על השמאלנות וזכויות האזרח, ועל ביהמ”ש העליון כשמאל מזוייף

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/53804

שמחה ניר, עו“ד

*** ביהמ“ש העליון נותן לפעמים פסקי דין התואמים את החוק ומגינים על זכויות האדם *** מה עושים דברי הימין וטוקבקיסטיו כאשר האזרח הוא ערבי? מאשימים את ביהמ“ש ב“סמולנות“, ובכך נותנים לו לגיטימציה (שהוא אינו ראוי לה) כ“מגינם ומבצרם” של הדמוקרטיה וזכויות האזרח *** שונאי ביהמ“ש העליון, אתם יורים לעצמכם ברגל!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 79 שנים אנוכי היום (15.6.2018), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו“ד רבה המלחמה!

“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

המשל

אחמד, תושב השטחים, הורשע על פיצוץ אוטובוס ורציחתם של 50 נוסעיו, ונדון לחמישים מאסרי–עולם מצטברים.

אברהם, עורך דין, הורשע על האמירה “לדעתי זו הייתה טעות“, בהתייחס לפסק–דין פלוני, ונדון להוצאה ממקצועו לצמיתות.

שני הנאשמים האלה ערערו לבית המשפט העליון, כאשר נימוק אחד היה משותף לשניהם: ההרשעה הייתה מבוססת על תגובה אנונימית בפייסבוק.

שני הערעורים נדונו בביהמ“ש העליון באותו היום, ע“י אותו ההרכב.

המערער אחמד זוכה בערעור, בפסק–דין המונה 200 עמודים רוויי אסמכתאות מכל העולם, והכל כדי להראות כי גם כאשר התותחים רועמים, מוזות המשפט אינן שותקות, וכי אין ביטחון ללא כיבוד החוק.

ערעורו של עורך הדין אברהם נדחה בפסק–דין קצרצר, המונה 11 מלים בלבד:

נחה דעתנו כי לא נמצאה כל טעות בפסק הדין. הערעור נדחה.

נשאלת השאלה כיצד יכול היה אותו ההרכב לתת, באותו היום, לתת שני פסקי–דין שאינם מתיישבים זה עם זה, בצורה כל כך ברורה.

מי שמכיר את תרבות השפיטה הקלוקלת של שופטינו לא יתקשה למצוא את ההסבר: פסק הדין בעניינו של אחמד נועד לתרגום לאנגלית ולהפצה בכל העולם, על מנת להראות כי מדינת ישראל היא מדינת–חוק נאורה, בה גם כאשר התותחים רועמים, מוזות המשפט אינן שותקות. למי שלא זוכר, כך אמרה נשיאת ביהמ“ש העליון, אסתר חיות טרף (א):

… כידוע זוכה מערכת בתי המשפט הישראלית ובית המשפט העליון בראשה להערכה בעולם כולו כמערכת מקצועית, עצמאית ובלתי תלויה. פסקי הדין של בית המשפט העליון מתורגמים לאנגלית ומופצים בעולם כולו על–ידי משרד החוץ הישראלי, המתהדר, ובצדק, בכך שישראל יודעת להילחם בטרור תוך שמירה על זכויות אדם ועל שלטון החוק.

פסק–הדין בעניינו של אברהם לא נועד להיכלל בין אלה אשר “מתורגמים לאנגלית ומופצים בעולם כולו על–ידי משרד החוץ הישראלי, המתהדר, ובצדק, בכך שישראל יודעת להילחם בטרור תוך שמירה על זכויות אדם ועל שלטון החוק”, אלא לאותת לעורכי הדין כי עדיף להם שלא למתוח ביקורת על השופטים.

התגובות בציבור לפסק הדין בעניינו של אחמד היו נסערות: סמולנים, בוגדים, עוכרי ישראל, אוהבי ערבים!

ומה בעניינו של אברהם? חצי שורה בעמוד הלפני–אחרון באחד העיתונים, בשולי הידיעה המפורטת על זיכויו אחמד: כן דחה בית המשפט את ערעורו של עורך הדין אברהם על הוצאתו לצמיתות ממקצוע עריכת הדין.

והתגובה הציבורית? דממה מוחלטת.

ברית מוזרה

השופטים היקרים שלנו – עם שופטי ביהמ“ש העליון בראשם – מתיימרים להיות שומרי זכויות האזרח, “מעוזו ומבצרו של האזרח הקטן בריבו עם השלטון הדורסני והחמסני“, אבל ראינו לעיל כיצד ה“קנאות” שלהם לזכויות האזרח היא מאוד סלקטיבית, והעובדה שרק אחוז אחד מהעתירות לבג“ץ זוכה לצו מוחלט, כאשר הרשויות במדינה מזלזלות במצח נחושה בזכויות האזרח – היא הנותנת שמשהו כאן דפוק לחלוטין.

מנגד אנחנו רואים את הברית המוזרה – לטוב ולרע – בין שונאי–הבג“ץ ושונאי–הזרים (פרנקלי ספיקינג: הערבים), אשר זכויות האזרח אינן בראש מעייניהם: עושים יחסי ציבור מפסק–דין המגן על זכויות הנאשם, ומטאטאים של מתחת לשטיח פסק–דין המשתין על זכויות הנאשם.

כיצד הדבר קורה? שורו–שורו.

מה זה “ימין” ומה זה “שמאל“

החלוקה בין ה“ימין” לבין ה“שמאל“, בחיים הפוליטיים, אינה זהה בכל המישורים. כך, למשל, בעניינים “מדיניים” הימין קשוח יותר בנוגע להסדרים עם הציבור הפלשתינאי, ואילו השמאל מוכן ללכת לקראתם יותר מאשר הימין (אני, בכוונת–מכוון, לא נכנס כאן לשאלה מי צודק, מי לא, ואם בכלל יש “עם פלשתינאי“, באשר לצורך הדיון כאן די לי בכך שאתם מבינים למה אני מתכוון).

מאידך, כאשר מדובר במישור ה“סוציאלי“, הימין הקלאסי דוגל בקפיטליזם, העדפת בעלי–ההון, המעסיקים, וכו’, ואילו השמאל הקלאסי דוגל בזכויות העובד, בזכויות השכבות הסוציו–אקונומיות הנמוכות, וכו’.

כאשר כך הם פני הדברים, אין פלא שישנם כאלה שהם “נצים” ימניים בכל הנוגע למדיניות החוץ, הביטחון, היחסים עם העולם הערבי ושכנינו הפלשתינאים, וכו’, אבל במישור ה“סוציאלי” הם נמצאים בשמאל הסוציאליסטי.

אלא מאי? כאשר אתה ניצב בקלפי לא ניתנת לך האפשרות לבחור גם את הבית היהודי וגם את מרץ, ואתה שואל את עצמך כיצד קורה הדבר שהפרולטריון הרעב מעלה לשלטון מפלגות קפיטליסטיות, שהדאגה לרווחתם של ההמונים אינה בראש מעייניהם.

ההסבר ממש מתבקש: הקפיטליסטים מבטיחים להמונים לחם, שעשועים ושנאת–זרים – וזה עובד. זה עובד אצל מנהיגים שהדמוקרטיה בדמם (כמו, למשל מנחם בגין ז“ל), ולהבדיל אלף אלפי הבדלות – גם אצל כאלה שהדמוקרטיה מהם והלאה: אדולף טראמפ, דונאלד ג’יי היטלר).

ההמונים הרעבים המצביעים, המצביעים עבור מפלגות קפיטליסטיות – מושגים כמו “זכויות האזרח” לא ממש מדברים אל ליבם, אפילו כאשר הדבר נוגע – או יכול לגעת – גם בהם אישית. אם, למשל, הם מוזמנים לביהמ“ש לתעבורה, הדבר היחיד שמעניין אותם הוא “לגמור עם זה“, ואם הם כופרים באשמה, והשופט אומר “נדחה להוכחות” – הם מקפלים זנב, ומודים באשמה בה הם כפרו רבע דקה קודם לכן (“כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה – מודה אני לפניך!”).

הנה כי כן, לא תיקון העולם, לא החרדה לזכויות האזרח ואפילו לא הצדק האישי המה המנחים את הפרולטריון הדפוק, אלא החשש להפסיד יום עבודה – זה מה שנמצא בראש סולם הערכים שלו.

השמאל וזכויות האזרח

לא כאן המקום לנתח את הסיבות לכך, אבל עובדה חד–משמעית היא: בכל העולם הדמוקרטי השמאל הפוליטי רגיש יותר לזכויות האזרח, והימין הפוליטי רגיש להן פחות.

טלו, למשל, את ארה“ב, ואת נשיאה דונאלד טראמפ: בכל נאום–בחירות שלו הוא מזכיר שוב–ושוב את התיקון השני לחוקת ארה“ב, הדן בזכות לשאת נשק, אבל את התיקון הראשון לחוקה, המבטיח את חופש הביטוי, הוא לעולם לא מזכיר.

מדוע הוא מקדש את התיקון השני? משום שה-NRA, לובי הנשק הגדול בארה“ב, המונה 6 מיליון חברים, תרם 30 מיליון דולר לקמפיין הבחירות שלו.

ומדוע הוא כלל לא מזכיר את התיקון הראשון? משום שהדמוקרטיה ממנו והאלה, משום שהוא עצמו מגדיר ביקורת שלילית כ-fake news:

 

ואצלנו: כאשר שרת המשפטים, איילת שקד – לא, למשל, שר התחבורה – אומרת שיש לשמור על רוב יהודי במדינה “גם במחיר של פגיעה בזכויות אדם“ – דבר כזה לא תשמע, לא מהשמאל, ואפילו לא מהמרכז. זה לא אומר שהשמאל והמרכז אינם חפצים לשמור על צביונה היהודי של המדינה, אבל כאשר רוצים לשמור על רוב יהודי במדינה גם במחיר של פגיעה בזכויות אדם – מה זה אם לא “טיהור אתני“, ומה המרחק מכאן ועד לנאציזם כחול-לבן, אשר, לצערנו, הוא כבר כאן?!

מקרה פרטי א’: הסכין שנשברה

הסטודנטית למשפטים ליזי המאירי (Lizi Hameiri) מפרסמת בדף הפייסבוק שלה מכתב גלוי (עם פתיח האומר “אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה שלי לשרת המשפטים. כי הגיעו מים עד נפש ממערכת המשפט כאן” – אז אני משתף; ההדגשה – שלי):

כבוד שרת המשפטים איילת שקד,

כסטודנטית למשפטים אני פונה אלייך ואומרת: הגיעו מים עד נפש ממערכת המשפט במדינת ישראל. יש כאן זילות של המשפט, החוק והצדק מצד שופטים. בחודשים האחרונים אנחנו עדים לפסיקות הזויות, שאדם צריך לצבוט עצמו ולשפשף את עיניו כשהוא קורא אותן, והוא עדיין לא מאמין למראה עיניו.

מערכת המשפט הגיעה לפשיטת רגל. שופטת מחליטה ע“פ השקפתה האישית, שמנוגדת לכל היגיון, ופוסלת שלילת אזרחות של מחבל שהניח מטען חבלה בקו 142 (המטען נתגלה בנס וכך נמנע אסון), בטענה שזה “לא מעשה טרור חריג או קיצוני“, כנראה שהשופטת הנ“ל שכחה את ימי האוטובוסים שעלו בסערה השמיימה תוך שהם גבו חייהם של אלפי ישראלים. פסיקה זו מצטרפת לפסיקה ההזויה שמחבל מואשם בהריגה ולא ברצח רק כי הסכין לא הייתה מספיק ארוכה, ושדקר רק פעם אחת, מה לעשות שהסכין ננעצה בגופה של הקורבן, נירית זמורה, ונשברה בתוך גופה כך שלא ניתן היה לדקור שוב? ולעוד פסיקה הזויה שבה ערבי שאנס יולדת, קיבל הקלה בעונש, כי האונס נמשך דקות ספורות בלבד.

הגיע הזמן לביקורת על פסיקות שופטים ולא רק בצורת ערעור. הגיע הזמן ששופטים יועמדו לדין משמעתי, תרשם להם הערה בתיקם, וקידומם ייעצר בגין פסיקות כאלה שפשוט מבזות את מערכת המשפט, הופכים את מערכת המשפט לחוכא ואיטללא, ופוגעים פגיעה אנושה באמון הציבור במערכת המשפט.

לא יתכן שכל עובד ציבור שינהג בחוסר סבירות קיצונית ישא בתוצאות, אבל דווקא שופטים שינהגו בצורה חסרת סבירות, ע“פ כל נורמה מוסרית והגיון אוניברסלי יצאו בלא כלום. הגיע הזמן לעשות סדר במערכת המשפט. הגיעו מים עד נפש. דמנו אינו הפקר, נשותינו אינן הפקר.

הדגשתי רק את החלק בו ברור מתוך הכתוב על מה היא מדברת, ואת כל השאר השארתי כדי שלא ייאמר עלי שאני “מוציא דברים מהקשרם“.

אני לא יודע באיזו שנה לומדת הסטודנטית למשפטים ליזי המאירי, ולכן אתן לה שיעור קצר במשפט הפלילי:

ראשית – כדי להרשיע נאשם בעבירה פלילית יש להוכיח את כל העובדות המהוות את “יסודות העבירה”. כך, למשל, אם מאשימים אותך בנהיגה בדרך עירונית, במהירות העולה על המותר, לא די להוכיח את המהירות – יש להוכיח גם את עובדת היותה של הדרך בגדר “דרך עירונית“.

שנית – יש להוכיח מעל לכל ספק סביר כל אחת ואחת מהעובדות המהוות את יסודות העבירה.

שלישית – כדי להוכיח למעלה מכל ספר סביר, יש לשלול למעלה מכל ספק סביר כל אפשרות אחרת.

סע’ 300 לחוק העונשין, תשל“ז-1977, המגדיר את עבירת הרצח, זה לשונו, ככל הנוגע לענייננו:

300. (א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח …:

…

(2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;

כעת בואו נבדוק “אפשרות אחרת“: האיש לא רצה להמית את הקורבן, אלא רק לעבור את “מבחן הקבלה לעבודה” באחד מארגוני הטרור, וכוונתו בעת המעשה הייתה להביא ל“בוחנים” סכין המגואלת בדם יהודי …

אכן, הסכין נשברה לו, ואכן הקרבן מת, ובהחלט ייתכן שהוא אכן התכוון לרצוח את המנוחה, אבל הייתה לו “תאונת עבודה” כפולה: הסכין נשבר, והוא לא הצליח להימלט. אכן, זו “ספקולציה“, אבל במשפט הפלילי גם ספקולציות פועלות לטובת הנאשם – אפילו אם הוא ערבי.

ומה היה הדין אם הקרבן ניצל ממוות, ועולה השאלה אם להאשים אותו רק בחבלה/חבלה חמורה, או ניסיון לרצח: גם כאן מבחן ה“כוונה” הוא הקובע – כך לגבי יהודי, כך גם לגבי ערבי.

אותה השאלה, אגב, מתעוררת (ואכן כבר התעוררה, לפחות פעם אחת) כאשר נהג ערבי עולה ברכבו על תחנת אוטובוסים והורג כמה נוסעים הממתינים לאוטובוס: האם זה היה מעשה טרור, או תאונה?

והתשובה: בשביל זה יש משטרה שחוקרת, ויש מערכת התביעה שתובעת, ואם יש ספק – הוא פועל לטובת הנאשם. מושכלות ראשונים.

אכן, אפשר לחוקק חוק לפיו כאשר הנאשם הוא ערבי, הספק יפעל לרעתו.

או: כאשר ערבי מבצע עבירה, רואים אותו כאילו התכוון לבצע מעשה טרור.

אלא מאי? אם זה מופיע בספרי החוקים, אנחנו “מדינת אפארטהייד“, ואילו כאשר זה נעשה בפסק–דין, זה “מימצא“, זה “פסיקה של בית משפט בלתי תלוי, אשר שומע עדים, בוחן מוצגים ופוסק את פסקו“ (כפיים! כפיים!!!).

אבל … מה קורה אם אותו “בית משפט בלתי תלוי” לא מספק את הסחורה?

אם כך קורה, הרי זו “פסיקה הזויה … שפשוט מבזה את מערכת המשפט, הופכת את מערכת המשפט לחוכא ואטלולא, ופוגעים פגיעה אנושה באמון הציבור במערכת המשפט”.

אבל זה עו“ד לא הכל: לפוסט של ליזי המאירי הנ“ל מגיב עו“ד יאיר מוטס:

הביקורת נכונה ומוצדקת, המסקנות לא. שופט/ת ממין זה, צריך לבעוט לקיבינימאט, בלי שימוע ובלי בטיח. תעשי שימוע, ויסבירו לך שזה לא נורא, כמו השופטת שזייפה פרוטוקול משפט, העלילה על עו“ד שכמעט נכנס לכלא בגללה, והמשיכה בשקט לשבת על כסא הוד רוממותה.

שימו לב מה אומר עורך דין בישראל:

שופט/ת ממין זה, צריך לבעוט לקיבינימאט, בלי שימוע ובלי בטיח.

ועכשיו שלושה ניחושים: האם עורך–הדין יאיר מוטס והסטודנטית למשפטים ליזי המאירי משתייכים לימין הפוליטי, או לשמאל הפוליטי? לי יש הרגשה עמומה שהם משתייכים לימין הפוליטי, אבל תגידו אתם.

מקרה פרטי ב’: פרשת אלאור אזריה

החייל אלאור אזריה הועמד לדין על הריגתו של מחבל מנוטרל.

העובדות, ככל הזכור לי: המחבל היה שרוע על הארץ, פצוע, אזריה פילס דרכו בין החיילים שעמדו סביב המחבל, אמר מגיע לו למות וירה בראשו – דבר שהביא למותו של הפצוע. אין ספק שהמקרה של אזריה קרוב יותר לרצח מאשר מקרהו של הערבים הדוקר, אשר סכינו נשבר, ואיננו יודעים מה היה קורה אם הסכין לא היה נשבר.

לכאורה – מקרה הזועק לאישום ברצח, אבל התביעה החליטה להאשימו רק בהריגה, וכסניגור מקצועי אני לעולם לא אטען כנגד גישה המקלה עם הנאשם, אבל לא זו השאלה.

השאלה היא איך אפשר לתמוך בגישה המקלה במקרה החמור, ובגישה המחמירה במקרה הקל – אלא אם כן נחיל דין שונה לערבי ההורג יהודי, ודין שונה ליהודי ההורג ערבי.

אחרי שאזריה נדון למאסר שנה וחצי סערו הרוחות: בקב ציבור אוהדיו של אזריה: כל אלה שהיו בעד הרשעתו ברצח של הערב עם הסכין שנשברה ראו באזריה גיבור לאומי, הזכאי להדליק משואה בערב יום העצמאות הקרוב.

איך שני המקרים מתקשרים זה לזה?

בתגובה לפוסט הנ“ל שאלתי את הכותבת:

ליזי, מבלי לגרוע מהצורך בביקורת שופטים “ולא רק בצורת ערעור” – שאני מסכים לכך לחלוטין – יש לי שאלות אליך:

לגבי המקרה הראשון והשלישי – מדוע את לא מפרטת דבר חוץ מהמסקנה שלך?

ולגבי המקרה השני – אם העובדות שאת מפרטת די בהן להרשעה ברצח – מה דעתך שבמקרהו של אלאור אזריה העובדה שאפילו לא האשימו אותו ברצח זועקת עוד יותר לשמיים?

ולאחר יום תמים, משלא זכיתי לתשובתה, פניתי אל המגיב, עו“ד יאיר מוטס הנ“ל, ושאלתי אותו:

עו“ד יאיר מוטס, אולי אתה תענה לי על השאלה?

והנה, כמה מפתיע, היא לא ענתה לי גם אחרי ששה ימים, והוא לא ענה לי אחרי חמישה ימים.

ועכשיו לשאלה שהצגתי לעיל, והשארתי פתוחה: האם עורך–הדין יאיר מוטס והסטודנטית למשפטים ליזי המאירי משתייכים לימין הפוליטי, או לשמאל הפוליטי?

ועכשיו אוסיף: האם תומכיו של אלאור אזריה משתייכים לימין הפוליטי, או לשמאל הפוליטי?

כדי שלא תאשימו אותי בדיעה קדומה, אביא לכם סמן ימני מוצהר – הד“ר דרור אידר, עורך מדור הדיעות בישראל היום – עיתון ימני לכל הדיעות, שעשה מאזריה גיבור לאומי: אלאור: היכנס לכלא בראש זקוף.

ודרור אידר אינו היחיד: כל המחנה הימני התאחד לחבק את אזריה, ולתקוף את פסק הדין, ומכאן אני למדים כי גם עורך–הדין יאיר מוטס והסטודנטית למשפטים ליזי המאירי משתייכים למחנה הימין (אם בכלל היה למישהו ספק בכך).

הנה כי כן, יש לנו הוכחה “אמפירית” לכך שהימין הפוליטי – גם אצלנו, כבכל העולם הדמוקרטי – פחות רגיש לזכויות האזרח, ומי שרוצה לחלוק על כך – יתקבל בברכה.

ביהמ“ש העליון – שמאל מזוייף

כמו שהראיתי במאמר על השמאלנות והאקטיביסם של ביהמ“ש העליון, התקשורת ועוד, התנודות הפוליטיות של עולם המשפט, התקשורת ועוד באות לידי ביטוי בשיהוי של עשרים, שלושים או ארבעים שנה אחרי התנודות האלה בציבור הרחב, ומכאן ברור שאני מסכים עם כל הטוענים שבית המשפט העליון עדיין נוטה שמאלה (אם כי, כמו שכתבתי, גם כאן כבר מרגישים את השינוי).

כפי שהראיתי לעיל, השמאל בעולם הדמוקרטי קנאי יותר לזכויות האזרח מאשר הימין.

האם זה אומר כי ביהמ“ש העליון – ה“סמולני” – אכן מהווה את מגינן ומושיען של זכויות האזרח? אני האחרון שאומר זאת.

כפי שהראיתי לעיל, וכפי שאני אומר כבר למעלה מחמישים שנה, בית המשפט העליון (ובעקבותיו כל מערכת המשפט) מגן על זכויות האזרח רק כאשר נוח לו הדבר, רק כאשר זה מפאר את שמו, רק כאשר רוצים לתרגם אותו לאנגלית ולהפיץ בעולם.

בית המשפט העליון הנותן צו מוחלט אחד לכל מאה עתירות לבג“ץ – אינו מגינו ומושיעו של האזרח הקטן בריבו עם השלטון.

בית המשפט העליון המפחד לעשות צדק, מחשש ל“הצפה” – גם הוא אינו מגינו ומושיעו של האזרח הקטן בריבו עם השלטון.

בית המשפט העליון המתעלם מתקדימיו–הוא, גם זאת מחשש ל“הצפה” – גם הוא אינו מגינו ומושיעו של האזרח הקטן בריבו עם השלטון.

אני לא יודע אם במובן שמאל–ימין ביהמ“ש העליון הוא “קפיטליסטי” או “סוציאליסטי” – וזה גם לא מעניין אותי!

אני לא יודע אם במובן שמאל–ימין ביהמ“ש העליון הוא בעד מדינה אחת, שתי מדינות, עשרה קנטונים או בעד סיפוח מדינת ישראל ככוכב ה-51 על דגלה של ארצות הברית – וגם זה לא מעניין אותי!

אני לא יודע אם במובן שמאל–ימין ביהמ“ש העליון הוא בעד שלום עכשיו, מחוזי אחר–כך, או להיפך – ואפילו זה לא מעניין אותי!

מה כן מעניין אותי? חופש הביטוי, חופש העיסוק, חופש הביקורת על תרבות השפיטה, חופש הביקורת של עורכי הדין בלי שייפגע חופש העיסוק שלהם בתירוצים עלובים על “סגנון”.

מה עוד מעניין אותי? שבתי המשפט לא ייתעלמו מטענות וראיות שאינן מתיישבות עם התוצאה אותה הם סימנו מראש, ועוד ועו“ד.

ואם יצאתי מתוך הנחת–היסוד כי בעולם הדמוקרטי השמאל הפוליטי רגיש לזכויות האדם והאזרח יותר מהימין הפוליטי – בתחום הזה ביהמ“ש העליון הוא שמאל מזוייף.

שונאי הערבים בימין הפוליטי – אתם יורים לעצמכם ברגל!

עיקר הטענות של הימין כנגד ה“סמולנות” של ביהמ“ש העליון מתרכז בעניין האקטיביזם השיפוטי, אבל, כמו שאני מראה במאמר לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה“סמולנות“! וגם במקומות רבים אחרים (לאחרונה במאמר לא אמרתי לכם? עכשיו שוב השמאל תוקף את הבג“ץ – הפעם זהבה גלאון מחפשת די–ניין), כאשר נוח לימין הפוליטי, דווקא הוא זה הדורש אקטיביזם שיפוטי, וכבר נתתי רשימה ארוכה של דוברים ימניים אותם שאלתי אם הם בעד האקטיביזם השיפוטי, או נגדו, והם, כמה מפתיע, לא העזו לענות.

כך, לאחרונה (עם אזכור של מקרים קודמים): על חופש הביטוי במדינת ישראל: נאום–תשובה לד“ר דרור אידר; מי מציע עכשיו מהפכה חוקתית? – נאום–תשובה לעיתונאי אראל סג“ל.

לדברי הימין, ובעיקר לטוקבקיסטים הימניים, יש תשובה אחת לכל טענה בעניין זכויות האזרח: שמאל, סמול, 0מול, וכו’.

אם, למשל, בית המשפט מזכה את המחבל בגלל העדר ראיות קבילות (ראו לעיל), או, למשל, קובע כי למפקד האזור אין סמכות לאגור “מלאי” של גופות מחבלים לצורך מיקוח על החזרת שבויינו ונעדרינו – לא מתווכחים איתו לגופו של עניין, אלא זורקים לחלל את המילה “שמאל“, על כל עיוותיה, ומגלגלים עיניים מדושנות–עונג – כאילו שכנעו את כל העולם, כאשר הם שכנעו רק את עצמם, המשוכנעים–ממילא.

ומה אם אראה להם כי פרשנות החוק מחייבת את התוצאה אליה הגיע בית המשפט (ואף אשבח אותו על כך שהוא נתן למדינה ארכה כדי לשנות את החוק)? גם אני אהיה בעיניהם “סמולני” – למרות שהבהרתי שגם אני, כמותם, לא אוהב את התוצאה, אבל אני בעד פרשנות של החוק שאינה מותנית באוריינטציה הפוליטית של הפרשן.

אז בבקשה מכם, הגיע הזמן להפסיק לראות בשמאל “משהו גס“, מילת–גנאי;

הגיע הזמן לקיים ויכוח ענייני בין השמאל לימין – אלה ואלה לגיטימיים, ויש לכבדם – ואם בית המשפט טועה, לטעמכם, תתווכחו איתו כמה שאתם רוצים – אתם יודעים שאני אעמוד לימינכם, גם אם דעתי שונה משלכם.

והשתדלו – באמת, השתדלו – לבקר את בית המשפט במנותק מהשקפותיכם הפוליטיות, כי אתם יודעים היטב עד כמה אני מתעב פרשנות משפטית מוטה–פוליטית (ראו, למשל: תגובה להרצאתו של עו“ד אביעד ויסולי על “חוקיות השימוש בצה“ל למטרות שאינן הגנה על המדינה“).

תתווכחו עם בית המשפט כמה שאתם רוצים, אבל כאשר אתם יוצרים זיקה אוטומטית בין ההגנה על זכויות האזרח לבין השמאל הפוליטי וביהמ“ש העליון – אתם רק מקבעים את תדמיתו המזוייפת של ביהמ“ש העליון כ“כלב השמירה של הדמוקרטיה” – כאשר גם אתם וגם אני יודעים שהוא אינו כזה.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא