אני לא מפחד מח“כים ערביים שיגישו כל יום הצעות–חוק לביטול המדינה – הצעות שספק אם תאושרנה ע“י נשיאות הכנסת, וגם אם תאושרנה – לא תעבורנה את משוכת הקריאה הטרומית.

מאידך, הוצאת החברה הערבית מהמשחק הפרלמנטרי עלולה להוריד אותם אל מחתרת הטרור – בנוסף לכל הטרור בו אנחנו כבר חווים יום–יום.

מה שעשתה בל“ד עם פרישתה מהרשימה הערבית המשותפת בבחירות לכנסת ה-25 היה, לטעמי, צעד מחושב להוצאת הציבור הערבי מהכנסת אל המחתרת – דבר אשר מבחינת ההתמודדות בבחירות לכנסת לא היה אלא קפיצת–ראש לבריכה ריקה.

ואלה תולדות אחוז החסימה

עם פרוץ המדינה לא היה אחוז חסימה בבחירות לכנסת.

אחר כך נקבעה חסימה לפי מס’ הקולות הכשרים, מחולק ל-121, ובהמשך נקבע אחוז אחד, אחר כך 1.5, 2, ובשנת 2014 הוא הועלה ל-3.25 אחוז.

העלאת החסימה ל-1.5% הייתה ביזמתה של חה“כ גאולה כהן, היום ז“ל, והעלאתה ל-3.25% הייתה ביזמתו של חה“כ אביגדור ליברמן, היום שר האוצר.

ליזמתה של גאולה כהן התייחסתי בשנת 2005, ותחת הכותרת גאולה לעולם? אמרתי:

זהו סיפור נפילתה של חברת הכנסת גאולה כהן, עם לקח מר לכל הלוטשים את עיניהם אל כבשת הרש.

בשלהי הקריירה הפוליטית שלה היא הייתה חברת–כנסת בסיעת התחייה, הגדולה בסיעות הימין הקיצוני, אשר, ככל הזכור לי, מנתה אז ארבעה ח”כים, וכפסע היה בינה לבין המנדט החמישי.

סיעות הימין הקיצוני היו אז קטנות, וניתן היה להביא את הגאולה לסיעת התחייה ע”י הדברתן של הסיעות הקטנות, וגריפת המנדטים שלהן לחיק האחות הגדולה – סיעת התחייה, כמובן.

והיאך עושים זאת? ע”י העלאת אחוז החסימה, כך שמי שהולך להצביע עבור קטנות–הימין, יידע שקולו עשוי לילך לאיבוד.

קמה גאולה כהן והעבירה הצעת חוק המעלה את אחוז החסימה מאחוז אחד לאחוז וחצי, אבל רצה הגורל, וסיעת התחייה ירדה אל מתחת לאחוז וחצי (אבל מעל לאחוז), והתוצאה הייתה שגאולה כהן נשארה בחוץ ואיבדה את עולמה הפוליטי – בזכות החוק שהיא עצמה יזמה, והעבירה בהצלחה.

היא, אגב, הייתה היחידה שניזוקה מהחוק הזה, כי כל המתמודדות האחרות – או שלא עברו אפילו את האחוז היחיד, או שקיבלו יותר מאחוז וחצי.

ועל כך אמרינן, כידוע: חופר גומץ בו ייפול.

כשהתחילו הדיבורים על יזמתו של ליברמן (לפי היזמה המקורית, ככל הזכור לי, ההצעה המקורית הייתה חסימה של 4%) אמרתי, בשנת 2013, תחת הכותרת על הרעיון להעלות את אחוז החסימה: לא רק מרושע, אלא גם מטומטם, בין השאר, את הדברים האלה:

אחוז החסימה – לא צודק, וגם לא חכם

הפקעת המנדט ממפלגה שקיבלה חצי אחוז, שהוא גם העודף הגדול ביותר, ונתינתו למפלגה שקיבלה 20, 30 או 40 אחוז מהקולות גוזל מהראשונה 100% ממה שקיבלה, ומוסיף לשנייה רק 2 או 4 אחוזים – האם זה שיקוף של רצון העם?

ומה עם מפלגה שקיבלה 3.99% מהקולות – שהם חמישה מנדטים? לשלול ממנה את הייצוג בכנסת זה כבר מעשה–נבלה כנגד ציבור שלם.

כאשר אנחנו מעבירים את המנדטים של מפלגה שלא עברה את החסימה, אנחנו מעבירים אותם אל המועמדים ה”שוליים” של מפלגות שאנחנו לא יודעים מיהן.

כיוון שאנחנו לא יודעים מי יהיו המועמדים השוליים של כל מפלגה, הרי שיש לנו כאן “נעלמים בתוך נעלמים”, וזה אומר שלא רק מי שהצביעו עבור המפלגות שנחסמו לא יודעים לאן קולותיהם יגיעו, אלא שגם אלה אשר, בשם “שינוי שיטת המימשל”, רוצים להתחזק על חשבון החלשים – גם הם לא יודעים זאת, ובסופו של דבר השינוי הזה יכול לפעול דווקא נגדם.

ולמי שלא זוכר: הסיבה העיקרית, אם לא היחידה, של ליברמן להעלאתו של אחוז החסימה, הייתה להוציא את הערבים מהכנסת.

הבחירות לכנסת אחרי אחוז החסימה הגבוה

ביום 24.3.2015, בעקבות הבחירות לכנסת ה-20, הבחירות הראשונות שהתקיימו אחרי העלאת החסימה ל-3.25%, תחת הכותרת בין בחירות לקואליציה, 2015 (א): על קללת אחוז החסימה – מבוא למתחילים, דיברתי “על הדבר היחיד הטוב שקרה בבחירות האלה: המכה שחטפו שוחרי אחוז החסימה“, ופתחתי עם דברים שאמרתי במאמר קודם, ערב אותן הבחירות:

במאמר נו, אז למי להצביע? קראתי להחרים את הבחירות, אבל למי שלא מקבל את עמדתי, ולא מוכן להחרים את הבחירות, אמרתי:

לבד מההצעות השחוקות להצביע עבור “הרע במיעוטי”, או עבור “מי שהאג’נדה שלה הכי קרובה לליבך”, יש לי הצעה שאולי רבים לא יאהבו אותה, והיא קשורה לחקיקה הנבזית של הכנסת היוצאת, שהעלתה את אחוז החסימה (מוסד נבזי כשלעצמו) מ-2 ל-3.25 אחוז.

בין המטרות – המוצהרות והלא–מוצהרות – של העלאת אחוז החסימה הן חיזוק ה”משילות” וסילוק הערבים מהכנסת, משום שבכנסת היוצאת שתיים משלוש המפלגות הערביות נמצאות על גבול החסימה החדשה, ואחת אפילו מתחתיו.

התוצאה – אותה כנראה לא ציפו מגביהי–החסימה – הייתה שהמפלגות הערביות התאחדו, הן רצות עכשיו במסגרת הרשימה המשותפת, ולפי הסקרים עד כה, היא תקבל לפחות 12 מנדטים, תחת ה-11 שהיו להן בכנסת היוצאת.

כמי שמתנגד נחרצות לכל חסימה אפשרית, ארקוד על הגגות אם היא תקבל מספר רב של מנדטים: 13, 15, 20 – כל המרבה הרי זה משובח.

והמשכתי:

ואכן, זה מה שקרה: המפלגות הערביות שהתאחדו לרשימה אחת השיגו 13 מנדטים תחת ה-11 שהיו להם קודם, ובמקום שלוש מפלגונות מועמדות–לחיסול, אשר איש לא התייחס אליהן עד היום, הן היו למפלגה השלישית בגודלה בכנסת: שלושת הברווזונים המכוערים היו לברבור אחד, תמיר ויפה–תואר.

ואיפה אביגדור ליברמן, שומר–הבארים שונא–הערבים שרצה להעיף אותם לכל הרוחות (אם לא למעלה מזה)? 17 המנדטים שהיו לו הצטמקו ל-6 בלבד: חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ.

כנראה שאף אחד בכנסת לא למד את לקחי גאולה כהן, אשר הרימה את אחוז החסימה ל-1.5, כדי לגרוף את כל רסיסי הימין הקיצוני, אבל דווקא היא – ורק היא! – הייתה זו שנפגעה מהגבהת המשוכה, ובכך הביאה על עצמה את קץ הקריירה הפוליטית שלה: גם היא חפרה גומץ לאחרים, ובו היא נפלה, לעולמים.

וכעת אני מוסיף: גם אביגדור ליברמן עצמו רוקד את “מחול המוות” עם אחוז החסימה שהוא עצמו הגביה, ובבחירות לכנסת ה-21 הוא לא היה רחוק מאותו הגומץ (4.01%).

כעת אנחנו עומדים לפני הבחירות לכנסת ה-25 (1.11.2022), ומהרשימה המשותפת, שהייתה איחוד של שלוש המפלגות הערביות, פרשה רע“ם בבחירות לכנסת ה-24, ולקראת הבחירות האלה פרשה גם בל“ד.

מה שמסתמן כיום, כ-5 שבועות לפני הבחירות, הוא שבל“ד לא תעבור את אחוז החסימה, אבל הקולות שהיא תשתה משתי המפלגות הערביות האחרות (רע“ם וחד“ש–תע“ל) עלולים להביא לכך שלראשונה בתולדות המדינה לא יהיה לציבור הערבי שום ייצוג בכנסת.

אביגדור ליברמן צריך עכשיו לרקוד על הגגות מרוב שמחה על כך שהוא הגשים את המשיבה להוציא את הציבור הערבי בישראל אל מחוץ לכנסת.

אבל לליברמן יש בעייה: די באחת משתי המפלגות הערביות – רע“ם וחד“ש–תע“ל – שלא תעבור את החסימה, כדי להחזיר לבלפור את בנימין נתניהו – תרחיש אשר כדי למנוע אותו ליברמן היה מוכן לבלוע את צפרדע–חייו, היא הישיבה בממשלה אשר “נתמכת מבחוץ” ע“י מפלגה ערבית (רע“ם).

אביגדור ליברמן, האם חשבת על כך?!

על הבג“ץ בעניין אחוז החסימה

על העלאת אחוז החסימה ל-3.25, כמה מפתיע, הוגשה עתירה לבג“ץ נגד החקיקה הזאת (בג“ץ 3166/14, 4857/14, יהודה גוטמן ואח’ נ. היועץ המשפטי לממשלה – מדינת ישראל, ואח’).

העתירה נדונה בפני הרכב של תשעה שופטים – שמונה יהודים, ואחד ערבי (סלים ג’ובראן).

הטענה המרכזית, כמיטב התעמקותי בפסה“ד, הייתה שאחוז החסימה הגבוה כופה על אנשים שאינם אוהבים זה את זה להיכנס יחד לאותה המיטה, דבר הפוגע במיוחד בציבור הערבי, שאם הציבור היהודי יכול להכניס לכנסת עשר ויותר מפלגות בעלות עמדות שונות, וכולן תעבורנה את החסימה, הציבור הערבי לא יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס הזה.

העתירה נדחתה בדעת רוב, ע“י שמונת היהודים, ורק השופט הערבי (סלים ג’ובראן) היה בדעת מיעוט, שקבע כי התיקון הזה פוגע בשוויון, וכו’.

עד כאן אין שום דבר החורג מביקורת משפטית רגילה, כאשר פסקי דין ניתנים בדעת רוב ומיעוט, אבל כאן בדיוק מתחיל סיפורנו: נימוקיהם של השופטים שדחו את העתירה.

אומר אשר יגורתי (אשר גרוניס, בשביל מנועי החיפוש), במבוא לחוות דעתו (ההדגשה שלי):

ביום 13.1.2015 ניתן פסק דיננו בעתירות (להלן – פסק הדין). החלטנו ברוב דעות לדחותן, כנגד דעתו החולקת של השופט ס‘ ג‘ובראן. יחד עם זאת, הבהרנו כי אין בדחייתן של העתירות כדי לסגור את הדלת בפני תקיפה נוספת של תיקון מס‘ 62 בעניין אחוז החסימה, לאחר שתתבררנה התוצאות של הבחירות לכנסת העשרים ולקראת הבחירות לכנסת העשרים–ואחת. הדגשנו, כי אין משמעות הדבר כי תוצאות הבחירות לכנסת העשרים עשויות להתבטל. בשל הצורך בהכרעה מהירה, נוכח הקרבה למועד הבחירות לכנסת, ניתן פסק הדין בלא נימוקים. עתה נביא את נימוקינו.

טוב, אנחנו כבר מכירים את נטייתם של השופטים להתנער ממילוי חובתם – לפסוק לכאן או לכאן, ולא להשאיר זנבות פתוחים:

פרשת בנימין נתניהו: על התנערותו של הבג”ץ מתפקידו וסמכותו;

ביהמ”ש העליון – בית משפט לא רלוואנטי, או: זה “אקטיביזם”, זה?;

על בית המשפט העליון כבית משפט לא רלוואנטי (ג): זה “אקטיביזם” זה?!

וזה מה שהם עשו גם כאן: “אחרי המבול”.

כשהם אמרו כי “אין בדחייתן של העתירות כדי לסגור את הדלת בפני תקיפה נוספת של תיקון מס‘ 62 בעניין אחוז החסימה, לאחר שתתבררנה התוצאות של הבחירות לכנסת העשרים ולקראת הבחירות לכנסת העשרים–ואחת“, הם הניחו, מן הסתם, שהאיחוד בין הרשימות הערביות יביא להן תוצאות טובות, ו“לקראת הבחירות לכנסת העשרות ואחת” לא יהיה במה לדון, כי הנפגעים הפוטנציאליים דווקא ייהנו מהמצב הזה.

ואכן, כך הווה:

בבחירות לכנסת ה-20 סך–כל המפלגות הערביות (שהתאחדו לרשימה המשותפת) קיבלו 13 מנדטים, תחת ה-11 שהיו להן כשרצו לחוד (הצלחה נאה);

בבחירות לכנסת ה-21 הן ראו כי טוב, והתפצלו לשתי רשימות (כנראה כדי להשאיר את העודפים ב”משפחה), אבל זה לא ממש הצליח: חד“ש–תע“ל קיבלה 6 מנדטים, ורע“ם–בל“ד קיבלה 4 מנדטים – ביחד 10 מנדטים, אבל כיוון שהן עברו את החסימה, לא היה להן שום אינטרס לחזור לבג“ץ עם השטר לפירעון.

בבחירות לכנסת ה-22 הן הבינו, כנראה, שקל מאוד לרדת מ-4 מנדטים אל מתחת לאחוז החסימה, ולכן הן חידשו את עלומיה של המשותפת, ועלו שוב ל–13 מנדטים;

בבחירות לכנסת ה-23 הן המשיכו במסגרת המשותפת, ועלו ל–15 מנדטים (כנראה השיא שהשיג הציבור הערבי מאז פרוץ המדינה).

בבחירות לכנסת ה-24 נטל מנסור עבאס, יו“ר הרע“ם, סיכון מחושב ופרש מהמשותפת. התוצאה הייתה שהמשותפת קיבלה 6 מנדטים, ורע“ם קיבלה 4 מנדטים – שוב ירידה ל–10 מנדטים;

אמנם חמש מערכות בחירות אולי אינן מדגם סטטיסטי רחב דיו, אבל כיוון שאי אפשר לקיים 100 מערכות בחירות בחצי שנה, ניתן להתרשם שהחברה הערבית לא אוהבת את הפילוגים בתוכה, וכאשר הם קורים, הציבור הערבי לא יודע במי לבחור, ומעדיף לשבת בבית ביום הבחירות.

כעת, כאמור, אנחנו עומדים לקראת הבחירות לכנסת ה-25, והפוליטיקאים הערבים לא רק שלא למדו את לקח הפיצולים, אלא הגדילו לעשות בפיצול נוסף: מהרשימה המשותפת, שבמקור הייתה איחוד של שלוש המפלגות הערביות, פרשה גם בל“ד, ולפי מה שמסתמן כיום, כ-5 שבועות לפני הבחירות, הוא שבל“ד לא תעבור את אחוז החסימה, אבל הקולות שהיא תשתה משתי המפלגות הערביות האחרות (רע“ם וחד“ש–תע“ל) עלולים להביא לכך שלראשונה בתולדות המדינה לא יהיה לציבור הערבי שום ייצוג בכנסת.

רגע האמת של הבג“ץ

בנקודה הזאת בית המשפט העליון יעמוד מול רגע–האמת שלו, והוא יצטרך לפרוע את השטר עליו חתם בבג“ץ 3166/14, 4857/14 הנ“ל.

כעת ישנם שני תרחישים אפשריים, ליום שאחרי הבחירות.

האחד – שמפלגה ערבית אחת, או יותר, לא תעבור את אחוז החסימה, וכן גם 2 – 3 מפלגות שלא תעבורנה את סף ה-3.25%, אבל תעבורנה את סף 2 האחוזים שהיה קיים לפניו, ועליו לא הייתה מחלוקת בתיק הבג“ץ הנ“ל (הבית היהודי עם איילת הכושלת, בל“ד, ואולי גם צעירים בוערים, שעשוייה לספק הפתעה כמו מפלגת הגימלאים).

במקרה כזה הטקטיקה הנכונה, לטעמי, היא לטעון בפני ועדת הבחירות המרכזית שהעלאת החסימה ל-3.25% היא “בלתי חוקתית” (ולהזכיר שהבג“ץ, במודע ובמוצהר, השאיר את השאלה פתוחה).

כיוון שהרכב הוועדה הזאת הוא די מאוזן פוליטית, קשה להעריך מה היא תחליט, במיוחד כאשר אם הבית היהודי תקבל יותר משני אחוזים, ואז נראה ברית מוזרה בין איילת הכושלת לבין בל“ד – ואתם יודעים שאני פריק של בריתות מוזרות.

תהא אשר תהא החלטתה של ועדת הבחירות – מי שלא יהיה שבע רצון ממנה ינקוט בצעדי הערעור לביהמ“ש העליון, וזה, כאמור, יעמוד מול רגע–האמת שלו, והוא יצטרך לפרוע את השטר עליו חתם בבג“ץ 3166/14, 4857/14 הנ“ל.

התרחיש השני – פרט לאלה שלא יעברו גם את סף ה-2%, אף מפלגה לא תיתקע מתחת לאחוז החסימה, אבל לפחות אחת מהן תהייה קרובה אליו במידה כזאת שבבחירות שלאחר מכן היא עשוייה ליפול מתחתיו.

במקרה הזאת אי אפשר לערער לפי חוק הבחירות לכנסת, אבל אפשר לעתור לבג“ץ מיד עם הפרסום הרשמי של תוצאות הבחירות, ולתקוף את החוק המעלה את החסימה ל-3.25%, וכאמור לעיל – להזכיר לבית המשפט את השטר עליו הוא חתם בבג“ץ 3166/14, 4857/14 הנ“ל.

על שיטת הבחירות שלי, שתשים קץ לכל התחלואים

במאמר שרשרת בחירות אינסופית – איך יוצאים מזה? הזכרתי גם את המאמר עוד על שיטת הבחירות שלי – בעקבות הבחירות לכנסת ה-21, שהמאפיינים העיקריים שלה הם, בין השאר:

א. היא תעלה את רמתם של חברי הכנסת, ותכניס לחיים הפרלמנטריים שלנו הרבה יותר פלפל;

ב. היא תעלה הרבה פחות כסף;

ג. למרכיב הממשלה תהיינה הרבה יותר אופציות;

ד. חסל סדר הסחטנות (במירכאות או בלעדיהן) של המפלגות הקטנות;

ה. ואולי הכי חשוב: כל הפיצולים והפילוגים ייעשו לפני הבחירות, ולא אחריהן, כך שהבוחר ייטיב לדעת את מי הוא מכניס לכנסת בפתק ההצבעה שלו.

מומלץ לקרוא!

הערת אגב: עוד גרוטסקה, עוד ברית מוזרה

כך הארץ, 18.9.2022:

ישראל ביתנו הגישה בקשה לפסילת יו“ר בל“ד מהתמודדות בבחירות לכנסת

בבקשה שהגישו לוועדת הבחירות, טוענים נציגי המפלגה כי סאמי אבו שחאדה שולל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית, מסית לגזענות ותומך בטרור. בליכוד וביש עתיד טרם הודיעו כיצד בכוונתם לפעול בסוגיית פסילת בל“ד ונציגיה.

כפי שראינו לעיל, לבל“ד אין סיכוי לעבור את החסימה, אבל הקולות שהיא תקבל יהיו על חשבון המפלגות הערביות האחרות, וממילא גם על חשבון הגוש המתנגד לנתניהו. למפלגות הגוש הזה יש, איפוא, אינטרס לפגוע בבל“ד – בין ע“י פסילת היו“ר שלה, בין ע“י פסילתה כולה.

לגוש נתניהו יש אינטרס הפוך לחלוטין: לתמוך בבל“ד, כדי לשרוף קולות לגוש השני.

כיוון שההחלטה (בכפוף לערעור לביהמ”ש העליון, כאמור) היא בידי ועדת הבחירות המרכזית, כחובב גרוטסקות ובריתות מוזרות אני מחכה לראות את נתניהו ותומכיו בוועדה – אלה שהגדירו את רע“ם המתונה כ“תומכת טרור” – מצביעים נגד פסילתה של בל“ד הקיצונית.