בית המשפט העליון כ”מגן הדמוקרטיה”? הצחקתם אותי עד דמעות!

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/54765

שמחה ניר, עו“ד

בארצות הברית ביהמ“ש המחוזי לא נותן לנשיא להשתולל, גם כשאין בחוק הוראה המונעת ממנו להשתולל *** במדינת ישראל ביהמ“ש העליון – “מגן הדמוקרטיה, עזרו ומושיעו של האזרח הקטן בריבו עם השלטון החמסני” – נותן לשלטון להשתולל כאוות נפשו *** הבדימוס אהרן ברק אומר “הלב דואב. אוי, לאן שהגענו“, ואני אומר: אוי, כמה שהוא צודק!!!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 79 שנים אנוכי היום (15.6.2018), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הקדמה: נא לא להכניס לנו פוליטיקה!

לכל הקושרים את ה“סמולנות” של ביהמ“ש העליון לעניין הדמוקרטיה – אני מבקש מכם: הירגעו, בבקשה.

העובדה שבית המשפט לא מכוון לדעתכם הפוליטית – מחר הוא יכוון לדעתכם הפוליטית, והשמאל יזעק חמס. הבעתי את זה לא פעם:

הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים – זה על הימין;

הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים (ב): הפעם זה בשמאל.

ולאחרונה ראינו שוב את הסרט הזה, הפעם בכיכובה של יקירת–מערכת המשפט, זהבה גלאון: לא אמרתי לכם? עכשיו שוב השמאל תוקף את הבג”ץ – הפעם זהבה גלאון מחפשת די–ניין.

כבר אמרתי לכם כי לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”! אבל, מאידך, ממש לאחרונה, צירפתי את העיתונאי אראל סג”ל ואת עו“ד שמחה רוטמן לרשימת חבריהם לאגף הפוליטי, אותם שאלתי אם הם בעד האקטיביזם השיפוטי או נגדו, וגם הם – כמה מפתיע – לא ענו לי על השאלה הזאת.

מדוע הם לא עונים? משום שכאשר נוח להם הדבר, ורצוי להם מבחינה פוליטית, הם דווקא באים בטענות על מערכת המשפט, שהיא אינה אקטיביסטית דיה.

וזו הדוגמה הקלאסית שאני מציג לכל אלה:

… טול, לדוגמה, את פינוי גוש קטיף ע”י ראש הממשלה, אריאל שרון: לא ה”סמול” פנה לבג”ץ, אלא דווקא הימין, שדרש לבטל את חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס”ה-2005, וראו זה פלא: עשרה מתוך הרכב של 11 שופטים, בראשות האקטיביסט הידוע, אהרן ברק, סירבו לגלות “אקטיביזם שיפוטי” ודחו את הדרישה לבטל את החוק (סמולנים, איך לא), ואילו השמרן הידוע, יקיר הימין אדמונד לוי, גילה את האקטיביזם המיוחל, ופסק שהחוק הוא “לא חוקתי” (בג”ץ חוף עזה).

אז תרשמו לפניכם: אני בז לכם באופן מלא ומוחלט, ובכל עמקי נשמתי הדווייה, על צביעותכם, ועל כך שאתם טוענים כנגד בית המשפט שהוא “שם את עצמו מעל לחוקי הכנסת“, אבל באותה הנשימה אתם דורשים ממנו לשים עצמו מעל לחוקי הכנסת, ולכופף אותם כך שיתאימו לאוריינטציה הפוליטית שלכם.

ואתם, ברוב חוצפתכם, דורשים מבית המשפט לתת פירוש “ימני” לחוקים שנחקקו ע“י כנסת “שמאלית” (וגם חוקים אשר נחקקו ע“י כנסת ימנית כבר לא טובים בשבילכם!), במקום ללכת אל המחוקק הנוכחי, ולדרוש ממנו לחוקק חוקים שיהיו לטעמכם.

אז אני מבקש מכם – אל תקלקלו ביקורת נכונה בנימוקים כושלים, כי זה רק מדלל את הביקורת האמיתית, הנכונה והצודקת, עד כדי כך שאיש כבר לא יתייחס אלינו (“זאב, זאב!…).

מגן הדמוקרטיה?

בהגינם על סמכותו של בית המשפט לבקר את חוקי הכנסת אמר הבדימוס אהרן ברק: “הלב דואב. אוי, לאן שהגענו”, והבדימוס יצחק זמיר – אליל–נעורי אשר הכזיב – אמר: “מי שבא בטענות לבית המשפט אינו יודע מהי חשיבות בית המשפט העליון בחברה דמוקרטית”.

טוב, כבר הבעתי אין–ספור פעמים את דעתי על “מקהלת הבדימוסים” המתבכיינת, על “דאגתם” לדמוקרטיה, ועל השחתת–המידות בשירות הציבורי, שהם אחראים לה, ובגלל דעתי זאת אני שילמתי בשתי הוצאות לצמיתות ממקצוע עריכת–הדין + 27 שנות השעייה (הכל במצטבר), אבל מה שמקומם אותי הוא (ואני חוזר על כך כמו קאטו הזקן, להבדיל מקאטו הצעיר, שהיה מישהו אחר) שכל המבקרים את ה“אקטיביזם” השיפוטי לא נוגעים בתרבות השפיטה הקלוקלת, וכל מעייניהם אינם אלא בשורה התחתונה הפוליטית – וגם אותם הדמוקרטיה לא ממש מעניינת.

על הדמוקרטיה

היום אני רוצה לדבר על הדמוקרטיה, בתשובה לכל השופטים המתיימרים להיות “מגיני הדמוקרטיה“, ובפועל הם מחריביה ומהרסיה, ולשמחתם של אנשי הימין אני אשים במרכז המטרה את “אהובם” אהרן ברק, אשר נתן לנו פסקי דין “מפורטים ומנומקים” המשתרעים על פני מאות עמודים עם אלפי איזכורים מהפסיקה האנגלית, מהקנדית, מוולטה העילית וסודאן התחתית, וגם מטרינידאד–אנד–טובאגו.

וכמובן מהפסיקה האמריקנית, כי מיודענו, אהרן ברק, הוא גם פרופסור–לעת–מצוא בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל.

דמוקרטיה לפי המודל האמריקאי

ג’ים אקוסטה, כתב CNN לענייני הבית הלבן, שאל את הנשיא דונאלד ג’יי טראמפ שאלות שהוא, טראמפ, לא ממש אהב, ועל כן הוא שלל מיד את כתב האמנתו של אקוסטה ככתב לענייני הבית הלבן.

אקוסטה ו-CNN פנו מיד לבית המשפט המחוזי, וזה, תוך ימים ספורים, קיים דיון בבקשה לצו זמני המקפיא את המצב, והוציא צו המורה לטראמפ להחזיר מיד את התעודה המקנה לאקוסטה את הכניסה לבית הלבן, ואת הזכות להשתתף במסיבות העיתונאים המתקיימות שם.

הצו הוא זמני, עד לדיון בבקשה לגופה, אבל בהוציאו את הצו אמר השופט כי אמנם הזכות של העיתונאי אינה מוחלטת, אבל לפני ששוללים אותה צריכים להתקיים כמה תנאים (זכות הטיעון, קריטריונים לשלילית הזכות, ומנגנון מסודר שיעסוק בדבר), כך שאם טראמפ ירצה להמשיך בהליך הזה, הוא יצטרך להתאים אם עצמו ל“רמזים” של השופט (מינוי של טראמפ עצמו, אגב).

ומה אצלנו?

שלום כהן, הכתב הצבאי של העולם הזה, היה אהוב על גורמי הביטחון בערך כמו שאקוסטה אהוב על דונאלד טראמפ, והם שללו ממנו את האמנתו ככתב צבאי.

כהן עתר לבג“ץ (בג“ץ 29/62), אשר קיים שלוש ישיבות, מרח את העניין במשך כארבעה חודשים, ובסוף הוציא פסד–דין הנמרח על פני 11 עמודים, ועיקרו: הבג“ץ מגן רק על זכויות הקבועות בדין, ובהעדר זכויות כאלה, טענת “אפלייה” לא תעזור.

לאמור: בהעדר זכות–שבדין, מותר לבעלי–השררה לנהוג בזכויות העיתונאי (וממילא גם בזכויותיהם של אחרים) כברכושם הפרטי.

ומה היום? היום, אחרי 58 שנים, הבג“ץ אפילו את המעט הזה לא יעשה. אם זה היה קורה היום, הוא היה זורק את העיתונאי מכל המדרגות, בלי לתת לו את יומו בבית המשפט, ומוציא פסק–בין בן 23 מלים בלבד, משהו מעין:

עיינו בכתב העתירה. הגענו לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין אין בסיס להתערבות בית המשפט בהחלטת המשיב, וממילא אין עילה להוצאת צו–על–תנאי. העתירה נדחית.

ומדוע מרח ביהמ“ש העליון את כתיבת של 11 העמודים האומללים האלה על פני ארבעה חודשים (לי, שאני איטי במיוחד, זה לוקח יום–יומיים)?

כדי לקושש ולאזכר 4 חיקוקים מתקופת המנדט הבריטי על פלשתינה (א“י), 6 חיקוקים של מדינת ישראל, 6 פסקי דין מתקופת המנדט ו-4 פסקי דין של ביהמ“ש העליון, ולעשות רושם של עבודה “רצינית“, של פס“ד “מפורט ומנומק“.

אלא מאי? במקום לעשות עבודה קלה וצודקת, הם בחרו לעשות מלאכתם קשה ולא צודקת.

מצא את ההבדלים

אפשר לנסות ולומר שאולי בארה“ב יש חוקים אחרים, יש חוקה, וכו’, שאינם בדין הישראלי, אבל, אם הבנתי נכונה ממה שפורסם בעניינו של ג’ים אקוסטה, בית המשפט לא נזקק לשום הוראת–דין שאינה קיימת במדינת ישראל – הוא פשוט אמר לנשיא העולם החופשי (מסכן העולם החופשי!) משהו מעין: אדון טראמפ, אתה לא יכול להשתולל כאוות נפשך!

ואצלנו, כאמור, ביהמ“ש אמר לעותר בדיוק את ההיפך: לשלטון מותר להשתולל, להפלות, להתנכל – ואתה צריך להוכיח שיש לך זכות שבדין לקבל את מבוקשך.

ענה כסילים כאיוולתם!

כאמור לעיל, הבדימוס יצחק זמיר אמר: “מי שבא בטענות לבית המשפט אינו יודע מהי חשיבות בית המשפט העליון בחברה דמוקרטית”, אז צר לי מאוד, מורי היקר: אנחנו, הבאים אליכם בטענות, יודעים היטב מהי חשיבותו של בית המשפט – אתם הם אלה שלא יודעים. אתם רואים בבית המשפט “נחלת אבותיכם“, ומאיימים לגדוע את ידו של כל מי שמבקר אתכם.

כמובן שאתם “נגד סתימת פיות“, אבל … הסגנון! …

כן, אני מכיר אתכם היטב: כאשר האמירה “המדינה לא מגלה לנו” היא “סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק, בלתי מנומס ובלתי מרוסן“, אני אומר לך, מר זמיר, את מה שאתה מרבה לומר (לאחרים, כמובן): זו היתממות!

אני מכיר אתכם היטב, אני נושא על כל גופי את צלקות ה“דמוקרטיה” שלכם.

ובאשר לאמירתו של הבדימוס אהרן ברק (“הלב דואב. אוי, לאן שהגענו“): אוי, כמה שאתה צודק!!!

עכשיו תגידו רגע–רגע …

עכשיו אתם תשאלו ומה עם בג“ץ קול העם?

אז זה בהחלט בסדר, אנחנו מדינה דמוקרטית, ומותר לשאול.

ולא רק שמותר לשאול, אלא שאני ממש מחכה לזה. מחכה שתשאלו, כמה שאתם רוצים.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא