גם לאהרן ברק מגיע צדק: על חטאיו המדומים שמעלי-הגירה מנפחים לנו את השכל בהם

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/58567

כמו שאמרתי לא פעם, לאהרן ברק יש הרבה חטאים אמיתיים, ולא צריך להוסיף לו חטאים מדומים, אבל זה לא עוזר, וכל פעם צריך לרענן הכל מחדש *** אוף–טופיק: על פוסט–ציונות ועל ניאו–ציוניזמוס

שמחה ניר, עו“ד

בן 82 אנוכי היום (15.6.2021), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

מבוא

אני לא טייס

על האמת העובדתית ועל האמת המשפטית

“האמת אינה הערך היחיד“

יש מחלוקות, העיקרון קיים לעולם

שאלה לתוקפים את אהרן ברק

לאהרן ברק יש חטאים אמיתיים

כה אמרה עו“ד טל מליק

אוף–טופיק 

אפילוג: אחר כל הדברים האלה

מבוא

כל מי שעוקב אחרי מה שאני כותב על אהרן ברק יודע שיש לי עליו גם דברים טובים וגם דברים רעים (בעיקר רעים).

ועוד אני מרבה לומר עליו שיש לו חטאים אמיתיים, ולא צריך להוסיף לו גם חטאים מדומים, דבר המדלל את הביקורת האמיתית עליו (כמו על שאר השופטים ועובדי הציבור).

ברוח זאת, כאשר הוא ראוי להגנה, אני אהיה לא–פופולרי, ואגן עליו – גם יחיד מול רבים, כי, כמו שאני מרבה לומר, גם לשופטים מגיע צדק, אפילו שלא מגיע להם צדק.

לפני כמעט 17 שנים העליתי לאוויר את המאמר אולי תרדו שם: לאהרן ברק ישנם חטאים אמיתיים, גדולים, ולא צריך להוסיף לו חטאים מדומים, קטנים, ואני לא בטוח שלא התחלתי עם זה עוד לפני כן.

לא, אני לא יפה–נפש עם הגישה הזאת שלי. אני דווקא מכוער–נפש (צ’אללו את אליקים רובינשטיין הנבל, למשל, הוא ימליץ עלי בחום), והשיקול המוסרי, שאני רחוק מלזלזל בו, אינו הראשון בסדר הקדימות.

השיקול הראשון הוא שיקול ה“זאב, זאב!!!”: אם אנחנו מבקרים כל “פסיק“, כאשר נגיע לחטאים האמיתיים, איש כבר לא יאמין לנו.

מעבר לכך, הביקורת שלי על השופטים עניינה תרבות השפיטה הקלוקלת, אבל כאשר הביקורת מוסטת אל התחום הפוליטי, היא רק מדללת את הביקורת שלי על תרבות השפיטה. ובמלים אחרות – אני מדבר על הדרך בה השופטים מגיעים אל התוצאה, ולא על התוצאה אליה הם מגיעים, ואם התוצאה אליה הם מגיעים אינה לטעמו הפוליטי, או האחר, הוא צריך להעביר את הדי–ניינים שלו (היום כבר יש דברים טובים יותר, חזקים יותר, משוכללים יותר) מבית המשפט אל הכנסת.

הסברתי את עמדתי במאמר לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”! וגם חזרתי עליה שוב ושוב – אבל ללא הועיל.

היום אתייחס לשתי טענות נגד אהרן ברק, המופיעות שוב ושוב ברשתות החברתיות, תמיד אני עונה לטוענים, והם יודעים את עמדתי, אבל חוזרים ומעלים גירה על טענותיהם אלה, שוב ושוב.

_____________________

Donald J. Netanyahu and Benjamin Trump

###

למכירה באמזון ובחנויות הספרים המובחרות

______________________

אני לא טייס

הנה ציטוט מדבריו של אהרן ברק (לא בדקתי את המקור ואני מניח שהציטוט נכון):

אני לא רופא, אבל יש לי כלים לדעת מתי רופא התרשל. אני לא טייס, אבל יש לי כלים לדעת מתי טייס התרשל. אני לא רמטכ”ל, אבל יש לי כלים לדעת מתי רמטכ”ל ביצע את תפקידו באופן לא ראוי. זה המקצוע שלי.

והנה מסקנתו של המצטט:

כך אמר נשיא בית–המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, ותמצת באחת את הכשל הגדול של שיטתו: המחשבה כי ניתן להכריע בשאלות פרקטיות, הנושאות סיכונים וגובות מחירים, באמצעות מערכת ערכים מופשטת ומנותקת מן ההבנה בביצוע. “זכויות אדם”, “איזון ערכים” ו”מידתיות” אפשרו לו לרדד כל דילמה לבעיה מוסרית/אתית פסאודו–מתמטית. ארגז הכלים האקטיביסטי נתן לו את הכוח לפקד על המערכה.

אז לא, ממש לא. אכן, לשופטים יש כשלים רבים: כשלים משפטיים וכשלים עובדתיים, כשלים מקצועיים וכשלים מוסריים, כשלים חלביים וכשלים בשריים ומה לא – אני, כידוע, רב איתם על כך קרוב לששים שנה.

אלא מאי? מקצוע השפיטה הוא מקצוע שהחברה האנושית המציאה כדי להכריע בסכסוכים משפטיים, והיא נתנה בידם את הכלים לכך.

טלו, למשל, משפט על רשלנות רפואית: התובע מביא עדים מומחים משלו, הנתבע או חברת הביטוח שלו מביאים מומחים רפואיים משלהם, השופט שומע אותם ומחליט למי להאמין.

האם ניתן להפקיד את השפיטה בעניינים רפואיים בידי רופאים?

זה בעייתי, מהחשש שהרופאים יגנו על חבריהם, וזאת גם בלי להיכנס לשאלה כיצד ייבחרו וימונו שופטים כאלה. האם הם יעברו דרך הוולב“ש (הוועדה לבחירת שופטים)? האם הם יושבעו אצל נשיא המדינה “לשפוט את העם משפט צדק, לא להכיר פנים”, וכו’?

אכן, רצוי שלשופט יהיה ניסיון בתחום בו הוא דן, אבל כמה משפטנים במדינה הם גם רופאים, כמה מתוכם ירצו לעבור לשפיטה, והאם ניתן לגייס מספיק שופטים–רופאים כדי שלא ייווצר מצב בו תחום משפטים מסויים בבית משפט מסויים, יהפוך ל“ממלכתו” הפרטית של שופט אחד?

כן, כן … ישנם תחומי שפיטה בהם החוק מושיב לצד השופט המשפטאי גם “שופטי צד“, כמו בבתי הדין הצבאיים, או בבתי הדין לעבודה, אבל גם בהם השופט המשפטאי הוא המכריע כאשר שופטי הצד חלוקים בדיעותים.

ויש גם תחומים בעייתיים כמו במשפט התעבורה. בעבר החוק קבע כי שופט תעבורה חייב להיות בעל “התמצאות בענייני תעבורה“, אבל בפועל נבחרו ומונו כשופטי תעבורה גם כאלה שבחייהם לא ניהלו אפילו תיק תעבורה אחד, אבל אחרי שעתרתי לבג“ץ בעניין הזה הנוהג הפסול הזה הופסק, וחודש רק אחרי שמשרד המשפטים דאג לתקן את החוק, ולבטל את הדרישה ששופט תעבורה יבין משהו בענייני תעבורה.

לא אתפלא אם ישנם שופטי תעבורה שאפילו רשיון נהיגה אין להם (החוק כבר לא מחייב שום דבר …), אבל ספק רב אם יש, ואם היה אי–פעם, שופט עם רשיון נהיגה לרכב כבד, או לאופנוע, שלא לדבר על נסיון בנהיגת כלי רכב כאלה.

כיצד יידע שופט תעבורה חסר נסיון מתאים אם מהירות מסויימת היא “סבירה בנסיבות העניין“, למשל?

התשובה: הוא לא יידע, אלא אם בכל תיק תעבורה השופט ישמע עדים מקצועיים (מורי נהיגה, נהגי רכב כבד, וכו’), אבל שופטי תעבורה הם, כידוע, החכמים באדם, והם לא שומעים עדים מומחים בענייני נהיגה, וזה פרצופו של משפט התעבורה במקומותינו.

אבל גם בתחום המקצועי–נטו, עדיין נכנס המושג של שיקלול הערכים.

טלו, למשל, מצב תיאורטי בו מומחי התעבורה אומרים שמהירות מעל חמישה קמ“ש היא בלתי סבירה … הם רוצים להיות on the safe side, ומה אכפת להם שהציבור ייסחב בדרכים שעות ארוכות?

במקרים כאלה קיים גם השיקול הידוע ש“אין גוזרים על הציבור גזרות שאין הצבור יכול (וצריך) לעמוד בהן”, וזה מחזיר אותנו אל התחום בו החברה האנושית הפקידה את מקצוע השפיטה בידי המשפטנים: רוצים לשפר? יש הרבה מה לעשות, אבל הכל הוא על אותו המגרש – המגרש המשפטי, המגרש שהומצא ע“י החברה האנושית.

ובחזרה לאהרן ברק: לדבריו, לפיהם יש לו הכלים “לדעת אם רופא/טייס/רמטכ“ל התרשל” אין שום קשר ל“ארגז הכלים האקטיביסטי“, כמסקנתו של הכותב הנ“ל, נושא אשר, כפי שכבר דיברתי בו למעלה מכאן, בהזכירי את המאמר לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”!

ואפרופו רשלנותו של רמטכ“ל: נניח שהוא מקבל התרעות חוזרות ונשנות על מכת ההתאבדויות בקרב החיילים, והוא לא עושה דבר בנושא. נניח שהוא מקבל התרעות על אי מוכנותו של הצבא מבחינת אימונים ותחזוקת הימ”חים, וגם בנושאים האלה הוא לא עושה דבר. איזה ייתרון יש לבעלי המקצוע כאשר מדובר על מה צריך לעשות, ולא על איך לעשות מה?

והמסקנה: אהרן ברק צודק בכך שיש לו הכלים לדחוף את חוטמו לתחומיהם המקצועיים של אחרים – כי זה מה שהחברה הפקידה בידו.

זה לא אומר שהוא, או שופטים אחרים, אכן משתמשים כראוי בכלים שהחברה העמידה לרשותם – אבל גם זו כבר “אופרה אחרת“.

ואגב אורחא: גם מקצוע העיתונות הוא כזה, ואם נתאמץ, סביר להניח שאכן נמצא עוד מקצועות כאלה.

על האמת העובדתית ועל האמת המשפטית

לא אחת מועלית נגד אהרן ברק הטענה שהוא המציא מושג בשם “אמת משפטית“, ושהיא בעיניו חשובה מהאמת העובדתית, זו שבית המשפט חייב להגיע אליה, מכוח השליחות הציבורית שהחברה הפקידה בידיו, והוא קיבל אותה על עצמו.

דגימת–אקראי לכך נראה להלן, בפרק כה אמרה עו“ד טל מליק.

לטענה הזאת אין שחר.

המושג “אמת משפטית” היה קיים גם לפני ברק, ומשמעותה היא מה שבית המשפט פסק, בין אם הוא צדק, בין אם הוא טעה. משמעות הדבר היא שאם הזכאי הורשע, או שהאשם זוכה – זו האמת המשפטית, ועל המגרש המשפטי היא נחשבת ל“אמת“, גם אם היא טעות או אפילו שקר – ובוודאי אם ה“אמת” הזאת עשתה עוול.

מי שקיבתו העדינה מתקשה לעכל את המונח “אמת משפטית” יכול להחליף את המונח הזה במונח “ה’אמת’ היוצאת מהתנור המשפטי“.

האמת ה“משפטית” מחייבת את הרשויות האוכפות את פסקי הדין, והן לא יכולות לומר כי לדעתן האיש שעליהן לכלוא הוא חף מפשע, ולפתוח מחדש את כל הליכי הבירור, ובדומה לכך עניין שנדון בין צדדים להליך – ה“אמת” שנקבעה בו מחייבת אותם גם בכל הליך עתידי שביניהם, גם אם היא לא אמת.

הובעה בעבר דעה בביהמ“ש העליון (כנראה דעת יחיד) שאין למנות ועדת חקירה לקביעת אשמתו או חפותו של אדם אשר זוכה או הורשע במשפט פלילי, אבל לדעתי דיעה זו חסרת–שחר היא, ולא כאן המקום להרחיב בדבר.

הגדרת האמת ה“משפטית” אינה מציבה את ההבדל בינה לבין האמת העובדתית כ“אידיאל“, היא רק מסבירה איכן הדברים עומדים.

יש טענה שבית המשפט “משתדל” שהאמת המשפטית תהיה זהה לאמת העובדתית – לפעמים זה נכון, לפעמים זה שקרי ולפעמים בית המשפט מעוות את הדין ביודעין ובזדון – אני נאבק על כך קרוב לששים שנה – אבל זו כבר “אופרה אחרת“.

וזה מביא אותנו אל הביקורת על אהרן ברק בנושא הזה, הנובעת, ככל הנראה, ממאמרו על משפט, שיפוט ואמת, שהוא הרצאה שנשא בשנת 1995, בטקס השבעת שופטים.

המאמר הזה, מלבד הסיכום הקצרצר, שלושה פרקים: “צדק כמטרה ואמת כאמצעי”, “השיפוט בחיפוש אחר האמת”, ו“האמת אינה הערך היחיד“.

לכל מבקריו של אהרן בנושא בו עסקינן כאן, קיראו את שני הפרקים הראשונים, ותהיו ישרים עם עצמכם: נניח שאתם מוצאים את שני הפרקים האלה ממש כתובים על פיסת–נייר המתעופפת ברוח … ונניח שאתם קוראים אותם בכתב–עת משפטי מכובד, בחתימת שמגר מאיר, או לנדוי משה, המנמק הידוע …

את חשין מישאל אתם כבר לא יכולים לשאול – כמה עצוב, כמה מביך.

אני סמוך ובטוח שכולכם – אוהבי ברק ומשנאיו – כולכם כאחד הייתם מאמצים את הדברים כשהדבר מתאים לכם, נאחזים בהם ומצטטים אותם ושפתותיכם זבות ריר. גם אני מסכים לכל מילה ואות, מיינד יו, אבל בלי ריר על השפתיים.

נשארה כאן, כמובן, השאלה אם ברק אכן נאה דורש ונאה מקיים, או שהוא רק נאה דורש, ולא נאה מקיים … בוודאי שהוא לא נאה מקיים, אבל היום אנחנו לא דנים בצביעותו של ברק, אלא בנושא אהרן ברק והאמת, ובאשר לצביעותו – הוא לא הצבוע היחיד שבמערכת המשפט לדורותיה, וחבריו הנזכרים לעיל, שמגר ולנדוי, היו צבועים לא פחות ממנו.

“האמת אינה הערך היחיד“

נשאר לנו הפרק השלישי (“האמת אינה הערך היחיד“), שהוא, ללא ספק, המקור לכל מה שאומרים על ברק בנושא בו עסקינן היום, ואביאו כאן כלשונו (החלוקה לפסקאות – לא במקור):

עד כה הנחתי כי האמת היא הערך היחיד אשר השיפוט נועד להגשים. על־פי הנחה זו, יעילותו של ההליך השיפוטי נבחנה על־פי יכולתו לחשוף את האמת.

הצגה זו של הדברים חטאה, היא עצמה, לאמת.

האמת אינה הערך היחיד אשר ההליך השיפוטי צריך להגשימו. קיימים ערכים נוספים ואינטרסים שיש להתחשב בהם.

המשפט אינו מבוסס על הגישה, כי תתגלה האמת, גם אם יחרב העולם. המשפט מתחשב בערכים נוספים, שיש בהם כדי להצדיק אי גילוי האמת. ערכים אלה הם של הפרט ושל הכלל. וכל ערך של הפרט הוא גם ערך של הכלל. וכל ערך של הכלל נוגע לפרט.

ערך של הפרט כיצד? לעתים גילוי האמת יפגע כה קשה בפרט — בכבודו, בחירותו, בשלמותו הגופנית והנפשית, בפרטיותו ובשמו הטוב — עד כי המשפט מוכן לוותר על גילוי האמת.

טול מקרהו של קטין, אשר מבקשים להביא ראיה אשר תאפשר לבית־המשפט לקבוע ממצא כי הוא ממזר. ממצא זה פוגע קשות במעמד הקטין בישראל. בית־המשפט מתחשב בטובת הקטין. על כן, אין הוא מצווה על עריכת בדיקת רקמות, אשר עשויה לבסס ממצא של ממזרות. גילוי האמת נמנע כדי לקיים את הערך בדבר טובת הקטין.

או טול דוגמא שנייה. שימוש באלימות כלפי חשוד עשוי להביאו להודיית אמת. שימוש בכוח עשוי להיות מכשיר יעיל לחשיפת האמת. המשפט אינו מתיר שימוש באמצעי יעיל זה. השמירה על כבוד האדם של החשוד מצדיק בעיני המשפט הימנעות מחשיפת האמת.

ערך של הכלל כיצד? לעתים גילוי האמת יפגע קשות באינטרס הציבור. אם עיתונאי ידרש לחשוף את מקורותיו, עשוי הדבר לפגוע באינטרס הציבור בעיתונות חופשית ובחופש הביטוי; אם המשטרה תצטרך לחשוף את המודיעים שלה, יפגע הדבר באינטרס הציבור במלחמה בעבריינות; אם כוחות הביטחון יצטרכו לחשוף את שיטות עבודתם, יפגע הדבר באינטרס הציבור לביטחון.

במצבים אלה ואחרים, מוכן המשפט להתחשב בערכים או באינטרסים נוספים, מחוץ לאמת עצמה. כבוד האדם, חופש הביטוי, פרטיות, שלום הציבור ובטחונו — כל אלה ערכים ואינטרסים אשר המשפט מוכן להתחשב בהם.

האמת אינה הערך היחיד. ההתחשבות בערכים אלה אינה נעשית בדרך של העדפתם על פני האמת. ההתחשבות נעשית בדרך של איזון בינם לבין האמת.

אכן, חיי המשפט הם איזון בין ערכים מתנגשים. חיי השיפוט, בקביעת האמת, הם איזון בין חיפוש אחר האמת לבין רצון להגשים ערכי פרט וכלל המתנגשים עם החיפוש אחר האמת.

המשפט מכיר בחשיבותו של הערך בדבר האמת, אך גם ביחסיותו של ערך זה. המשפט מתרחק מערכים מוחלטים ומחפש פשרה — המשקפת את מלוא המורכבות של הקיום האנושי בין ערכים מתנגשים. במקום בו קיים ערך קיים גם ערך נוגד. התזה מלווה תמיד על־ידי האנטי־תזה.המשפט מחפש את הסינתזה.

בסינתזה זו נקבעת נקודת האיזון על־פי המשקל היחסי של הערכים השונים. וכאן שוב מתבלטת חשיבותו היתרה של הערך בדבר האמת. אמת, אין האמת ערך מוחלט. אך באיזון בינו לבין ערכים אחרים, רב משקלו. הדבר מוצא את ביטויו בראש ובראשונה בנקודת המוצא.

הכלל הוא מציאת האמת. ההימנעות מכך בשל הפגיעה בערכים האחרים, היא החריג. והחריגים הם מעטים. בית־המשפט מתייחס אליהם בחשדנות. הוא ממעט להכיר בהם. שנית, כאשר המניעה לגילוי האמת הוא אינטרס הציבור, כגון שלום הציבור ובטחונו, אין להרשות פגיעה בהגנתו האפקטיבית של הפרט בשל האינטרס הציבורי.

הצורך בקיום שלום הציבור ובטחונו עשוי למנוע גילוי ראיה הפוגעת בשלום הציבור או בבטחונו. צורך זה אסור לו שיפגע בהגינות של ההליך השיפוטי. שום נימוק של טובת הציבור אינו שוקל יותר, במשקלותיו היחסיות של ההליך השיפוטי ממשקל הרשעתו של חף מפשע.

במצב דברים זה, עדיף זיכויו של נאשם, שאת אשמתו אין להוכיח בשל הצורך לגלות ראיה שיש אינטרס ציבורי שלא לגלותה, על פני הרשעתו של נאשם, שאת חפותו אין להוכיח בשל הצורך שלא לגלות ראיה חסויה.

שלישית, כאשר המניעה לגילוי האמת הוא אינטרס הפרט — כגון כבוד האדם של החשוד או הפרטיות של הקטין — נדרש אינטרס פרטי חזק במיוחד כדי להצדיק מניעת חשיפתה של האמת כולה, על כן, רק אמצעים פסולים קיצוניים, כגון התעללות, יש בהם כדי לפסול הודיה, חרף יכולתה לחשוף את האמת. בדומה, רק פגיעה קשה בפרטיותו של קטין על־ידי ממצא של ממזרות, מצדיקה הימנעות מחיפוש מלא אחר האמת.

לפני שאמשיך, ארשה לעצמי להציג עוד מקרים בהם מועדפים ערכים אחרים על פני האמת.

קחו, למשל, את סע’ 3 ו-4 לפקודת הראיות:

סייג לעדותם של בני זוג

3. במשפט פלילי אין בן זוג כשר להעיד לחובת בן זוגו, ואין כופים אותו להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם בן זוגו בכתב אישום אחד.

סייג לעדותם של הורה וילד

4. במשפט פלילי אין הורה וילד כשרים להעיד האחד לחובת משנהו, ואין כופים אחד מהם להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם משנהו בכתב אישום אחד.

קחו, למשל, את פרק ג‘, סע’ 44 – 52 לאותה הפקודה (“ראיות חסויות“): שורה ארוכה של הוראות בדבר ראיות אשר אין לגלותן, גם אם יש בהן כדי לפגוע בחשיפה האמת, ואולי המפורסמות ביותר בהם היא הוראת סע’ 47, המגינה על אדם מהחובה למסור ראיות המפלילות אותו, והוראת סע’ 48, הקובעת את החסיון ביחסי עו“ד–לקוח.

כל ההוראות האלה – ולא רק הן – מראות שהחברה עצמה, באמצעות המחוקק, גילתה את דעתה שישנם ערכים שהם עדיפים בעיניה על חשיפת האמת. אלה הן הוראות ברורות, שאינן מצריכות פרשנות שיפוטית (למעט כאשר ההוראות עצמן מעניקות לבית המשפט את הסמכות לשקלל את הערכים, לפי “נסיבות העניין“), הן היו לפני אהרן ברק, והן תהיינה גם אחריו, ורק המחוקק עצמו יכול להחליט אם לגרוע מהן, או להוסיף עליהן.

ישנם גם חסיונות שפותחו ע“י הפסיקה, כמו החיסיון העיתונאי, והמחוקק לא מצא לנכון לבטלם, כך שהן חלק אינטגרלי מ“משפט המדינה“, וגם אלה היו לפני אהרן ברק, ויישארו גם אחריו.

מהמקרים שהביא ברק, כדוגמאות, יש לציין, למשל, מקרים בהם לא בית המשפט, אלא דווקא התביעה היא זו אשר מחליטה לוותר על חשיפת האמת ולשחרר נאשם כאשר, למשל, היא סבורה כי חשיפת גורמים מודיעיניים או שיטות עבודה תזיק לאינטרס הציבורי יותר מאשר ביטול משפטו של נאשם – אפילו בעבירות חמורות, ואפילו אם יש נגדו ראיות מוחצות.

יש מחלוקות, העיקרון קיים לעולם

אכן, עשוייה להיות מחלוקת בדבר ההצדקה שבהעדפת ערך זה או אחר על פני חשיפת האמת.

כך, למשל, הדוגמה הבאנו לעיל מפי ברק עצמו:

טול מקרהו של קטין, אשר מבקשים להביא ראיה אשר תאפשר לבית־המשפט לקבוע ממצא כי הוא ממזר. ממצא זה פוגע קשות במעמד הקטין בישראל. בית־המשפט מתחשב בטובת הקטין. על כן, אין הוא מצווה על עריכת בדיקת רקמות, אשר עשויה לבסס ממצא של ממזרות. גילוי האמת נמנע כדי לקיים את הערך בדבר טובת הקטין.

בהחלט אפשר לומר כי גם טובת הקטין אינה מצדיקה את חיובו של מי שאינו אביו לזון אותו כאילו היה אביו, ויותר חשוב: החשש מגילוי עריות בעתיד, עם השלכות הן במישור המוסרי–דתי, והן במישור הרפואי–גנטי, וזו רק דוגמה אחת למחלוקת אפשרית בדבר עליונותו או נחיתותו של ערך האמת, אבל אין החולק על העיקרון עצמו, לפיו “האמת אינה הערך היחיד” – בדיוק כפי שאומר אהרן ברק.

אז למה תוקפים את ברק כאשר הוא אומר דברים המוסכמים על הכל?

כי הוא “סמולן“!

שאלה לתוקפים את אהרן ברק

האם אתם מוכנים להתחייב כי בכל הליך משפטי תוותרו על תחולתה, לגביכם, של כל הוראת–חוק אשר מעדיפה את האינטרס שלכם על פני חשיפת האמת?

לאהרן ברק יש חטאים אמיתיים

עם פרישתו של ברק מהשפיטה, בהגיעו לגיל הפרישה, פרסמתי את המאמר אהרן ברק, קום והתהלך בארץ, להכות על כל חטאותיך, בו קראתי לו לאמור:

קום והתהלך בארץ – חגור–שק, ברגל וללא מאבטחים – מירושלים עד לרמת–השרון, כדי להביע התנצלות–של–ממש בפני אלמנתו ויתומיו של השופט עדי אזר ז”ל, על חלקך המכריע באבדן האמון הציבורי בשופטיו – אבדן שהיה הגורם המכריע לרצח הזה – ולאלה אשר – חלילה – יבואו בעקבותיו.

והערתי לו עוד כמה הערות.

חפשו באתר הזה אהרן ברק חטאים אמיתיים, ותקבלו למעלה מעשרים מאמרים, כולל גם את המאמר אולי תרדו שם: לאהרן ברק ישנם חטאים אמיתיים, גדולים, ולא צריך להוסיף לו חטאים מדומים, קטנים, אותו כבר הזכרתי בפתח הדברים, למעלה מכאן.

הרחיבו את החיפוש ל“אהרן ברק“, ותקבלו הרבה יותר דברים, הרבה יותר מעניינים, ללמדכם שאפשר להכניס לאהרן ברק באבי–אביו, בלי להתלכלך בביקורת חסרת–שחר אשר רק מדללת את הביקורת האמיתית עליו – ביקורת חסרת–שחר, הנובעת אך ורק בגלל שהוא פסק שלא בהתאם לציפיותיהם הפוליטיות של המבקרים אותו.

כה אמרה עו“ד טל מליק

עו“ד טל מליק מפרסמת בדף הפייסבוק שאלה: ועוד שאלה פילוסופית, האם לדעתכם יש רק אמת אחת או שיש יותר מאמת אחת?

את השאלה ה“פילוסופית” הזאת מצאתי אגב חיפוש “דגימת אקראי” לביקורת חסרת–השחר על אהרן ברק, כאשר אפשר לשפד אותו על כל דבר שבעולם, חוץ מאשר על חטאים שאינם רובצים לפתחו–הוא.

מיד כשראיתי את השאלה הזאת הבנתי שכאן קבור הכלב.

יש שם גם תשובות מעניינות, כגון כאלה שאומרות שאין אמת מוחלטת, ושיש גם אמת תלויית–השקפה, אבל הנה–הנה, מגיע קשקשן ותיק, הרב–עו“ד–דוקטור–למשפטים חיים שיין, עם מרכולתו:

Chaim Shine

בישראל יש רק אמת לשעתה…

שימו לב לשלוש הנקודות (…), אשר משמעותן היא “והמבין יבין“.

אבל אני לא רוצה להבין את מה שהוא מצפה ממני להבין, ואני מכדרר אליו בחזרה:

Simha Nyr

כבוד הרב עו“ד ד“ר חיים שיין, מספיק לקשקש. קרא את זה:

על פסה”ד בעניין אילנה דיין נ’ סרן ר’, על “אמת למחצה” ליואב יצחק, ועל היושר האינטלקטואלי של השופטים,

ואחר כך תתווכח כמה שאתה רוצה – אני כאן.

ה“מארחת” בדף הזה, עו“ד טל מליק, משבחת אותו:

Tal Malik

Chaim Shine כמה שאתה צודק

ואני משליך את אותה הכפפה גם לרגליה:

Simha Nyr

Tal Malik

קראי את הקישור שנתתי לחיים שיין, ואמרי במה הוא צודק.

שניהם – כמה מפתיע – לא מרימים את הכפפה, למרות שבעת פרסומו של המאמר הזה כבר עברו קרוב לשלוש וחצי יממות, ולא נראה שהם ירימו אותה אי–פעם.

והנה מגיעה, מתנשמת ומתנשפת, עוד עו“ד אחת:

יעל גרטנר

בחרנו במקצוע שכזה … שעל פיו אין אמת אחת

וחברתה, המארחת שלנו, משיבה:

Tal Malik

יעל גרטנר יעלי מתוקה , תקראי את המאמר של ברק (כאן היא נותנת צילום מסך של המאמר בו עסקינן), אני חושבת שהוא דיקטטור שיפוטי אבל חייבת לקרוא אותו.

ואני משליך לרגליה את כפפת–המחץ:

Simha Nyr

Tal Malik

מה יש במאמר הזה (ורק בו) שמביא אותך למסקנה הזאת?

וגם כאן היא לא מרימה את הכפפה, למרות שבעת פרסומו של המאמר הזה, כאמור, כבר עברו קרוב לשלוש וחצי יממות, ולא נראה שהיא תרים אותה אי–פעם.

אני לא אומר שאהרן ברק אינו דיקטטור, ושאי אפשר להביא הוכחות לכך שאהרן ברק הוא אכן דיקטטור – אבל לא במאמר הזה, בו, כאמור, אין ולו חצי מילה מצ’וקמקת אשר יש מי שיחלקו עליה – אוהדי ברק או משנאיו.

עכשיו קיראו את המאמר תגובה להרצאתו של עו”ד אביעד ויסולי על “חוקיות השימוש בצה”ל למטרות שאינן הגנה על המדינה”, ותבינו עד כמה אני רגיש לפרשנות משפטית מוטה פוליטית.

באותו המאמר, למי שרוצה להרחיב, אני מציג מקרה בו נידונים במאוחר שני תיקים משפטיים – באחד מועמדים לדין חיילים על סירוב למלא פקודה, והתביעה תטען שהפקודה היא חוקית, ואילו בשני מועמדים לדין חיילים על ביצועה של אותה הפקודה ממש, והתביעה תטען שהפקודה היא “בלתי חוקית בעליל“, וצירוף התיקים האלה מונע מבית הדין לתת לאותה הפקודה פירוש מוטה פוליטית שמאלה, בתיק האחד, ופירוש מוטה ימינה בתיק השני.

אוף–טופיק

ישנם ברחבי השיח הציבור ביטויים שאני הוא אביהם–מולידם, כגון לך תזדהה.

הבעייה שלי היא שאני מציא אותם באקראי, במסגרת תגוביות/תגובונים ברשת, אלה צוללים ונעלמים חיש–מהר במצולות הרשת, וכאשר אני צריך להוכיח את אבהותי על המצאות מלפני 15 או 20 שנה, גוגל מתקשה לעזור לי.

הפעם אני מקדים תרופה לגוגל, ומפרסם כאן את ההמצאה האחרונה שלי: אני מעדיף פוסט–ציונות על ניאו–ציוניזמוס.

למה הכוונה? הכל תלוי ב“נסיבות העניין“, כמו שאומרים המשפטנים.

אפילוג: אחר כל הדברים האלה

כיוון שעורכת הדין הנכבדה (כל עורכי הדין הם נכדים, איך לא) לא ענתה לי על השאלה גם אחרי למעלה משלוש יממות, חזרתי אליה בדיוק באותו המקום, עם קישור למאמר הזה, ובתקווה שהמאמר יקל עליה לענות על השאלה הזאת.

זו ההתכתבות ה“משלימה“:

מה אנחנו למדים ממנה?

אנחנו למדים כי יש עורכות דין בישראל אשר לא זו בלבד שלא מסוגלות להגן על התיזות שלהן, אלא שאפילו בשפה העברית קשה להן להתבטא;

אנחנו למדים כי יש עורכות דין בישראל אשר לשאלות קשות הן עונות במעין “באיזה סגנון אדוני מדבר“;

ואנחנו למדים כי יש עורכות דין בישראל אשר לא מסוגלות להשיב לשאלות כגון “מה יש במאמר הזה שמביא אותך למסקנה הזאת” בלי לפגוע בשואל, ולא מסוגלות להבין שלשאלות כאלה אין קשר לכבודו של השואל.

בפרק הזה, אבהיר, “עורכות דין” – לרבות עורכי דין.

אז לא, “גיברת” מליק, אם את באמת חרדה לכבודי, אז תחשבי קודם על כבודך–את, ותעני על השאלה, כמות שהיא – בכך כיבדת גם את עצמך וגם אותי.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס