מדוע לא חגגתי את יום העצמאות?

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 78 שנים אנוכי היום (15.6.2017), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו"ד רבה המלחמה!

למדור החדש: שופט השבוע

"יש ג'ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם"

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

לא חגגתי השנה את יום העצמאות.

איני יודע מתי אשוב ואחגוג אותו, אם בכלל.

לאחר מלחמת ששת הימים, ואני סטודנט בירושלים, הייתי מסתובב רבות בעיר העתיקה, נושם את ניחוחותיה, שהזכירו לי במעומעם את ימי ילדותי, בהם הסתובבתי עם אבי ז"ל במקומות דומים, עם ניחוחות דומים, וערגתי אל אותם הימים, אל ניחוחותיה של ארץ ישראל הישנה והטובה.

כשמדינת ישראל פרצה, הייתי בן תשע שנים, כמעט, ואני זוכר את אווירת הימים שקדמו לכך, את המאבק בבריטים, המאבק לעצמאותנו.

אני זוכר איך הלוחמים העבריים שרו "אנו אנו הולכים בסך", כי אסור היה להשמיע את המילה "פלמ"ח". אני זוכר – די במעומעם, כי מה כבר יכול ילד בן תשע, הלוקה באלצהיימר מתקדם, לזכור אחרי שבעים שנה – דברים נוספים, אבל האיסור לשיר את המילה "פלמ"ח" – הוא המאחד את הימים ההם עם הזמן הזה, עם מדינת היהודים בה אפילו היהודים עצמם מוגבלים בחופש הביטוי שלהם.

למי שעו"ד לא יודע: אני מרצה כיום, במצטבר, שתי הוצאות לצמיתות ממקצוע עריכת-הדין + 27 שנות השעייה (מצטברות לנ"ל) – לא בגלל מעילה בכספי הלקוחות, ולא בגלל שהצעתי שוחד לשופטים, אלא בגלל הביקורת שלי על השופטים.

לא, הם אומרים, אנחנו לו סותמים פיות, אבל "אופן ההתנסחות", אבל … ה"סגנון”!...

כן, כבר דובר רבות על כך שההיטפלות ל"סגנון" של אדם היא מסווה לדיכויו של חופש הביטוי, אבל אי אפשר בלי להביא כמה דוגמאות ל"סגנון" שלי, בו הם מצאו פסול:

• "המדינה לא מגלה לנו" – טענה יום יומית, אשר, ככל הנראה, אף עו"ד לא הועמד לדין עליה;

• "בכך הצטרפת" – טענה "מסקנתית", לפיה מערכת עובדות מסויימת מביאה למסקנה זו או אחרת (מה שבשפה המשפטית נקרא "ראיות נסיבתיות");

• "מעיד כאלף עדים" – ביטוי עברי שכיח ביותר, בו "חטאו" לאחרונה גם אליקים רובינשטיין הנבל וגם שי ניצן השקרן.

אז זהו, שבמדינה העברית חופש הביטוי אינו טוב מאשר תחת שלטונו של הכובש הבריטי.

אני לא היחיד שתפרו לו תיקים בגלל הביקורת על אגף זה או אחר של המימסד.

קחו, למשל, את לורי שם-טוב, מוטי לייבל ועו”ד צבי זר, המואשמים במה שניתן לכנות "עבריינות מקלדת": הם נעצרו בחודש פברואר 2017, שני האחרונים שוחררו למעצר-בית אחרי כשנה בכלא, ואילו ללורי לא מוכנים לתת אפילו חלופת מעצר, והיא בכלא כבר 14 חודש, בלי שמשפטה אפילו החל, ובלי שניתנה לה הזכות הקבועה בחוק לעיין בחומרי החקירה.

לשם השוואה: שלום דומרני, המוגדר ראש ארגון פשע על ידי המשטרה, שוחרר למעצר בית כמעט בכל פעם שבה נעצר על ידי המשטרה בחשדות לעבירות אלימות מסוגים שונים ואפילו עבירות של ניסיון רצח, וכן גם עבריין המין אלון קסטיאל נגדו הוגש כתב אישום בחשד לעבירות מין ב-6 נשים שונות שוהה במעצר בית מאז שאחד מסעיפי האישום נגדו בוטל בשל התיישנות. כשהועבר למעצר בית הוא היה חשוד עדיין בשני מקרי אונס ובשלושה מקרים של הטרדה מינית. קסטיאל נותר במעצר בית גם כשהודה לפני כמה חודשים בארבעה מקרים שונים של תקיפה מינית לרבות ניסיון אונס, במסגרת הסדר טיעון לפני כמה חודשים (הפרטים עפ"י העיתונאית שרון שפורר).

אי אפשר לעבור על הפרשה הזאת בלי להזכיר את מושא מאבקם הציבורי של לורי שם-טוב וחבריה: שירותי הרווחה, אשר מוציאים ילדים ממשפחותיהם, אבל בביהמ"ש הם אומרים – ללא שמץ בושה – שהם "צריכים את הילד לאימוץ, אחרת אין לנו עניין בו".

ונשאלת השאלה: אם מצבו של הילד בחיק משפחתו הוא גרוע עד כדי כך שאתם רוצים להוציא אותו ממשפחתו, אבל לא גרוע עד כדי כך שבית המשפט יאשר מסירתו לאימוץ – מדוע שלא תעניקו לו – במסגרת מה שביהמ"ש מתיר לכם – את הטיפול המקצועי שלשמו אתם קיימים?

התשובה המתבקשת: follow the money – במיוחד כאשר הדברים חוזרים ונשנים.

התופעה של "לקיחת" ילדים לאימוץ אינה חדשה, והיא החלה ממש עם פרוץ המדינה, כאשר ילדים של עולי תימן נחטפו לצרכי אימוץ, והוכרזו כ"מתים" עם הוראה "לקבור ללא נוכחות המשפחה".

מדוע רשויות החוק לא חוקרות את השחיתות הזאת – לא בימים ההם, לא בזמן הזה?

מאותה הסיבה שהן לא חוקרות את שחיתות המיליארדים בהוצל"פ, בשיטת הסולמית.

ומדוע הן לא חוקרות? Follow the money!

עד איזו רמה זה מגיע? עד לרמת היועץ המשפטי לממשלה, ושרת המשפטים, איילת שקד.

כולם שותפים בחלוקת השוחד, בחלוקת השלל, ומכוח חוק הכלים השלובים אפשר לומר כי כל המערכת של המדינה נגועה באותה השחיתות.

במיוחד אמרים הדברים כאשר היועץ המשפטי לממשלה אינו רק היועץ המשפטי וראש התביעה הכללית של משרד המשפטים, אלא של המדינה כולה.

נחזור לעניין שחיתות ה"סגנון" – סתימת פיותיהם של מתנגדי המשטר בטענות מצוצות-מהאצבע על "סגנון". קרא את זה: כבוד(?) השופט(?) צבי סגל נגד עו"ד שמואל יוסף: טומאה, שקרים, ספינים, נקמנות, חוצפה, בולשביזם, מצפון רע, טיפשות – ומה לא – סיפור על פסק-הדין אשר מייצג את הפסיקה כולה, ומביא לנו באריזה אחת את כל הרעות החולות של המימסד המשפטי בישראל: חוסר יושר אינטלקטואלי, אטימות לביקורת, רדיפת המבקרים את המערכת, נקמנות, תרבות-השקר, חוצפה, צביעות, בולשביזם, מצפון רע, ומה לא.

מה עוד יש לנו במדינה הזאת?

יש לנו פוליטיקאים מימין ופוליטיקאים משמאל, וכולם מתבכיינים כאשר הבג"ץ פוסק בניגוד לטעמכם הפוליטי, ורוקדים על הגגות כאשר הוא פוסק לטעמכם הפוליטי. עיקר ההתנפלות בא מהימין הפוליטי, אבל כאשר דורכים לו על היבלות הפוליטיות, גם השמאל יודע להתבכיין על כך.

ומה עם תרבות השפיטה? זה לא מעניין איש, גם לא את הפוליטיקאים, אותם בחרנו כדי שידאגו לכך שנקבל את השופרא-דשופרא מכל דבר ודבר: את ההגנה הטובה ביותר על בטחון המדינה, את החינוך הטוב ביותר לילדינו, את מערכת הבריאות הטובה ביותר, וכן הלאה.

ואת מערכת המשפט הטובה ביותר.

אבל לא – כולם רוצים שופטים אשר יתיישרו לפי האינטרסים הפוליטיים שלהם, ונושאת-הדגל התורנית היא שרת המשפטים איילת הכושלת, אשר חברה אל ג’ף סשנז, שר המשפטים האמריקאי, שאחד הדברים הראשונים שעשה עם כניסתו לתפקיד היה מתן הנחייה להסיר את הפיקוח על יחידות משטרה בעייתיות, וזו רק "דגימת אקראי" של הסחורה ה"שמרנית", אשר כל כך קוסמת לשרת המשפטים שלנו.

ועל כך אמרינן: אמור לי מי ידידיך, ואמר לך מי אתה.

ג’ף סשנז אינו פועל בחלל ריק. הוא שר המשפטים של דונאלד טראמפ, שדורג לאחרונה כגרוע בנשיאי ארה"ב מאז ומעולם – נוכל, שקרן, הפכפך, מבטיח הכל לכל העולם בלי כל כוונה לקיים, אומר לכל ​​ אחד את מה שהוא רוצה לשמוע, ומעל לכל – גם מושחת המעמיד את האינטרס הפרטי שלו מעל לאינטרס הלאומי של ארצו.

בין שלל ההבטחות שפיזר טראמפ כדי להיבחר הייתה ההבטחה להעביר את שגרירות ארצו בישראל לירושלים. יחד עם ההבטחה הזאת הוא הבטיח לאזרחי ארה"ב חוק בריאות נהדר, תמורת שבריר זעיר של המחיר, גירוש 11 מיליון מהגרים לא חוקיים (10,000 ביום, במשך ארבע שנים ...), או, למשל, חומה בגבול מקסיקו, במימון המקסיקאים.

אז הוא הבטיח …

יום אחד הוא נזקק לקצת תמיכה באפרובל רייטינג הנמוך שלו,ובתדמיתו המתפוררת כ"מקיים הבטחות", ולשם כך הוא הכריז על הכרה בירושלים כבירת ישראל – פעולה שאינה מצריכה אישור הקונגרס, וגם לא הרבה תקציבים, אבל מנוגדת לאינטרס האמריקאי, ולדעתם של כל היועצים שלו בתחום הזה – ומדינת ישראל צהלה ושמחה, בלי לתת את הדעת על כך שאין ארוחות חינם – במיוחד לא אצל דונאלד טראמפ.

אפשר היה לקבל את המתנה הזאת, להגיד תודה מנומסת – ולשתוק, בתקווה שלא נקבל חשבון גדול מדי, אבל לא: החל משר התחבורה, ישראל כץ, וכלה ברשות המקומית הנידחת ביותר – כולם התחרו על קריאת רחובות, כיכרות, תחנות רכבת ונמלי תעופה על שמו של דונאלד טראמפ (מפתיע אותי שלא ביקשו להנציח בדרך הזאת גם את ריצ’ארד ניקסון, נוכל בזכות עצמו, שנתן לישראל הרבה יותר – רכבת אווירית שהצילה אותנו במלחמת יום הכיפורים).

מדינת ישראל הולכת ברחובה-של-עיר, חבוקה ללא בושה עם המושחת הזה,שהמאיס את עצמו על כל העולם, כולל בכירי מפלגתו-הוא, ועל כך אמרינן: אמור לי מי ידידיך, ואמר לך מי אתה.

אבל אנחנו לא זקוקים לטראמפ, כי, כמו שראינו לעיל, יש לנו מדינה מושחתת מיום היוולדה, והחבירה המתוקה לנוכל הזה רק נותנת לנו אישוש נוסף למושכלת-היסוד הנ"ל.

מעט פוליטיקה, נקייה מפוליטיקה

עד כמה אני נזהר ממוטות פוליטית הסברתי במאמר ​​ על האוריינטציה הפוליטית של עו"ד שמחה ניר, ולא אחרוג מכך גם הפעם, אבל כיוון שנגענו ב-affair של מדינת ישראל ודונאלד טראמפ, ארשה לעצמי כמה מלים.

אחת מהבעיות הקיומיות של מדינת ישראל היא העדר הסיכוי לשלום בעתיד הנראה לעין – אם בכלל.

שורש הבעייה הוא בכך שאין שום הסדר שיזכה לרוב של 51% בציבור הישראלי, ולרוב של 51% גם בציבור הפלשתינאי, וזאת הטרגדיה של הסכסוך באיזורנו: הוא בלתי פתיר, משום שפער-העמדות הוא בלתי ניתן לגישור.

מה יש לנו, בכל זאת? ישנה תקווה קלושה שאולי בכל זאת ...

במהלך ירושלים שלו טראמפ נכנס לאזורנו כפיל בחנות חרסינה, הקשיח עוד יותר את עמדות שני הצדדים, הרחיב את הפער הרחב-ממילא, ובכך הקליש עוד יותר את הסיכוי הקלוש-ממילא לשלום באזורנו.

ואבהיר: אין לי שום התנגדות להכרה בירושלים כבירת ישראל (כשנוח לנו אנחנו אומרים שאנחנו לא זקוקים לה, כי היא ממילא בירתנו …), ולהעברתה לירושלים של שגרירות ארה"ב בישראל – בתנאי שזה בחינם (וכיהודי טוב אני אומר: אם זה בחינם – תנו לי שניים!).

אבל הקלשת הסיכוי לשלום אינה "חינם", היא אפילו מחיר כבד, ואם הרחקת השלום תעלה לנו במחיר-דמים נוסף – זו כבר מתנה יקרה מדי (לטעמי).

מה הייתי עושה במקום ביבי נתניהו?

הייתי לוחש לטראמפ באוזן, שאף אחד לא ישמע: דונאלד, חפש תירוץ כדי לדחות את זה שוב ושוב, כמו שעשית פעם אחת, וכמו שעשו קודמיך – רק אל תפיל עלינו את ה"מתנה" הזאת.

אבל לא – ביבי היה זקוק למהלך ירושלים לצרכיו הפוליטיים הפנים-ישראליים, על חשבון האינטרס הישראלי, בדיוק כשם שדונאלד היה זקוק למהלך הזה לצרכיו הפוליטיים הפנים-אמריקאים, על חשבון האינטרס האמריקאי.

מצא מין את מינו.

ואדגיש שוב: אני לא נכנס כאן לא לפוליטיקה הישראלית, ולא לזו האמריקאית.

רוצים שלטון ימני בארץ, רוצים ליכוד ולא יאיר לפיד, משה כחלון או מחנ"צ? – זה עניינכם, וזה לא באג’נדה שלי.

ואותו הדבר אומר גם לאמריקאים: רוצים שלטון רפובליקני-שמרני, רוצים שלטון דמוקרטי-ליברלי? – זה עניינכם, וזה לא באג’נדה שלי.

אני רוצה מנהיגים בעלי אינטגריטי, מנהיגים שמעמידים את האינטרסים של עמיהם מעל האינטרסים האישיים שלהם, אבל לא נתניהו ולא טראמפ קורצו מהחומר הזה. הדבר היחיד שאני יכול להגיד לטובת ביבי זה שאם הייתי צריך לבחור בינו לבין טראמפ, הייתי מעדיף אותו – וזה אפילו לא גבולי.

האם בנימין נתניהו איבד את התקווה לשלום, ולא נותר לו אלא לקושש מהלכים אשר ישפרו את מצבו הפוליטי בארץ? אולי.

ועל כך בפרק הבא.

עוד לא אבדה תקוותי

עפ"י ויקיפדיה:

"הַתִּקְוָה" הוא ההמנון הלאומי של מדינת ישראל, ועד הקמתה היה הִמְנוֹנהּ של התנועה הציונית. ההמנון כולל, בשינויים קלים, את שני הבתים הראשונים מהשיר "תִּקְוָתֵנוּ" של נפתלי הרץ אימבר, אשר חובר בשנת 1878. מקור הלחן כנראה ממקורות עממיים, אך חובר למלל על ידי שמואל כהן. השיר שהתקבל כהמנון לאומי ביישוב ובתנועה הציונית משלהי המאה ה־19, נחשב להמנון מדינת ישראל מיום הקמתה, אך עוגן בחוק הישראלי רק כעבור 56 שנה, ב־10 בנובמבר 2004.

ברור מדוע השיר הזה היה המנונה של התנועה הציונית עד פרוץ המדינה:

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ,
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ,
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.

עם החותר אלפיים שנה להיות חופשי בארצו, ולא מאבד את התקווה גם בימיו הקשים (שהקשים שבהם עדיין היו בחיק העתיד) – אין המנון המתאים לו יותר מהשיר הזה.

השאלה היא מה טעם מצאו מקימי המדינה לדבוק בהמנון הזה, כאשר – באספקלריה שלהם – אכן זכינו להשתחרר מכבלי השלטון הזר, היינו כבר "עם חופשי בארצנו", ומה עוד נבקש ב"רובריקה" הזאת.

הייתי אומר שקביעת התקווה כהמנונה של המדינה הייתה מעשה מטופש בראי אותם הימים, ואני כבר לא מדבר על הבעייתיות שב"נפש יהודי הומיה", במדינה שעשרים אחוזים מאזרחיה הכשרים אינם יהודים (ובעת הקמתה – הרבה יותר).

את השאלה הזאת אפשר לשאול, וביתר שאת, מדוע מצאו לנכון לחזור על הטיפשות הזאת אחרי 56 שנות עצמאות, אבל אני הייתי עושה את אותו הדבר – אם כי מנימוקים הפוכים.

וזה מחזיר אותי אל הפתיח לדברים האלה: ערגתי אל שנות ילדותי, אל ניחוחותיה של ארץ ישראל הישנה והטובה, אשר, לא לשכוח, הייתה נתונה אז לשלטון זרים.

התשובה היא שהתקופה ההיא הייתה תקופת החלום, החלום להיות עם חופשי בארצנו, החלום להיות אדונים לעצמנו.

והנה, כמה עצוב – במקום להיות אדונים לעצמנו, אנחנו עבדים לעצמנו.

עבדים לשחיתות ולסיאוב, עבדים למנהיגים הדואגים לאינטרסים של עצמם, ולא לאלה שלנו, של העם אשר בחר בהם – הכל כפי שתיארתי לעיל.

התקווה להיות חופשים בארצנו עדיין רחוקה מהגשמה (רשימה חלקית):

• מוטי לייבל ועו”ד צבי זר עדיין במעצר בית, לורי שם-טוב במעצר מלא, בכלא, כבר 14 חודש, בלי שמשפטה אפילו החל, ובלי שניתנה לה הזכות הקבועה בחוק לעיין בחומרי החקירה;

• מאות אבות מתאבדים מדי שנה בגלל השחיתות בבתיהמ"ש למשפחה;

• מערכת ההוצאה לפועל ממשיכה לעשות "חייבים" שלא חייבים דבר, ולהעביר את שלל-המיליארדים לכיסיהם הפרטיים של מנהליה – כולל שרת המשפטים, איילת הכושלת, אשר העתירה שבחים על ראשו של דוד מדיוני המושחת, אשר ברח בעור-שיניו מהספינה הטובעת – בלי להחזיר את השלל.

• והבג"ץ, המתיימר להיות "מגינו ומושיעו של האזרח הקטן בריבו עם השלטון המושחת" – הוא עצמו "נותן הטון" לכל המושחתים ולכל השחיתויות, והשופטים גם הם נוטלים לכיסם את חלקם בשלל – קיראו ותיווכחו עד כמה הם מושחתים.

ואני, המרצה כיום, במצטבר, שתי הוצאות לצמיתות ממקצוע עריכת-הדין + 27 שנות השעייה (מצטברות לנ"ל), הייתי צפוי לגורלם של צבי, מוטי ולורי, ולכן – בגיל 70 שנה – יצאתי את הארץ, וכעת אני נמצא בארצות הברית של אמריקה – ארץ התיקון הראשון לחוקתה, ארץ חופש הביטוי.ניגוד לישראלים אחרים, לא יצאתי למדינות הים כדי "לעשות לביתי".

לא יצאתי "לשנה שנתיים, לחסוך קצת כסף ולחזור".

יצאתי כדי להמשיך במפעל-חיי: להילחם בשחיתות הציבורית – ובמיוחד בשחיתות השיפוטית.

יצאתי לעשות את מה שעשיתי בארץ, אבל ממקום בו לא יכולים לומר לי "באיזה סגנון אדוני מדבר".

זה "שירות המילואים" שלי, ואני ממשיך בו, משום שעוד לא אבדה תקוותי – אבל עצמאותנו והיותנו "עם חופשי בארצנו" עדיין רחוקות-רחוקות, ועוד לא הגיע הזמן לחגוג ​​ את מה שעוד לא הגשמנו.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא