למה שימוע?

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/55425

מאמר נוסף בסדרת המאמרים “משפטולוגיה להדיוטות“, הדנים בנושאי חוק ומשפט מנקודת מבטו של אדם שאיננו משפטן. האם החלטתו של היועמ“ש “להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע” נגד נתניהו, עומדת במבחן הסבירות?

ד“ר ישראל בר–ניר

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 79 שנים אנוכי היום (15.6.2018), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

למה שימוע?

מאמר נוסף בסדרת המאמרים “משפטולוגיה להדיוטות“, הדנים בנושאי חוק ומשפט מנקודת מבטו של אדם שאיננו משפטן. על הפרק, האם החלטתו של היועמ“ש “להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע” נגד נתניהו, עומדת במבחן הסבירות.

מבוא ורקע

מתקרב סופו של הסיבוב הנוכחי במרדף המשפטי של נתניהו. אי אפשר שלא להתפעל מהנחישות של מערכת אכיפת החוק במאמציה להביא להרשעתו של נתניהו. היקף המאמץ שהושקע הוא חסר תקדים, ועולה על כל מבצע דומה בהיסטוריה של מדינת ישראל, יותר אפילו ממה שהושקע באירוויזיון. כמעט כל התקשורת והרשתות החברתיות גוייסו על מנת לתת “אש מסייעת” לעושים במלאכה. סכומי עתק ולמעלה משלוש מאות שנות אדם הושקעו עד שהגיעו לקו הסיום. והנה סו“ס קול ברמה נשמע – יוגש כתב אישום בכפוף לשימוע נגד נתניהו.

סברי מרנן

ללא כל בסיס חוקי, מבחן הסבירות הפך להיות בסיס לרבות מפסיקותיו של בית המשפט העליון. “סבירות” איננה מונח משפטי. אדם לא צריך ללמוד בבית ספר למשפטים על מנת להבין מה סביר ומה לא סביר. למרות שאינני משפטן, אני מרשה לעצמי להשתמש במושג הזה. מה שמותר לעליוני המשפט מותר גם לסתם אזרח.

החלטתו של היועמ“ש להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע נגד נתניהו, לא רק שאיננה עומדת במבחן הסבירות, היא גם מנוגדת לכל היגיון. למשפטנים היגיון משלהם, שאיננו בהכרח כזה של שאר בני תמותה. בהשאלה מאימרתו של ג‘ורג‘ אורוול על אינטלקטואלים, יש רעיונות שהם כל כך אידיוטיים שרק משפטנים מסוגלים להאמין בהם, האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש.

מדוע זה לא בסדר?

מקריאת מאמרים של עורכי דין על הנושא בתקשורת מתברר שיש מגוון רחב של דעות על הנושא. אני קורא על ימין ועל שמאל שהחלטת היועמ“ש היא “בסדר“, ואפילו שזו פריבילגיה שרק יחידי סגולה זכאים לה. המדקדקים מוסיפים שנתניהו צריך להיות שמח על כך שעלה בגורלו ליהנות מהפריבילגיה הזאת. אין כל התייחסות לעובדה שעצם סדר הדברים איננו הגיוני. אם יש מקום לשימוע מדוע לעשות אותו אחרי שהתקבלה ההחלטה? אחרי שהתקבלה ההחלטה להגיש כתב אישום, איזו תועלת יכולה כבר לצמוח מהשימוע? אם ה“שימוע” כוונתו רצינית, יש לקיים אותו לפני קבלת ההחלטה להגיש כתב אישום ולא אחריה. היועמ“ש, ו/או פרקליט המדינה יתקשו לחזור בהם מהחלטה שהתקבלה וזכתה לכיסוי נרחב בתקשורת. יהיה צורך ב“שימוע רבתי” כדי שהיועמ“ש ו/או הפרקליטות ייאותו לרדת מהעץ עליו הם טפסו.

בעבר הלא רחוק, לפני כעשר שנים, היו חשדות והתנהלה חקירה נגד ראש ממשלה אחר – אהוד ברק. אז היה מדובר ב“אי סדרים כספיים” (אני מתבטא בעדינות) בעת מערכת הבחירות שהוא ניהל על מנת לזכות במועמדות לראשות הממשלה מטעם מפלגת העבודה.

היועמ“ש באותם ימים, אליקים רובינשטיין, החליט להיכנס לעובי הקורה, והודיע שהוא עומד לקיים שימוע לאהוד ברק. אהוד ברק לא זומן לחדר החקירות במשטרה לצורך השימוע. הוא גם לא זומן ללשכת היועמ“ש. רובינשטיין מחל על כבודו, נסע ללשכת ראש הממשלה וניהל אתו שיחה, בה ברק הציג את הצד שלו. נו טוב, אהוד ברק זה לא נתניהו. לנתניהו לא מגיע שיתייחסו אליו כאל ראש ממשלה. אבל נושא הדיון כאן איננו הצד הטקסי, וגם לא השאלה אם זה היה “שימוע רציני” או “שימוע כאילו” (חקירה זו וודאי לא היתה). מה שחשוב הוא הסדר הלוגי. רובינשטיין קיים את השימוע לפני קבלת ההחלטה אם להגיש או לא להגיש כתב אישום. ואכן, בעקבות השימוע רובינשטיין החליט שאין מקום להגשת כתב אישום, נתן הוראה להפסיק את החקירה וסגר את התיק.

עבירה לשעתה, או השוחד פנים רבות לו

המערכת המשפטית מתנהגת כאילו היא נמצאת בעולם אחר. היא מתעלמת לחלוטין ממציאות החיים במדינת ישראל ומההשלכות שיכולות להיות להחלטותיה על המציאות הזאת. זו גישה של “ייקוב הדין את ההר“. ההתקפה הנוכחית של המערכת השיפוטית נגד נתניהו כולל המועד אותו בחר היועמ“ש לפרסם את החלטתו להגיש כתב אישום, הם ביטוי נוסף לגישה הזאת.

היועמ“ש, מנדלבליט, פרסם את הודעתו על ההחלטה להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע בעיצומה של מערכת בחירות מהחריפות שהיו בתולדות המדינה. יתירה מזאת, הוא הודיע מראש על כוונתו זאת כשהוא מדגיש שהוא לא רואה במערכת הבחירות סיבה לדחיית ההחלטה. אצה לו הדרך. מי שהוא מאמין שהוא לא ידע שהחלטתו היא התערבות במערכת הבחירות? וודאי שהוא ידע. יתרה מזאת, סביר להניח שהוא קיווה שהחלטתו תשפיע על התוצאות. ואכן זה קרה, אבל לא בכיוון לו הוא ציפה.

המועד שמנדלבליט קבע לשימוע הכניס את נתניהו ועורכי דינו לתוך מיטת סדום כי לקרוא ולהבין חומר חקירות שמשתרע על מאות רבות של עמודים בשבועיים שלושה, זו משימה בלתי אפשרית גם לטובים שבעורכי הדין. היום התפרסם שהוא הגמיש קצת את עמדתו ודחה את מועד השימוע בשלושה חודשים. גם זה לא הרבה. כדי ללמוד תיק בגודל התיק שנבנה עבור נתניהו לעומק, אפילו עו“ד מנוסה יזדקק לפרק זמן דומה לזמן שלקח לבנות אותו.

סביר להניח שמי שמחליט להגיש כתב אישום ולהעמיד לדין אישיות ציבורית, לא כל שכן ראש ממשלה, מניח שיש סיכוי גבוה – כמעט וודאות, להרשעה. האם זה המצב בהחלטתו של מנדלבליט? התשובה היא לא באלף רבתי. קצת קשה להבין איך משפטן ברמה של היועמ“ש, עם הניסיון שלו, יכול להאמין שניתן להרשיע אדם על עבירה שאיננה קיימת בספר החוקים של אף מדינה בעולם? עבירה מפוברקת (Fake Crime) – “סיקור אוהד בעיתון“. אם היה צורך להמציא עבירה שלא קיימת על מנת להצדיק את הגשת כתב האישום זה אומר דבר אחד – התשתית הראייתית עליה מתבססת החלטת היועמ“ש איננה כל כך מוצקה כפי שהוא היה רוצה שהציבור יאמין. זה מעלה מיד את השאלה למה הוא מיהר? מה בער לו?

“זכות היוצרים” על המצאת העבירה, שמורה לליאת בן ארי, פרקליטה בכירה ברשות לניירות ערך (אולי מגיע קרדיט גם לשי ניצן, פרקליט המדינה). אבל הם לא פעלו בחלל הריק. הם נתלו באילן גבוה – הם פעלו לפי הנחיות של שופטת בית המשפט העליון, ענת ברון : על בית המשפט להפעיל את השכל הישר ואת ניסיון החיים על מנת להשלים חללים בפאזל הראייתי ; להרחיב את הגדרת העבירה ; ולהקל בדיני הראיות להוכחתה. הדברים נאמרו בהרצאה שהשופטת נשאה לרגל הופעתו של ספר בשם “עבירות השוחד“ מאת ד“ר מאור אבן־חן, סגן מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה.

השלמת חללים בפאזל הראייתי באמצעות השכל הישר – להמציא ראיות כאשר אין הוכחות, הרחבת הגדרת העבירה – להגדיר בשעת הצורך פעילות נורמטיבית כעבירה (עבירה לשעתה), הקלה בדיני הראיות – לראות צל של ראיות כראיות.

נתניהו יכול לשאול את עצמו בצדק איזה ערך יש לשימוע בנסיבות האלו?

לסיום הפרק, ה“אנטומיה” של “שוחד באמצעות סיקור אוהד בעיתון“.

לדברי הפרקליטות ו“יודעי חוק ומשפט” כמו אברמוביץ‘, דרוקר, גיא פלג, לפיד ובן כספית, זאת העבירה “החמורה ביותר” של נתניהו, זאת העבירה שבגינה הוא עומד “לבלות מאחורי סריג ובריח את שארית ימיו“.

נתניהו מכהן כבר עשר שנים כראש הממשלה. במסגרת תפקידו הוא מקיים מגעים עם גדולי עולם הן בארצות ניכר והן כאלה שמבקרים בארץ. הוא נושא דברים בעצרת האו“ם והוא משתתף באירועים שונים בארץ ובעולם. כל האירועים האלה מכוסים ע“י התקשורת ושמו של נתניהו ולפעמים גם תמונתו, מופיעים לפיכך בתקשורת. לצורך הדיון נניח שכיסוי תקשורתי כזה מופיע לפחות פעמיים בשבוע (במציאות יש הרבה יותר). במהלך כהונתו, נתניהו זכה לפיכך ליותר מאלף “סיקור תקשורתיים“.

נניח לצורך ההגדרה שכל איזכור של נתניהו שאיננו מגדיר אותו כרמאי, גנב, מושחת, נהנתן, בוגד, מציק לעובדות במעונו וכינויי גנאי אחרים, הוא “כיסוי אוהד“. זה אומר שיש מאות של מאמרים שהם בחזקת סיקור אוהד. מספר מכובד לכל הדעות. לא מדובר לפיכך בשניים שלושה מאמרים – מדובר בכמה מאות. האם לליאת בן ארי יש נוסחה לפיה אפשר לקבוע כמה “מאמרים אוהדים” נדרשים כדי להפוך כיסוי עיתונאי לשוחד, אבל זה נושא לדיון בפני עצמו.

זה מסביר איך ליאת בן ארי הגיעה למסקנה שיש “מסה קריטית של ראיות“. אם היא היתה לומדת מתימטיקה במקום משפטים, היא היתה יודעת שכשמכפילים אפס במאה, באלף ואפילו במיליון התוצאה נשארת אפס. באותה מידה ה-Fake איננו נעלם מה-Fake Crime גם כאשר הוא קורה הרבה פעמים.

למי נחוץ השימוע, למשמיע או לשומע?

זאת שאלה מעניינת, אבל התשובה איננה כל כך פשוטה. במקרה של רובינשטיין ואהוד ברק שתואר למעלה, סביר להניח שהשימוע היה נחוץ לשומע – רובינשטיין. הוא היה זקוק לתירוץ על מנת להצדיק את סגירת התיק.

במקרה של נתניהו, לכאורה השימוע נחוץ למשמיע – נתניהו. השימוע, כך אומרים יודעי דבר, יאפשר לנתניהו לשכנע את התביעה כי אין ממש בחשדות נגדו – “אין כלום, כי לא היה כלום“, ויביא לסגירת התיק בלי לעבור את החוויה הטראומטית של משפט. הבעיה היא שזה אף פעם לא יקרה, ומי שחושב אחרת חי בעולם אחר.

בהנחה שנתניהו יוותר על החסינות הפרלמנטרית המגיעה לו כחבר כנסת, ושימוע אכן יתקיים, ייתכנו שני תרחישים.

באחד, נתניהו ועורכי דינו מציגים בפני מנדלבליט את הראיות שלדעתם מוכיחות שנתניהו פעל כדת וכדין, ומביאים שורה של עדים לחיזוק הקביעה הזאת. למרבה הפלא מנדלבליט “קונה” את זה ומבטל את ההחלטה להגיש כתב אישום. אם הנס הזה יקרה, זו תהיה הודאה של מנדלבליט שהוא עשה את מלאכתו רמיה. הוא נמנע מלחקור עדי מפתח והוא התעלם מראיות מהותיות. במלים אחרות, הוא התנהג לא כחוקר אלא כתובע הנחוש להשיג הרשעה בכל מחיר.

בשני, מנדלבליט מתעלם מהחומר שנתניהו ועורכי דינו מציגים בפניו, ומסרב לחקור עדים נוספים. “אברמוביץ‘ ודרוקר יותר אמינים מהעדים שלך, ביבי“, הוא אומר. “אם שי ניצן וחוקרי המשטרה סומכים עליהם, גם אני סומך“, הוא ממשיך, “טענותיך, ביבי, נדחות על הסף“. בתום השימוע כתב האישום הופך לתביעה משפטית בפועל, ודובר היועמ“ש מוציא הודעה רשמית לתקשורת “נתניהו קבל הזדמנות להוכיח את חפותו והוא לא עמד בה“.

אני משאיר לקורא להחליט בעצמו איזה משני התרחישים יקרה ובאיזו סבירות.

כמו במקרה של אהוד ברק, גם הפעם מי שזקוק לשימוע הוא השומע – היועמ“ש. הוא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו. לנתניהו זה יהיה מסמר נוסף בעניבת החנק שמנסים להלביש עליו.

לסיכום, משפט המפתח הוא דבריו של מפכ“ל המשטרה לשעבר, רוני אלשיך, אם נתניהו לא יועמד לדין אמינות המשטרה תפגע. זה באמת חשוב.

_________

לכתב החשדות שהגיש היועץ המשפטי לממשלה לבנימין נתניהו.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא