בג”ץ דוד אמסלם – לא “מהפך דרמטי”, לא מהפך בכלל!
קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/58452
בשנים האחרונות הבג“ץ הרחיב את זכות העמידה של עותרים “ציבוריים“, אבל לא לגמרי, ומי שהפסיקה אינה לטעמו מבקש להרחיב את הפתח הצר, מחד, או לסתמו כליל, מאידך *** מה אומרים על כך חברי הכנסת אמסלם ושמחה רוטמן?
שמחה ניר, עו“ד
בן 82 אנוכי היום (15.6.2021), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!
כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים
לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!
נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?
בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
______________________
על הצביעות של עו“ד שמחה רוטמן, היום ח“כ
חבר הכנסת דוד (דודי) אמסלם עתר לבג“ץ (ולא “הגיש בג“ץ“, שהוא יציר לשוני וולגרי), וזה פסק הדין, ממנו ניתן ללמוד על תוכן העתירה:
|
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק |
|
לפני: |
כבוד השופט י‘ עמית |
|
|
כבוד השופט נ‘ סולברג |
|
|
כבוד השופט ד‘ מינץ |
|
העותר: |
חבר הכנסת דוד אמסלם |
|
|
נ ג ד |
|
המשיבים: |
1. שר הביטחון, סגן ראש הממשלה |
|
|
2. היועץ המשפטי לממשלה |
|
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים |
|
בשם העותר: |
עו“ד מוטי שמעון |
על פניו העותר רב בריב לא לו. מדובר בעתירה בה מבוקש שמשיב 1 יחתום על כתב מינוי של מר בועז לוי כמנכ“ל התעשייה האווירית לישראל בע“מ, לאחר שהמינוי עבר את ההליכים הדרושים על פי דין. העותר אינו מפרט ולוּ ברמז בעתירתו מה לו באופן אישי בסעד המבוקש. זאת, למעט העובדה ששימש בעבר כשר האחראי על רשות החברות עד להקמת הממשלה הנוכחית. בנסיבות אלו, אין לעותר זכות עמידה להגשת העתירה. אוסיף כי העותר אף לא צירף את מר בועז לוי מושא העתירה, ולוּ כמשיב לה.
העתירה נדחית.
ניתן היום, כ“ד בטבת התשפ“ב (28.12.2021).
זה לא שאני פתי להאמין שפסקי הדין במחוזותינו אכן משקפים נכונה את מה שיש בתיקים בהם הם ניתנו, אבל כיוון שאמסלם, בתגובתו, לא טוען שביהמ“ש התעלם מטענותיו, אצא גם אני מההנחה כי כך הוא.
מגיב על כך ידידי, עו“ד משה גולדבלט, הכולל בדבריו גם קטעים מתגובתו של אמסלם:
מתעבר על ריב לא לו
ח“כ דודו אמסלם הגיש עתירה לבג“ץ לחייב את שר הביטחון להעניק מינוי קבע לבועז לוי כמנכ“ל התעשיה האווירית ונדחה על הסף [יעני נזרק מיד מכל המדרגות] בשל העובדה שאין לו “זכות עמידה” כלומר שום אינטרס אישי שלו לא נפגע ויתר על כן הוא לא טרח לצרף את “הכלה” כלומר את בועז לוי עצמו שהוא הנפגע הישיר מאי המינוי.
זעם דודו אמסלם היודע שדרישת זכות העמידה כבר כאילו נשכחה מבית המשפט העליון בכל פעם שמגיעים עותרים ציבוריים. אפשר להבין את הזעם אבל כמובן שאמסלם טועה. הרחבת זכות העמידה נועדה למקרים בעלי חשיבות ציבורית כללית ושאין בנמצא עותר פרטי פוטנציאלי שנפגע אינטרס ייחודי שלו. במקרה כאן אין חשיבות ציבורית כללית ובועז לוי, בעל האינטרס, לא עתר לבג“ץ ואפילו לא צורף כמשיב!
זה כמובן לא מנע מאמסלם לומר מעל בימת הכנסת שהשופט מינץ שתה בקבוק ויסקי לפני שהחליט והוסיף ” “זה בית המשפט העליון? תמשיכו לשבח אותם, להלל אותם, להאליל אותם ולעשות אותם אלוהים. אלה אנשים פוליטיים, בינוניים ומטה. שמעו את השם ‘אמסלם דוד‘, אמרו ‘לא חשוב‘”.
הוא סיים את נאומו בפנייה לשופט העליון מינץ ואמר: “אני מציע לך להתפטר עכשיו. אפילו במבוא לשנה א‘ במשפטים לא היו מקבלים אותך. תתבייש לך“
זה כבר היה באמת משעשע–השופט מינץ דתי לאומי ומתנחל מונה במסגרת המינויים השמרניים של איילת שקד על מנת לאזן את האקטיביזם השיפוטי כדרישת מחנה אמסלם וכל הסגולות הנעלות הללו שהובילו למינוי שלו לא עמדו לו ביום פקודה כשהחליט שבכל זאת יש משמעות כלשהי לדרישת זכות העמידה
אגב–האם שמעתם מילת גינוי לנאום המשתלח הזה מאיילת שקד?
וראו עוד בעניין הזה, באתר וויינט.
_____________________
Donald J. Netanyahu and Benjamin Trump
למכירה באמזון ובחנויות הספרים המובחרות
ההלכה הקיימת, כפי שציין ידידי עו“ד גולדבלט, היא שמרחיבים את זכות העמידה גם למי שאינו בעל אינטרס אישי, כאשר הנושא הוא בעל חשיבות ציבורית, ואין בנמצא נפגע ספציפי שיכול לעתור בעניין בו הוא נפגע אישית.
בעתירתו של אמסלם כנראה שלא התקיימו שני התנאים: מינוי מנכ“ל ספציפי לחברה ממשלתית ספציפית יכול להיות בעל חשיבות ציבורית רבה, בעיקר אם מדובר במינוי הלוקה בפגמים שבתחום המינהל התקין, ואכן, אמסלם מציין בדבריו בכנסת כי:
“בועז לוי נבחר על ידי הדירקטוריון למנכ“ל אולם מכהן רק כמנכ“ל בפועל, עקב סירובו של שר הביטחון בני גנץ לאשר את מינוי הקבע“, אמר אמסלם ביום שני האחרון. הוא הוסיף כי הדבר נובע מכך שלגנץ יש מועמד אחר מטעמו, ושכל ההליך לא תקין ולא עומד במתחם הסבירות, כמתואר בעתירה.
אכן, זה לא בסדר שבית המשפט, בפסק דינו, לא התייחס לנקודה הזאת – דבר שאני רב עם השופטים קרוב לששים שנה, אבל לא ההתעלמות מטענותיו הפריעה לו לאמסלם, אלא זה שבית המשפט לא קיבל אותן.
כאן אני חולק על אמסלם, כי, אני בוחן שופטים לא לפי התוצאה, אלא לפי תרבות השפיטה שלהם, ולשיטתי מותר לשופטים לטעות, מותר להם גם לא לקבל את טענותי שלי, אבל תמיד הם חייבים להתייחס לכל הטענות והראיות שלפניהם, ולא להתעלם ממה שלא מתיישב עם התוצאה אותה הם סימנו מראש.
זה, לשיטתי, היושר האינטלקטואלי ששופטי ישראל לוקים בו, ועליו אני מדבר קרוב לששים שנה.
נשאר עניין זכות העמידה, עליו מלין אמסלם:
“בא לי שופט הזוי. מה הוא עונה לי? דחה את העתירה. מדוע? אין לי זכות עמידה. אני ח“כ שזה היה במשמרת שלי, אין לי זכות עמידה. וכל הג‘ינג‘ים וכל האלה, העמותות שכל היום קיבלת ארבע עתירות שלהן כשהייתי שר, זה יש זכות עמידה“.
אוקיי, טענה מעניינת, ואולי אף נכונה, אבל כשם שאני מצפה מהשופטים לתת הנמקה מלאה, כך אני מצפה גם ממי שמבקר אותם, כפי שאני עצמי נוהג לעשות. ראו, למשל: מה זה רכב “מונע”, ומה זה מנוע “מותנע”? על פסק–דין אידיוטי, מניפולטיבי, שקרי ורב–מלל.
אם אמסלם היה משפטן (הוא לא), ואם, לפחות, הוא היה לומד את נושא זכות העמידה, היא יכול היה להשוות את המקרה שלו למקרים אחרים בהם כן הוכרה זכות העמידה – אבל הוא לא עושה זאת כי לא מעניין אותו העניין הציבורי, שבשמו הוא מתיימר לדבר, אלא רק עניינו האישי.
אבל כיוון שבינתיים הוא לא עושה זאת, אין לי אלא להניח שבעתירות בהן הוכרה זכות העמידה היה גם אינטרס ציבורי רחב, ולא היה עותר פוטנציאלי שנפגע אישית, ואילו במקרה של אמסלם אולי היה עניין ציבורי רחב וחשוב, אבל היה עותר פוטנציאלי שנפגע אישית (בועז לוי) והוא לא עתר.
לעומת חה“כ אמסלם, המלין על כי נשללה ממנו זכות העמידה, נשמעו מפי אחרים במחנה הפוליטי שלו דווקא צהלות שמחה: מהפך דרמטי: סוף סוף ביטול דוקטרינת זכות–העמידה–לכל מבית מדרשו של הסמולן הידוע, אהרן ברק!
אז לא: בפסק הדין הזה לא היה שום חידוש, שום מהפך, שום דבר “דרמטי” – הכל כמוסבר לעיל.
בתגובה לדבריו הנכוחים של עו“ד גולדבלט, עניתי לו, שם, כי בית המשפט עצמו היה צריך לומר את מה שהוא אומר, משום שבשבילנו, כמשפטנים, אמנם מספיק מה שנאמר בפסה”ד עצמו, אבל בשביל הציבור הרחב, ציבור הלא–משפטנים, זה לא מספיק.
אפשר להבין את השופטים שהם לא ממש מתלהבים לחזור על אותם ההסברים בכל עתירה שהם דוחים, אבל איש לא הכריח אותם להיות שופטים, ואם הם בחרו בעבודה הזאת, הם צריכים להיות מודעים לעיקרון אשר נשחק כבר רוב שימוש, לפיו בעל דין שמפסיד במשפט זכאי להבין מדוע הוא הפסיד, ואי אפשר לומר לו לך תלמד משפטים ותבין מדוע.
ואותו הדבר גם לגבי הציבור הרחב שקורא את פסקי הדין – גם הוא זכאי לדעת מדוע אלף עמותות נהנות מזכות העמידה, ואילו חה“כ דודי אמסלם לא זוכה לה.
אחרת עומד לו חבר הכנסת אמסלם מעל דוכן הכנסת ומלכלך על השופטים – למרות שבמקרה – ממש במקרה – הייתה להם “תאונת עבודה” והם נתנו בטעות פסק–דין “נכון”, במובן זה שהוא מתיישב עם ההלכה הפסוקה מימים ימימה, ומי שההלכה הזאת אינה לטעמו, צריך לקדש את המלחמה עליה, ולא על יישומה במקרה זה או אחר.
האם השופטים יכולים להגן על עצמם, ולו גם באמצעות הדוברות שלהם?
הם בכלל לא רוצים.
הם גזרו על עצמם שהם “אומרים את דברם רק בפסקי הדין שלהם“, אבל הם לא אמרו הכל, כי הם לא אמרו מדוע לאלף עותרים יש זכות עמידה, ולאמסלם אין זכות כזאת.
ואם לא הייתי משפטן, הייתי חותם בשתי ידיים על “נאום הוויסקי” של אמסלם.
ומה עם אמון הציבור בשופטיו?
כפי שהראיתי במאמר הבלדה על אמון הציבור – מדוע השופטים פוחדים ממנו פחד–מוות, ובורחים ממנו כמפני אש? לא רק שהשופטים לא חרדים לאמון הציבור בהם, אלא ההיפך: אמון הציבור הוא לצנינים בעיניהם, כי במצב תיאורטי של אמון אבסולוטי – 100% של אמון של 100% של הציבור ב-100% של השופטים – מערכת המשפט הייתה מוצפת קשות, וכל השופטים כולם, ביחד ולחוד, היו מבקשים את נפשם למות, מרוב עודף של אמון הציבור.
ואם ניקח את מקרה אמסלם כדוגמה, לבד מהעצלנות, השופטים גם רוצים שהעותר ייצא עם טעם מר בפה, כדי שלא יחזור אליהם שוב ושוב עם עתירות חדשות.
זה לא סוד שהרבה נחת אין לי מהשופטים בישראל, ושאני מצליף בהם ללא רחם.
כך, למשל, המאמר עוד על פרשת פולארד – אליקים רובינשטיין הנבל ממשיך לשקר, בו אני מראה כי מדינת ישראל המאלילה אנשים כמותו מוכיחה שוב ושוב כי היא מדינה בפשיטת–רגל ערכית, מדינה המאבדת את הזכות המוסרית לעצם קיומה.
או, למשל: יום כיפור התשע”ב: אליקים רובינשטיין, שתיצלה באש הגהינום, שתמות בייסורי–תופת!
ומי שרוצה להרחיב עוד על עמדותי בעניין אליקים רובינשטיין, יחפש כאן.
או, למשל, על אהרן ברק – לחיוב ולשלילה (בעיקר לשלילה) – חפשו כאן.
ובהרחבת יתר – ראו במדור רמת השופט.
יחד עם זאת יש לי עמדה נחושה באשר לביקורת על השופטים, אותה הבעתי לא פעם:
ראשית – גם למנוולים שבמנוולים מגיע משפט–צדק, ואם נטפל בשופטים כמו שהם מטפלים בנו, איבדנו את הזכות המוסרית לבקר אותם;
שנית – חשוב לא פחות: ביקורת שגוייה וחסרת אחריות רק “מדללת” את הביקורת האמיתית והצודקת;
ושלישית – גם לשופטים מותר לטעות, כל עוד הם פועלים במצפון נקי, בתום–לב, ביושר אינטלקטואלי ובחריצות, ואם הם מפרשים את החוק שלא לטעמנו, אנחנו צריכים לפנות אל המחוקק שיעמיד את החוק במקומו, ולא לכופף את ידיהם של השופטים לשפוט בניגוד למצפונם.
חבר הכנסת דוד אמסלם לא בא להגן על תרבות השפיטה בישראל, אלא לקונן על העוול ששופטי הבג“ץ גרמו לו אישית.
בראייתו צרת האופק הוא יצא נגד המחנה הפוליטי שלו, הקורא לצמצומה של זכות העמידה בבג“ץ.
ומעל הכל, בעיוורונו–מרצון הוא תקף את השופטים על כך שהם הלכו בתלם ההליכה הפסוקה, בטענתו הלא–מבוססת שהם הפלו אותו לרעה.
לו, לפחות, היה מכין כראוי את שיעורי–הבית, ייתכן שהיה מבסס את התיזה שלו, וייתכן מאוד שאפילו הייתי מסכים איתו (אין לי שום בעייה עם זה), אבל כאשר השופטים פוסקים לרעתך, מי צריך שיעורי בית.
ומה אמר אמסלם?
הוא אמר על שופט הבג“ץ דוד מינץ שהוא “עלק שופט. אם לא שתה לפני שכתב איזה בקבוק ויסקי אל תקרא לי דודי. לא מתבייש”, אחר כך תיקן את עצמו: “הוא לא שתה ויסקי, הוא שתה ערק איילות”, וגם הוסיף כמה דברים שצוטטו לעיל.
מדוע צריך להתבייש מי ששותה ויסקי או ערק איילות?
והאם שני חבריו להרכב, שנתנו את חתימת ה“אני מסכים” לפסק דינו – האם גם הם שתו ויסקי, או ערק איילות?
ומה השיג אמסלם בהתקפה הזאת?
הוא הרים ליו“ר הכנסת, מיקי לוי, להנחתה:
“אני רוצה לגנות בכל לשון את הדברים הקשים והמקוממים שבחר אמסלם לומר נגד מינץ, שישב בהרכב שדחה את עתירתו. אלו דברים פסולים ומוטעים שנאמרו בשפה שאינה מכבדת את הכנסת ואת הדובר.
“רשויות השלטון חייבות בראש ובראשונה בכבוד האחת כלפי השנייה. ביקורת ומחלוקות – כן, גידופים פרועים ושפה ירודה – לא. אני מבקש לחזק את שופטי בית המשפט העליון שעושים את עבודתם נאמנה ושהחוק והצדק הם נר לרגליהם ולפסיקותיהם. חשוב לי לומר באופן ברור מעל בימה זו שאמירתו של חבר הכנסת אמסלם היא עמדתו הפרטית ואינה משקפת את עמדתה של הכנסת כרשות המחוקקת או כל שכן, חלילה, את עמדתי שלי כיושב ראש הכנסת”.
הנה, שיטת המשפט הרב–מפרקי המוכרת לנו “מימיזמן“: מתחילים עם ה“באיזה סגנון אדוני מדבר“, ממשיכים עם הכבוד ש“רשויות השלטון חייבות בראש ובראשונה האחת כלפי השנייה“, ממשיכים עם “ביקורת ומחלוקות – כן, גידופים פרועים ושפה ירודה – לא“, ממשיכים עם השמאלץ: “שופטי בית המשפט העליון שעושים את עבודתם נאמנה ושהחוק והצדק הם נר לרגליהם ולפסיקותיה” – ומקנחים בקשקוש שאינו לעניין: “חשוב לי לומר באופן ברור מעל בימה זו שאמירתו של חבר הכנסת אמסלם היא עמדתו הפרטית ואינה משקפת את עמדתה של הכנסת כרשות המחוקקת או כל שכן, חלילה, את עמדתי שלי כיושב ראש הכנסת”, כאשר אמסלם כלל לא התיימר לדבר בשם הכנסת או בשם היו“ר.
מיקי לוי אינו משפטן, ונשאלת השאלה על סמך מה הוא אומר ש“שופטי בית המשפט העליון שעושים את עבודתם נאמנה ושהחוק והצדק הם נר לרגליהם ולפסיקותיה“. כמה תיקים משפטיים הוא ניהל, בביהמ“ש העליון, או בכלל?!
אז זה מה שאמסלם הביא על עצמו: מתקפת–נגד של היו“ר, המערבב הערות על סגנון והערות על תוכן, “ושוב אין להתיר“, כך שהשומע את הדברים מתרשם שיש כאן התקפה חסרת רסן על “שופטי בית המשפט העליון שעושים את עבודתם נאמנה ושהחוק והצדק הם נר לרגליהם ולפסיקותיה“, למרות שזה גם לא נכון – וגם לא לעניין.
וזה גרר את ההתנצחות המטופשת בין היו“ר לאמסלם:
ואילו אמסלם לא נותר חייב ועלה על דוכן הנאומים: “אחי, אתה מתנהג יותר גרוע מסמרטוט רצפה, זה הכנסת, אתה יו”ר הכנסת”. לוי השיב לו: “אחיך אני לא”, ואמסלם ענה: “אתה יו”ר הכנסת ומבייש את הכנסת על בסיס יומי. יאיר לפיד כתב לך את הנאום והכריח אותך להקריא אותו. אתה בושה וכלימה, מי אתה בכלל אדון מיקי לוי? אתה סתם עבד נרצע של לפיד, אסקופה נדרסת. אתה מתנהג יותר גרוע מסמרטוט רצפה. אתה מטיף לי מוסר.
באיזו זכות אתה מגנה בשם הכנסת? במקסימום אתה יכול לדבר בשם עצמך, וגם זה רק באישור לפיד…העיקר את הפגיעה ברב הראשי הראשון לציון לא גינית… אתה בושה וכלימה, לא מאמין שאי פעם מישהו ישבור בעתיד את השיאים שלך בכנסת. לא יכול להיות דבר כזה. רק עליך הייתי כותב כמה מערכונים, על איך שאתה מתנהל כאן. ארץ נהדרת לדעתי עונה שלמה יכולים לעשות רק על ההתנהלות שלך פה, אתה עבד נרצע, אסקופה נדרסת של לפיד”, וטען כי שר החוץ “עושה סיבוב” על יו”ר הכנסת.
“באמת התורה“, כמו שהילדים אומרים, באמת התורה לא מפריע לי שחבר הכנסת מדבר בסגנון “בוטה ומשתלח“, אבל אם הוא היה מכין את שיעורי הבית, ומבסס את ביקורתו כראוי (אם יכול היה), הוא יכול היה להשיב ליו“ר מלחמה שערה:
אדוני היושב ראש, העולם בלהבות, ואדוני מדבר על “סגנון“?!
אדוני, שופטי הבג“ץ עושים בבית המשפט כבתוך שלהם, כאילו בית המשפט הוא של האמא שלהם, כסגנונו של השופט אהרן ברק. בדברי קודם הראיתי כי הם עוברים על –
“לא–יהיה לך בכיסך, אבן ואבן: גדולה, וקטנה. לא–יהיה לך בביתך, איפה ואיפה: גדולה, וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה–לך, איפה שלמה וצדק יהיה–לך—למען, יאריכו ימיך, על האדמה, אשר–יהוה אלוהיך נותן לך. כי תועבת יהוה אלוהיך, כל–עושה אלה: כול, עושה עוול“,
ומה שמפריע לאדוני זה ה“סגנון“?!
אז לא, אמסלם פישל בכל כיוון אפשרי – גם החמיץ הזדמנות לתת לשופטים את מה שהם מרוויחים ביושר, וגם הסיט את הדיון אל תחום ה“סגנון“.
וגם “דילל” את הביקורת הנכונה והצודקת על תרבות השפיטה הקלוקלת של שופטי מדינת ישראל.
ראשית – שיחשוב פעמיים.
ושמית – במקום להתבכיין, שייזום חקיקה המרחיבה את זכות העמידה בעתירות ציבוריות, בין לתפיסתי המקסימליסטית לפיה כל אדם רשאי לעתור לבג“ץ בכל עניין (ראו להלן), בין לתפיסתו המינימליסטית, דהיינו שחברי הכנסת יכולים לעתור לבג“ץ בכל עניין.
בינתיים, כמה נורא, כמה עצוב, זה לא קיים בחקיקה, והשופטים אכן נוהגים איפה ואיפה.
במאמר חלום ה-actio popularis שלי – הדמוקרטיה האמיתית הראיתי עד כמה חשוב, מהבחינה הציבורית, לאפשר לכל אדם לעתור בכל עניין שימצא לנכון, אם הוא בסמכות הבג”ץ, כמובן.
במאמר בג”ץ דור שני (או שלישי, בעצם): בית משפט מחוזי למינהל הצעתי דרך להנגיש לציבור הרחב את הליכי הביקורת השיפוטית על הרשות הציבורית, תחת מוסד הבג”ץ, במתכונתו הנוכחית, שהוא שריד של הבג”ץ מימי השלטון המנדטורי, שלטון אשר לא ביקש את טובת התושבים, אלא את טובתו–הוא, וזה מה שיש לנו עד היום, ובמאמר עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות–האזרח הבא, מציע: איך אחזיר את אמון הציבור בבג”ץ! הרחבתי ופירטתי עוד יותר את הרעיון, ואמרתי שאם השופטים אכן חפצים בשיקום אמון הציבור בהם – שיחטפו בשתי ידיים את הרעיון אותו אני מציע כאן, ואם לאו – תצא אש מן האטד, ותאכל את ארזי הלבנון.
בינתיים איש לא הרים את הכפפות שהשלכתי לרגליו.
חבר הכנסת דודי אמסלם, קח רעיון!
על הצביעות של עו“ד שמחה רוטמן, היום ח“כ
עו“ד שמחה רוטמן הוא בראש ובראשונה פוליטיקאי, והוא פוליטיקאי מאלה שעליהם ואליהם כתבתי את המאמר לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”! רוטמן מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, אבל רק כאשר הדבר מפריע לו.
כך, למשל, במאמר על האקטיביזם השיפוטי – נאום תשובה לעו”ד שמחה רוטמן, הבאתי דוגמאות לפסיקה “אקטיביסטית” שאף אחד ממתנגדי האקטיביזם השיפוטי לא העז, ולא יעז, לצאת נגדן, והצגתי לרוטמן (וגם לחבריו) את השאלה האם אתה בעד האקטיביזם השיפוטי או נגדו?
כמה מפתיע – רוטמן מעולם לא ענה לי.
רוטמן כתב ספר בשם מפלגת בג“ץ. בניגוד לי, שביקורתי על השופטים בכלל, ועל שופטי הבג“ץ בפרט, נסבה על תרבות השפיטה הקלוקלת, ולא על התוצאה, ואם התוצאה אינה לרוחי אני פונה אל המחוקק – את רוטמן לא מעניינת תרבות השפיטה, אלא שהתוצאה תתאים להשקפותיו הפוליטיות, ואם היא לא מתאימה לו הוא שופך את חמתו על השופטים, במקום ללכת אל המחוקק.
בויקיפדיה נאמר על הספר, בין השאר:
מבנה הספר
הספר מורכב משישה פרקים, שכל אחד מהם מתמקד בזווית אחרת בנושא, המתארת את תפיסת המחבר:
-
-
- כיצד האקטיביזם השיפוטי מונע את פתרון “משבר הדיור” וכיצד הוא מכרסם ביסודותיה הציוניים של מדינת ישראל.
- המהפכה החוקתית.
- הכוח האבסולוטי שהיועץ המשפטי לממשלה נטל לעצמו בסיוע בית המשפט העליון.
- פסיקות בג“ץ שסייעו לטרור ופסיקות בג“ץ שאפשרו לטרוריסטים לכהן כחברי כנסת.
- תפיסת שופטי בג“ץ לפיה “ציונות זו גזענות“.
- הפגיעה החמורה של בג“ץ בעקרונות הבסיסיים ביותר של שלטון החוק במדינה דמוקרטית.
-
מטרת הספר
בתקצירו, מסביר המחבר את מטרת הספר:
הספר שלפניכם נוטל על עצמו משימה מורכבת וקשה: להאיר את קורותיה של המהפכה השיפוטית שחולל בית המשפט העליון, להסביר את נזקיה העצומים, ולחשוף היבטים חשובים בה שהקורא הישראלי אינו מודע להם…
מפלגת בג“ץ מבקש לפרוש בפני הקורא הישראלי את קורותיה של גניבת שלטון זוחלת, המאיימת להפוך את ישראל למדינה שבה העם אינו קובע, נבחרי הציבור אינם נחשבים והשלטון מסור בפועל בידי חבורת משפטנים שאיש לא בחר, חבורה הדוחה את חזון המדינה ואת ערכיה לטובת חזון, ערכים וסדר יום משלה.
ואכן, פרק א’ שבו, הנושא את השם בג“ץ הקרקעות — מחיר למשתכן האקטיביסטי, ממחיש בדיוק את המטרה: ויכוח פוליטי עם בית המשפט. לא דיון בתרבות השפיטה, אפילו לא את מהות המחלוקת והשאלות המשפטיות שהיו במחלוקת, אלא רק סקירה על פסד הדין הרצוי (שאלה שלגביה איני נוקט עמדה – הן משום שלא למדתי את הנושא, והן משום שהנושא הוא “פוליטיקה נטו“).
בסיום הפרק אומר המחבר:
רק החזרת זכות העמידה וביטולה של עילת הסבירות יגדירו מחדש את תפקידו של בית המשפט כשומר כללי המשחק, ולא כשחקן פעיל במגרש. כאשר אלה יקרו, ניתן יהיה לשחרר את מקרקעי ישראל מהצבת הכלכלית–משפטית שהוכנסו אליה באדיבות הקשת הדמוקרטית המזרחית.
- “החזרת זכות העמידה” – החזרת הדרישה לזכות העמידה רק למי שנפגע אישית;
- “עילת הסבירות” – למעשה עילת “חוסר הסבירות“, לפיה אם פעולה שלטונית לוקה ב“חוסר סבירות קיצוני“, היא בטלה כלא הייתה.
- “הקשת הדמוקרטית המזרחית” – אחת העותרות בתיק הבג“ץ שעליו נסב הפרק הזה.
השאלה היא – איך לא – מדוע עו“ד שמחה רוטמן לא פעל לשינוי הדין, הן בעניין הקרקעות, והן בעניין “זכות העמידה” ו“עילת הסבירות“, ואם עכשיו, כשהוא כבר חבר הכנסת, הוא אכן פועל לשם כך.
תשובה חלקית נמצא בעתירה בתיק בג“ץ 6022/17, שהוא עצמו הגיש בשם התנועה למשילות ודמוקרטיה, שהוא גם יועצה המשפטי, נגד נשיאת בית המשפט העליון, בה עתר לביטול הנחייתה של הנשיאה לציבור השופטים שלא להיפגש באופן אישי עם גורמים פוליטיים ועם גורמים מלשכת עורכי הדין בכל הנוגע לקידומם לערכאה גבוהה יותר.
התנועה למשילות ודמוקרטיה לא נפגעה אישית מהנחייתה של הנשיאה, ומי שכן יכלו להראות פגיעה אישית היו או חברי הוולב“ש (הוועדה לבחירת שופטים) שרצו להיפגש אישית עם שופטים המועמדים לקידום, או שופטים כאלה, המעוניינים להיפגש ביחידות עם חברי הוולב“ש.
לפי “מבחן רוטמן” לעותרת אותה הוא ייצג לא הייתה זכות עמידה.
אחת העילות של העתירה הייתה עילת “חוסר הסבירות“, אבל לפי “מבחן רוטמן” הטענה הזאת כלל לא הייתה צריכה להיטען.
וזה אומר שחבר הכנסת עו“ד שמחה רוטמן הוא צבוע: אם הנושאים היקרים לליבו יוסדרו בחקיקה, איך הוא יתקוף את הבג“ץ ה“סמולני“?!
ואגב, הצביעות הזאת היא נחלתם של כל המתנגדים לאקטיביזם השיפוטי.
ההצגה הטובה בעיר תהייה אם, וכאשר, חה“כ דודי אמסלם יגיש הצעת חוק להרחבת זכות העמידה, וחה“כ שמחה רוטמן יגיש הצעת חוק לביטולה של הזכות הזאת.
מעניין כמה יעלו הכרטיסים להצגה הזאת.
המאמר הזה מוקדש, בעיקרו, לצהלות השמחה על “מותה” של דוקטרינת זכות העמידה מבית מדרשו של אהרן ברק.
מסכן אהרן ברק, שבנוסף לחטאיו האמיתיים (ויש לו כאלה בשפע) מעמיסים עליו גם חטאים מדומים.
התכוונתי להתייחס כאן לאותה “מורשת“, אבל כבר הארכתי יתר על המידה, ואתם הרי לא ממש אוהבים שאני מאריך יתר על המידה.
אז הפרק הזה יגיע במאמר נפרד, בהזדמנות קרובה.
____________
לקריאה נוספת:
על השמאלנות והאקטיביסם של ביהמ”ש העליון, התקשורת ועוד;
על השמאלנות וזכויות האזרח, ועל ביהמ”ש העליון כשמאל מזוייף
_____________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא