הרוחות על המגרש הפוליטי סוערות בעקבות כוונתה של שרת המשפטים איילת שקד, חברה נפתלי בנט וראש הממשלה, בנימין נתניהו, מחד, והשמאל-מרכז הפוליטי, מאידך, לחוקק את פיסקות ההתגברות, אשר תמתנה את יכולתם של השופטים להתערב בחוקי הכנסת, סמכות שאותה הם שאבו מכוח פיסקות ההגבלה אשר בשני חוקי היסוד משנת התשנ"ב-1992.

אל החגיגה הזאת מצטרפים – איך לא – גם השופטים עצמם, שבאים להגן על ה"בייבי" שלהם.

שורו-שורו:

תחת הכותרת השופט לשעבר מצא: "אם הממשלה תחוקק חוק עוקף בג"ץ, בית המשפט יתערב", וכותרת המשנה שופט בית המשפט העליון לשעבר תקף את דרכו של נתניהו בנוגע למתווה המסתננים ואמר: "ראוי שראש הממשלה יחזור בו מהרעיון ההזוי הזה", מביא לנו מר מעריב אונליין (04/04/2018 10:28) פנינים מפיו של שופט-סרק שאינו ראוי להתייחסות:

שופט בית המשפט העליון לשעבר התראיין הבוקר (רביעי) לתוכניתם של ניסים משעל, ספי עובדיה ודרור רפאל ב-103FM, ותקף את כוונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לחוקק חוק עוקף בג"ץ כדי לטפל במשבר המסתננים. "ראוי שנתניהו יחזור בו מהרעיון ההזוי הזה. אומר בציניות שהוא יכול להכריז על ביטול הדמוקרטיה במדינת ישראל, הוא יכול לבטל את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולמחוק את פרק הבג"ץ מחוק ייסוד בתי המשפט" אמר מצא.

מעניין: שופט ביהמ"ש העליון (בדימוס) שהיה שותף למדיניות לפיה מכל 100 עתירות לבג"ץ רק אחת זוכה לצו מוחלט – מאיפה הוא לקח את החוצפה לדבר על "מחיקת פרק הבג"ץ" מ"חוק ייסוד בתי המשפט" – חוק שאינו קיים, ומעולם לא היה קיים (ושופט "עליון" אמור לדעת לפחות את המינימום הזה)?!

השופט הוסיף כי "אלו דברים שאיש לא העיז לעשות. מאז ומתמיד הייתה ביקורת על השאלה האם בג"ץ מוסמך להתערב בפעולות הרשות המחוקקת, כשהיא מחוקקת חוקים אנטי חוקתיים, ובפעולות של הרשות המבצעת כשהיא מבצעת מעשים שאינם עומדים במבחני המידתיות והסבירות. חוק עוקף בג"ץ יוביל לתחנה האחרונה של הדמוקרטיה. התפקיד של הכנסת הוא לחוקק והתפקיד של הרשות המבצעת הוא לבצע כשהתפקיד של הרשות השופטת היא לבקר גם את זה וגם את זה”.

הגיע הזמן ששופט "עליון" יפנים שאין דבר כזה, “חוק עוקף בג"ץ": כאשר בית המשפט מפרש חוק קיים, והפירוש אינו נראה לו למחוקק, מותר לו למחוקק לתקן את החוק, כדי שיתאים להשקפתו הנוכחית של המחוקק, וזה לא “עוקף בג”ץ” – אפילו אהרן ברק אמר את זה.

"לתחנה האחרונה של הדמוקרטיה"?! אחרי שהאיש הזה וחבריו יצרו נורמות המשחיתות כל חלקה טובה בשירות הציבורי, ואחר שהם הנהיגו משטר של סתימת-פיות של כל מבקריהם – מאיפה הם לקחו את החוצפה לדבר על "התחנה האחרונה של הדמוקרטיה”?!

אדון אליהו מצא – העובדה שאני מרצה כיום, במצטבר, שתי הוצאות-לצמיתות ממקצוע עריכת הדין + 27 שנים נוספות, מצטברות לנ"ל – גם לך, אישית, יש חלק בנבלה הזאת, אז, במטותא ממך, אל תטיף לנו על "התחנה האחרונה של הדמוקרטיה", כאשר אתם כבר מזמן חלפתם על פניה בשעטה, וכעת הרכבת הזאת, נהוגה על ידכם, עפה אלי תהום-רבה.

לפני שאני ממשיך, אציין במפורש: הפירוש שלכם ל"פיסקות ההגבלה", לפיו מותר לו לבית המשפט לבקר את חוקי הכנסת – הפירוש הזה מקובל עלי, אבל אם הכנסת, בשנת התשנ"ב-1992, הייתה מחוקקת את פיסקת ההתגברות בנשימה אחת יחד עם פיסקת ההגבלה, הייתם מברכים על כך, מגדירים את החקיקה הזאת כ"חגיגה לדמוקרטיה". אלא מאי? כיוון שהכנסת, בקוצר-ראותה, לא השכילה לחזות מראש את הצורך בפיסקת – אתם הכרזתם כי "שטח משוחרר לא יוחזר”.

אז לא. כאשר עלתה הביקורת הציבורית על כך שבית המשפט משתמש בפיסקת ההגבלה כדי לבקר את חוקי הכנסת, אהרן ברק אמר (ובצדק): אנחנו מפרשים את פיסקת ההגבלה כפי שאנחנו מבינים, ואם הכנסת חושבת אחרת, שתחוקק את מה שהיא רוצה – זה בסמכותה, וזה לא "עוקף בג"ץ".

אבל כאשר הדבר נעשה קונקרטי, אתם אמרתם רגע-רגע, זו פגיעה בדמוקרטיה …

אז תחליטו.

ומוסיף אליהו:

"אני מודאג", הוסיף: "היו זמנים בהם הייתי פחות מודאג אך היום ישנם הרבה פחות סיבות להיות אופטימי. אני חושב שהרבה מאוד אנשים במדינת ישראל מודאגים כמוני מדברים הזויים כאלה. אין שום סיבה במדינת ישראל שלכנסת תהיה סעיף התגברות על בג"ץ".

אבל ...

כשנשאל איזה רוב בכנסת יהיה מקובל עליו על מנת לאשר את סעיף ההתגברות על בג"ץ השיב: "לדעתי יש צורך בשני שליש מחברי הכנסת (כ-80 חברי כנסת) לפחות. זה עדיף על 61 חברי כנסת שפועלים לפי המשמעת הקואליציונית. החוק החדש של שרת המשפטים לא מתקבל על הדעת כי הוא מרוקן מתוכן את הסמכות של בית המשפט להתערב בפעולות הממשלה והכנסת".

הנה, יצא המרצע מן השק: אליהו מצא כבר לא ממש מתנגד לפיסקת ההתגברות, אלא רק מתמקח על המחיר…

ולמי שלא מכיר את הסיפור: ג’ורג’ ברנארד שו שאל פעם גברת חסודה אם היא תשכב איתו תמורת מיליון לירות סטרלינג. אני מניחה שכן, ענתה. ואם אציע לך עשרה שילינגים? הייתה השאלה הבאה. ענתה הגברת: אתה חושב אותי לזונה? ענה שו: מה שאת אני כבר יודע, אני רק מתמקח על המחיר.

אומר עוד: גם לטעמי התגברות ברוב של 61 ח"כים זה לא רציני, כי זה מאפשר לכל ממשלה לבטל פסיקות שאינן לטעמה, והשאלה איזה רוב ייקבע בפיסקת ההתגברות תוכרע, בסופו של דבר על המגרש הפוליטי, לפי הקונסטלציה הפוליטית בעם החקיקה – אם תהייה.

והשאלה היא בשביל מה צריך היה הבדימוס הזה לחרטט כל כך הרבה על "התחנה הסופית של הדמוקרטיה", אם, למעשה, הוא רק "מתמקח על המחיר"? שיבוא ויגיד אין לי שום דבר כנגד פסקת ההתגברות, אבל רוב של 61 ח"כים זה לא מספיק, וצריך רוב של 80 ח"כים לפחות.

אלא מאי? אם זה מה שהוא היה אומר, זה היה תופס שורה אחת בכתבת-תחקיר כללית, משהו מעין השופט בדימוס אליהו מצא אינו שולל את פיסקת ההתגברות, אולם לדעתו יש צורך ברוב של 80 חברי כנסת כדי להתגבר על פסק דין המבטל חוק של הכנסת.

אבל זה לא מספיק לו, לבדימוס הזה:

ניסים משעל התייחס לדבריו: "השרים רוצים ליזום חקיקה שתעקוף את בג"ץ בנושא גירוש הפליטים בלבד".

והנה התשובה החכמה:

"זהו רעיון רע", טען אליהו מצא: "פעולת הגירוש הזו צריכה להיות תקינה מבחינת אמות המידה של המדינה הדמוקרטית. אם היא פעולה פסולה תפקידו של בג"ץ להתערב בה. הרעיון לבצע התגברות בנושא ספציפי הוא רעיון רע כי היום זה נושא המסתננים ומחר זה יכול להיות נושא אחר”.

אכן, חקיקת-טלאים היא דבר רע, ורצוי הוא להסדיר את כל נושא ההתגברות בחבילה אחת, אבל כנראה שהבדימוס הזה לא מבין שכאשר אין רוב פרלמנטרי לחקיקה מקפת-כל, אין לפעמים מנוס מפשרות.

"הממשלה אכן יכולה לחוקק חוק עוקף בג"ץ אך אני מניח שבג"ץ יתערב גם בחוק הזה. גם החוק העוקף יכול להיות לא חוקתי”.

ושוב: כפי שהסברתי לעיל, אין "חוק עוקף בג"ץ", ושאלת ה"חוקתיות" חלה על כל החוקים כאחד – בין אם הם עוקפי-בג"ץ, או שנכנסים בו ראש-בראש.

"תולים עלינו את האחריות על השגיאות וטעויות של הממשלה הזו, …”

מה זה שייך, אדון מצא?

והלאה:

"הרעיון הזה הוא מטומטם”.

אדון מצא, אם אני הייתי אומר את זה, היית אומר לי "באיזה סגנון אדוני מדבר", אבל אני, תרבותי וענייני ממך, אשאל אותך שאלה אחרת: נניח שפסקת ההתגברות הייתה נחקקת יחד עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (כולל פיסקת ההגבלה שבו), כאשר האלטרנטיבה היא שלא לחוקק אותו כלל – מה היית מעדיף?

אני "יגיד" לך: אתה היית מעדיף את החוק הזה, יחד עם ההגבלה וההתגברות, ואפילו אומר שזו "חגיגה לדמוקרטיה".

"היותו של ראש הממשלה מצוי במצוקה של חקירות קשות משפיעה כנראה על התנהלותו גם בפרשה הזו".

אז לא … איילת הכושלת, יחד עם חברה נפתלי בנט, היו רוצים להעיף את כל השופטים ה"סמולנים", יחד עם פיסקות ההגבלה שלהם (דבר המייתר כל צורך בהתגברות), ובהמשך למלא את המקומות המתפנים בשופטים ימניים (שיכתתו את רגליהם אל לשכת השרה, להתייעץ ולקבל אישור על כל פסק-דין שהם עומדים להוציא).

אלא מאי? כיוון דקאמר הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, הבינו הכושלת וחברה שהם לא ייצאו עם מלוא תאוותם בידם, ולכן הם הלכו על "מיני התגברות": להתגבר על הפסיקה של ביהמ"ש העליון בעניין המסתננים – בבחינת "להרוג טורקי ולנוח".

לראש הממשלה, בנימין נתניהו, לעומת זאת, יש ראייה רחבה יותר, והוא רוצה להסדיר את הנושא כולו כמקשה אחת, ועל כך אומר האדון-בדימוס: “הרעיון הזה הוא מטומטם" …

אלא מאי? זה בדיוק מה שגם מצא מציע:

"הרעיון לבצע התגברות בנושא ספציפי הוא רעיון רע כי היום זה נושא המסתננים ומחר זה יכול להיות נושא אחר”.

ונשאלת השאלה איך יכול שופט "עליון" להגדיר כ"מטומטם" רעיון אשר הוא-עצמו תומך בו?

הוא יכול היה לומר שאם ההתגברות ה"חלקית" היא "התחנה האחרונה של הדמוקרטיה", ההתגברות הרחבה של נתניהו היא כבר "התהום שמעבר לתחנה האחרונה של הדמוקרטיה", ואם היה אומר כך אפשר היה להסכים, ואפשר היה להתווכח, אבל לא: הוא מגדיר כ"מטומטם" רעיון אשר הוא-עצמו תומך בו?

ונשאלת השאלה עד כמה הוא חושב אותנו לטיפשים.

ולא נותר לנו אלא לסיים ב"שורת המחץ" של הבדימוס הזה:

"היותו של ראש הממשלה מצוי במצוקה של חקירות קשות משפיעה כנראה על התנהלותו גם בפרשה הזו".

וכבר אמרתי את דעתי על הטכניקה הזאת, טכניקת ה"כנראה": מחרטטים את כל השטויות האפשריות והבלתי אפשריות, מתבלים ב"כנראה" כדי שלא יגידו שזה "מצוץ מהאצבע" – והכותרות מובטחות בלי כל סיכון.

אדון מצא, עד כמה אתה חושב אותנו לטיפשים?!

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

פורסם ב- עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים הבא, רמת השופט, באיזה סגנון אדוני מדבר

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל