כאשר אני אומר שעבירת השוחד המיוחסת לבנימין נתניהו אינה “המצאה” מיוחדת עבורו, ולא זו בלבד, אלא שיש לה תקדים בארצנו, הרבה שנים לפני שהחלו החקירות בענייני נתניהו, אני מקבל לא אחת את התשובה “אפילו שי ניצן הודה בכך“.

את התשובה הזאת אני מקבל לא רק מביביסטים שטופי–מוח, אלא גם מבעלי תואר דוקטור, מאוניברסיטאות מוכרות ומכובדות.

בהמשך, למטה מכאן, אתן קישור למאמר קודם, בו אני מראה שבעניין הזה יש חוק בן 85 שנים, ויש תקדים בן 32 שנים, שאושר ע“י ביהמ“ש העליון לפני 27 שנים, אבל כאן אני מתייחס רק ל“הודאה” של שי ניצן, פרקליט המדינה בשעתו.

לפי המיוחס לשי ניצן, הוא, כאמור, “הודה” כי האשמתו של בנימין נתניהו בקבלת שוחד היא “תקדימית“, וה“הודאה” הזאת משמשת בידי תומכיו של נתניהו כ“הוכחה” שאכן “המציאו” לנתניהו עבירה שאינה קיימת, ומכאן שהתיק נגדו תפור.

אני מכיר את האמירה הזאת של שי ניצן (מולו כבר הופעתי לפני כ-40, ומעולם לא הייתה לי מילה טובה עליו). לא שמעתי אותה במו אזני, אבל אני מוכן לצאת מההנחה שהוא אכן אמר את המיוחס לו.

מה משמעותה של ה“הודאה“?

על בסיס ההנחה שהוא אכן אמר את המיוחס לו, ניתן להניח כמה אפשרויות, ובהן:

א. שהוא מכיר את התקדים, אבל, בשחצנותו, הוא רצה להראות שהוא “המלך“, ובתור שכזה הוא לא זקוק לתקדימים;

ב. שהוא אידיוט שלא מבין הרבה בפלילים (ככל שאני מכיר את ההיסטוריה המקצועית שלו במשרד המשפטים, התחום הפלילי לא היה התחום העיקרי שלו);

ג. שהוא מבין גם בפלילים, אבל את התקדים הזה הוא לא הכיר (גם אני לא מכיר את כל התקדימים – אפילו בתחומים שלי).

השאלה היא אם ה“הודאה” הזאת יכולה לבטל דבר שחי וקיים.

אני, למשל, “מודה” שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ, ולא שהגלובוס שלנו מסתובב סביב השמש … אז מה? האם זה אומר שה“הודאה” שלי היא אמת, ושהיא מחייבת גם את השמש וגם את כדור הארץ?

_________________________________

מחזה הדוקודרמה ויקטוריה קרוס

_________________________________

ולגופו של עניין: שום דבר לא הומצא עבור נתניהו

כדי שתבינו בדיוק על מה אני מדבר, ועל התקדים שקיים גם קיים, קראו את המאמר ואף על פי כן – נתניהו לקח שוחד.

מכותרת המאמר אפשר לחשוב שאני מתיימר להכיר את כל חומרי החקירה, ושאני מתיימר לחזות את תוצאת המשפט, אבל כבר בכותרת המשנה אני מבהיר:

חזקת החפות קיימת רק במישור המשפטי, לא במישור הציבורי, אבל נתניהו עושה את הכל כדי שלא לעלות אל המגרש הזה, ולהשאיר אותו במגרש הציבורי – אז בבקשה, ביבי: במגרש הציבורי כמו במגרש הציבורי.

יחד עם זאת מצאתי לנכון להיכנס גם לצד המשפטי, כיוון שנתניהו טען כי מאשימים אותו ב“אשמה חדשה, שלא הייתה קיימת בתולדות האנושות“, ולכך הקדשתי במאמר את הפרק “יש חוק קיים יש גם תקדים“.

בפרק הזה אני מראה כי יש חוק, כי העבירה המיוחסת לנתניהו קיימת במשפט ארצנו לפחות מאז סעיף 106 לפקודת החוק הפלילי, 1936, וכי יש גם תקדים של ביהמ”ש העליון, הוא ע”פ 1798/93, אורי עמית ואח’ נ’ מדינת ישראל, שאישר פסק–דין של ביהמ“ש המחוזי שניתן כחמש שנים לפני כן, על מעשים שנעשו כחמש שנים קודם לכן, בשנת 1984 – קרוב ל-40 (!) שנה לפני שהוגש נגד נתניהו כתב האישום ה”תקדימי”.

כך תוארו העובדות בפסק הדין של ביהמ“ש העליון:

לשלשת המערערים יוחסו עבירות של לקיחת שוחד ונתינת שוחד, בכך שקואופרטיב “דן” (להלן – הקואופרטיב), באמצעותם של הורוביץ וסטוצ‘ינר (נותני השוחד), שילם סכום של 5,000 דולר בש“ח למוציא לאור של המקומון העירוני “רמת גן שלנו” (להלן: המקומון), לבקשתו ולקידום עניינו האישי של עמית כראש עירית רמת גן (לוקח השוחד); וזאת – בתמורה לזרוז ההליכים שהיו דרושים להשלמת העברת חניון האוטובוסים של דן משכונת “גלי–גיל” ברמת–גן למתחם חדש בסמוך לאיצטדיון העירוני (להלן: המתחם החדש), ולהשגת “רצון טוב והבנה” לצרכיו של הקואופרטיב מצד העיריה בנושאים שבהם נזקק הקואופרטיב לעיריה.

ובתמצית: אתה, הקואופרטיב, רוצה “זירוז הליכים“? תקנה עבורי, ראש העיר, “סיקור אוהד” מהמקומון הזה–והזה!

אז שי ניצן אמר … ער האט געזאגט!

לנוחיות הספקנים שביניכם, אני מצרף כאן את פסק הדין.

==============

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע“פ 1798/93

ע“פ 1418/93

בפני:נ כבוד השופט א. מצא

כבוד השופט י. קדמי

כבוד השופטת ד. דורנר

המערער:ב אורי עמית

בע“פ 1798/93

המערערים:ו .1יוסף הורביץ

בע“פ 1418/93 .2דניאל סטוצ‘ינר

נגד

המשיבה:נ מדינת ישראל

ערעור על פסק–דין בית המשפט המחוזי בתל–אביב–יפו מיום 27.1.93בתיק פלילי 149/89שניתן על ידי כבוד השופטת ש. סירוטה

תאריך הישיבה:ב ח‘ בניסן תשנ“ד (20.3.94);

ו‘ בתמוז תשנ“ד (19.6.94)

בשם המערער:ו עו“ד ד“ר ויינרוט, עו“ד ע. הורוביץ

בע“פ 1798/93

בשם המערערים:נ עו“ד מ. כספי, עו“ד נ. שורק

בע“פ 1418/93

בשם המשיבה:ב עו“ד משה לדור

חקיקה שאוזכרה:

חוק העונשין, תשל“ז-1977: סע‘ 290(א), 291

פסק–דין

השופט י. קדמי:ו .1פתח דברא. לפנינו ערעורים של אורי עמית (נאשם מס‘ 1) (המערער בתיק ע“פ 1798/93)(להלן:נ עמית) ושל יוסף הורוביץ ודניאל סטוצ‘ינר (נאשמים מס‘ 3ומס‘ 4) (המערערים בתיק ע“פ 1418/93) (להלן:ב הורוביץ וסטוצ‘ינר), לנגד פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל–אביב–יפו (בת.פ. 149/89), לפיו הורשעו בעבירות שוחד ונדונו בגינן לעונשים כדלקמן:ו עמית – הורשע בעבירה של לקיחת שוחד לפי סעיף 290(א) לחוק העונשין, התשל“ז– 1977ונדון בגינה לתשעה חדשים מאסר על תנאי וקנס בסך 000, 11ש“ח; ואילו הורוביץ וסטוצ‘ינר הורשעו בעבירות של מתן שוחד לפי סעיף 291לחוק הנ“ל, ונדונו, כל אחד, לקנס בסך 500, 5ש“ח.

ב. הערעורים מכוונים כנגד ההרשעה בלבד והדיון בהם אוחד.

.2האישום

לשלשת המערערים יוחסו עבירות של לקיחת שוחד ונתינת שוחד, בכך שקואופרטיב

“דן” (להלן – הקואופרטיב), באמצעותם של הורוביץ וסטוצ‘ינר (נותני השוחד), שילם סכום של 000, 5דולר בש“ח למוציא לאור של המקומון העירוני “רמת גן שלנו” (להלן:נ המקומון), לבקשתו ולקידום עניינו האישי של עמית כראש עירית רמת גן (לוקח השוחד); וזאת – בתמורה לזרוז ההליכים שהיו דרושים להשלמת העברת חניון האוטובוסים של דן משכונת “גלי–גיל” ברמת–גן למתחם חדש בסמוך לאיצטדיון העירוני (להלן:ב המתחם החדש), ולהשגת “רצון טוב והבנה” לצרכיו של הקואופרטיב מצד העיריה בנושאים שבהם נזקק הקואופרטיב לעיריה.

ב. אין – ולא היתה – מחלוקת על כך, שהקואופרטיב העביר בשיק, למוציא לאור

של המקומון – חברת פורז בע“מ (להלן:ו פורז) – סך 5000דולר בשקלים כ“תרומה“;

והדיון נסב, הלכה למעשה, סביב השאלה מה היתה משמעותה של העברת הסכום הנ“ל, מהקואופרטיב למו“ל המקומון (פורז), מן ההיבט של עמית מכאן ושל הורוביץ וסטוצ‘ינר מכאן:נ האם היווה סכום זה “שוחד” שלקח עמית ושנתנו הורוביץ וסטוצ‘ינר, או שמא תרומה כשרה שנתן הקואופרטיב לקרן העיר רמת גן.

.3העובדות

להלן, בתמצית ובקוים כלליים, עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעורים

שבפנינו:ב

א. מעמדם של המערערים

(1) עמית שימש בעת שהתרחשה הפרשה נושא האישום כראש עירית רמת גן.

(2) הורוביץ וסטוצ‘ינר היו חברי קואופרטיב דן ומילאו תפקידים מרכזיים

בהנהלתו:ו הורוביץ שימש בתקופה הרלבנטית כיו“ר המזכירות וההנהלה של הקואופרטיב; ואילו סטוצ‘ינר שימש עד לשלהי 1984חבר המזכירות וההנהלה של הקואופרטיב, ולאחר מכן, המשיך למלא תפקידים מרכזיים כחבר ותיק ומנוסה של הקואופרטיב.

ב. העברת חניון האוטובוסים ו“התרומה“

(1) בעת שעמית נבחר לראשות העיריה – בשלהי 1983- טרם הסתיימו ההליכים שנדרשו להעברת חניון האוטובוסים של דן ברמת גן משכונת “גלי–גיל” – שליד ביהח“ר לממתקים “עלית” – למתחם החדש שנועד לתכלית זו, בסמוך לאיצטדיון העירוני (להלן:נ המיתחם החדש).

(2) ההליכים הקשורים בהעברת החניון החלו למעשה בשנת 1976;

ובשנת 1979נקבע הסדר בכתב בענין זה בין העיריה לבין הקואופרטיב. ברם, הביצוע

התמהמה ובמהלך השנים – בשנים 1981ו– 1982- אף ננקטו הליכים משפטיים בהקשר זה. בשנת 1983, נעשו צעדים מזורזים להשלמת הטיפול, לאחר שבתחילת השנה נתן מינהל מקרקעי ישראל, שהוא הבעלים של הקרקע במתחם החדש, את הסכמתו לחתימת הסכם בענין זה בין העיריה לבין

הקואופרטיב. ברם, בינתיים הגיע מועד הבחירות, והטיפול – שלא הסתיים, אם כי התקרב לשלבים סופיים – נמשך עם כניסתו של עמית לתפקידו; באפריל 1984הוכנה טיוטת הסכם בין העיריה לבין דן; ובאפריל 1985נחתם, סוף סוף, ההסכם וההעברה יצאה לדרך.

(3) כתב האישום מתיחס להתרחשויות שארעו, סמוך לאחר בחירתו של עמית וכניסתו לתפקידו ולפני שהושלמה הכנת טיוטת ההסכם כאמור; ולעניננו חשיבות מיוחדת לשתי פגישות שבהן נדונה שאלת החשת הטיפול בהעברה למיתחם החדש:ב האחת – בין עמית והורוביץ (להלן:ו המפגש הראשון); והשניה – בין אבנית (עוזרו של עמית) מטעמו של עמית לבין סטוצ‘ינר והיימן, מטעם הקואופרטיב (להלן: המפגש השני).

ג. המקומון העירוני ו“התרומה“

(1) לעמית, כראש העיריה, היה ענין אישי בהוצאה לאור של מקומון – “רמת גן שלנו” (בפס“ד זה: המקומון) – אשר ישמש שופרה של העיריה, ואשר באמצעותו תעביר העיריה (קרי – ראש העיר) לתושבי העיר מידע על פעילותה והישגיה, ותבטיח תדמית חיובית לראש העיר.

(2) דא עקא, שיכולתה של העיריה לממן את הוצאתו לאור של המקומון היתה

מוגבלת ביותר – ולמעשה אפסית – ועמית ביקש לסייע למימון על ידי השגת “תרומה“

מהקואופרטיב בלבוש של תשלום עבור פרסומים.

(3) השאלה באיזו דרך יסייע הקואופרטיב למימון המקומון שימשה אחד הנושאים המרכזיים במחלוקת שנדונה בבית המשפט קמא: המכנה המשותף לעמדותיהם של שלשת המערערים בענין זה היה, שהסיוע למקומון צריך היה לבוא לכלל ביטוי בפרסום מודעות במסגרתו; ואילו המציאות – שטפחה על פניהם של שלשת המערערים כאחד היתה, שהמוציא לאור של המקומון (חברת פורז), קיבל מהקואופרטיב שיק בסכום השווה ל -. 5000דולר בשקלים (אשר כיסה את הגרעון שהתהווה עקב הוצאתם לאור של ששת הגליונות הראשונים והיחידים של המקומון שראו אור, והותיר סכום נכבד ברשות המו“ל).

(4) התביעה רואה בשיק האמור – אשר שולם ישירות לפורז עבור טיפוח תדמית חיובית לעמית – “תשלום” של הקואופרטיב לראש העיר, שנעשה “כדי” להבטיח את התערבותו לטובת הקואופרטיב, בכל הקשור לזירוז ההליכים להעברת החניון למתחם החדש, ו“כדי” לזכות לאהדה מצד העיריה לעניינו של הקואופרטיב בתחומי תיפקודה בדרך כלל; ואילו עמית, הורוביץ וסטוצ‘ינר, רואים בשיק האמור תרומה ל“קרן רמת גן” (בפס“ד זה: הקרן), שתכליתה לקדם את רווחת תושבי העיר, ואשר קרנות כדוגמתה קיימות ופועלות בערים אחרות והקואופרטיב תורם גם להן.

(5) במפגש הראשון, העלה עמית, לדבריו, בפני בן שיחו הורוביץ שלשה נושאים: האחד– תרומה ל“קרן רמת גן” (שטרם הוקמה אז) בסכום שינוע בין 000, 15ל– 000, 20דולר; השני – הקצאת כספים לפרסום מודעות במקומון, על מנת לסייע במימון הוצאתו לאור; והשלישי – זרוז ההליכים הדרושים להעברת חניון האוטובוסים למתחם החדש. בסיום השיחה סוכם כי ענין הכספים – לקרן ולמקומון – יבדק במפגש נוסף על ידי דרג נמוך יותר.

גירסתו של עמית בענין זה (ראה גם: ת/1) הועדפה על ידי בית המשפט המחוזי על

פני הכחשתו של הורוביץ.

(6) במפגש השני, השתתפו, כאמור לעיל: מטעם העיריה – עוזרו האישי של עמית, אברהם אבנית, שהיה נאשם מס‘ 2בכתב האישום והורשע בקבלת שוחד (להלן: אבנית); ומטעם הקואופרטיב – החברים סטוצ‘ינר והיימן, שהיה נאשם מס‘ 5בכתב האישום וזוכה.

כאמור, מפגש זה היווה – הלכה למעשה – המשך לדיון שהתקיים במפגש הראשון, ונתגלעה מחלוקת באשר לנושאים שנדונו במסגרתו: אבנית טוען – כי נדונו תרומות כספיות לקרן ולפרסום מודעות במקומון, וכי בסיום המפגש סוכם שהקואופרטיב יקצה סכום של 5000דולר עבור פרסומים במקומון (ראה הודעת אבנית: ת/2); ואילו סטוצ‘ינר טוען – כי דובר אך ורק על תרומה לקרן, וכי לאחר שסוכם שהקואופרטיב יתרום סך -. 5000דולר לקרן, הוא העלה מיוזמתו את הצורך לסיים בדחיפות את הטיפול בהעברת החניון למתחם החדש (ראה: ת/15). בית המשפט קבע, כי מקובלת עליו בהקשר זה גירסתו של סטוצ‘ינר, וכי בסיומה של הפגישה היה ברור לסטוצ‘ינר שהתרומה בסך 5000דולר מיועדת לקרן.

(7) בעקבות שני המפגשים האמורים התרחשו שני ארועים: האחד – קואופרטיב דן

הקצה תרומה בסך 5000דולר, שהועברה בשיק על פי הנחייתו של אבנית למו“ל המקומון, חברת פורז; והשני – הליכי הטיפול בהעברת החניון למיתחם החדש זכו לתנופה ולהאצה, וכאמור באפריל 1984הושלמה הכנת טיוטת ההסכם שהיה צריך להיחתם בענין זה בין העיריה לבין הקואופרטיב ובכך נסללה הדרך לסיום הטיפול.

ד. עמדת התביעה

(1) התביעה טוענת לקשר הדוק בין ה“תרומה” (שהגיעה, כאמור, למו“ל המקומון) לבין האצת הטיפול בתהליך ההחכרה של המתחם החדש לקואופרטיב, כאשר תמצית הטיעון היא: ה“תרומה” היתה מיועדת להיטיב אישית עם עית, על ידי מימון הוצאתו לאור של המקומון לטיפוח תדמיתו החיובית כראש העיר; וזאת – בתמורה לקידום עניינו של הקואופרטיב בזרוז הליכי העמדת המתחם החדש לרשותו, ולגילוי עמדה אוהדת של העיריה בנושאים המשותפים לה ולקואופרטיב. (ראה בהקשר זה: הודעתו של היימן ת/8; והודעתו של סטוצ‘ינר – ת/15).

(2) לעומתה, כל שלשת המערערים – עמית, הורוביץ וסטוצ‘ינר – מכחישים בתוקף קיומה של זיקה כלשהי בין התרומה לבין השלמת הליכי ההחכרה: עמית טוען כי לא ידע כלל על דבר מתן תרומה למקומון, ואף לא ביקש כזאת; ואילו הורוביץ וסטוצי‘נר – כל אחד במסגרתה של גירסה משלו – טוענים, כי התרומה ניתנה לקרן ולא למקומון, והיא נשלחה, בסופו של דבר, למקומון, על פי הנחייתו של אבנית, כאשר הם מאמינים שיעודה לא השתנה בשל כך.

ה. גירסתו של עמית

להלן, בתמצית שבתמצית, הגירסה לה טוען עמית (ב– ת/ 1ובעדותו):

(1) עם בחירתו לראשות העיר, החליט עמית לנקוט בצעדים חדשניים וביניהם, הקמת “קרן לפיתוח רמת גן” (בפס“ד זה: הקרן) והוצאת מקומון – בשם “רמת גן שלנו” (בפס“ד זה: המקומון), שיקשר בין נבחרי העיר לבוחריהם, ויציג את הישגיו בניהול עניניה של העיר.

מימון פעילותה של הקרן צריך היה לבוא מתרומות, כמקובל בערים אחרות; ואילו מימון הוצאת המקומן צריך היה לבוא בעיקר מפרסומים מסחריים, לרבות פרסומים מטעם העיריה. עם זאת, כבר בדיונים הראשונים בקשר להוצאת המקומון התברר, כי מימון מפרסומים לא יספיק וצריך לחשוב על מקורות מימון נוספים (ראה בהקשר זה גם: הודעתו של אבנית ת/2; הודעתו של משה יואל ת/215; ועדותו של משה שלו והודעתו ת/182).

(2) במהלך המפגש הראשון, העלה עמית בפני הורוביץ את נושא התרומה לקרן, ואת הצורך בסיוע כספי להוצאתו לאור של המקומון על ידי פרסומים במסגרתו; וכן “הוזכר” על ידו נושא העברת החניון למיתחם החדש.

במפגש הראשון לא סוכם דבר בקשר לתרומה ולסיוע הכספי כאמור, והוחלט כי יהיה לשיחה המשך במפגש נוסף של דרגים נמוכים יותר, אשר ידונו בנושאים אלה מן ההיבט המעשי.

(3) במפגש הנוסף – הוא המפגש השני – לא השתתף עמית, אלא אבנית מטעמו;

ואילו מצד הקואופרטיב לא השתתף הורוביץ אלא סטוצ‘ינר והיימן.

לגירסת עמית – אבנית לא דיווח לו כי סוכם במהלכו של מפגש זה שהקואופרטיב יתרום סך של 5000דולר למקומון; וכן לא דיוח לו מאוחר יותר כי תרומה בסכום הנ“ל ניתנה למקומון בפועל, בשיק שמשך הקואופרטיב לזכות פורז.

(4) לגבי דידו של עמית, וככל שהוא אישית נוגע בדבר: לא היה כל קשר בין מתן השיק האמור לפורז לבין זירוז הליכי החכרת מתחם החניון החדש לדן; והשיק לא ניתן לפורז על מנת להניע את עמית לפעול לטובת הקואופרטיב בדרך כלל, ולזרז את הליכי ההחכרה האמורים במיוחד ככל שהדבר נוגע לעמית, השיק נתבקש וניתן כתרומה לקרן; והעברתו למו“ל המקומון, לא נעשתה בידיעתו והוא מעולם לא התכוון שכך ייעשה.

(5) אליבא דעמית: הליכי החכרת מתחם החניון החדש לקואופרטיב התנהלו בדרך הרגילה, לא היו עיכובים והשהיות ולא היה צורך ב“תרומה” לטובת ראש העיר, כדי להניע את גלגלי הטיפול לקראת סיומו.

(6) מוסכם על עמית, ששני הנושאים – תרומה לקרן וסיוע כספי למימון המקומון מצד אחד, והשלמת הליכי החכרת המתחם החדש מצד שני – אכן הועלו על ידו ונדונו “במפגש הראשון“. ברם – נושאים אלה נדונו כל אחד לגופו ללא זיקה ביניהם; ומכל מקום – ללא זיקה בין תרומה לקרן וסיוע למקומון, לבין זירוז השלמת הלכי החכרת המתחם החדש לקואופרטיב.

ו. גירסתם של הורוביץ וסטוצ‘ינר

להלן, בקליפת אגוז, עקרי הגירסה העולה מן הטיעונים שהציגו השנים:

(1) הטענה הכוללת היא: כי מעולם לא הוצגה בפניהם בקשה למתן תרומה למימון הוצאתו לאור של המקומון; וכי השיק שניתן לחברת פורז, נועד להיות תרומה לקרן. אמנם השיק נרשם לזכות חברת פורז ובפועל נמסר לחברה זו; אך זאת על פי בקשה מפורשת של אבנית (מבחינתם – בא–כוח הקרן לענין זה), ומתוך הבנה ואמונה שחברת פורז מספקת שירותים לקרן.

(2) הורוביץ מציין, כי מעולם לא נתקיימה בינו לבין עמית שיחה בה נדונו יחדיו גם תרומה לקרן רמת גן וגם החשת הטיפול בהעברת החניון, ומוסיף: כי במוסדות הקואופרטיב נדונה אך ורק תרומה לקרן – ולה בלבד – על פי הדיווח שקיבל מסטוצ‘ינר בדבר הסיכום שהושג ב“מפגש השני“; וכי הפנית השיק לחברת פורז נעשתה על פי הוראתו של סטוצ‘ינר, שלא על דעתו ומבלי שיהיה מודע לכך.

ואילו סטוצ‘ינר מדגיש כי הסיכום ב“מפגש השני” התמקד בתרומה לקרן ואך ורק לקרן. לדבריו, כך דיוח להורוביץ וכך הוחלט במוסדות הקואופרטיב; ומשיכת השיק לזכות פורז נעשתה על פי הנחייתו של אבנית, כשהוא וחבריו מאמינים שההנחיה היא הנחיית הקרן, ופורז פועלת מטעם הקרן ולמענה.

(3) קואופרטיב דן תורם גם ל“קרנות עיר” של ערים אחרות;

והקואופרטיב לא ראה כל קשר בין תרומה לקרן המיועדת לשיפור רווחת התושבים,

לבין זירוז הליכי המו“מ עם העיריה בדבר החכרת המתחם החדש.

(4) ויהיו הדברים כאשר יהיו: הפרטים הנוגעים למימון הוצאתו לאור של

המקומון וזיקתו לראש העיר לא היו ידועים לקואופרטיב; ולא היתה כל כוונה מצד

הקואופרטיב לסייע במימון הוצאתו לאור של המקומון על ידי הקצאת תרומה לזכותו. .3הכרעת הדין בבית השפט המחוזי

להלן, בקליפת אגוז, עיקרי הדברים:

א. כללי

(1) כאמור, אין – ולא יכולה להיות – מחלוקת על כך כי הקואופרטיב העביר לחברת פורז שיק ע“ס 5000דולר (בשקלים); וכי סכום זה שימש לכיסוי הגרעון שנוצר בעקבות הוצאת שלשת הגליונות הראשונים – והיחידים – של המקומון.

(2) הליכי החכרת המתחם החדש לקואופרטיב דן ש“התמשכו” במשך מספר שנים, מאז חתימת ההסדר שהושג בשעתו בין דן לבין העיריה בשנת 1979, זכו בשנת 1983- שנת הבחירות לעיריה – לתנופה משמעותית אך לא הגיעו לסיומם; והיה ברור לכולם, כי מטבע הדברים, לראש העיריה החדש יהיה משקל נכבד בכל הקשור להמשכת התנופה.

בפועל – התנופה נמשכה: באפריל 1984הוכנה טיוטת הסדר בין העיריה לבין

הקואופרטיב; וכשנה לאחר מכן – נחתם ההסכם סופית.

(3) התביעה טוענת, כאמור לעיל, כי המשך התנופה קשור ב“תרומה” שתרם

הקואופרטיב למימון הוצאת המקומון, וכי לא בכדי נדונו שני הנושאים – תרומה

לקרן ובעיות מימון הוצאת המקומון מכאן והשלמת הטיפול בהחכרת המתחם החדש מכאן

– זה לצד זה במפגש הראשון שהתקיים בין עמית להורוביץ (והניב את המפגש השני,

שהוליד את ההחלטה לתרום 5000דולר).

מאידך גיסא, שלשת המערערים כופרים בקיומו של קשר כלשהו בין השנים: עמית מבהיר כי ציפה לתרומה נדיבה ל“קרן” לכשתוקם, וכי לא ידע על תרומה למו“ל של המקומון; ואילו הורוביץ וסטוצ‘ינר עומדים על דעתם כי התרומה ניתנה ל“קרן“, וכי הדרך בה ניתנה התרומה – באמצעות מו“ל המקומון – הוכתבה על ידי אבנית “כנציג” הקרן מבחינתם.

(4) במצב דברים זה, עמדו להכרעה בבית המשפט המחוזי השאלות הבאות: לענינם

של הורוביץ וסטוצ‘ינר – האם השיק בסך 5000דולר, הוקצה ונמסר כ“תרומה” לקרן

או למקומון, והעיקר – האם ניתן בזיקה לרכישת אהדתו של עמית כראש העיר לענינו

של הקואופרטיב בדרך כלל ולהאצת הליכי הטיפול בהעברת החניון בפרט; ואילו

לעניינו של עמית – האם ביקש מהקואופרטיב תרומה לקרן וסיוע כספי למימון המקומון בזיקה ל“אהדתו” לעניינו של הקואופרטיב כאמור, והאם ידע שהקואופרטיב נענה לבקשה ומסר לפורז, על פי בקשתו של אבנית, שיק ע“ס 5000דולר למימון הוצאתו לאור של המקומון.

ב. המימצאים הרלבנטיים

מהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מתחייבים המימצאים הבאים:

(1) עמית העלה ב“מפגש הראשון” עם הורוביץ, את נושא מימון הוצאתו לאור של המקומון ואת בעית התרומה לקרן, ויחד עם זאת, ברצף, הזכיר את הענין התלוי ועומד של העברת החניון למיתחם החדש.

בקבעו כך, אימץ בית המשפט המחוזי את גירסתו של עמית, ודחה כבלתי אמינה את התכחשותו של הורוביץ לקיומו של ה“מפגש הראשון” ולקיום השיחה עם עמית שבמהלכה הועלו הנושאים הנ“ל.

(2) בניגוד לגירסתו של אבנית – שנדחתה בהקשר זה כבלתי מהימנה – קבע בית המשפט, תוך אימוץ גירסתו של סטוצ‘ינר בענין זה, כי הדיון “במפגש השני” התמקד בנושא התרומה לקרן; כאשר “איזכור” ענין החשת הטיפול בהעברת החניון למתחם החדש מפיו של סטוצ‘ינר בסיום המפגש מבהיר, כי הוא היה ער לכך שקיים קשר הדוק בין מתן תרומה לקרן לבין השגת יחס אוהד מצד העיריה לפתרון הבעיות המשותפת לה ולקואופרטיב, ובמיוחד – לבעית ההעברה למיתחם החדש.

(3) עמית ואבנית – עוזרו האישי – פעלו בעצה אחת, כאשר אבנית מדווח לעמית

על פרטי פעילותו באורח שוטף; ומכאן – שעמית קיבל דיווח מלא מאבנית על פרטי השיחה והסיכום שהושג במסגרת ה“מפגש השני“.

(4) סטוצ‘ינר דיווח להורוביץ על פרטי השיחה והסיכום שהושג ב“מפגש השני“, והשניים פעלו יחד להעברת החלטה במוסדות הקואופרטיב בדבר מתן תרומה לקרן; וזאת – כאשר ברור לשניהם, כי התרומה ניתנת “כדי” לזכות ביחס אוהד מצד ראש העיר בכל הקשור לטיפול בנושאים המשותפים לעיריה ולקואופרטיב, ובמיוחד לטיפול בנושא העברת החניון למיתחם החדש.

(5) ההחלטה שנתקבלה במוסדות הקואופרטיב אמרה כי הקואופרטיב תורם 5000דולר לקרן; ובמסגרת הדיונים שהתקיימו במוסדות אלה עובר לקבלת ההחלטה לא נזכרה בהקשר זה תרומה למקומון.

(6) ההוראה שניתנה למחלקת הכספים של הקואופרטיב היתה להכין שיק לזכות הקרן; והשינוי בזהותו של הזוכה – היה פרי בקשתו של אבנית, לרשום את השיק לזכותה של חברת פורז.

הסכמתו של סטוצ‘ינר לשנות בשיק את שם הנפרע מ“קרן רמת גן” ל“פורז“,

והסכמתו של הורוביץ לחתום על שיק לזכות “פורז“, ניתנו על רקע רצונם לספק את משאלתו של עמית, כפי שהוצגה בפניהם על ידי אבנית; וזאת – ומבלי שייחסו חשיבות לשאלה מיהו מקבל הכסף “החדש“: האומנם גוף הקשור לקרן, או שמא גוף אחר שעמית חפץ ביקרו.

(7) עמית ואבנית הוליכו שולל את הורוביץ וסטוצ‘ינר: במסגרת הדיון במפגש השני סוכמה בין אבנית וסטוצ‘ינר תרומה לקרן; כאשר עמית ואבנית יודעים שהקרן טרם הוקמה והתרומה מיועדת למעשה למקומון.

עמית ואבנית היו ערים לכך שתרומה למקומון מהווה, על פניה, מתן שוחד, בעוד שתרומה לקרן הינה מעשה מקובל הנחשב, בעקרון, למעשה כשר (כל עוד לא ניתן להוכיח, במידה הדרושה בפלילים, כי התרומה ניתנת כ“שוחד“).

אשר על כן, סוכמה בין אבנית לבין סטוצ‘ינר תרומה “כשרה” (לכאורה) לקרן, כאשר אבנית – על דעתו של עמית – יודע שהתרומה מיועדת למקומון ומהווה, על כן, “שוחד“; ורק כאשר נשאל אבנית לזכות מי לרשום את השיק – הוא חושף את התכלית האמיתית של הכסף ומבקש שהשיק ירשם לזכות פורז.

(8) הורוביץ וסטוצ‘ינר, בלהיטותם לספק את מישאלתו של עמית על מנת לזכות באהדתו כאמור, לא התענינו כלל – כפי שחייבים היו לעשות, אם היה חשוב להם שלא להיכשל במתן שוחד – מהי משמעות רישום השיק לזכות פורז, ובכך נכשלו ב“עצימת עיניים” בפני המציאות; וזו – שקולה בנסיבות הענין כנגד “ידיעה” שהשיק נמסר כ“תשלום” לגוף פרטי, שלעמית ענין אישי שיקבל תשלום זה (והכל על מנת לזכות באהדתו של עמית כמפורט לעיל).

ג. ההרשעה

(1) לאור המימצאים הנ“ל, החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את שלושת המערערים בעבירות שוחד כדלקמן:

(א) את עמית – בעבירה של לקיחת שוחד, בכך שבק ו“קיבל” – קרי: לקח –

מהקואופרטיב, בתמורה למשוא פנים מצידו לענינו של הקואופרטיב בהשלמת הטיפול בהעברת החניון למיתחם החדש ובנושאים משותפים אחרים לקואופרטיב ולעיריה, שיק על סך 5000דולר; וזאת, בכך שהנחה את הקואופרטיב – באמצעות אבנית למשוך את השיק לזכות פורז, למימון הוצאתו לאור של המקומון, כאשר לעמית ענין אישי בכך כאמצעי לטיפוח תדמיתו.

(ב) את הורוביץ ואת סטוצ‘ינר – בעבירה של מתן שוחד לעמית, בכך שנתנו, בשם הקואופרטיב, שיק על סך 5000דולר, לחברת פורז, המוציאה לאור של המקומון, על מנת לזכות במשוא פנים מצידו של עמית כמפורט בפסקה (א) לעיל; כאשר, כוונתם הבסיסית היתה אמם לתרום את הסכום הנ“ל לקרן רמת–גן, אך לבקשתו של אבנית, לא ראו מניעה להעביר את הכסף לפורז, כשהם אדישים לזהותו של מקבל הכסף, משום שלענין תכלית התשלום – כמפורט לעיל – אין נפקא מינה מיהו המקבל ובלבד שהתשלום יהיה לרוחו של עמית.

(2) ככל שניתן ללמוד מהכרעת הדין, נקודת המוצא של הורוביץ וסטוצ‘ינר היתה, כי הקואופרטיב תורם 5000דולר לקרן; ותרומה כזאת נראתה בעיניהם מעשה כשר, בשל כך שעל פניה אין היא מסגירה את תכליתה האמיתית: להשיג את אהדתו של עמית לענינו של הקואופרטיב, כמפורט לעיל. נכון הדבר שעמית ואבנית הוליכו את הורוביץ וסטוצ‘ינר שולל, ולא גילו להם שהתרומה מנותבת למימון המקומון ולא לקרן. ברם, אין בכך כדי לסייע לשניים: משנתבקשו הורוביץ וסטוצ‘ינר להעביר את הכסף לפורז “עצמו עיניהם” בפני משמעות השינוי, ונענו לכך ללא בירור או בדיקה כלשהי ובלבד שישיגו את אהדתו של עמית; שהרי זו היתה תכליתה האמיתית של התרומה, שהוסוותה תחת הכותרת “תרומה לקרן רמת גן“.

.4ההכרעה בערעור

א. כללי

(1) שלושת המערערים בדעה אחת, כי תרומה לקרן–עיר, דוגמת “קרן רמת גן“,

אינה מהווה שוחד, גם כאשר היא ניתנת על פי “משאלתו” של ראש העיר; ובלבד שעל פניה, אין היא מיועדת לרכישת “אהדתו” – קרי: “משוא פנים” מצידו לענין קונקרטי של התורם.

(2) גישה זו עומדת בבסיס טענתו של עמית, לפיה לא בקש “תרומה” למקומון אלא אך ורק לקרן, וזאת – ללא כל קשר או זיקה לנושא העברת החניון למיתחם החדש; ובבסיס עמדתם של הורוביץ וסטוצ‘ינר, לפיה התרומה ניתנה על ידי הקואופרטיב לקרן, ללא קשר להעברת החניון, כאשר בקשתו של אבנית להוציא השיק לפורז נראתה להם כבקשת הקרן לנתב את השיק במישרין למי שקשור עמה ופועל עבורה.

(3) בית המשפט קמא, לא בחן במישרין את השאלה העקרונית, האם תרומה לקרן–עיר עשויה להוות מתן שוחד לראש העיר אם לאו, והסתפק בקביעה שמשמעותה היא: כי עמית נכשל בלקיחת שוחד בכך ש“הניע” – בעזרת אבנית – את הקואופרטיב לתת לפורז שיק בתמורה למשוא פנים מצידו לעניינו של הקואופרטיב; וכי הורוביץ וסטוצ‘ינר נכשלו במתן שוחד, בכך שנתנו את השיק למי שעמית הינחה אותם באמצעות אבנית – לתיתו, כשהם “עוצמים עיניהם” בפני העובדה שהכסף לא מועבר לקופת הקרן אלא לגוף פרטי שאינו מוכר להם (ובכך, כאמור, חשפו את התכלית האמיתית של מתן השיק).

(4) אף שבהתחשב בכך, שהתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי מקובלת עלי אין צורך להרחיב את הדיון בסוגיה זו, הגעתי לכלל מסקנה כי ראוי שיאמרו בהזדמנות זו דברים מפורשים בדבר “כשרותה” של תרומה לקרן עיר.

לשיטתי, העובדה שהמדובר בתרומה ל“קרן עיר“, אינה מעניקה לתורם ולגורם

המתרים, חסיון מפני הרשעה בעבירות של לקיחת שוחד ומתן שוחד;

וגם תרומה לקרן עיר,

פורסם ב- משרד המשפטים, למשפטן, לכל אדם ותוייג בנימין נתניהו, כתב אישום, שי ניצן, תפירת תיקים

שתף מאמר זה: