נשיא ארה“ב, ג’ו ביידן, הוא אדם הגון ומוכשר, בעל נסיון רב בפוליטיקה האמריקאית, כולל עשרות שנים בסנאט, ושמונה שנים כסגן נשיא ארה“ב, תחת הנשיא ברק אובמה.

ג’ו ביידן קיבל מקודמו, דונאלד טראמפ, “ירושה” בעייתית: מדינה מפולגת ומשוסעת, אכולת מגיפה שטראמפ התייחס אליה בזלזול, מוכת אבטלה, עם כלכלה הרוסה ועם תורים באורך קילומטרים ל–food banks.

ביידן נכנס לעבודה במלוא המרץ: בתחום המאבק בקורונה הוא הבטיח 100,000,000 (מאה מיליון) חיסונים במאה הימים הראשונים שלו, והגשים כמעט פעמיים וחצי ממה שהבטיח (240,000,000), וגם הסתמנה מגמת ירידה ברורה ברמת האבטלה.

הפופולריות של ביידן הייתה יציבה ביותר, גבוהה ממשית מזו של טראמפ בתקופה המקבילה.

ואז באה היציאה מאפגניסטן, מהמלחמה הממושכת ביותר שידעה ארה“ב בכל ההיסטוריה שלה – יציאה שרוב הציבור האמריקאי תמך בה, אבל איש לא ציפה שהיא תתבצע בצורה מגושמת, כפי שהתבצעה.

אפגניסטן

בעניין מלחמת אפגניסטן, הרי תמצית ההיסטוריה:

הנשיא ג’ורג’ בוש הבן פתח במלחמה הזאת כמסע–נקמה (מוצדק) נגד הטליבאן, בגין ההתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק, ב-11 בספטמבר, 2001, בה נהרגו קרוב ל-3000 בני אדם, ובתגובה לסירובו הטליבאן להסגיר לידי האמריקאים את אוסמה בין–לאדן, מנהיג אל–קעידה, בן הברית של הטליבאן, מי שהיה המוח המתכנן של התקפת ה-11 בספטמבר.

בוש יכול היה להנחית על אפגניסטן מכה אנושה, לנפח את החזה ולהחזיר את הכוחות הבייתה, אבל התיאבון שלו היה גדול ורב, כנראה, וכיוון שבאמריקה הכסף עונה את הכל, והמפלגה הרפובליקנית מקבלת כספים רבים מתאגידי הענק, יתכן מאוד שבהמשיכו את המלחמה הוא שירת אלה אלה שמרוויחים מכל מלחמה, וגם תורמים לו כספים רבים.

כאשר ברק אובמה נכנס לבית הלבן, הוא “ירש” את המלחמה כעובדה נתונה, אבל אחרי שהוא חיסל את בין–לאדן, גם הוא יכול היה לנפח את החזה ולהפסיק את המלחמה – אבל גם הוא לא עשה זאת, למרות שהוא עמד בעיקר הבטחתו להסיג את הכוחות.

אחרי אובמה בא טראמפ, אשר עוד לפני היבחרו לנשיאות הטיף ליציאה מאפגניסטן, והוא אכן הוציא משם הרבה חיילים, אבל השאיר לביידן ירושה של כ-2,500 חיילים המוצבים שם. אם הוא היה מוציא מאפגניסטן עוד 10 – 15 חיילים בשבוע, הוא היה משלים את המלאכה, וביידן היה מקבל ממנו אפגניסטן “נקייה” מכל מעורבות צבאית אמריקנית (אם היציאה המלאה מאפגניסטן לא הייתה נותנת לטראמפ קדנציה נוספת).

אלא שלא כך הווה, והיציאה מאפגניסטן לא הייתה כליל ההצלחה. חלק מהכשלים היו בגלל שביידן רצה לצאת מאפגניסטן במועד שנקבע עוד ע“י מימשל טראמפ (הוא דחה את היציאה פעם אחת, אבל לא רצה להמשיך בדחיות האינסופיות, כפי שעשו שלושת קודמיו).

סיבה נוספת לכשלים הייתה בכך שאיש לא ציפה שהטליבאן ישתלט על כל הארץ תוך ימים ספורים, למרות שכנראה היו התרעות כאלה, אבל כמו אצלנו, לפני מלחמת יום הכיפורים, מי שם לב ל“תמהונים” שיוצאים כנגד ה“קונספציה“.

כך או כך, הכשלים ביציאה מאפגניסטן, במקרה או שלא במקרה, היו נקודת ההתחלה של ההידרדרות בפופולריות של ג’ו ביידן.

שאיפותיו הכלכליות–חברתיות של ביידן

ביידן הגיע לכהונתו עם אג’נדה חברתית מובהקת: יותר בריאות, הורדת מחירי התרופות טעונות–מירשם, יותר חינוך חינם, יותר חופשות לידה, והרבה–הרבה דברים אחרים שהקפיטליזם הטראמפיסטי לא נתן, ולמעשה גם לקח. התוכנית של ביידן הינה שאפתנית ביותר, ועלותה 3.5 טריליון דולר.

בנוסף לכך הוא רוצה להשקיע בתשתיות הלאומיות, חלקן במצב רעוע ומתפורר, דבר שבנוסף למענה על הצרכים הלאומיים גם ייצור הרבה מקומות עבודה (כנראה מיליונים רבים). ההשקעה התשתיות היא למעלה מטריליון דולר.

אלא מאי?

לא רק שדברים כאלה עולים הרבה כסף, אלא שהם גם פוגעים באינטרסים אישיים של פוליטיקאים שמקבלים תרומות מגורמים שהאינטרסים שלהם הפוכים, ואלה כוללים גם את המיליארדרים שקיבלו מטראמפ הנחות–מס מפליגות וגם כאלה שבכלל לא משלמים מסים, ועכשיו הם יצטרכו לשאת בחלק מהעלות של הרפורמות החברתיות של ביידן.

לגבי התשתית, הייתה לביידן תמיכה חלקית של הרפובליקאים, אשר איפשרה לו להעביר את הנושא הזה בקלות, אבל לגבי התכנית החברתית שלו יש לו “צרות מבית“: השדולה ה“פרוגרסיבית” הדמוקרטית בבית הנבחרים רוצה את כל העוגה (תכניתו של ביידן), ואילו בסנאט יש לו שני סנאטורים “מתונים” שמוכנים לתת פחות: הסנאטור ג’ו מנצ’ין מוירג’יניה המערבית, והסנאטורית קירסטן סינמה, מאריזונה – סינמה בלאש.

לשני הסנאטורים האלה יש הסברים מהסברים שונים, אבל ברקע עומדים דברים הידועים לכל: שניהם מקבלים הרבה תרומות מבעלי יכולת, ואי אפשר להצביע כנגד האינטרסים שלהם.

כדי להעביר חוק בקונגרס, הוא צריך להתקבל גם ע“י בית הנבחרים, וגם ע“י הסנאט, והבעייה היא שבשני הבתים יש לו רוב דחוק: בבית הנבחרים – רוב חד–ספרתי, ואילו בסנאט – רוב “אפס“, דהיינו 50 סנאטורים דמוקרטים מול 50 רפובליקנים, כאשר, לפי החוקה, במקרה של תיקו קולו של סגן הנשיא (במקרה הזה – סגנית הנשיא) הוא המכריע, וזה אומר שאם אפילו סנאטור דמוקרטי אחד מצביע נגד – התכנית נופלת.

לכאורה, אפשר היה להצביע על הצעת חוק התשתיות, ובנפרד לריב על ההצעה החברתית, אבל הפרוגרסיבים אמרו רגע–רגע: אנחנו רוצים להצביע על הכל יחד, אחרת אתם תקבלו את התשתיות, ולא תתנו לנו את החברתיות.

כאמור לעיל, הפרוגרסיבים אימצו במלואה את תכניתו של ביידן, ואך טבעי הוא שכל המפלגה “תתיישר” לפיה, אבל חברי הקונגרס, משני הבתים, נבחרים אישית במדינותיהם ובמחוזותיהם, ולכן הם מחוייבים קודם לבוחריהם (וממילא גם לעצמם), ורק אחר כך למפלגה, וככל הידוע ההתערבות של ראש המפלגה לחיסולם הפוליטי של מי שלא מתיישרים לפיו היא המצאה של דונאלד טראמפ.

משיכת–החבל הזאת נמשכה חודשים שלמים, כאשר כל אחד מהצדדים נועץ עקבים, אבל אחרי המכה האלקטורלית שחטפו הדמוקרטים בבחירות שנערכו ביום 2.11.2021, בווירג’יניה וניו ג’רסי, הפרוגרסיבים הבינו שהסטגנציה הזאת תהייה בעוכרי המפלגה בבחירות הבאות התרצו, והסכימו להצביע בעד חוק התשתיות, כנגד הבטחה שעניין התכנית החברתית יגיע על פתרונו לכל המאוחר בשבוע של ה-15.11.2021.

הפשרה המסתמנת היא 1.75 טריליון דולר, אבל מנצ’ין עדיין לא אותת שהוא מוכן לתת יותר מ-1.5 טריליון, וסינמה בכלל לא יודעת מה היא רוצה, ולמה היא מוכנה להסכים. מה שידוע לכל – ומקובל גם על תומכיה וגם על מתנגדיה – הוא שטובתה האישית עומדת אצלה מעל האינטרס הציבורי, ושהיא תתנגד להעלאת המס לעשירים שתרומותיהם מהוות את מקור כוחה.

על מפא“י המשוקצת

אפשר לומר על מפא“י הרבה דברים – גם טובים וגם רעים, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מראשיה – הם ידעו למשול. הם לא יצאו לציבור עם הצהרות פומפוזיות לפני שהכינו את כל שיעורי–הבית, ווידאו את ההיתכנות של כל פעולה.

מתי שמענו כל פעם על “תכנית כלכלית חדשה“?

אחרי שהכל היה מבושל. אחרי שהובטחה הסכמתם של כל הסקטורים של המפלגה – רק אז יצאו עם זה לציבור – ותמיד ביום ששי, אחרי שהבנקים כבר סגורים, ואי אפשר לעשות מניפולציות.

מה שזקני מפא“י כבר שכחו – ביידן כנראה עדיין לא למד

תכניתו החברתית של ביידן – תכנית 3.5 הטריליונים – הייתה בהחלט לטעמם של הגורמים הפרוגרסיביים של המפלגה (גם לטעמי, מיינד יו), אבל ביידן ידע מי זה ג’ו מנצ’ין ומי זו סינמה בלאש, אלא שהוא כנראה לא שיער את עוצמת התנגדותם לתוכנית הזאת.

אם הוא היה הולך בדרכה של מפא“י, הוא היה מזמן ללשכה הסגלגלה את שני הצדדים – ביחד ו/או לחוד – ומגיע להסכמה זו או אחרת, לפשרה זו או אחרת, נניח 1.75 טריליון, או אפילו רק 1.5 טריליון, מסביר להם את מה שהם היו עתידים ללמוד ב-2.11.2021 (שההתעקשות שלהם עשוייה לתקוע את האג’נדה שלהם, לתת לרפובליקנים רוח גבית, ואולי גם להחזיר את טראמפ לבית הלבן), ורק אחר כך הולך להכין את הצעות–החוק הדרושות, אשר כבר הובטחה להן הסכמה מקיר–לקיר בתוך המפלגה – ועם זה הוא היה יצא לציבור.

כן, זה היה בקושי חצי תאוותו, אבל זה היה מתגשם מיד בחודשי כהונתו הראשונים, וזה היה מעלה את הפופולריות שלו לגבהים חדשים, במקום אותה מחצית–התאווה שהוא יקבל, אבל במחיר אלקטורלי כבד.

מי היה מאמין ששמחה ניר יפאר וישבח את מפא“י המשוקצת!

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

פורסם ב- מימשל מדינת ישראל _ בעריכת ליאורה כהן, כאן אמריקה / בעריכת ליאורה כהן ותוייג ג'ו ביידן, המפלגה הדמוקרטית, מפא"י

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל