הדרגים המקצועיים, לעומת זאת, יושבים בתפקיד במשך שנים, מתמקצעים ומתקדמים, ואפשר לומר שתמיד הם מבינים בענייני המשרד הרבה יותר מהשרים הממונים עליהם (שבמקרים לא מעטים אין להם שום מושג בעניינים המקצועיים של משרדם), ואך טבעי הוא שגם להם יש הרצון להשפיע על העולם.

תיאורטית, נכון הוא שיש להפריד בין ההחלטות הפוליטיות של הדרג הפוליטי לבין הצדדים המקצועיים של כל נושא, אבל בפועל זה לא כל כך פשוט.

כך, למשל, אם הדרגים המקצועיים במערכת הביטחון מניחים לפני הדרגים שתי חוות דעת: האחת גורסת כי החמאס מורתע, והאחרת גורסת שהוא לא מורתע … מי שיחליט איזו מהן לקבל יהיה, כמובן, הדרג המדיני, אשר ישקול לא רק את השאלות הצבאיות, אלא גם שאלות “צדדיות“, כגון עמדתה של הקהילה הבין לאומית לגבי כל פעולה צבאית, ואיזה משקל לייחס לעמדה הזאת.

ועכשיו תשאלו מה אם הדרגים המקצועיים לא מניחים לפני הדרג המדיני אלא חוות–דעת אחת.

אז תודה ששאלתם, אפילו שלא שאלתם, ולכך נגיע בהמשך.

או, למשל, משרד המשפטים, שלגביו יש לי הרבה יותר מה לומר.

שר משפטים לא חייב להיות משפטן, ממש כשם ששר הבריאות לא חייב להיות רופא, אבל זה גם זה חייבים להיות ערים להשלכות הציבוריות של כל פעולה וכל החלטה של המשרד עליו הם מופקדים.

כך, למשל, שר המשפטים הוא שצריך להחליט אם חקיקה פלונית תעדיף את זכויות האזרח על פני נוחיות השלטון – או להיפך, ואנשי המקצוע הם יפעילו את מומחיותם בכיוון שעליו יחליט השר.

אבל במציאות הדברים לא כל כך פשוטים, כי איך אפשר להביא משפטן שבכל חייו המקצועיים העדיף את זכויות האזרח לשקוד על חקיקה שתעדיף את נוחיות השלטון?

זה מקור המתח עליו דיברתי בפתח הדברים, כאן.

או, למשל, משרד התחבורה, שגם לגביו יש לי הרבה יותר מה לומר.

כיצד נקבעת המהירות המרבית המותרת?

יושבים המומחים על קפה וביסקוויטים, ומדסקסים את הנושא ביניהם: יש המציעים להעלות אותה, “כי אנחנו כבר לא בעידן הדיליג’נסים“, ויש שיציעו להוריד אותה, “כי הבטיחות מעל לכל” (ובסוף, כדי להצדיק את הקפה והביסקוויטים שלהם, וגם להיות on the safe side, הם “יתפשרו” על השארת המהירות הקיימת בעינה – וזו הסיבה שהמהירות המותרת בדרכים השונות לא השתנתה זה 60 – 70 שנה, אולי יותר).

האם שר התחבורה חייב לקבל את המלצותיהם של המומחים?

לא, הוא לא חייב, ועל כך כבר כתבתי בעבר:

כך, למשל: עניין המהירות המותרת: כיוון שהשר מייצג גם את הציבור שבחר בו, והוא מן הסתם רוצה להיבחר שוב ושוב, הוא רשאי לקבוע מהירות נמוכה מזו שהמומחים יציעו לו, אם הבטיחות היא בראש מעייניו (ומעייני הציבור שאליו הוא נושא עיניו), ומהירות גבוהה מזו שהמומחים יציעו לו – אם ההנאה מהנסיעה, כולל הגעה ליעד בזמן קצר יותר, היא המנחה אותו.

אבל מסתבר שגם שרי התחבורה לדורותיהם רוצים להיות on the safe side, והם שותפים לכך שהמהירות המותרת בדרכים השונות לא השתנתה זה 60 – 70 שנה, אולי יותר.

ובניגוד למצב במשרד המשפטים, שם קיים במלוא חריפותו המתח בין הדרג הפוליטי לבין הדרג המקצועי, לא נראה לי שבמשרד התחבורה קיים אפילו צל–צילו של המתח הזה.

כיצד נוצר “שלטון הפקידים“

תפקידו של שר מחייב גם עבודה וגם אחריות, וזה לא ממש מתאים לשר מצוי, אשר כדרכו של עולם עיניו נשואות אל הקידום: קודם לתיקים ש“נחשבים” יותר: ביטחון, חוץ, אוצר, למשל, ובסוף אל מחוז הבחירה האולטימטיבי – כס ראש הממשלה.

תארו לעצמכם ששר המשפטים צריך להיות מעורה בכל הצעות החוק שיוצאות ממשרדו – מבחינת מה שיש בהן, מה שאין בהן, מבחינת ההשלכות הציבוריות שלהן, ואולי גם מבחינת הניסוח וה“סגנון“…

תארו לעצמכם שמומחי המשרד, ה“פקידים“, מביאים לפניו כל הצעת חוק, ואיתה גם את הדיעות המקצועיות השונות שמתרוצצות במשרד, ועושים זאת על כל סעיף וסעיף…

טלו, למשל, את חוק המקרקעין, המונה 170 סעיפים פלוס שתי תוספות: כדי להבין אותו לעומק, לרוחב, לאורך וגם באלכסון, צריך ללמוד אותו ברמה שאפילו משפטנים ותיקים לא בהכרח עומדים בה.

אז שרי המשפטים לדורותיהם יצרו מצב בו, בפועל, ה“פקידים” הם גם הדרג המדיני, אבל כשהם, השרים, פורשים מהמשרד – בין למעלה, בין למטה, בין הצידה או החוצה – הם מתחילים ליילל ולהתבכיין ללא בושה על התופעה הזאת – אותה הם לא הדבירו, וגם לא ניסו להדביר, כאשר הם ניהלו את המשרד, והייתה בידיהם הסמכות לכך: דניאל פרידמן, חיים רמון, איילת שקד, היא מיודעתנו איילת הכושלת, ואחרים.

ובדומה לכך, בואו ניקח, כדוגמה, את ראשי הממשלה ואת השאלה אם החמאס מורתע או לא מורתע.

כאשר הדרגים הצבאיים אומרים שהחמאס מורתע, ראש ממשלה אחראי צריך לומר להם כהאי לישנא:

“גם ב-1973 אמרתם את זה, והתוצאות ידועות, ולכן אני דורש מכם גם את האיפכא–מסתברא, ואני, כדרג המדיני, אחליט על פי איזו גישה אנווט את המדינה, ובינתיים, to be on the safe side, תהיו ערוכים לפעול על פי ההנחה המחמירה, דהיינו שהחמאס לא מורתע“.

אבל אם הוא ינהג כך הוא לוקח על עצמו אחריות כפולה: ראשית – הוא חייב ללמוד על בוריין את שתי חוות הדעת, ושנית – הוא לוקח על עצמו את האחריות למקרה של כישלון, שאז הוא לא יוכל להתגונן בטענות “לא ידעתי, לא אמרו לי, לא משכו בכנף בגדו שלי“.

יצחק רבין אמר “אני אנווט“, אבל זה בדיוק הדבר האחרון שמתאים לבנימין נתניהו, אז הוא משדר לדרגים המקצועיים את מה שהוא רוצה לשמוע מהם, והם – איך לא – מספקים את הסחורה.

וכאשר האסון בא, הוא יבוא עם התירוצים שלו: לא ידעתי, לא אמרו לי, לא משכו בכנף בגדו שלי.

הורתו ולידתו של “שלטון הפקידים” ראשיתן ככל הנראה עם הדרג המדיני הראשון בהיסטוריה האנושית, שלא רצה – ואולי גם לא יכול היה – להשתלט בעצמו על כל העבודה.

אצלנו זה התחיל, ככל הנראה, עם משה רבנו עליו השלום:

אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טׇרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם׃ יג הָב֣וּ לָ֠כֶ֠ם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם׃ יד וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טֽוֹב־הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתָּ לַעֲשֽׂוֹת׃ טו וָאֶקַּ֞ח אֶת־רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָאֶתֵּ֥ן אוֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם׃ (דברים א’, יב–טו).

משה לא התלונן, כי הוא, במודע, ביזר את סמכויותיו, אבל ממשיכי דרכו, אצלנו ובעמים, יורים ובוכים.

מה לכך ולדיפ סטייט?

התיאוריות המתייחסות לדיפ–סטייט מדברות על התערבות גורמים זרים בניהולן של מדינות. אלה יכולים להיות בעלי הון, מעצמות זרות, גורמים מתחום תיאוריות הקונספירציה השונות.

ראו: Deep state.

לדיפ–סטייט אין דבר וחצי דבר עם שלטון הפקידים, לא לטובה ולא לרעה.

אלא מאי?

כיוון שהשימוש בביטוי “שלטון הפקידים” לא עושה מספיק רושם, אז אומרים “deep state”, כאילו מי–יודע–מה.

זה כל הסיפור!

איך נתניהו נכנס לכאן?

האמת? גם לי קצת קשה להבין.

צפו בסרטון הזה:

ושאלו את עצמכם מה הוא רוצה לומר.

ראשית – הוא כורך יחדיו את “שלטון הפקידים” ואת ה“דיפ סטייט” כאילו הם תרגומים זה של זה, ובכך – בעודו מדבר על “הנדסת התודעה” – הוא מכניס לתודעה של מאזיניו ש“שלטון הפקידים” זה “דיפ סטייט“, דהיינו משהו מהעולם הרחב, משהו נורא.

ושנית – הוא מציג את “שלטון הפקידים” ואת ה“דיפ סטייט” כאילו הם עומדים מול “רצון הבוחר” ו“שלטון העם“, כאשר אין שום קשר בין אלה לאלה.

אין קשר, משום ש“שלטון הפקידים” הוא חלק מהמארג השלטוני בכל שיטת מימשל, עם המתח הטבעי אשר, כפי שציינתי במבוא, קיים תמיד בין הדרג הפוליטי לבין הדרג המקצועי, ואילו ה“דיפ סטייט“, כאמור, הוא התערבות זרה בענייני מדינה, בלי קשר למשטר שלה.