תחת הכותרת בין בחירות לקואליציה, 2019 (ג): קדרו, קדרו פני השמיים התייחסתי לתוכניותיו של יריב לוין, הטוען לכתר שר המשפטים בממשלה הנכנסת, לחסל את הביקורת השיפוטית על השלטונות.

תחת ראש הפרק שמור על המעט שיש לי אמרתי:

אתם כבר מכירים אותי “עוד מקפריסין“, ואתם יודעים שאני לא ממש מאוהב בשופטי ישראל, ובמיוחד שבשופטי ביהמ“ש העליון, והעובדה שהם נותנים רק צו מוחלט אחד ב-100 עתירות לבג“ץ אינה מצדיקה את התוצר בית משפט גבוה לצדק.

הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותו של הבג“ץ הוא שזה better than nothing. נחמת עניים.

ויריב לוין רוצה לקחת מאיתנו גם את המעט הזה.

אנחנו כבר מכירים, גם כן “עוד מקפריסין“, את מקהלת הבדימוסים, שעוברת מעיר לעיר, משכונה לשכונה, ומתבכיינת על “הרס הדמוקרטיה“.

לי, שבמשך למעלה מחמישים שנה ראיתי את מגפיהם המסומרים של השופטים, במבט מלמטה, יש זכות להתבכיין גם על הבג“ץ המשוקץ, וגם על כך שמאיימים לקחת ממני את “המעט שיש לי“, אבל לשופטים עצמם אין כל זכות מוסרית להתבכיין על מה שמעוללים להם, על מה שהם מכנים “הפגיעה בדמוקרטיה“.

אין להם זכות להתבכיין, כי הם הביאו את זה על עצמם, ולכן “אין להם להלין, אלא על עצמם בלבד“, כמו שהם מרבים לומר – תמיד על אחרים, לעולם לא על עצמם.

יחד עם זאת, אני לא אזיל דמעה על קברו של הבג“ץ, ולמרות קריאתי “שמור על המעט שיש” לי, ולמרות שהוא better than nothing, אני אפילו ארקוד על קברו, ומיד אסביר מדוע.

ב. אמון הציבור בשופטים הוא על הפנים

כאשר הבג”ץ, כאמור, נותן רק צו מוחלט אחד ב-100 עתירות, כאשר 99.9% מהתיקים הפליליים מסתיימים בהרשעה, וכאשר אתה מתכונן למשפט, חופר בכל העובדות וחופן את כל האסמכתאות, ובסוף השופטים מתעלמים מכל מה שהכנת, ולרוב גם מכופפים לך את הידיים (“אולי אדוני ימשוך את עתירתו?“), אמירה המלווה באיום בחיובך בהוצאות כאלה שתקלל את יומך – כאשר אלה הם פני הדברים, מה הפלא שאמון הציבור בשופטים הולך ופוחת?

מה שעוד האיץ את הנפילה באמון הציבור בשופטיו הוא התפתחות האינטרנט–בכל–בית, שהתחילה באמצע שנות התשעים של המאה שעברה. אם עד אז שלחת מכתב למערכת היית תלוי בחסדו של עורך המדור, אם שלחת משהו עם ביקורת על השופטים, הסיכוי שזה יתפרסם היה אפס.

אבל עם כניסתם לחיינו של האינטרנט, הרשתות החברתיות והאפשרות להחזיק אתר אינטרנט בעלות השווה לכל נפש (כך גם אני התחלתי, בשנת 1996), נפרצו כל הסכרים, ושופטי ישראל חדלו להיות מוגנים מביקורת הציבור.

הוסף לזה את הסגידה רבת–השנים לשופטים כולם, ואת השתן שעלה להם לראש, שגלגל עוד ועו“ד את כדור–השלג של חוסר האמון הציבורי.

ואם לא די בכך, השופטים עצמם לא רק שלא עושים דבר כדי לשמר ולטפח את אמון הציבור בהם – הם עושים הכל כדי לפגוע בו. ראו:

הבלדה על אמון הציבור – מדוע השופטים פוחדים ממנו פחד–מוות, ובורחים ממנו כמפני אש?

ג. הקפיטליזם, הסוציו–אקונומיקה וזכויות האזרח

לצורך המאמר הזה אצא מכמה הנחות–עבודה.

הנחת–עבודה ראשונה: הימין הקפיטליסטי בכל העולם (המערבי, לפחות) עלה לשלטון על גלי השכבות הסוציו–אקונומיות הנמוכות, הפרולטריון, להם הוא מבטיח לחם, שעשועים ושנאת–זרים. אמנם הבסיס הטבעי, הבסיס ה“בסיסי“, של כל מפלגה קפיטליסטית הוא בעלי–ההון (ה“קפיטל“), אבל התוספת ה“שולית” המטה את הכף היא, ללא ספק, פרולטריון החלכאים והנדכאים.

לא נראה לכם? השוו את תוצאות הבחירות לכנסת בקלפיות שבצפון תל–אביב עם אלה שבדרום תל–אביב.

הנחת–עבודה שנייה: הימין הפוליטי בעולם המערבי חרד לזכויות האזרח פחות מאשר השמאל הפוליטי. בארה“ב (במיוחד של היום) זה בולט במיוחד, ומי שלא נוכח בכך בישראל – שיחכה לשר המשפטים יריב לוין כדי להיווכח בדבר.

הנחת–עבודה שלישית: החלכאים והנדכאים, הפרולטריון הקלאסי, חרד לזכויות האזרח פחות מאשר השכבות הסוציו–אקונומיות המבוססות.

לא נראה לכם? שאלו את תושבי דרום תל–אביב אם יש להם בעייה עם זה שמסתננים יקבלו מאסר עולם ללא משפט, רק שיעופו להם מהעיניים.

הציגו את השאלה הזאת גם לתושבי צפון תל אביב, ותבינו למה אני מתכוון, אם לא הבנתם קודם.

הנחת–עבודה רביעית (אופציונלית): ככל שיורדים ברמה הסוציו–אקונומית, כך יורדת גם רמת ההשכלה הממוצעת.

ד. על הבחישה: הפוליטיקאים מימין נכנסים לתמונה

מה קורה אם יהודי אחד מתוך מאה זוכה בבג“ץ?

תשובה: 99 היהודים שהפסידו בבג“ץ חורקים שיניים ומצטרפים למחנה העצום ורב של אלה שאיבדו את אמונם במערכת המשפט, אבל אף פוליטיקאי לא יקח על עצמו לבדוק אם אכן מוצדק הדבר ש-99% מהעתירות לבג“ץ אינן זוכות לצו מוחלט.

ולא זו בלבד, אלא שהטוען לכס שר המשפטים הבא מטעם הליכוד, יריב לוין, מבטיח לנו, כאמור, לקחת מאיתנו גם את המעט הזה.

ומה קורה אם ערבי אחד, או מסתנן אחד, מתוך מאה זוכה בבג“ץ?

כאן הפוליטיקאים מהימין מתנפלים על המקרה הזה כמוצאי שלל רב: שופטי הבג“ץ הסמולני המושחתים, אשר לא נבחרו על ידי העם שמים את עצמם מעל המחוקק הנבחר, הכנסת, ולוקחים לנו את המדינה!

והעם רואים את הקולות, ומחרים–מחזיקים אחרי הפוליטיקאים: שופטי הבג“ץ הסמולני המושחתים, אשר לא נבחרו על ידי העם שמים את עצמם מעל המחוקק הנבחר, הכנסת, ולוקחים לנו את המדינה!

כמו שהראיתי במאמר עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות–האזרח הבא, מציע: איך אחזיר את אמון הציבור בבג”ץ! (שנכתב לפני 3 וחצי שנים, הנתונים נכונים לאותה העת, ויש להניח שהשינויים מאז לא היו דרמטיים):

פיסקות ההגבלה קיימות כבר 23 שנים, ואת מספר הפעמים בהן בית המשפט התערב בחקיקת–הכנסת ניתן למנות על אצבעות שתיים וחצי ידיים – פעם אחת בשנתיים, בממוצע – והניסיון מראה שבכשני שלישים מהמקרים היה לפסיקה גוון פוליטי – גוון כזה שהשמאל הפוליטי תמיד רווה ממנו נחת, למורת רוחו של הימין הפוליטי.

אם נתעלם מהפסיקה בעלת הגוון ה”פוליטי”, נראה שבתחום ה”נייטראלי” מהבחינה הפוליטית, התחום של “זכויות האזרח הקטן”, ההתערבות הייתה מועטה, יחסית – חמש פעמים ב-23 שנים, פעם אחת בכמעט חמש שנים.

וגם הוספתי והקשיתי:

האם התערבותו של הבג”ץ ב”חוק המסתננים” היא בתחום ה”פוליטי”, או בתחום “זכויות האזרח”?

קשה לומר בוודאות: מחד – לכאורה זה עניין נייטראלי של זכויות האזרח, אבל, מאידך, ה”בחישה” הפוליטית הזאת היא כך שהשמאל הפוליטי תומך בהתערבות, והימין מתנגד לה, ואני מניח שאם המסתננים היו “מתנחלים” בשדות עמק יזרעאל, גם אז לא הייתה באה מנוחה ליגע, אבל היוצרות היו מתהפכות: הימין היה תומך, והשמאל היה מתנגד.

אגב, אני לא בטוח שההנחה הזאת שלי, שמן הסתם נכתבה כיד המשוררות הטובה עלי, היא לגמרי נכונה. קרוב לוודאי שבמקרה ההפוך השמאל אכן היה מתנגד, אבל הימין היה שותק, שהרי מה לו ולזכויות האזרח של ההתיישבות העובדת.

ולעצם העניין: הבחישה הפוליטית של הפוליטיקאים מהימין רוכבת על גלי שנאת הזרים, הערבים, המהגרים, ושם נמצא האלקטורט שלהם, אותו הציבור אשר, במאזן הכללי, מטה את תוצאות הבחירות ימינה.

ה. לא שמאלני, לא ימני

את המאמר על האוריינטציה הפוליטית של עו”ד שמחה ניר (14.10.2013) פתחתי במלים האלה:

כבר שמעתי דיעות על עצמי, גם שאני “ימני”, וגם שאני “סמולני”.

ימני – משום שאני תוקף את מערכת המשפט (שעדיין נחשבת לשמאלנית), וסמולני – משום שאני מגן על חופש–הביטוי של השמאל, אשר בגלל היותו מיעוט פוליטי חופש–הביטוי שלו לא ממש מובן מאליו, בעיני רבים.

אז לא. באופן כללי, אני נזהר מאוד מכל מזוהות פוליטית, והסברתי זאת במאמרי אם לא הירדנים, מי היה הריבון עד 1967? בו עמדתי על כך שהנייטראליות שלי מסירה ממני כל חשד של “מוטות פוליטית”, כאשר אני כותב על נושא זה או אחר, בעוד שכל כותב המזוהה פוליטית מתחיל את הכתיבה עם כמה נקודות–חובה.

יחד עם זאת, כבר באותו המאמר נתתי רמז לנטיותי הפוליטיות:

מבחינתי מדינת ישראל יכולה, איפוא, לספח, בלי שום ועדה “מייעצת”, גם את איו”ש. זה אמנם הרבה פחות מהציפיות שלי (מג’יברלטר ועד קמצ’טקה, ואחר–כך נדבר), אבל אני לא רואה שהיא עושה את זה.

הנה כי כן, אני יותר “נץ” ויותר “ימני” מאנשי ארץ ישראל השלמה הקנאים ביותר.

אלא מאי? אני לא רואה שמישהו בעולם יפסק את רגליו וייתן לנו אפילו את מקצת תאוותי. על כן, וכיוון דקאמר הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, אני מוכן גם להתפשר (יש יסוד להניח שיש קשר בין המלים אפשר ופשרה).

אז לא: אני בעד זכויות האזרח, ומי שקושר את זכויות האזרח לשמאלנות, וקושר גם את ביהמ“ש העליון לשמאלנות, מומלץ לו לקרוא את המאמר על השמאלנות וזכויות האזרח, ועל ביהמ”ש העליון כשמאל מזוייף.

ועכשיו יש לכם בעייה: אם אני תומך בהצעת הימין להרוג את הבג“ץ, אבל מנימוקים הפוכים – האם אני “ימני” או “סמולני“?

ו. מדוע להרוג את הבג“ץ

יריב לוין ושות’ לא באים אל הציבור ואומרים לו אנחנו רוצים לבטל את סמכויות הבג“ץ, ולהעניק לכם תחתיו מערכת הגנה טובה יותר על זכויותיכם, כי הוא לא דואג לכם, וזורק אתכם מכל המדרגות ב-99% מהעתירות שלכם.

הם לא אומרים את זה, משום שאת הבוחרים שלהם זכויות האזרח לא ממש מעניינות, ומשום שגם הם לא דואגים לזכויות האזרח, אלא לנוחיות השלטון, ולהפקרות השלטונית.

אלא מאי? אחרי שהם החדירו לתודעה של הבוחרים שלהם שהבג“ץ הוא התגלמות הרוע, משום שהוא “סמולני“, “אוהב ערבים” וכו’, כבר אין להם כל צורך להסביר מדוע הם רוצים לבטל את הבג“ץ – משום שהעדר שלהם כבר “מבושל” לכך.

אני רוצה לבנות בג“ץ מקלאסה אחרת: בג“ץ אשר נותן לעותרים סעד מהיר, פטור מאגרה, פטור מכיפופי–ידיים, פטור משיקולי–אגו, מהרצון שלא להיחשב כ“מתמסרים בקלות” ומהחשש ל“הצפה“, אם ייתנו סעד מהירא לכל דיכפין.

ז. את הבג“ץ במתכונתו הנוכחית אי אפשר לשנות

על הבג“ץ הזה יש לומר את מה שאמר זאב ז’בוטינסקי ז“ל, אביו הרוחני של הימין הישראלי, על ההסתדרות הכללית: יא, ברעכן! (כן, לשבור!).

על דמותה של מערכת המשפט בכללותה, ושל הבג“ץ בפרט, לפי מודל שמחה ניר, אפשר ללמוד, בין השאר, מהמאמרים האלה:

רפורמת שמחה ניר במערכת המשפט:

כאן אני מציע להרחיב את את כל הערכאות במערכת המשפט, להפוך את ביהמ“ש העליון לערכאה ארצית לערעורים בזכות, ולהוסיף עליה ערכאה רביעית, שתחליף את מוסד “הדיון הנוסף” הקיים היום בביהמ“ש העליון.

עוד אני מציע כאן לתת לשופטים תנאי עבודה משופרים מאוד, אבל יחד עם זאת הגבלת משך הכהונה, הרמת סף הכניסה והורדת רף ההדחה, לאמור: יהיה קשה יותר להתקבל לשפיטה, ויהיה קל יותר לעוף ממנה על עניינים שביושר אינטלקטואלי והתנהגות שהיום לא זוכים אפילו לנזיפה אדמיניסטרטיבית בעל–פה.

רפורמת שמחה ניר בבחירת שופטים:

כאן אני מציע שכל מועמד יצטרך לקבל את אישורן של שתי ועדות בחירה, האחת מקצועית והשנייה פוליטית, ולא מן הנמנע שבהמשך אני אציע מנגנוני מיון נוספים – הכל על מנת להשביח את איכות כוח האדם השיפוטי.

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות–האזרח הבא, מציע: איך אחזיר את אמון הציבור בבג”ץ!:

כאן אני מציע הסדר בעניין פיסקת ההתגברות שיהיה מקובל גם על הימין, גם על השמאל וגם על השופטים עצמם.

יש להצעות האלה שלי חסרון מרכזי אחד: כל מה ששמחה ניר מציע – אפילו יהיה הטוב שבעולם – ייפסל אוטומטים על ידי השופטים.

ח. שופטי ישראל, הרווחתם את זה ביושר!

שופטי ישראל, ובראשם שופטי ביהמ“ש העליון, אתם איבדתם את אמון הציבור עוד לפני שהפוליטיקאים נכנסו לתמונה.

אמון הזולת כמוהו כאהבה, כמוהו ככל רגש אחר – יש ללבותו ולטפחו יום–יום ושעה–שעה, לבל יכבה.

אתם, לו זו בלבד שלא טרחתם לשקוד על שמירתו של אמון הציבור בכם, אלא שאתם פוחדים ממנו פחד–מוות, ובורחים ממנו כמפני אש.

אם הייתם נהנים מאמון הציבור, שום פוליטיקאי לא היה יכול לכם.

אם הייתם נהנים מאמון הציבור, הציבור בהמוניו היה מפגין למענכם.

אבל לא, אתן זלזלתם באמון הציבור, ועכשיו כל רוח מצוייה ובלתי מצוייה מצליחה להסיט אותו נגדכם.

הבאתם את עצמכם למצב בו דקירה של סיכה פוליטית קטנה יכולה לפוצץ את הבלון הנפוח שלכם.

הרווחתם את זה ביושר, ועכשיו תיחנקו עם זה.

ט. הגבר הפולני ושביתת המין של נשות העולם

נשות העולם עומדות להכריז שביתת–מין כללית כנקמה על כך שמדינות רבות אינן מכבדות את זכותה של האישה על גופה.

הגבר הפולני, כמה מפתיע, לא מתרגש מזה. אמנם קצת מין, מפעם לפעם, הוא better than nothing, אבל ההפסד שלו אינו גדול.

כמו שאמרתי במאמר בין בחירות לקואליציה, 2019 (ג): קדרו, קדרו פני השמיים, וחזרתי על כך גם בפתח הדברים, לעיל, הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותו של הבג“ץ הוא שזה better than nothing. נחמת עניים.

אלא מאי? הקרבתו של “המעט שיש לי” – מעט מאוד! – יכולה, אולי, להביא לתוצאה המקווה, לזעזוע אשר ישיבה שופטינו כבראשונה.

וזאת תהייה הסיבה שאני ארקוד על קברו של הבג“ץ.

י. אבל בכל זאת, קבלו שוב את הצעתי

את מאמרי בין בחירות לקואליציה, 2019 (ג): קדרו, קדרו פני השמיים, בו התייחסתי לתוכניותיו של יריב לוין לחסל את הביקורת השיפוטית על השלטונות סיימתי בעצה לשופטים, תחת ראש הפרק עצה לשופטים, אם באמון הציבור חפצים אתם, וכך אמרתי להם:

עד היום, כאשר מוגשת עתירה לבג“ץ, ב-99% מהמקרים אתם דוחים אותה בקש, כאשר במקרים מסויימים אתם נותנים לעותרים עצם יבשה, וגם את זה רק מתחת לשולחן, אחרי טרטורים במשך שנים – ועל זה איבדתכם את אמון הציבור.

אחרי ש“גזירות לוין” תיכנסנה לתוקף, אתם תצטרכו להחליף את השבב (דיסקטים כבר לא משחקים).

כך תשיבו מלחמה שערה: תתנו הרצאה ארוכה כאורך הגלות עם כמה העותר צודק, ותקנחו בשורה התחתונה האומרת:

יחד עם זאת, לאור המגבלה שהוטלה עלינו בחוק הגבלת סמכויות בית המשפט, התשע“ט-2019, חוששנו שלא נוכל לסייע בידי העותר.בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

אחרי שבוע, חודש, חודשיים, תראו הפגנות תמיכה מול בית המשפט העליון (ומול כל בתי המשפט ברחבי הארץ), והפגנות–זעם מול משרד המשפטים (על כל סניפיו ושלוחותיו, גם כן ברחבי הארץ).

השאלה היחידה שלי היא האם האגו של השופטים יתיר להם לקבל הצעה של עו“ד שמחה ניר, “עוכר המערכת“, רק משום שהיא באה ממנו.

היום, ברשותכם, אשכלל את הצעתי, ואומר לכם הבליגו על האגו שלכם, התחילו עם זה היום!

חקיקתן של “גזירות יריב לוין” אינה עניין של מהיום–להיום.

התהליך הזה עשוי לקחת זמן לא מעט: ראשית – אפילו בקואליציה המתגבשת כיום עשוייה לקום התנגדות למהלך הזה, וגם שם זה לא יעבור בקלות, שנית – האופוזיציה תעשה הרבה רעש, ושלישית – גם אתם, השופטים, תנהלו קמפיין–אדירים נגד הגזירות האלה.

מעבר לכך – איש עוד לא מבטיח לנו שהכנסת הנוכחית תצליח להקים ממשלה, וייתכן מאוד שנצטרך ללכת לבחירות חדשות תוך חודשים ספורים.

אכן, התהליך הזה עשוי לקחת זמן לא מעט, ואולי לעולם לא יתגבש, אבל, מאידך, הוא יכול ליפול עליכם תוך שבועות ספורים, כאחד הדברים הראשונים שתעשה ממשלת נתניהו החמישית.

לכן אל תחכו לרגע האמת, התחילו עם זה היום!

התחילו עם זה היום, אל תדחו עתירות בלי דיון פומבי בעל–פה, הקשיבו לעותרים, תנו צו–על–תנאי מיד, כל אימת שהעתירה מגלה אפילו שמץ של עילה, דונו בעתירות לפי המצב ביום הגשתן, ואל תתנו לפרקליטות דחיות למיקצי שיפורים: לא גילתה המדינה “עילת הגנה” – אל תנהלו עבורה “תיק שמרטפות“, והוציאו מיד צו מוחלט, המחייב את המדינה לנהוג על פי החוק.

הקשיבו לשמחה ניר, כי בינתיים אטמתם את אזניכם לביקורת – וחטפתם–חטפתם–חטפתם.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

פורסם ב- בחירות לכנסת ה-21, 9.4.2019, עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים הבא, משרד המשפטים, רמת השופט, מימשל מדינת ישראל _ בעריכת ליאורה כהן, פוליטיקה זה משהו גס_בעריכת בועז מושקוביץ ז"ל, זכויות האזרח ותוייג בג"ץ, בחירת שופטים, ביהמ"ש העליון, יריב לוין, מקהלת הבדימוסים, משרד המשפטים

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל