אני לא יודע כמה מקוראי השורות האלה כבר היו בחיים כאשר מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון צבאי מוחץ של ישראל על הצבאות אשר תקפו אותה. אני מניח שפחות ממחציתם נולדו לאחר מכן, ועוד פחות מכך – אלא שכבר הבינו, או שיכלו להבין, מה קורה למדינת ישראל של אז.

אני כבר הייתי אז ילד גדול – בן 28 שנים, ואני זוכר את האופוריה הלאומית שאפפה אותנו, את אלבומי הגנרלים (נייר כרומו משובח, הדפסת אופסט רב–צבעית, כריכה קשה), את “מעולם לא היה מצבנו הביטחוני טוב יותר“, את שכרון–הכוח הלאומי, את “הערבים מבינים רק את שפת הכוח“ ואת ה“קונצפציה” הארורה של “הערבים מבינים שלא כדאי להם לתקוף אותנו שוב“.

אבל האידיוטים האלה לא הבינו ש“לא כדאי” להם לתקוף אותנו שוב, הם תקפו, ומדינת ישראל עמדה לפני שואה קיומית, חורבן הבית השלישי (שאלו את משה דיין).

והשאר היסטוריה, כמו שאומרים.

האופוריה האופפת את הציבור בישראל היום, עם הכרזתו של דונאלד טראמפ על הכרה בירושלים כבירת ישראל ועם העברת שגרירות ארה“ב מזכירה לי את האופוריה ההיא: טראמפ “ידיד ישראל”, “השלום קרוב מתמיד“, העברת השגרירות לירושלים משדרת לפלשתינאים “מסר חד וברור” ש“ירושלים היא off the table” וש“הזמן פועל לרעתם“, וממילא “כדאי להם” לבוא אל שולחן המשא ומתן – מיד, ואפילו על הברכיים.

השאלה היא שוב – איך לא – אם האידיוטים האלה סוף–סוף “יבינו” מה “כדאי להם” ומה “לא כדאי” להם.

ההובריס

בדומה להובריס–ששת–הימים (“מעולם לא היה מצבנו הביטחוני טוב יותר“, “הערבים מבינים רק את שפת הכוח“, “הערבים מבינים שלא כדאי להם לתקוף אותנו שוב“) גם מהלך ירושלים של דונאלד טראמפ עורר אצלנו את אותו ההובריס.

ראו בציר (לא מלא) של כותרות יומיים–שלושה בישראל היום, הידוע גם כביביתון:

מה יש לצדדים לתת?

לפני שנעבור לתחזיות התהליך המדיני (“שיחות השלום“, אם תרצו), הבה נראה מה יכול כל אחד מהצדדים לתרום למען השלום המיוחל:

הפלשתינאים: מינימום – אפס, מקסימום – הכרה במדינת ישראל כמדינת היהודים ובירושלים כבירתה; הפסקת פעולות הטרור וחינוך הדור הצעיר לשנאת ישראל והיהודים; התחתונים המשומשים שלהם; הסכמה לכך שעל כל ברז כיבוי (הידרנט) בישראל יתנוססו שלושה דגלי ישראל ושתי תמונות צבעוניות של בנימין זאב (תיאודור) הרצל, חוזה המדינה.

ישראל: מינימום – אפס, מקסימום – התקפלות טוטאלית, וחזרה לגולה הדווייה (סבירות נמוכה), ואם רוצים – גם חינוך היהודים לכיבוד הפלשתינאים (סבירות נמוכה עוד יותר, בעיקר אצל בנימין (“הערבים נוהרים באוטובוסים לקלפיות“) נתניהו, ראש ממשלת ישראל).

יכולים או מוכנים

כדי לתת תחזית כלשהי של התהליך המדיני, השאלה היא לא רק מה יכול כל אחד מהצדדים לתת, אלא גם מה הם יהיו מוכנים לתת.

לגבי הפלשתינאים אני מוכן להניח, טנטטיבית, כל אפשרות שבין המינימום למקסימום.

לגבי הישראלים יש בעייה במוכנותם לתת:

ירושלים – off the table;
שתי מדינות לשני העמים – off the table;
מדינה אחת לשני העמים – off the table;
שיחות השלום יהיו בחסות ארצות הברית של אמריקה;
וחוץ מזה, איך לא, שיחות שלום ללא תנאים מוקדמים.

ומה הלאה?

כיוון שמאז שחרב בית המקדש (ירושלים, איך לא) לא ניתנה הנבואה אלא לקטנים ושוטים, וכיוון שהוא עדיין לא הוקם מחדש, אני לא מוכן להסתכן בנבואה, אלא רק בתחזית המקסימום–מינימום (מבחינת ישראל) של התהליך המדיני, אשר, כאמור, יש המכנים אותו “שיחות השלום“, ובניחוש זהיר איכן תיעצר המחט בין המקסימום למינימום.

המקסימום, מבחינת ישראל: הפלשתינאים זוחלים על ארבע אל שולחן המשא–ומתן, בידעם מראש כי:

ירושלים – off the table;
שתי מדינות לשני העמים – off the table;
מדינה אחת לשני העמים – off the table,
שיחות השלום יהיו בחסות ארצות הברית של אמריקה;
וחוץ מזה, איך לא, שיחות שלום ללא תנאים מוקדמים.

כאשר הפלשתינאים כבר ישובים אל שולחן המו“ם, הם יתמקחו, יתמקחו ויתמקחו, ובסוף יחתמו בראשי תיבות על נוסח ההסכם, שייחתם בטקס חגיגי קבל כל העולם, ואז ביבי שלנו שולף את ה“אס” שלו, את הרגע–רגע המפורסם: הטקס יתקיים בשגרירות ארה“ב בירושלים, ובאותו המעמד הפלשתינים יצהירו שהם מכירים בכך שיוסף שפרינצק היה יו“ר הכנסת הראשונה, ושאורן חזן הוא חבר הכנסת העשרים.

כאן כבר פוקעת נכונותם של הפלשתינים לסבול השפלה, הם קמים והולכים, וביבי מכריז: אתם רואים? כמו שאמרתי לכם – הפלשתינאים מציבים תנאים קטנוניים, הם לא רוצים שלום!

המינימום, מבחינת ישראל:

הפלשתינאים לא באים אל שולחן המו“ם;
הרש“פ מחליטה על התפרקות מרצון, משלמת מקופתה המדולדלת את כל מה שהיא יכולה למשפחות השאהידים, משכורות לעובדי הציבור ולאחרים, ומחזירה לביבי את המפתחות;
הרשויות המקומיות בשטחי הרש“פ הולכות בעקבות הדרג המדיני, מתפרקות גם הן מרצון, ואומרות לאבו–מאזן רגע–רגע, אם אתה הולך אל ביבי, קח איתך גם את המפתחות שלנו!
מהומות פורצות בכל הגדה המערבית, משטרת ישראל מגייסת 10,000 שוטרים חדשים כדי לשמור על הסדר הציבורי שם;
החמאס בראשות איסמעאיל הנייה אינו מצטרף ל“חגיגת” ההתפרקות–מרצון, ורצועת עזה עולה באש;
בהתנגשויות בין החמאס לכוחות הביטחון של ישראל נהרגים 10,000 פלשתינאים ו-200 חיילי צה“ל;
הקהילה הבינלאומית והאם העברייה הקולקטיבית מתגייסות להפסיק את הטבח;
בארצות הברית עולה נשיא חדש אשר לא יכול – ולא רוצה – להסיג אחור את מהלך–ירושלים של טראמפ (הכרה בה כבירת ישראל, והעברת השגרירות לירושלים), אבל מכריז על הכרה במדינה הפלשתינאית ובמזרח ירושלים כבירתה, ומקים במזרח ירושלים (על מקרקעין השייכים לממשלת ארה“ב, או נרכשו על ידה כדין) את שגרירות ארה“ב בפלסטין;
מפלגת הבית היהודי מבעירה את מדינת ישראל, מדינת ישראל נכנסת לקלחת הבחירות המכוערת ביותר שידעה;
הבית היהודי מציגה את סיסמת–הבחירות המרכזית שלה, עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב, וזוכה ב-37 מנדטים, הליכוד ב-15, ישראל ביתנו 10, החרדים 7, כל השאר מקבלים 51 מנדטים ונשארים באופוזיציה;
בממשלה שקמה בעקבות הבחירות מכהן נפתלי בנט ראש הממשלה, שר החוץ ושר החינוך; איילת שקד שרת הביטחון ושרת המשפטים; בנימין (ביבי) נתניהו השר לתיאום יחסי ישראל–ארה“ב, אביגדור (איווט) ליברמן השר לעניינים אסטרטגיים; משה גפני שר האוצר, יעקב ליצמן שר הבריאות ושר הדתות ו30 תיקים האחרים מחולקים לסיעות הקואליציה לפי מפתח של 1.769230769230769 תיקים לכל מנדט בכנסת;
נשיא ארה“ב החדש מכריז כי השלום בין ישראל לפלשתינאים הוא בראש מעייניו, ומציע לישראל 100 מיליארד דולר ולפלשתינאים 40 מיליארד דולר, הכל בפריסה לחמש שנים ולמטרות אזרחיות בלבד – בתנאי שיישבו יחד, ויגיעו להסכם שלום. אם צד אחד יסכים להיכנס למו“ם ללא תנאים מוקדמים, והצד השני יציב תנאים מוקדמים – הצד שיסכים להיכנס למו“ם יקבל רבע מהסכום שהוצע לו, לתשלום מיידי, וללא כל תנאי על אופן השימוש בכסף;
הפלשתינאים נענים להצעה, ומסכמים לשבת אל שולחן המו“ם ללא תנאים מוקדמים, ישראל מסכימה גם כן ללא תנאים מוקדמים, אבל בכפוף לכך שירושלים היא off the table, פתרון שתי המדינות לשני העמים הוא off the table, ופתרון מדינה אחת לשני העמים – גם הוא off the table;
הפלשתינאים מקבלים 10 מיליארד דולר, קונים בכסף הזה ציוד צבאי – ומשתמשים בו כנגד ישראל;
בהתנגשויות המחודשות בין החמאס לכוחות הביטחון של ישראל נהרגים 30,000 פלשתינאים ו–3,000 חיילי צה“ל;
האלוף שמואל גונן (גורודיש) קורא את נאום ה“יורים ובוערים” של סבו המנוח;
הקהילה הבינלאומית והאם העברייה הקולקטיבית מתגייסות להפסיק את הטבח;
ממשלת ישראל מסרבת לקיים את הפסקת האם המוצעת ע“י האו“ם;
מועצת הביטחון של האו“ם מקיימת הצבעה על הצעת החלטה הקוראת לגרש את ישראל מהארגון ולהטיל עליה סנקציות, ארה“ב לא מטילה וטו, וישראל מוצאת עצמה מחוץ לאו“ם;
הכנסת מסיימת את מלוא הקדנציה, מתקיימות בחירות חדשות, והשמאל מעלה את כוחו מ-51 מנדטים ל-63 מנדטים.

מה מכל זה יתגשם?

כיוון שמאז שחרב בית המקדש, כאמור, לא ניתנה הנבואה אלא לקטנים ושוטים, וכיוון שאני, כאמור, לא מוכן להסתכן בנבואה, אלא רק בניחוש זהיר, אני מנחש שהמחט תיעצר קרוב יותר לצד הרע לישראל – פרי ההיבריס הישראלי, שלא למד את מגבלות הכוח, ולא הפנים את לקחי יום הכיפורים, התשל“ד-1973.

ותזכרו שאמרתי לכם.

הערה לאביגדור ליברמן

שר ביטחוננו, אביגדור ליברמן, אומר:

“האשמים היחידים במות הנער בן ה-15 בעזה הם ראשי חמאס, אותם מנהיגים פחדנים שמסתתרים מאחורי ילדים ונשים ושולחים אותם קדימה כמגן אנושי, כדי שהם יוכלו להמשיך לחפור מנהרות ולבצע פעולות טרור נגד מדינת ישראל“.

מתוך ההנחה שהדברים נכונים, הרי זהו בדיוק סוג הדמגוגיה אותו אני מכנה שימוש מניפולטיבי בעובדות–אמת.

וזה מראה את מה שאני, ולא רק אני, אומר: הערבים מבינים את המנטליות שלנו יותר ממה שאנחנו מבינים את המנטליות שלהם.

וכי מה רצית, אביגדור, שראשי החמאס ישלחו נשים וילדים לחפור מנהרות?

ואולי רצית שהם ישלחו לך פקס, בו יפרטו לך את מאווייהם הלאומיים, ויחכו לתשובה?

האם אתה, כשר הביטחון, הייתי לובש את מדי המילואים שלך (אם יש לך כאלה), יורד לחזית ומציב “ילדים ונשים” לנהל את המלחמה מלשכת שר הביטחון שבקריה?

ומה היית עושה אם היית אחד מ“ראשי החמאס“?

אבל הדברים שלך, ליברמן, לא הכי מדוייקים, משום שבמהדורת הדפוס הדיגיטלית של ישראל היום, בצד דבריך הנ“ל נאמר גם משהו אחר: חמאס מודה: 50 מההרוגים – לוחמים שלנו.

אבל במקום להרבות במלים משלי, אתן לך תמונה שתאמר יותר מאלף מלים, כדי שאתה, שנולדת כשמדינת ישראל הייתה בת עשר, והיגרת אליה כשהיא הייתה בת שלושים, אולי תבין מהו מאבק לחירות:

אל תבינו אותי לא נכון

במאמר הזה אני לא מביע שום עמדה בנושא הסכסוך הישראלי–פלשתיני, ובוודאי שלא משנה את עמדתי, כפי שהצגתיה במאמר על האוריינטציה הפוליטית של עו“ד שמחה ניר.

אני רק נתתי את שני תרחישי–הקצה האפשריים (כל אחד מהם עם סבירות השואפת–לאפס), וניחוש זהיר איכן תיעצר המחט בסופו של התהליך המדיני או הצבאי באיזורנו (קרוב יותר לצד הרע לישראל).

אני מזמין את כל החפץ לתת תחזית משלו, ובעוד 2000 שנה ניפגש לראות מי כיוון קרוב יותר אל התוצאה הנכונה (הקפה והביסקוויטים עלי, בכל מקרה).

אני גם לא מביע אהדה, או חוסר–אהדה, למאבק הפלסטיני, וההערה שהערתי לאביגדור ליברמן היא תגובתי להיבריס הישראלי, שעדיין לא מבין מאיכן שואב ציבור קטן וחלש את הכוחות להיאבק למען הגשמת מאווייו להגשמה עצמית.

היישוב העברי בארץ הקריב 6,000 (אחוז אחד) מבניו למען החירות הלאומית. מבחינת החמאס אחוז אחד זה 20,000 נפש, ואם ההובריס הישראלי חושב שזה “לא כדאי” להם – שיחזור אל תחילתו של המאמר הזה, ואל מוצאי ששת הימים ותחילתה של מלחמת יום הכיפורים.