כאשר פרשת אפרים נוה (אפי נוה, בשביל מנועי החיפוש) התחילה להכות גלים בציבור (אבל עדיין חסתה בצל צו איסור פרסום) פרסמתי את הניחוש שלי תחת הכותרת מהי הפרשה העלומה (בינתיים) המסעירה את מערכת המשפט? – זה הניחוש שלי.

הבסיס לניחוש הזה היה תלונתי מיום 14.2.2018 ליוהמ”ש ופרקליט המדינה על קומבינת השוחד במסגרתה השופט יוסף אלרון הוריד פלאים את שיעור העוברים את מבחני ההסמכה לקבלה למקצוע עריכת הדין, אותה פרסמתי ביום 7.5.2018, תחת הכותרת השופט יוסף אלרון וראש לשכת עורכי הדין, אפרים נוה – מושחתים, מקומם בכלא!

בחקירה בפרשה הזאת כבר הותרו לפרסום חלקים ממנה, אבל עדיין רב הנסתר על הנגלה, ולא ברור אם הקנוניה אלרון–נוה נמצאת בצנרת, אם לאו. האם היא גדולה על החוקרים, או אולי דווקא קטנה עליהם?

מה שברור הוא שהמושחת הזה צריך ללכת הבייתה, ויפה שעה אחת קודם.

יאמר האומר כי לאמון הציבור במערכת המשפט – כולל ביהמ“ש העליון – כבר אין לאן לצלול, אבל זה לא מדוייק, משום שמתחת לאפס ישנו תחום המספרים השליליים, ולהם אין גבול, אלא ב“מינוס אין–סוף“.

להערכתי, אמון הציבור בשופטיו, בכל הערכאות, כבר חצה את קו–האפס בצלילתו, ועל כך כבר הצעתי לשלוח הבייתה את כל השופטים המכהנים, עם פיצויים כפולים, משולשים ומרובעים – רק שיילכו כבר! – ולהחליף אותם בשופטים אחרים, שימונו בדרך אחרת, יהיו מחוייבים לשליחותם, וסף–ההדחה שלהם יהיה נמוך יותר. ראו: רפורמת שמחה ניר במערכת המשפט.

במאמר הבלדה על אמון הציבור – מדוע השופטים פוחדים ממנו פחד–מוות, ובורחים ממנו כמפני אש? הסברתי מדוע הבכיות של השופטים על אבדן אמון הציבור הם דמעות–תנין, וכך אמרתי:

נניח שאמון הציבור בשופטיו היה מרקיע שחקים: 100% של אמון ב-100% מהשופטים, מצד 100% של הציבור … לכאורה מצב אידיאלי, חלומו הרטוב ביותר של כל שופט בפני עצמו, ושל ציבור השופטים כולו גם–יחד.

כעת תארו לעצמכם מה היה קורה במצב של אמון אבסולוטי כזה:

תביעות שהיום לא מוגשות בגלל העדר אמון בשופטים היו מוגשות בהמוניהן;
תובעים ונתבעים לא היו מתפשרים, אפילו מול כיפופי הידיים של השופטים (דבר שלא יכול לדור בכפיפה אחת עם מצב–אמון אבסולוטי, כאמור), משום שכל צד היה מאמין בשופט שיפסוק לטובתו;
אף נאשם לא היו מודה באשמה, אפילו במשפטי התעבורה, כי לכולם אמון מוחלט בשופט;
ערכאות הערעור – פליליות ואזרחיות – היו מוצפות בערעורים, משום שכל מי שלא בא על סיפוקו המלא היה מערער מתוך הנחה שהערכאה הבאה תתקן את טעויותיה של הקודמת;
גם הבג”ץ היה מוצף בעתירות, ובמקום 2,000 בשנה, כיום, הם היו מקבלים 200,000 בשנה…

וכן הלאה, וכן הלאה …

במצב הזה כל השופטים כולם, ביחד ולחוד, היו מבקשים את נפשם למות מרוב אמון הציבור.

לכן הם בכלל לא משתדלים לזכות באמון הציבור, וההיפך הוא הנכון: הם רוצים שתצא מבית המשפט עם טעם מר בפה, בין אם זכית, בין אם הפסדת, כדי שלא יהיה לך החשק לחזור אלינו.

במקרה של אלרון החשש הזה לא קיים, אם הוא יעוף – מרצונו או שלא מרצונו – הדבר לא יזמין “הצפה“, השופטים הנשארים לא יבקשו את נפשם למות, והעומס על כל שופט לא יגדל, אלא, אולי, במידה שולית, עד שימונה שופט אחר במקומו.

יוסף אלרון, הרסת את חייהם של אלפי מתמחים למען קידומך לביהמ“ש העליון – לך כבר הבייתה!

____________

השופט יוסף אלרון וראש לשכת עורכי הדין, אפרים נוה – מושחתים, מקומם בכלא!

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

פורסם ב- משרד המשפטים, רמת השופט ותוייג אפרים אפי נוה, בחירת שופטים, ביהמ"ש העליון, יוסף אלרון, שוחד

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל