בנימין נתניהו, בין אישום למשפט (ז): הבלדה על של”ג העדים

מאת Simha Admin | 06/12/2019 |

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/56379

אם שופטיו של בנימין נתניהו יהיו נחפזים להסיק מסקנות לחובתו כמו אלה שנחפזים להסיק מסקנות לחובתה של הפרקליטות רק מאורך רשימת העדים – לא יהיו מספיק בתי כלא בישראל כדי לאכלס אותו *** עם סניגורים כמו תומכיו של ביבי, הוא כבר לא זקוק לקטיגורים!

שמחה ניר, עו“ד

בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

תזכורת

זוכרים מה שאמרתי לכם במאמר בנימין נתניהו, בין אישום למשפט (ה): האם כתב האישום מכיל ראיות שמקומן לא בו?

ליתר בטחון אזכיר לכם את החוליה המקשרת בין אותו המאמר לבין המאמר הזה:

… נשאלת השאלה מהו הדין אם כתב האישום הוא כזה כבד (נגד בנימין נתניהו, לא לשכוח!), שנחוצות שתי משאיות כדי להביאו לבית המשפט… אז מה? אי אפשר להביאו בחלקים ולהרכיבו במקום?

מסתבר שניבאתי – ולא ידעתי מה: המשאית השנייה אכן הגיע, ומנוף ארוך–זרוע הוריד ממנה את רשימת העדים – 333 במספר.

מדוע לא יותר – כי הכוונה הייתה לכלול ברשימת העדים 334 עדים, אבל לפי תקנות התעבורה לא ניתן להעמיס על משאית אחת יותר מ-333 עדים, ולקחת משאית נפרדת בשביל עד אחד ויחיד – זה לא “רנטבילי“…

אז הורידו מהרשימה את העד הפחות חשוב, שלחו את המשאית לדרכה, ועכשיו “מרכיבים במקום” את כתב האישום, וכמו שציינתי במאמר הנ“ל, כל הנושא הוא טכני לחלוטין, אין לו שום קשר לצדק או עוול שנעשים או לא נעשים לביבי נתניהו.

הנה כתב האישום המלא, לאחר הרכבת כל החלקים.

ההמולה גוברת

אלי ציפורי הוא עיתונאי ופובליציסט ישראלי, לפנים סגן עורך גלובס ועורך העיתון בפועל ובמקביל גם עורך החדשות בו, עד לפיטוריו בספטמבר 2019. היום הוא בעל תוכנית קבועה בגלי ישראל ומרבה להופיע כפרשן בערוץ 20 (ויקיפדיה).

אלי ציפורי הוא עיתונאי חרוץ: לוקט ללא הרף פרטים פיקנטיים מדוחות מבקר המדינה, המבקרים את התנהלותם של גופי המדינה, כולל דוחות קטלניים על פרוייקטים שיצאו לדרך ללא אישור תקציבי, ובניגוד לכל הנהלים – כולל אלה המצריכים אישור הממשלה עצמה.

לוקט פרטים פיקנטיים – וממתין.

ממתין בסבלנות: אם הפרוייקט ייכשל – הוא יגיד הם פעלו בניגוד לדוח המבקר, ואם הפרוייקט יצליח – הוא יאשים את המבקר ב“תהליך מסוכן של משפטיזציה“, וגם “התמכרות לאידיאלים המנותקים לחלוטין מהמציאות או מאיזשהו היגיון“.

ראו: הוי, הסוגדים לכיפת הברזל, מתי תתפכחו?

אגב, גם אני עשיתי את עושרי העצום ורב בדרך הזאת: כל שבוע הייתי ממתין לתוצאות הגרלת הפיס, ואחר כך הייתי הולך וקונה את הכרטיס הזוכה בפרס הראשון. בסוף הם תפסו את כללי המשחק, ושלחו לי במוצאי כל הגרלה את הפרס הראשון, בניכוי מחיר הכרטיס.

בעקבות הגשת כתב האישום נגד נתניהו, ציפורי מכה שנית, כמוצא שלל רב:

המשחק המלוכלך של ליאת בן–ארי, שי ניצן ואביחי מנדלבליט כדי לתפור תיקים ולבצע הפיכה שלטונית: הכניסו את עורך דינו של נתניהו, עמית חדד, לרשימת עדי התביעה בכתב האישום – ככל הנראה רק כדי לפגוע בייצוג של ראש הממשלה.

שורו–שורו: אחרי שמציבים כ“עובדה” ה“מובנת מאליה” (“המשחק המלוכלך“, וגו’), ממשיכים לפתח את הנושא: “ככל הנראה רק כדי …”.

ומהו אותו הדבר הנורא? “הכניסו את עורך דינו של נתניהו, עמית חדד, לרשימת עדי התביעה בכתב האישום“.

אז אני “יענה” לך, אדון ציפורי, וגם “יסביר” לך את מה שכל סטודנט צעיר למשפטים יונק עם חלב המתרגלת הראשונה שלו: רשימת העדים הוא חלק מחוייב בכתב האישום, וכמו כל דבר בכתב האישום – שום דבר לא נעשה כעדות–בשבועה, והנייר סובל הכול.

לכתב האישום מכניסים, כדבר שבשיגרה, את שמותיהם של כל אלה אשר העידו בחקירה, אבל זה לא מחייב את התביעה להעלותם לדוכן העדים.

מדוע מחייב החוק לפרט בכתב האישום את שמות העדים? כדי שהנאשם יוכל להתכונן למשפט, ללמוד את עדויותיהם בחקירה, וגם להתחקות אחרי עברו של כל אחד מהם – כמה פעמים הוא הורשע בעבירה של עדות–שקר, למשל, או כמה פעמים הוא הורשע בפריצה לבנק, בבעילת קטינה, או בחנייה במרחק של פחות משני מטרים מברז כיבוי (הידרנט).

מדוע כולל ברשימת העדים כמה שיותר שמות? משום שעם הגשת האישום לא יודעים איך המשפט יתפתח, ואילו עדים יידרשו להעיד מטעם התביעה, וכיוון שאי אפשר לעצור את המשפט פעמיים ביום עם בקשות לתיקון כתב האישום, מציינים ברשימה את כל מי שעשוי להיקרא להעיד. אלי ציפורי, אין בכך שום דבר חריג.

אז תוקעים ברשימת העדים “כל מה שצריך או לא צריך“.

מדוע הכניסו לרשימת העדים את פרקליטו של נתניהו?

משום שהוא כנראה העיד בחקירה, וסביר להניח שהוא לא ענה על שאלות שחל עליהן חיסיון עו“ד–לקוח. ייתכן בכלל שהוא העיד דווקא לבקשתו של ביבי, ואז עניין החיסיון כלל לא מתעורר.

בהמשך נראה שאמנם כך הוא.

מכל מקום, היותו של עורך–הדין ברשימת העדים אינה מונעת ממנו למלא את תפקידו כמיצג הנאשם. היא גם אינה פוגעת בחסיון עו“ד–לקוח, ואם הוא יידרש להעיד, הוא יוכל לטעון לחיסיון הזה, וגם הנאשם נתניהו עצמו יוכל לטעון זאת.

למעשה ציון שמו של העד פועל דווקא לטובתו של הנאשם, משום שאם התביעה תוותר על עדותו, הוא יוכל להזמין אותו לעדות מטעמו, ולחקור אותו כאילו היה עד התביעה – לרבות חקירה נגדית, לרבות שאלות מדריכות.

אלי ציפורי, כשאר נאמני–ביבי, כל כך להוטים להגן עליו, עד כדי כך שהם יתנפלו גם על דברים שפועלים לטובתו.

עם סנגורים כמוכם ביבי לא זקוק לקטגורים!

הלאה, כך ציפורי:

רשימת העדים בכתב האישום נגד נתניהו פורסמו היום, באיחור של כ-10 ימים, וכוללת 333 עדים. עד התביעה הכי מפתיעה ברשימה הוא עו“ד עמית חדד, עורך דינו של נתניהו ומי שמלווה אותו כבר תקופה ארוכה. כיצד קרה שעורך דינו המרכזי של נתניהו הופך לעד תביעה נגדו, כך על–פי הפרקליטות והמשטרה?

מה זה “פורסמה באיחור של כ-10 ימים“?

אני מניח שהכוונה היא שבין הודעתו של היוהמ“ש על הגשת האישום, כולל פרסומו ברבים, לבין פרסום רשימת העדים, עברו 10 ימים, והשאלה היא מה הנפקות המשפטית של ה“איחור” הזה.

להודעתו של היוהמ“ש על הגשת האישום, כולל פרסומו ברבים, אין נפקות משפטית, אלא ציבורית בלבד, ואם ליוהמ“ש מתחשק לפרסם את כתב האישום בלי רשימת העדים, או אפילו בלי החתימות, אנחנו מדינה חופשית, ליוהמ“ש מותר לפרסם מה שהוא רוצה, גם לעיתונאים מותר לפרסם את מה שהם רוצים, ואם עיתונאי שמדקדק בדבר רוצה להתעלם מההודעה ומכתב האישום שאינו כולל את רשימת העדים, בעוד מתחריו מפרסמים אותה ועושים מזה פרנסה טובה – זו זכותו, כי אנחנו, כאמור, מדינה חופ–shit.

למעשה גם ה“איחור” הזה יכול לפעול לטובת הנאשם, משום שהוא מאריך לו את 30 הימים בהם הוא יכול לבקש מהכנסת להעניק לו את החסינות, אבל, כאמור, עם סנגורים כמו אלי ציפורי ביבי לא זקוק לקטגורים!

ובאשר לשאלה כיצד קרה שעורך דינו המרכזי של נתניהו הופך לעד תביעה נגדו, הסברתי לעיל כיצד זה קרה. לא מסובך.

והלאה:

ובכן, זו עוד עדות למשחק המלוכלך של הפרקליטות והמשטרה, של ליאת בן–ארי, של שי ניצן ושל אביחי מנדלבליט בניסיון להרשיע את נתניהו בכל מחיר. חדד נתן עדות בתיק 1000 בנושא חוות הדעת בזמנו של יעקב וינרוט ז“ל לנתניהו על עניין המתנות – ולפתע נכנס ברשימת עדי התביעה.

הנה כי כן, ציפורי עצמו מגלה לנו מדוע הכניסו לרשימת העדים את עורך-דינו של ביבי: חדד העיד במשטרה כי נתניהו פעל על פי חוות-דעת משפטית – וזה פועל דווקא לטובתו של הנאשם, לפחות משני טעמים:

ראשית – אלמלא עדותו של עורך–הדין, נתניהו היה חייב לוותר על זכות השתיקה, ולחשוף את עצמו לחקירה נגדית לכל רוחב שלושת האישומים;

ושנית – הופעתו כעד מטעם התביעה מאפשרת להגנה לחקור אותו בחקירה נגדית, כולל שאלות מדריכות.

וכמו שכבר אמרתי לעיל: אתם, נאמני–ביבי, כל כך להוטים להגן עליו, עד כדי כך שאתם תתנפלו גם על דברים שפועלים לטובתו, ועם סנגורים כמוכם ביבי לא זקוק לקטגורים!

אלי ציפורי, רוצה עדויות למשחקים המלוכלכים של הפרקליטות והמשטרה? – רק תשאל! רוצה עדויות לניסיונתיהם להרשיע נאשמים בכל מחיר? – רק תבקש … אבל, כמו שהסברתי לעיל, ככה מתנהלים הדברים – גם כאשר אין כוונה לתפור תיק לנאשם זה או אחר.

האם פרקליטו של נתניהו “לפתע נכנס ברשימת עדי התביעה“? לא, זה לא היה “לפתע“, זו, כאמור, ברירת המחדל, ובמקרה הזה זה דווקא פעל לטובתו של נתניהו!

והלאה:

איך בדיוק איפשרה הפרקליטות לעד תביעה מטעמה לייצג את נתניהו בשימוע? לא ברור.

דווקא ברור מאוד: הפרקליטות לא “אפשרה” שום דבר, כי היא לא יכולה לומר לאדם מי ייצג אותו מולה וחוץ מזה – אנחנו, כאמור, לא יודעים על מה עורך הדין אמור להעיד.

והלאה, סובב סביב עצמו, רודף אחרי זנבו–הוא:

מה כוונתה כעת? זה ברור: לנסות לפגוע בעצם הכללתו של עו“ד חדד ברשימת עדי התביעה בייצוגו של ראש הממשלה או לפחות לפגוע בהיקף הייצוג. זה לא רק הזוי, אלא זה משחק מלוכלך מאוד של הפרקליטות שמעיד שוב על תפירת התיקים שלה במטרה להרשיע את נתניהו בכל מחיר, לפגוע בייצוג שלו – וממש לא לחפש את האמת.

אז לא.

כאמור לעיל, הפרקליטות לא יכולה לנסות ולפגוע בהגנתו של הנאשם, ולומר לו מי ייצג אותו, ומתי. אפשר לומר עליהם שהם מנוולים, אבל הם לא טיפשים עד כדי כך שינסו לנטרל סניגור מסויים, ולחשוב שזה יצלח בידם.

אלי ציפורי, לפני שמקשקשים צריך לדעת על מה מקשקשים, ואם שופטיו של בנימין נתניהו יהיו נחפזים כמוך להסיק מסקנות לחובתו – לא יהיו מספיק בתי כלא בישראל כדי לאכלס את ביבי יקירך.

איכן היית עד היום?

והנה הפואנטה:

עוד סיבה להקמת וועדת חקירה ממלכתית למעלליה של הפרקליטות שיכורת הכוח, שעוברת ומצפצפת על חוקים וממשיכה לעשות ניסויים בחוק כדי לבצע פה הפיכה שלטונית.

ואתה יודע מה, ציפורי? איכן היית עד היום? מדוע נזקקת אתה, עיתונאי בכיר, ותיק ומשופשף, לתיקי נתניהו כדי לומר את הדבר הזה – שקיים איתנו כאשר אתה עוד לא נולדת?!

ומה אומר נתניהו?

כה אמר בנימין נתניהו:

הצורך להידרש למאות עדים מעיד על הקושי לשכנע בנכונות הטענות המופרכות נגד ראש הממשלה. כשיש טענה אמיתית לא צריך 333 עדים, וכשאין טענה אמיתית גם 333 עדים לא יועילו. רשימת העדים המנופחת נראית כמו מחווה נוסטלגית ל“דפי זהב“. הוציאו רבע מיליארד שקלים בחקירות ברחבי העולם על סיגרים וכמה כתבות רכילות בוואלה. לא יאומן!”.

ביבי, כמה משפטים ניהלת בשבעים ימי שני חייך? אף לא אחד.

ביבי, כמו שהסברתי לעיל, ברירת המחדל היא להכניס לרשימת העדים את כל מי שהעיד בחקירה, ואחר כך, לפי צרכיה של התביעה, מחליטים את מי להזמין.

מעבר לכך, ביבי, האמירה שלך ש“כשיש טענה אמיתית לא צריך 333 עדים, וכשאין טענה אמיתית גם 333 עדים לא יועילו” – חציה השני נכון, אבל חצייה הראשון נכון רק בבית המשפט לתביעות קטנות או בבית המשפט לתעבורה, ואילו כאשר מדובר על מערכת יחסים מתמשכת, ועל “הבנות” שלא מנוסחות במפורש (משהו מעין “תן לי סיקור אוהד וסיקור פוגע ביריבי הפוליטיים, ואני מסדר לך הטבות רגולטוריות אלה ואלה“) – במקרים כאלה יש צורך בשרשרת – לפעמים ארוכה – של עדים, כדי להוכיח מערכת סבוכה ומתמשכת של יחסי קח–ותן.

ביבי, אתה אומר כי “רשימת העדים המנופחת נראית כמו מחווה נוסטלגית ל’דפי זהב’“, אז לא: היא נראית כמו כל רשימת עדים בתיק מורכב כשלך.

ביבי, אתה גם מלין כי “הוציאו רבע מיליארד שקלים בחקירות ברחבי העולם על סיגרים וכמה כתבות רכילות בוואלה“, אבל לבד מכך שלא קראת את כתב האישום – ואם קראת, אתה משקר גם בכך, נשאלת השאלה איכן היית כאשר אותם החוקרים, עובדי הממשלה שלך, הוציאו 12 מיליון (12,000,000) ש“ח מתקציב המדינה לחקירה שמטרתה לתפור תיק לשוקי משעול מרשות המסים – על עניין פעוט של 540 ש“ח (540, לא 540 אלף!)?

ביבי, כמו שהסברתי לך במאמר הקודם בסדרה (בנימין נתניהו, בין אישום למשפט (ו): תפירת תיקים? אולי; אכיפה סלקטיבית? אולי; אבל מה עניין ה”שמאל” לכאן, כאשר את הפרקליטות הזאת ביבי עצמו מינה וטיפח?), זו הפרקליטות שלך, אותה פיתחת וטיפחת, ואם היא מתנכלת לך, החטאת רובץ לפתחך – ולפתחך בלבד.

נאום–תשובה לפרופ’ בועז סנג’רו

הפרופ’ למשפטים בועז סנג‘רו הוא מומחה ידוע למשפט פלילי – גם לעניין הדין המהותי, וגם לעניין סדרי הדין, וקטונתי לעומתו, אלא שבמאמר להיטות היתר של הפרקליטות (ישראל היום, 4.12.2019) נראה שהוא חרג מתחומו המקצועי.

לעניין מספר העדים הוא הולך בכיוון ההפוך מהכיוון בו אני הלכתי:

אם נתחיל דווקא מהסוף – העובדה שלכתב האישום צורפה עתה רשימה של 333 עדי תביעה מלמדת על השקעת משאבים מופרזת.

וזה לא אומר שניפחו את רשימת העדים – הוא הרי יודע את מה שהסברתי לעיל – אלא ההיפך: אם יש ברשימה 333 עדים, זה סימן שחקרו 333 עדים, ומכאן המסקנה שלו היא כי:

משאבים עצומים כאלה ניתן היה להשקיע באכיפה אפקטיבית יותר של החוק מפני עבירות הפוגעות באזרחים, ובמיוחד עבירות אלימות.

וזה אומר שהוא לא מבקר את מקצועיותה של החקירה, וגם לא את תום–ליבם של החוקרים, אלא רק את הפרופורציה בהשקעת המשאבים: תשקיעו פחות בחקירת חשדות בתחום טוהר המידות המיוחסים לראשי ממשלה, ויותר באכיפה אפקטיבית יותר של החוק מפני עבירות הפוגעות באזרחים, ובמיוחד עבירות אלימות.

מחר יבוא מאן דהוא ויציע להשקיע יותר בעבירת התעבורה, ומישהו אחר יציע להשקיע יותר באכיפתן של עבירות מטבע, וכן הלאה.

וברוח זו הוא ממשיך הלאה – הרחק עוד יותר מתחומו המקצועי:

אם יש למערכת עודפי כספים, רצוי להעבירם לתקציב החינוך. גיוס 333 העדים עלה ודאי מיליונים. שמיעתם בבית המשפט תעלה מיליונים רבים נוספים ותצריך שנים.

הנה, עכשיו הוא מציע להעביר משאבים מחקירת חשדות בתחום טוהר המידות המיוחסים לראשי ממשלה, אל תחום החינוך. אחרים יציעו בריאות, ביטחון, תשתית הכבישים – איש–איש לפי ה“בייבי” שלו.

הוא יכול להציע מה שהוא רוצה, גם אני יכול להציע מה שאני רוצה, אבל חלוקת המשאבים בין משרדי הממשלה השונים, וגם ההעדפות בין הנושאים השונים שבטיפולו של כל משרד – כל אלה הם עניין של מדיניות, שבאחריותו של הדרג המדיני, ולא בידי הדרגים המקצועיים.

עמדתי על כך במאמר על היחסים בין לקוח לעורך–דינו, ובין הדרג הפוליטי לפרקליטות, בו, בין השאר, אמרתי:

על גבולות ההתערבות של שר המשפטים בעבודת הפרקליטות

לשאלה מהי מידת הראיות הדרושה כדי להגיש כתב אישום, התשובה המקובלת היא שניתן להגיש כתב אישום אם יש “סיכוי סביר להרשעה”.

שר המשפטים אינו רשאי לדרוש מהתביעה הכללית להגיש אישום בתיקים בהם הראיות שבידיה אינן מספיקות כדי “סיכוי סביר” להרשעה, משום שבכך הוא כופה על התובעים דבר שהוא בניגוד למצפונם המקצועי, והם לא חייבים לשרת את “שיטת מצליח” של שר חסר–אחריות.

מאידך, השר בהחלט רשאי לדרוש מהתביעה רף–ראיות גבוה יותר: “סיכוי גבוה להרשעה” סיכוי “כמעט מוחלט” או אפילו “סיכוי מוחלט” להרשעה.

מדוע הוא רשאי? משום שהוא, כחבר הממשלה, שותף לאחריות הקולקטיבית על תקציב המדינה, משום שיש לו אמביציה להגיע למצב של “אפס כישלונות” במנגנון הנמצא באחריותו המיניסטריאלית, ומשום שיש לו אינטרס לשוב ולהיבחר מחדש, ואם הוא סבור שהמדיניות הזאת תשרת את האינטרס הזה – זה חלק מכללי המשחק הלגיטימי על המגרש הציבורי–פוליטי.

או, למשל, “תפירת התיקים”: בשם הדאגה ל”עצמאות מקצועית” הפרקליטות לא יכולה לדרוש את החירות להשתולל כאוות–נפשה. היא לא יכולה לתפור תיקים למי שהאף שלו לא מוצא חן בעיניה, שלא לדבר על תפירת תיקים למי שמציע רפורמות במערכת התביעה, או במערכת המשפט.

הפרקליטות לא יכולה לעצום עין מול גנבי מיליונים, ולרדוף עד חורמה גנבים קטנים.

הדרג הפוליטי לא יכול לכפות על התביעה הגשת אישומים אם נראה לה שאין מספיק ראיות, או שאין עניין ציבורי בהגשתם, אבל הוא רשאי לדרוש ממנה – ואף לכפות עליה, בהנחיות מנהליות או בחקיקה – לפעול על פי קריטריונים ברורים ואחידים.

ובמלים אחרות: יש לשמור על כך ש”עצמאות מקצועית” לא תהפוך להפקרות מקצועית.

איך שומרים על כך? מקימים מנגנון פיקוח עצמאי, הכפוף לדרג המדיני.

כאשר אמרתי כי “הפרקליטות לא יכולה לעצום עין מול גנבי מיליונים, ולרדוף עד חורמה גנבים קטנים“, הבעתי את דעתי על כך שבשם “העצמאות המקצועית” שלה היא לא יכולה להשתולל, אבל, כמובן, אם מדיניותו של השר היא הפוכה – לעצום עין מול גנבים קטנים, ולרדוף עד חורמה גנבי מיליונים – מדיניותו של השר היא הקובעת, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו – ניפגש בבחירות הבאות.

בהמשך המאמר נתתי לשר המשפטים עדיפות רבה על פני הפרקליטות בכל הנוגע לקביעת המדיניות, בכפוף לכך שהוא לא יכול לכפות על הפרקליטים לפעול בניגוד לחוק ולמצפונם המקצועי, כמפורט לעיל.

שאלה שלא נתתי עליה את הדעת – המאמר נכתב ביום 20.03.2016, לפני כמעט 4 שנים, כאשר חקירות נתניהו עדיין לא נראו אפילו באופק – היא מהו הדין אם שר המשפטים קובע מדיניות לפיה לא מעמידים לדין פלילי ראש ממשלה מכהן.

בארצות הברית זו מדיניותו של משרד המשפטים, ככל הנראה מאז ימיו של הנשיא ריצ’רד ניקסון. המדיניות הזאת לא מבוססת על שום הוראת–חוק, אלא רק על סמך הנחייה פנימית.

להגיד שאני אוהב את זה? בשום אופן לא. להגיד שאני אוהב הנחייה כזאת אם הייתה קיימת במשרד המשפטים שלנו – שלא לדבר על החלטה אד–הוק כזאת, של שר משפטים שמונה ע“י ראש הממשלה המכהן, המחכה להחלטה בדבר כתב אישום נגדו? ביתר שאת לא ולא.

אלא מאי? הנחייה כזאת היא עניין של מדיניות, לא עניין מקצועי, ודעתו של השר היא הקובעת – בכפוף לביקורת הציבורית, הבאה לידי ביטוי בכנסת, בתקשורת, בבחירות – ובכל דרך אחר.

ובכפוף לכך שקיים חוק אשר עוצר את ההתיישנות במקרים כאלה.

ולכל אוהדיו של בנימין נתניהו: אני מרשה לכם לצטט אותי – אפילו שלדעתי נתניהו צריך ללכת.

עד כאן ראינו כיצד הפרופ’ סנג’רו נכנס לתחום לא–לו: סדרי הקדימות בטיפול הממשלה בנושאים השונים – תחום בו אין לו שום יתרון מקצועי על פני כל אדם מן היישוב. אמנם בלי לשאת את התואר פרופסור, אבל המוניטין שלו ידוע – ומכובד, וכאשר הדברים מופיעים בישראל היום, הידוע גם בשם ביביתון – כלי התקשורת אשר קם, קיים, ומפסיד כספים, למטרה אחת בלבד: לשרת את האינטרס הפוליטי של בנימין נתניהו – זו כבר לא “עיתונות מגוייסת” – זו כבר אקדמיה מגוייסת.