מלחמה כאילו

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/54519

ד“ר ישראל בר–ניר

השאלה שקברניטי המדינה צריכים לשאול את עצמם היא האם צריך להמתין עד שהמצב ידרדר לרמה בו למדינת ישראל לא תהיה ברירה אלא להחליט בין התנתקות שנייה, בה יפונו יישובי עוטף עזה, לבין כיבוש מחדש של הרצועה, דבר שעלול לעלות במספר רב של קורבנות, מספר שרק יגדל ככל שההכרעה תדחה.

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

קרוב לחצי שנה מנהלת ברצועת עזה מלחמה. בהשאלה ממונח שטבע שאול מופז “מלחמה בעצימות נמוכה“, זאת “מלחמה בעצימת עיניים“. מקבלי ההחלטות, הן בדרג המדיני והן בדרג הצבאי, עוצמים עיניים ומאמינים שבהעדר תגובה הולמת, לאויב “יימאס“, והרגיעה תשוב במוקדם או במאוחר. הפחד שתגובה “לא מידתית” תגרום להידרדרות למלחמה של ממש (את המתרחש עכשיו לא סופרים), גורם למקבלי ההחלטות בישראל להימנע מכל ניסיון של ממש להביא קץ לסבלם של תושבי עוטף עזה באמצעות יוזמה צבאית. כתחליף הם מפריחים איומי סרק חדשות לבקרים, ומנהלים מרדף אחרי מקסם שווא של “הסדרה“. האויב נותר עם חופש פעולה מלא להחליט על המקום והזמן להפעלת פיגועים. “מחוות” ישראליות שאמורות להביא להרגעה, רק מגבירות את התיאבון של האויב ומביאות לשיפור בשיטות הלחימה שלו. מעפיפונים פרימיטיביים נושאי לפידים האויב עבר לבלונים נושאי חומר נפץ וטילים וכבר מדברים על שימוש ברחפנים.

הימנעות מפגיעה ב“חפים מפשע” הפכה להיות ערך עליון. על מנת למנוע “אי הבנות” בקרב הכוחות הלוחמים, ניהול המלחמה נלקח מידי הפיקוד הקרבי והועבר לידי הפצ“ר. הוא, או שליחיו, הם הפוסקים האחרונים בשאלות אם לפתוח באש, ועל מי ומתי, מתי להשתמש בתחמושת חיה ומתי בכדורי סרק. ומה שחשוב יותר מכל, לשמור על מידתיות על מנת שלא להרגיז את האויב.

מה שקורה ברצועת עזה דומה להפליא לשלב הראשון של מלחמת העולם השניה, השלב שהסתיים בתבוסת דונקירק במאי 1940.

השלב הראשון של מלחמת העולם השניה נמשך בערך שמונה חודשים, מה-1 בספטמבר 1939, המועד בו גרמניה פלשה לפולין, ועד מאי 1940, כשגרמניה פתחה באופנסיבה בחזית המערב. התקופה הזאת מכונה בספרי ההיסטוריה “המלחמה המזוייפת” (באנגלית The Phoney War, בצרפתית Drôle de guerre, ובגרמנית Sitzkrieg).

במשך התקופה הזאת צבאות צרפת ובריטניה ישבו באפס מעשה מאחורי קו מג‘ינו, קו ההגנה שהיה אמור להגן על צרפת, והמתינו. למה הם המתינו? אף אחד לא יודע. במשך החודשיים הראשונים של המלחמה הנוכחות הצבאית הגרמנית בקו ההגנה המקביל שנועד להגן על גרמניה (קו זיגפריד), היתה סמלית בלבד. הצבא הגרמני רובו ככולו היה עסוק בכיבוש פולין. אחרי כניעת פולין באוקטובר 1939, הצבא הגרמני חזר למלא את קו זיגפריד, והחל בהכנות לאופנסיבה של מאי 1940.

אם בעלות הברית היו נוקטות ביוזמה התקפית ופולשות לגרמניה מיד, זה היה משבש לגרמנים את כל התוכניות ולוחות הזמנים. הם היו נאלצים למשוך כוחות מהחזית הפולנית על מנת לבלום את פלישת בעלות הברית. כיבוש פולין היה מתעכב ונמשך מעבר לזמן שהוקצב לו. במקביל, גם ההכנות לאופנסיבה של מאי היו נדחות. האם זה היה משנה את התוצאה הסופית? קשה לדעת. קל להיות חכם לאחר מעשה, אבל בפועל אף פעם אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו. ייתכן שלמעט התמשכות של לוחות הזמנים התוצאה הסופית היתה זהה, וגרמניה היתה משתלטת על כל אירופה כפי שזה קרה בפועל, אבל בהחלט ייתכן שהיה קורה ההיפך וגרמניה לא היתה מצליחה לממש את כל מטרותיה.

בפולין, מול כוחות השריון הגרמני ניצבו דיוויזיות של פרשים פולנים ולחיל האוויר הגרמני היתה שליטה מוחלטת במרחב. בחזית המערב יחסי הכוחות היו שונים. הצבא הצרפתי היה יותר גדול מהצבא הגרמני, הוא מנה 102 דיוויזיות מצויידות היטב. יוזמה התקפית של בעלות הברית בתחילת המלחמה היתה מקשה על הגרמנים לבצע את האיגוף של קו מג‘ינו דרך הולנד ובלגיה, באמצעותו הם הביסו את כוחות בעלות הברית.

למען הדיוק, בעלות הברית לא ישבו ממש ב“אפס מעשה” בתקופה הזאת. היתה פעילות מסויימת של בעלות הברית – חיל האוויר הבריטי בצע סדרה של גיחות מעל ברלין, אבל אלו נועדו להטלת כרוזים בלבד. האפשרות של הפצצות לא היתה על הפרק. כנראה שהגישה של “הימנעות מפגיעה בחפים מפשע” תפסה כבר אז מקום חשוב בשיקולים האסטרטגיים של בעלות הברית. יעבור הרבה זמן ושורה של הפצצות מסיביות של מרכזי אוכלוסיה אזרחיים בבריטניה ע“י הגרמנים עד שהבריטים ישנו את גישתם ויתחילו להחזיר לגרמנים באותה מטבע. אז כבר בריטניה היתה “בודדה במערכה“, אחרי שצרפת נכנעה בקיץ 1940.

הצורה המוזרה הזאת של ניהול המלחמה היתה תוצאה של הנהגה פוליטית הססנית נטולת יכולת לקבל החלטות קשות. ההחלטה להכריז מלחמה על גרמניה בעקבות הפלישה לפולין לא התקבלה ע“י מנהיגי בעלות הברית בלב שלם. אחרי הפיאסקו של הסכמי מינכן בשנה הקודמת, הם נאלצו לעשות זאת מחוסר ברירה. רבים ראו אותה כמס שפתיים וחיפשו דרכים להימנע ממימושה. לצ‘רצ‘יל, שהצטרף לממשלה הבריטית בעקבות הכרזת המלחמה, לא היתה מספיק השפעה כדי להביא לשינוי של ממש.

הפיקוד הצבאי של בעלות הברית היה מורכב ברובו מגנרלים שעדיין חשבו במושגים של לוחמת החפירות של מלחמת העולם הראשונה ועדיין לא עיכלו את השפעת השימוש בשיריון על שדה הקרב. הטראומה של מספרי האבדות העצומים במלחמה הקודמת והפחד מפני תוצאות דומות בסיבוב הנוכחי מנעו מהם לנקוט ביוזמה התקפית.

קשה שלא לראות את הדמיון בין דפוסי החשיבה של אז לבין אלה של מקבלי ההחלטות במדינת ישראל של 2018.

אינני יודע אם הטלת כרוזים נכללת בין המשימות המוטלות על חיל האוויר הישראלי, אבל שפע ההצהרות הלוחמניות של ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ“ל ובכירים אחרים בצמרת השלטון ממלא תפקיד דומה.

לאחרונה התפרסם בחדשות (“מעריב” מיום 26 בספטמבר) שבעקבות ביקורת נוקבת של האלוף (מיל) יצחק בריק על אי מוכנות של צה“ל למלחמה, הרמטכ“ל הורה למבקר צה“ל, תת אלוף אילן הררי, לבחון את כשירות ומוכנות צה“ל. הדו“ח של בריק הוא למעשה סטירת לחי מצלצלת לרמטכ“ל. דו“ח כזה בתום ארבע שנות כהונה בתפקיד, הוא למעשה ציון “נכשל” לרמטכ“ל. באין מלחמה, כשהתותחים שותקים, תפקידו העיקרי של רמטכ“ל הוא לדאוג שהצבא יהיה מוכן למלחמה – הרוצה בשלום, יכון למלחמה. באשר למבקר צה“ל, האם יעלה על הדעת שבמערכת הירארכית כמו צבא, קצין, בכיר ככל שיהיה, יכתוב דו“ח המגולל אשמה על הרמטכ“ל? בשביל זה יש ש“ג . . .

הקורא יכול למצוא קדימון לממצאי מבקר צה“ל במאמר “הזמנתם אמבולנס“, שהתפרסם ב“חדשות מחלקה ראשונה” מיום 12 באוקטובר.

הרמטכ“ל, אייזנקוט, גורס שצה“ל לא נועד להלחם בילדים, ולכן הביקורת שהוטחה כלפיו איננה במקומה. הוא לא חושב שצריך להתרגש מכמה “ילדים” המפריחים עפיפונים ובלונים. זה מזכיר את דבריו של עו“ד דב וייסגלס, מי שהיה יועץ הסתרים של אריק שרון בתקופת ההתנתקות, לא צריך להתרגש מכמה חפצים מעופפים.

המלחמה שצה“ל מנהל בחודשים האחרונים ברצועת עזה היא מלחמה כאילו, ע“פ מיטב המסורת של ישראבלוף. זאת מלחמה מזוייפת לכל דבר לא פחות מזאת שהתנהלה בחזית המערבית בחודשים הראשונים של מלחמת העולם השניה.

איך ומתי זה יסתיים אף אחד לא יודע. החמאס הצהיר בריש גלי שמטרתו היא להפוך את החיים ביישובי עוטף עזה לגיהינום. נכון לעכשיו, הוא מבצע את זה במידה לא מעטה של הצלחה. השאלה שקברניטי המדינה צריכים לשאול את עצמם היא האם צריך להמתין עד שהמצב ידרדר לרמה בו למדינת ישראל לא תהיה ברירה אלא להחליט בין התנתקות שנייה, בה יפונו יישובי עוטף עזה, לבין כיבוש מחדש של הרצועה, דבר שעלול לעלות במספר רב של קורבנות, מספר שרק יגדל ככל שההכרעה תדחה.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא