט, ונשיא, משה קצב. לכאורה, הבדל כאילו אין, אבל הבדל בכל זאת יש.

המשותף לשלושת המקרים הקודמים הוא שבכולם נעברה עבירה. בשלושת המקרים, השאלה היתה אשמתו או חפותו של הנאשם/חשוד. על העובדה שנעברה עבירה לא היתה כל מחלוקת. אפשר להתווכח אם במקרה של רבין חומרת העבירה – החזקת חשבון בנק בחו“ל – הצדיקה את הדחתו כפי שדרש היועמ“ש באותם ימים (במקרים קודמים הסתפקו בברירת קנס), אבל זו היתה עבירה על החוק הקיים באותה תקופה.

במשפטו של נתניהו המצב שונה. רבים וטובים בעולם המשפט, לא כולם מתומכי נתניהו, טוענים שבכלל לא נעברה עבירה. לאלה אפשר להוסיף את נימוקיו של מזוז משנת 2004, כשהחליט לסגור את התיק נגד שרון בפרשת “האי היווני“. אין תמימות דעים בין המשפטנים בנקודה הזאת – ראיתם פעם מקרה בו יש הסכמה בין עורכי דין? במצב הזה, אם נתניהו בכל זאת יורשע, זו תהיה הרשעה מחמת הספק – תופעה ייחודית למדינת ישראל.

ועל הטענה הממוחזרת הזאת כבר עניתי לך לעיל: תן לאותם “רבים וטובים בעולם המשפט, לא כולם מתומכי נתניהו“ לקרוא את המאמר בנימין נתניהו, בין אישום למשפט (טז): ביבי משקר ומטעה, אחר כך שלח אותם אלינו, להתווכח איתנו, ונראה אותם.

אני יודע למי אתה מתכוון, אבל אף אחד מהם לא קורא עברית, לא ראה את נוסח החוק ואת כתב האישום, הם רואיינו ע“י עיתונאים מוטים פוליטית, אשר הלעיטו אותם במידע חלקי וסלקטיבי.

ואתה ממשיך בהבליך:

משפט בו המאבק הוא סביב השאלה אם המעשה המיוחס לחשוד הוא בכלל פשע, הוא תופעה חדשה.

אז תסלח לי מאוד: סעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ“ב-1982, זה לשונו:

149. לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –

[…]

(4) העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה;

ואין שום “תופעה חדשה” – לא בסעיף הזה, ולא בשימוש שנעשה בו, ואני מסופק אם סניגוריו של נתניהו בכלל ישתמשו בו, כי הם לא יתבזו בטענה חסרת–השחר והמטופשת הזאת.

ואתה מסיים:

בפיסול ובציור מקובל להראות את אלת הצדק כשהיא עיוורת. כנראה שהיא לא מעוניינת לראות את העוולות הנעשות בשמה ע“י משרתיה.

אז לא. כפי שידוע לך, יש לי המון טענות נגד אלת הצדק שאתה מדבר עליה, היא עיוורת–מרצון, ואני רב איתה על כך כבר חמישה וחצי עשורים, אבל לך זה לא מפריע עד שזה לא נוגע לביבי אהובך ומושא הערצתך, אבל דווקא בנושא הזה אין לך שום מידע, זולת ההנחה המטופשת הנ“ל, ולכן אתה נזהר, ואומר “כנראה“.

לא, ישראל, לא: אם אתה רוצה לכתוב סדרת מאמרים על אלת–הצדק – האתר הזה הוא המקום הנכון, אבל אם אתה מחפש אלת–צדק שתיתן למושא הערצתך הפוליטית יחס מועדף – רק תגיד!

___________

משפט נתניהו (ב), שלב ההקראה: על צביעותם של השופטים

משפט נתניהו (א), שלב ההקראה: מעולם לא עשו מעטים כל כך שגיאות רבות כל כך, בפרק זמן קצר כל כך

בנימין נתניהו, בין אישום למשפט (טז): ביבי משקר ומטעה

על ההלכה הפסוקה של ביהמ”ש העליון כחלק ממשפט המדינה

עֵ֭ת לַעֲשׂ֣וֹת לַיהֹוָ֑ה הֵ֝פֵ֗רוּ תּוֹרָתֶֽךָ׃ קואליצית ניר 2.0 – עכשיו!

ביבי נתניהו לא מכין שיעורי–בית

ביבי נתניהו, כפפה לרגליך: לך לבג”ץ, טען תפירה!

על סמכותו של הבג“ץ לפזר את הכנסת

איך יכולים שופטי ישראל לאותת לביבי ואוהדיו שהם לא בכיס הקטן שלו?

על פסק הדין בעתירות נגד מינויו של נתניהו כראש הממשלה ונגד ההסכם הקואליציוני

על הדיון בעתירות נגד מינויו של נתניהו כראש הממשלה ונגד ההסכם הקואליציוני – לקחי היום הראשון

על משפטו הפלילי של בנימין נתניהו – נאום–תשובה ושאלות לתומכי–ביבי

בג”ץ ביבי – מבחנו הקשה ביותר של בית המשפט העליון, מאז פרוץ המדינה

קשה, קשה, מלאכתו של פרשן החוק

ממשלת שני הבנימינים, הטרגדיה השקספירית בשער

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס