חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ז): אתם מזמינים את החנופה, נהנים ממנה, ולעולם לא גומרים

מאת Simha Admin | 08/11/2018 |

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/54689

שמחה ניר, עו“ד

*** אתם כולכם מגדל בבל – שפה אחת ודברים אחדים – והעובדה שלפעמים חלקכם פוסקים שהוראת–חוק א’ היא לקס–ספציאליס, והוראה ב’ היא לקס גנראליס, וחלקם פוסקים את ההיפך, עדיין אינה אומרת שאתם מגלים “פלורליזם” ועושר מחשבתי, ולו הרדוד ביותר.

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 79 שנים אנוכי היום (15.6.2018), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

פרק שביעי לנאום התשובה שלי לדברי הברכה של נשיאת ביהמ“ש העליון, השופטת אסתר חיות, בכנס במשכן הנשיא בנושא “70 שנות עצמאות למערכת המשפט” ובסימן פרישתה לגמלאות של הנשיאה נאור ביום 23.10.18.

***

כבוד הנשיאה,

בפרק הראשון לנאום–התשובה שלי לדבריך בנושא “70 שנות עצמאות למערכת המשפט” התייחסתי לקשקשת הרבה שלך על עצמאות מערכת המשפט, בלי שאת עצמך לא יודעת למה את מתכוונת. בפרק השני ראינו כיצד את כורכת את “עצמאות מערכת המשפט” עם רצונכם לסתום את פיותיהם של המבקרים.

בפרק השלישי עניתי לטענתך כי אלה אשר “התנהלותה של המערכת כמערכת עצמאית ובלתי תלויה ברשויות האחרות היא לצנינים בעיניהם“, וכי הם “אף הרחיקו לכת ותיארו אותה כאנטי–דמוקרטית … ואפילו כדיקטטורה שיפוטית שיש לרסק – כך ממש“, והראיתי כי אתם אכן מערכת אנטי–דמוקרטית … ואפילו כדיקטטורה שיפוטית שיש לרסק – כך ממש!

בפרק הרביעי הראיתי כי אף אחד לא שם לו למטרה לפגוע בעצמאותכם ובאי–תלותכם – חוץ מכם–עצמכם, וכי את הולכת בדרכי חברתך דורית ביניש, אשר ביקשה לרמות את כל העולם – ובמיוחד את עצמה.

בפרק החמישי הראיתי כמה נבובה טענתך כי “עוד מלמדת המציאות כי השירות הניתן לציבור במערכת שלנו מצמיח אמון רב של הציבור כלפיה“, וכי “אמון זה נובע בראש ובראשונה מן העבודה המסורה והמקצועית של השופטות, השופטים, הרשמות והרשמים העושים מלאכתם נאמנה לאורך כל ימות השנה …”, והבאתי לך דוגמאות למכביר לאותה “עבודה מסורה ומקצועית” שאת מקשקשת עליה נון–סטופ.

בפרק השישי הראיתי כי ההתרברבות שלך על אמון הציבור אין לה כל שחר.

בפרק הזה אתייחס להמשך תשפוכתך.

את אומרת:

ברשימת התכונות הראויות לדיינים שמנה המרב“מ בהלכות סנהדרין הוא מציין, בין היתר, כי צריך שתהיה בכל אחד מן היושבים בדין גם אהבת האמת וגם אהבת הבריות. כשופטים, עלינו להשתדל תמיד לשמר את שתי התכונות ככל שהדבר ניתן אך לכאורה ביושבנו לדין אנו עלולים להיקלע לסתירה בין שתי תכונות אלה.

אז לא, לכם אין שום דילמה: אתם משמרים יחד את שתי התכונות ההפוכות: את שנאת האדם – שנאת המבקרים אתכם – ואת שנאת האמת (קרי: אהבת השקר):

השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר: שקרנים, לכו הבייתה!

כבוד(?) השופט(?) צבי סגל נגד עו”ד שמואל יוסף: טומאה, שקרים, ספינים, נקמנות, חוצפה, בולשביזם, מצפון רע, טיפשות – ומה לא

ביהמ”ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות קשה (ד): השקרנות אצלם בדם, ללא תקנה וללא בושה

ביהמ”ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות קשה (י”ב) גם אצל מרים נאור השקרנות בדם

חיות טרף (א): אסתר חיות מקשקשת על “זכויות האדם”, ומשקרת במצח נחושה, ללא בושה

עד כמה את מקשקשת אפשר להיווכח שאת אפילו לא נותנת חצי דוגמה לסתירה בין שני הערכים האלה – אהבת האמת ואהבת הבריות, וזה אומר שאת לא מסוגלת להגיע אפילו לקרסוליו של הרמב“ם (כשאת מפרסמת את הגיגיך באתר של המדינה – לפחות תעשי הגהה!), בו את נאחזת רק במידה שזה נוח לך!

ואת ממשיכה:

כאשר אנו נקלעים לסתירה כזו עלינו לזכור כי אם נקריב את אהבת האמת על מזבח הבריות אנו עלולים לחטוא לתפקידנו. לכן, עלינו להקפיד להיות מחוברים, נגישים ובעלי רגישות לצורכי החברה אך לא פחות מכך עלינו להיזהר מן החנופה ומן הניסיון לרצות.

ומוסיפה:

על הסכנה שבחנופה כבר עמד רבי שמעון בן חָלָפְתָא באומרו: “מיום שגבר אגרופה של חנופה – נתעוותו הדינים ונתקלקלו המעשים ואין אדם יכול לומר לחברו מעשיי גדולים ממעשיך“.

גברת חיות, מעולם לא ראיתי עצמי חייב לך תודה כה רבה, כפי שאני חייב לך על הדברים האלה, כי החנופה היא המזון שלכם, המשקה שלכם, החמצן שלכם, בלעדיהם אין לכם שמץ של שררה, שהיא כל כך חשובה לכם, ואתם כל כך נהנים ממנה.

כאשר עורך–דין אשר מבקר את תרבות השפיטה הקלוקלת שלכם משתמש בביטוי “מעיד כאלף עדים” – אתם מיד פונים אל החנפנים שלכם במשטרת המחנה, המתיימרת להיות האיגוד המקצועי המגן על חבריו, ומתלוננים על “סגנונו” של עורך הדין, שהוא “בוטה ומשתלח, בלתי מאופק, בלתי מנומס ובלתי מרוסן“, ואלה מעמידים אותו אל הקיר, ומגישים לכם את ראשו.

וכשהנושא הזה מגיע אליכם בערעור, את, כבוד השופטת אסתר חיות, אומרת לעורך הדין, ללא שמץ של בושה: החברים שלך לא רוצים אותך במקצוע – ולמה שנתערב?

עליכם “להיזהר מן החנופה ומן הניסיון לרצות“?!

לא ולא: אתם מזמינים אותה עוד ועוד, נהנים ממנה, ולעולם לא גומרים.

בצדק ציטטת את בן חלפתא: “מיום שגבר אגרופה של חנופה – נתעוותו הדינים ונתקלקלו המעשים ואין אדם יכול לומר לחברו מעשיי גדולים ממעשיך“.

אתם מעוותים את הדין, אתם מקלקלים את המעשים, ואתם – מנופחים מחשיבות עצמית – אומרים לזולתכם: מעשינו גדולים ממעשיכם.

זהו “אגרוף החנופה”, שאת “מוקיעה” בקריצה, ושפתייך זבות ריר.

זהו “אגרוף החנופה”, שכל גופי מצולק ממהלומותיו.

ועכשיו על עצמך:

טרם כניסתי לתפקיד כנשיאת בית המשפט העליון קיימתי מספר פגישות רקע עם אנשי תקשורת על–פי בקשתם. אחד מהם טרח לומר לי כי כהכנה לפגישה סקר פסקי דין רבים שכתבתי והוא הוסיף ואמר כי התקשה לתייג אותי לאחת הקטגוריות – השטחיות יש לומר – שלפיהן נוהגים בימינו לתייג שופטים.

אינני משוכנעת כי אותו עיתונאי התכוון להחמיא לי אך בעיני הייתה זו אחת המחמאות היפות שיכול שופט לזכות בה.

היה באמירה הזו כדי לשקף כי עלה בידי לקיים עד כה את העיקרון שאנו השופטים מחויבים לו ושאותו כבר הזכרתי היום יותר מפעם אחת – ולפיו בענייני שפיטה אין עלינו השופטים מרות זולת מרותו של הדין.

אז לא, גברת חיות: אתם כולכם מיקשה אחת, בשר אחד, ובאמרך שהקטגוריות הן “שטחיות” את עצמך מודה בכך שהן שטחיות. אתם כולכם מגדל בבל – שפה אחת ודברים אחדים – והעובדה שלפעמים חלקכם פוסקים שהוראת–חוק א’ היא לקס–ספציאליס, והוראה ב’ היא לקס גנראליס, וחלקם פוסקים את ההיפך, עדיין אינה אומרת שאתם מגלים “פלורליזם” ועושר מחשבתי, ולו הרדוד ביותר.

תני לנו דוגמה אחת של פסק דין בתיק בו עו“ד שמחה ניר היה בעל–דין או ייצג בעל דין, והיו בו דעת רוב ודעת מיעוט. לא תמצאי.

ראי מה נאמר עליך:

חיות הביעה את העמדה הרווחת בבית המשפט העליון, שעל השופטים לנהוג בריסון שיפוטי בעתירות המבקשות לפסול חוקים של הכנסת. עם זאת, היא הייתה שותפה לכמה מקרים שבהם נפסלו חוקים, (ויקיפדיה).

אז תראי איזה חכם אני:

………………….. הביע/ה את העמדה הרווחת בבית המשפט העליון, שעל השופטים לנהוג בריסון שיפוטי בעתירות המבקשות להתערב בפעולות הרשות המבצעת. עם זאת, הוא/היא היה/הייתה שותף/פה לכמה מקרים שבהם הייתה התערבות בפעולות כאלה, (גיחיפדיה).

שבצי במקום החסר כל שופט שתרצי – תראי שזה מתאים לנוסחה שלי ככפפה לכף הרגל.

ועכשיו האני–מאמינה שלך:

אני מאמינה כי להגשמת עקרון זה חותרים כל שופטות ושופטי ישראל העושים כמיטב יכולתם לשפוט בכל עניין ועניין ב“לב פתוח ובנפש חפצה“.

עוד אני מאמינה כי אנו מצליחים לעמוד במשימה זו.

אז לא, גברתי, ואפרק את המשפט הרב–מפרקי שלך לגורמיו:

אני מאמינה כי להגשמת עקרון זה (“לפיו בענייני שפיטה אין עלינו השופטים מרות זולת מרותו של הדין”) חותרים כל שופטות ושופטי ישראל …

אז לא: אין עליכם שום מרות – בוודאי שלא מרותו של הדין – אלא אם מתחשק לכם.

… העושים כמיטב יכולתם …

תוסיפי: המוגבלת, והתלוייה במה שמתחשק לכם.

… לשפוט בכל עניין ועניין ב“לב פתוח ובנפש חפצה“.

לב אטום, ונפש עלובה, אני מכיר אתכם למעלה מחמישים שנה.
עוד אני מאמינה כי אנו מצליחים לעמוד במשימה זו.

אתם לא מנסים, וממילא אתם לא יכולים להצליח בדברים שאתם לא מנסים.

ואת מקשה:

ומנין לי (שאתם “חותרים” להגשמת העיקרון הנ“ל, וגם ”מצליחים” בכך)?

אחת ההוכחות לכך היא למשל העובדה כי ביום ראשון בשבוע בעקבות פסק–דין הניתן על ידנו בעניין פלוני מכתירים את הרשות השופטת כמי שנוטה לכיוון פוליטי אחד, ואילו ביום חמישי באותו השבוע עצמו, בעקבות פסק דין הניתן על ידנו בעניין פלמוני מכתירים אותה כמי שנוטה לכיוון פוליטי הפוך.

אז זהו בדיוק, גברת חיות, וכאן שוב אני מוצא תמימות–דעים בינינו (למורת רוחך, מן הסתם), משום שאת זה אני טוען כבר שנים רבות, ותמיד מרגיז ומקומם אותי שאנשים רוקדים על הגגות כאשר בית המשפט פוסק לפי טעמם הפוליטי, ומתבכיינים וזורקים עליו עגבניות רקובות כאשר הוא פוסק בניגוד לטעמם הפוליטי. פעם זה בימין, ופעם זה בשמאל, ולכל ידידי, הן בימין והן בשמאל, אני אומר: גם כאשר אתם צוהלים וגם כאשר אתם מתבכיינים – השופטים הם אותם השופטים, והבעייה אינה בהשקפותיהם הפוליטיות, אלא בתרבות השפיטה.

הבעתי את זה לא פעם:

הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים – זה על הימין;

הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים (ב): הפעם זה בשמאל.

ולאחרונה ראינו שוב את הסרט הזה, הפעם בכיכובה של יקירת–מערכת המשפט, זהבה גלאון: לא אמרתי לכם? עכשיו שוב השמאל תוקף את הבג”ץ – הפעם זהבה גלאון מחפשת די–ניין.

אז את רואה, גברת חיות? ככל הנוגע ל”טיהורכם” מאשמת ה“פוליטיזציה“, אני הקטן, השנוא עליכם מכל, עושה עבורכם יותר מאשר אלף נשיאים ודוברים!

אבל השאלה היא מה בעניין תרבות השפיטה שלכם, וכאן את מבצעת שוב כריכה רב–מפרקית של המובן–מאליו (לדעתך!) עם הלגמרי–לא–מובן–מאליו (אם בכלל):

ובכן, הדי.אן.איי. השיפוטי הוא א–פוליטי בהגדרה. אי לכך אנו מחויבים לקיומו של הליך הוגן, להתנהלות מאוזנת ושקולה ואנו עושים כל שביכולתנו להכריע לגופו של עניין בכל הליך המובא בפנינו. זהו, אם תרצו, הקיום המובהק של החובה הקבועה בסעיף 2 לחוק–יסוד: השפיטה ולפיו בענייני שפיטה אין עלינו השופטים מרות זולת מרותו של הדין.

בואי נפרק את הרב–מפרקי הזה לגורמיו:

ובכן, הדי.אן.איי. השיפוטי הוא א–פוליטי בהגדרה.

או קיי, עם זה כבר הסכמנו (בכפוף לכך שכל הגדרה היא שרירותית ותלוייה בהשקפתו של המגדיר, ובכפוף לכך שמבחינה סטטיסטית יש המייחסים לכם נטייה מובהקת לכיוון פוליטי מסויים, אבל את הטיפול בזה אני אשאיר להם ולכם).
אי לכך אנו מחויבים לקיומו של הליך הוגן, להתנהלות מאוזנת ושקולה …

הרגיני הרוג, אבל הבן לא אבין מה פשר ה“אי לכך” הזה: האם אתם “מחויבים לקיומו של הליך הוגן, להתנהלות מאוזנת ושקולה” רק משום ש“הדי.אן.איי. השיפוטי הוא א–פוליטי בהגדרה“?

ומהו הדין אם – כתוצאה מקנוניה פוליטית בין שרת המשפטים, איילת שקד, לבין העבריין המושחת אפרים אפי נוה – נבחר שופט פלוני אשר ה-DNA הפוליטי שלו צרוב בכל תא מתאי גופו?

האם נשיאת ביהמ“ש העליון של מדינת ישראל לא למדה בבצפר העממי שה-DNA של אדם לא משתנה – אפילו כאשר הוא כבר שוכן–עפר?!

אבל נניח שאתם אכן “מחויבים לקיומו של הליך הוגן, להתנהלות מאוזנת ושקולה“: האם אתם אכן נאמנים למחוייבות הזאת?

לא, גברתי הנשיאה: אתם לא עומדים במחוייבות הזאת – לא לקיומו של הליך הוגן, לא להתנהלות מאוזנת – ובודאי שלא להתנהלות שקולה.

ראי כיצד בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל”פ.
… ואנו עושים כל שביכולתנו להכריע לגופו של עניין בכל הליך המובא בפנינו.

צר לי מאוד, אבל לא זו בלבד שאתם לא עושים “כל שביכולתכם להכריע לגופו של עניין בכל הליך המובא בפניכם“, אלא שאתם עושים כל שביכולתכם כדי שלא להכריע לגופו של עניין בכל הליך המובא בפניכם.

קחי, למשל את “תיקי השמרטפות” שלכם.

קחי, למשל, תיק שמרטפות טיפוסי ספציפי: אשר יגורתי (ל”ח): גרוניס והפרקליטה שוש שמואלי משתגלים שלוש שנים, ובסוף הם מוכרחים לגמור.

ראי שוב כיצד בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל”פ.

ואת מסכמת:

זהו, אם תרצו, הקיום המובהק של החובה הקבועה בסעיף 2 לחוק–יסוד: השפיטה ולפיו בענייני שפיטה אין עלינו השופטים מרות זולת מרותו של הדין.

אכן, אנחנו מאוד רוצים, אבל בין החובה הזאת לבין “הקיום המובהק” שלה שינו פער שרוחבו הוא כרחוק מזרח ממערב, וזה לא משנה כמה פעמים תחזרי על כך, כי אנחנו כבר לא ילדים קטנים.

את ממשיכה להעלות גירה, בפעם המי יודע מה, ככלב השב על קיאו:

אכן לאורך שבעים שנות קיומה של המדינה הוכיחה הרשות השופטת בישראל כי היא פועלת כרשות עצמאית ובלתי תלויה. המצפן המכוון את דרכה הוא הנאמנות למדינה ולחוקיה, החובה לשפוט משפט צדק והמחויבות להגן על שלטון החוק ועל ערכי היסוד החוקתיים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

ונאחזת באילן גבוה:

מורי ורבי הנשיא (בדימ‘) אהרן ברק נהג לומר כי כשאנו יושבים לדין אנו גם עומדים לדין. אמירה מכוננת זו מן הראוי כי תעמוד לנגד עינינו השופטים כל העת.

אכן, אהרן ברק הקשקשן אמר את זה, אבל כאשר שאלתי אותו שאלת–תם: איך “יורדים עם זה למכולת”, דהיינו איך מממשים את זה, ושאלת–תם נוספת: למה אתה מתכוון כשאתה אומר “אנחנו עומדים לדין”, ואיפה הטריבונל (במרכאות או בלעדיהן) הזה – הוא כלל לא טרח לענות לי. ראי: אהרן ברק: “כאשר אנחנו יושבים לדין, אנחנו גם עומדים לדין”: הצהרה במבחן.