על המו”ם נתניהו-גנץ: מאבו-מאזן ועד גנץ – ביבי התחמן לא השתנה!

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/56967

לביבי נתניהו אין באמתחתו “סחורה” – לא לפלשתינאים, ולא לבני גנץ – והדבר היחיד שהוא יודע זה לפתות אותם ל“נגושיאיישנז“, בהם הוא חזק מאוד, ויודע להפיל את הפראיירים *** את אבו–מאזן הוא כבר לא מצליח להפיל – את גנץ הוא הצליח

שמחה ניר, עו“ד

בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

תזכורת

אצל ביבי אין כל חדש

אני בכלל לא נכנס לעניין המדיני

על מרכולתו המדינית של בנימין נתניהו

ומה יש לביבי להציע לבני גנץ?

מחמוד גנץ, בני עבאס

הסכם פוליטי, הסכם מדיני, הסכם רגיל

האם ההסכם הקואליציוני שזה עתה נחתם אכן מבטיח לגנץ את “החצי השני“?

מבחנו הקשה ביותר של בית המשפט העליון, מאז פרוץ המדינה

תזכורת

תחת הכותרת על המו“ם נתניהו–גנץ, תרגיל באומנות המכירה אמרתי:

בני גנץ יצא פראייר

בני גנץ יצא פראייר, ונפל קשות: הוא נתן לביבי לסובב אותו על אצבעו הקטנה. הוא האמין לביבי, ועשה את הצעד ממנו אין חזרה: פירוק כחול–לבן, בלי לדעת מה הוא מקבל בתמורה.

עכשיו, כאמור, מסתבר שביבי מתקשה לספק את הסחורה, ואם בסוף ממשלת ה“אחדות” הזאת לא תקום – לא רק שגנץ כבר לא יהיה ראש הממשלה המיועד, הוא גם לא יהיה אפילו ראש המפלגה השנייה בגודלה.

בני גנץ יודע – או, לפחות, אמור לדעת – מי זה בנימין נתניהו.

במשך כל השנה מאז מערכת הבחירות מועד א’ גנץ האשים את ביבי בשחיתות, ואמר אני לעולם לא אשב בממשלה תחת ביבי כראש הממשלה.

גנץ לא ניהל מו“מ קואליציוני ישירות מול נתניהו. הוא ניהל אותו עם אריה דרעי, כאשר הטבח הראשי מסתתר בצל: גבי אשכנזי, וכאשר ביבי מבצע את הפגזות–הריכוך עם הציוצים שלו.

מה שגנץ היה צריך לעשות זה לומר לדרעי כהאי לישנא: אריה, זה לא נגמר עד שזה נגמר, והסכמה עקרונית היא עדיין רק ההתחלה. לך אל ביבי, לך אל שרהל’ה, לך אל איילת הכושלת ואל כל השותפים האחרים, ותביא לי הצעת הסכם קואליציוני מלאה עד לפרט האחרון, ומוסכמת על כולם – אותה אביא אל השותפים שלי בקוקפיט, ונראה מה הם יגידו. אם ההצעה תיראה לי ולגבי, ולא תיראה ליאיר ולבוגי – אני מפרק את כחול–לבן, ומביא את חוסן לישראל.

ואת זה בני גנץ פיספס, וכמו שכבר הערכתי, ראש ממשלת ישראל הוא כבר לא יהיה.

ראו: על שיקוליו האריתמטיים של בני גנץ.

אצל ביבי אין כל חדש

במאמר Does Israel really want peace with the Palestinians, אותו פרסמתי ב-Florida Jewish Journal, תיארתי את התנהלותו של ביבי נתניהו במו“ם עם הפלשתינאים: קודם הוא חוטף–ככל–יכולתו, אחרי כך הוא “מתפשר” על חצי מהעצם היבשה שנותרה לפליטה, וכאשר ההסכם בשל לחתימה, ביבי אומר רגע–רגע – אנחנו רוצים שטקס החתימה ייערך בשגרירות האמריקאית החדשה בירושלים … הפעלול הזה הוא הקש האחרון על כבודם העצמי של הפלשתינאים, הם עוזבים את שולחן המו“ם וביבי אומר: אתם רואים? הערבים לא רוצים שלום!

ומי שחושב שזו המצאה מדמיוני החולני, שייזכר איך נפסק המו“ם על הפסקת הבנייה בגדה, בשנת 2010.

ואגב, הטקטיקה הזאת – למשוך את הפלשתינאים למו“ם–לשם–מו“ם, “בלי תנאים מוקדמים” ובלי להבטיח להם שום דבר קונקרטי, קיימת עד היום. כך שגרירנו באו“ם, דני דנון:

Israeli UN envoy: No progress toward peace as long as Abbas in office

Israel’s ambassador to the United Nations on Tuesday said peace will remain impossible as long as Palestinian Authority President Mahmoud Abbas stays in office.

“Let’s not beat around the bush. Progress toward peace will not be made so long as President Abbas remains in his position,” Danny Danon told the UN Security Council during a debate of the US administration’s peace proposal.

“Only when he steps down can Israel and the Palestinians move forward. A leader who chooses rejectionism, incitement and glorification of terror can never be a real partner for peace,” the Israeli envoy said.

אתה הבנת את זה, ברוך?

אנחנו יודעים שאבו מאזן אינו פראייר כמו בני גנץ, ולכן אנחנו פוסלים אותו, ונחכה למי שיבוא במקומו!

ומה אם אבו מאזן – אמנם לא צעיר ולא בריא – יחזיק מעמד עוד חמש שנים ויותר?

ומה אם ממשיך דרכו יהיה צעיר, בריא וקשוח ממנו? נחכה עשרים–שלושים שנים נוספות, לבא אחרי ממשיך דרכו, “וחוזר חלילה, ושוב בלי הרף“?

לזה אין לביבי/דנון כל תשובה.

והלאה:

Danon criticized the 84-year-old Palestinian leader, who addressed the Security Council minutes before him, for going to New York rather than to Jerusalem or Washington to engage in genuine peace talks.

“If President Abbas was serious about negotiations, he wouldn’t be here today. He would be in Jerusalem or in Washington sitting down with his negotiating partner,” he said.

הנה, כמה מפתיע: פעמיים “negotiations”, בהטייה זו או אחרת, כהקדמה לסך–כל 14 הפעמים שהמילה הזאת מופיעה אצלו, בהטייה זו או אחרת.

אלא מאי? אבו מאזן והפלשתינאים לא רוצים “negotiations”, הם רוצים מדינה משלהם.

לא, דני, אתה/ביבי/אנחנו לא חייבים לתת להם מדינה, אם לא מתחשק לנו. אנחנו יכולים לומר להם שקו–בתחת, ואם אתה רוצה להיות דיפלומטי, כמקובל במוסדות האו“ם, אתה יכול לומר לו Distinguished Mr. Abbas, a Palestinian state is off-the-table, and the only thing open for negotiation with you is a status of Beduin tribe in the nowhere.

למדינת ישראל יש אינטרסים משלה, ומותר לה להגן עליהם, אבל יש גבול לשימוש הנלעג בטריקים ושטיקים של ביבי נתניהו שכבר מיצו את עצמם, ושאף אחד כבר לא מאמין להם (חוץ מבני גנץ, ועל כך בהמשך).

והלאה:

“But President Abbas is not serious about negotiations, or about peace. Instead, he did what he always does – he came here to distract from his own unwillingness to negotiate, to speak,” Danon continued. “ He is trying to blame the lack of progress toward peace on Israel. Complaining instead of leading, that is Abbas’ way. That was his way when he took office, and that is his way today, in the 16th year of his four-year term”.

נו, באמת, דני … האם לנו, מדינת ישראל, יש “willingness to negotiate, to speak”?!

ועל מה אנחנו, מדינת ישראל בהנהגתו של בנימין נתניהו, מוכנים to negotiate, כאשר ירושלים והשגרירות הן off the table, כאשר פתרון שתי המדינות הוא off the table וגם פתרון המדינה האחת הוא off the table?

כן, דני, אני אגיד לך: מנהלים עם אבו–מאזן מו“ם על מעמד של שבט בדואי אי–שם במדבר.

נניח שאבו–מאזן נדחק אל הפינה, ובדלית ברירה הוא מסכים להצעה, ואז ביבי אומר רגע–רגע, אני צריך לקבל הסכמה של נפתלי בנט ואיילת הכושלת, והם לא מסכימים, ונחכה לבחירות הבאות, והבאות–לבאות וכן הלאה וכן הלאה …

ובסוף – איך לא – גם אם בסוף תהיה הסכמה על עצם יבשה כלשהי, ביבי יבוא ויגיד רגע–רגע, אני רוצה שטקס החתימה יתקיים בשגרירות האמריקאית החדשה, בירושלים, במעמד איוונקה טראמפ ומיץ’ מקקוננל – דבר המבטיח לביבי שלכך הם לא יסכימו, וזו תהייה “הוכחה” ש“הערבים לא רוצים שלום“.

האם אתה, דני דנון, מטומטם עד כדי כך להאמין שהפלשתינאים יבואו למו“ם הזה?!

הלאה:

Abbas, who in his lengthy speech rejected the US deal as a blueprint for negotiations, has not met with Prime Minister Benjamin Netanyahu in the last decade but has advanced more than 150 UN resolutions in the conflict, according to Danon.

נו, דני, אחרי התרגילים שביבי עושה לבני גנץ, מה אתה מצפה מאבו–מאזן? שייתן נאום קצר, בו הוא יסכים ל“דיל” שנותן לביבי נתניהו “פור” של אלף מהלכים – עוד לפני הרגע–רגע שלו?

ומה אתה מצפה ממנו לעשות באו“ם, אם לא לקדם את האג’נדה הפוליטית שהוא מייצג? לשמש סוכן–מכירות לגבינות של תנובה?!

והלאה:

“Does that seem like a reasonable balance if you are sincere about peace? Zero meetings with your negotiating partner and over 150 UN resolutions? It is only reasonable if you have no real intention of negotiating,” he said.

עם יד על הלב, דני: האם אתה היית רץ ל“נגושיאיישנז” עם ביבי, כאשר ברור שהוא לא רציני?

וכאן דנון תוקף גם את הקהילה הבין לאומית על שהיא “לא מאוזנת“:

The Israeli ambassador went on to criticize the international community for encouraging the Palestinians by repeatedly voting in favor of “one-sided resolutions” endorsing traditional position often assumed as the only framework that could lead to peace.

והאם דונאלד טראמפ הוא כן “מאוזן“?

לא, הוא לא מאוזן, ועל כך כבר אמרתי לעיל על התנהלותו של ביבי נתניהו במו“ם עם הפלשתינאים: קודם הוא חוטף–ככל–יכולתו, אחרי כך הוא “מתפשר” על חצי מהעצם היבשה שנותרה לפליטה, וכאשר ההסכם בשל לחתימה, ביבי אומר רגע–רגע – אנחנו רוצים שטקס החתימה ייערך בשגרירות האמריקאית החדשה בירושלים …

ואתה, דני דנון, מתרעם על כך שהאו“ם מאמץ “תנאים מוקדמים” שמנוגדים להסכמות קודמות בין הצדדים:

“You adopt preconditions that directly contradict previous agreements between the sides. For example, Israel and the PA previously agreed on internationally endorsed agreements that a border will only be determined through direct and bilateral negotiations,” he said.

אבל השאלה היא אם הברית שבין בנג’מין טראמפ ודונלד ג’יי נתניהו לא רומסת, ברגל גאווה, כל הבנה והסכמה קודמות, ולא מציבה שום תנאים מוקדמים חדשים, והתשובה: כן, היא רומסת אפילו את המעט–מזעיר שכבר היה מוסכם בין הצדדים, ומציבה משוכה בלתי עבירה של תנאים מוקדמים חדשים, בלתי עבירים.

כן, אני מכיר את השטיקים של ביבי: אם אבו–מאזן דורש מו“ם “בלי תנאים מוקדמים” – עצם הדרישה הזאת היא precondition, אבל אם מבחינתנו ירושלים והשגרירות הן off the table, פתרון שתי המדינות הוא off the table וגם פתרון המדינה האחת הוא off the table?, זה לא preconditions, אלא “prerequisites”…

ועל כך אמרינן How stupid do you think we are?!

ועוד באותו הרוח, עוד “נזיפות” בקהילה הבין–לאומית, על שהיא “מקשיחה” את אבו–מאזן:

“Yet still, some of you, against this explicit agreement, try to add a precondition that future borders must be negotiated based on the so-called 1967 lines.”

By constantly repeating that this will be the outcome of negotiations, the international community emboldens Abbas not to engage with Israel, Danon said.

“When President Abbas sees that his battles are being fought for him and there is no need for him to negotiate or agree to mutual compromises, it makes peace an ever more remote possibility.”

ומאידך, רק שבחים על דונאלד טראמפ, המקשיחן–אין–צ’יף, שבמהלך–ירושלים שלו הקשיח את ליבותיהם של הישראלים והפלשתינאים גם–יחד:

Danon praised US President Donald’s peace proposal as a “sane approach” to solving the conflict as it departs from ideas that have failed time and again. “It understands that we have to try something different. Maybe it will work this time,” he said.

האם הוא באמת מאמין שאותו “משהו אחר” שטראמפ מציע “אולי יעבוד הפעם“?

לא בטוח שהוא עצמו מאמין. הוא מבין ש“למדינות רבות יש הסתייגויות” מ“עיסקת המאה” של טראמפ, אבל, למרות הכל, הוא לוחץ עליהם “לאמץ את רוחה” של ה“עיסקה” הזאת:

Addressing the members of the council, the Israeli envoy acknowledged that many countries have reservations about the so-called “Deal of the Century” but urged them to “embrace its spirit” nevertheless.

ומדוע לאמץ את רווחה של העיסקה? כי מעצביה של העיסקה עצמם אמרו שהיא רק “הצעה“, או “כלי בידי הצדדים לשימושם במהלך ה-negotiations”:

“The plan’s drafters have said themselves that the plan is only a suggestion, a tool for the sides to use in their negotiations,” he said.

ושגרירנו באו“ם מסכם ומשבח “כמה מדינות” שהתחילו להתלהב מהתכנית ו“ניצלו את ההזדמנות” לקרוא לאבו–מאזן לבוא ל“נגושיאיישנז“, ו“אנחנו מודים לכם על כך” …”

Some countries are beginning to warm to the plan, Danon posited. “That is why you have used the opportunity presented by the release of the plan to call on President Abbas to negotiate. And we thank you for that,” he said.

אני בכלל לא נכנס לעניין המדיני

בכל התיאור שהבאתי לעיל, אני בכלל לא התכוונתי להביע דיעה על ההסדר המדיני הרצוי עם הפלשתינאים.דעתי בנושא ידועה: הרצוי – א“י השלמה, מג’יברלטאר והמאגרב עד קמצ’טקה (ואחר כך נדבר), אבל אני מוכן להתפשר על מה שיהיה מוסכם בין 51% (או יותר) מהישראלים לבין 51% (או יותר) מהפלשתינאים, וכדי לדעת למה מוכנים הישראלים, הצעתי את חוק משאל–העם בנושא.

כל מה שרציתי להראות בזה הוא אופן ההתנהלות של בנימין נתניהו במשאים ומתנים: הוא לא מציע שום דבר, הוא רק גורר את זולתו למשאים–ומתנים כדי לסובב אותם סביב אצבעו הקטנה.

על מרכולתו המדינית של בנימין נתניהו

בנימין נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל זה 14 שנים, מהן 10 שנים ברציפות.

כשהוא נכנס ללשכת ראש הממשלה, בין בפעם הראשונה, בין בפעם השנייה, הסיכוי להסדר מדיני עם הפלשתינאים היה כמעט–אפסי. זה לא הרבה, אבל בהחלט better than nothing.

בנימין נתניהו אינו מדינאי דוגמת אנואר א–סדאת, שמוכן ללכת כנגד ההמונים בארצו, ולטוס לארץ האוייב על מנת להתחיל להזיז תהליך של שלום.

ביקורו ההיסטורי של סדאת לא התחיל בהצהרתו בפרלמנט המצרי, ערב טיסתו לישראל, אלא במגעים חשאיים, שקדמו לו. כך ויקיפדיה:

גיבוש ביקורו של סאדאת בישראל החל מבחינה מעשית עם התמנותו של משה דיין כשר החוץ בממשלת בגין הראשונה לאחר המהפך בשנת 1977. אז החלו מגעים החשאיים שנוהלו עם מצרים על ידי ראש הממשלה מנחם בגין, “המוסד” הכפוף לו ושר החוץ משה דיין. מגעים אלו הוסתרו מראש אמ“ן שלמה גזית (שהיה אחראי להעריך את כוונות סאדאת ומשמעות פעולותיו), מהרמטכ“ל מוטה גור, ומשר הביטחון עזר ויצמן.

באוגוסט 1977 נפגש בגין עם צ‘אושסקו ברומניה וביקש ממנו להעביר מסר לסאדאת ולאסד שישראל מעוניינת בכנות בשלום. צ‘אושסקו אמר לבגין שסאדאת הסכים לעריכת פגישה ישירה בין נציגי ישראל ומצרים.

ב-4 בספטמבר טס דיין למרוקו בתחפושת כדי להיפגש עם מלך מרוקו חסן השני. הוא ביקש מן המלך לארגן פגישה עם סאדאת או עם סגנו חוסני מובארכ. ב-9 בספטמבר הגיעה תשובה חיובית.

ב-16 בספטמבר 1977, טס דיין בשנית למרוקו כדי להיפגש שם עם שליחו של סאדאת, סגן ראש ממשלת מצרים חסן תוהאמי שלפני כן נפגש עם ראש המוסד יצחק חופי. לפי עדויות שונות כבר אז נתן דיין לסאדאת להבין כי חצי האי סיני יוחזר למצרים בשלמותו. אלמלא הבטחה כזאת מאוד ייתכן שסאדאת לא היה מגיע לירושלים. מנגד טוען העיתונאי דן פתיר שהיה יועץ התקשורת של מנחם בגין, לאחר שסרק לדבריו את כל התכתובת בנושא, כי לא הושגו שום הסכמות בפגישת דיין–תוהאמי ולא ניתנה שום הבטחה לסאדאת.

באוקטובר טס סאדאת לרומניה כדי להיפגש עם צ‘אושסקו, וזה אמר לו כי התרשם לטובה מאישיותו של בגין ומיכולתו לקדם את השלום.

ב-9 בנובמבר 1977 הודיע סאדאת בנאום ארוך בפני חברי מועצת העם של הפרלמנט המצרי על נכונותו להגיע לכנסת בירושלים כדי לדון על שלום עם ישראל. סאדאת הכריז שם: “אני נכון ללכת אליהם לביתם, לכנסת עצמה ולהתווכח איתם“.

הצהרתו של נשיא מצרים עוררה תגובות סוערות בעולם הערבי, בעיקר במדינות שהוגדרו מאוחר יותר כחזית הסירוב: סוריה, לוב, עיראק ואלג‘יריה והביאה בהמשך לסילוקה של מצרים מהליגה הערבית. גם מבית נתקל הנשיא סאדאת בהתנגדות, שבאה לידי ביטוי בהתפטרות שר החוץ שלו איסמעיל פהמי.

גם המגעים להסכם השילומים עם גרמניה לא החל בקריאה פומבית של דוד בן גוריון לחייב את גרמניה לפצות את העם היהודי, וגם לא בהצהרה פומבית של הקנצלר קונראד אדנאואר שהוא מוכן לטוס כל רגע לירושלים, על מנת לכרות הסכם עם ממשלת ישראל על פיצויו של העם היהודי, והחזרת גרמניה למשפחת העמים בני התרבות.

המגעים מהצד הישראלי החלו כך (עפ”י ויקיפדיה, ההדגשה שלי):

משרד החוץ והוועדה שמונתה על ידו המליצו לפנות ישירות לגרמניה לשם דיון על הפיצויים הכלליים, בנוסף לפיצויים האישיים. ההמלצה הובאה לשולחן הממשלה ונדחתה, בפעם הראשונה בדצמבר 1950 ולאחר מכן שוב בינואר 1951. הדחייה נבעה מההתנגדות לדין ודברים ישיר עם גרמניה והציעה במקום זאת לפנות לבעלות הברית לשעבר כגורם מקשר. לאחר קביעת הממשלה פנה משרד החוץ ב-6 בינואר לארבע בעלות הברית. הפנייה נומקה ברצון להימנע ממצב של “הרצחת וגם ירשת” ובטענה שישראל נזקקת לכסף על מנת לקלוט את “שארית הפליטה“. שלוש בעלות הברית המערביות השיבו שהן לא יכולות לכפות על גרמניה פיצויים נוספים. ברית המועצות לא השיבה. תשובת בעלות הברית השאירה בידי ישראל אופציה לנהל משא ומתן ישיר עם גרמניה המערבית או לוותר על הפיצויים. לבסוף הורה דוד בן–גוריון, ראש הממשלה, לפתוח במשא ומתן ישיר ובכך בא אל קצו הוויכוח בתוך הממשלה. ההחלטה נותרה סודית בשלב זה.

וכך גם בצד הגרמני (עפ”י ויקיפדיה, ההדגשה שלי):

באפריל 1951 נפגשו דוד הורוביץ, מנכ“ל משרד האוצר, ומוריס פישר משגרירות ישראל בצרפת עם קנצלר גרמניה המערבית קונראד אדנאואר. הפגישה הייתה לא–רשמית וחשאית. בפגישה הביע הקנצלר נכונות לפצות את העם היהודי ולצאת בהכרזה שגרמניה נוטלת על עצמה את האחריות על פשעי הנאצים כלפי העם היהודי. הצהרה זו הייתה אמורה להכשיר את דעת הקהל לקראת פתיחת המגעים הרשמיים והגלויים עם גרמניה המערבית.

הנה כי כן, מנהיגי שני הצדדים – כל אחד משיקוליו–הוא – רצו להגיע להסכם הזה, אבל נאלצו להתמודד עם המתנגדים–מבית, ולכן הם החלו במגעים חשאיים, ורק אחרי שהמגעים הגיעו לבשלות מסויימת, לנקודת האל–חזור, אם תרצו, אפשר היה לצאת איתם – כל מנהיג אל הציבור שלו.

בנימין נתניהו אינו מדינאי כמו דוד בן גוריון, או קונראד אדנאואר, שגם הם – כמו אנואר א–סדאת – הבינו כי כדי לבנות משהו צריך להתחיל בפעולות מתחת לרדאר הפומבי.

בנימין נתניהו אינו מדינאי, אלא פוליטיקאי קטן, הפוזל אל הבחירות הבאות, כדי להנציח את שלטונו.

לבנימין נתניהו אין מה להציע ל“בייס” הפוליטי שלו בתחום המדיני:

הוא לא יכול להציע מדינה פלשתינאית לצידה של מדינת ישראל: אולי בוחרי הליכוד יילכו אחריו (אפילו זה לא בטוח), אבל זה לא יספיק לו, כי מימין מחכים לו בנט + סמוטריץ’ + איילת הכושלת + יועז הנדל + צבי האוזר (שניהם יחד ידועים גם כ”הנזל וגרטל”) + אחרים.

הוא לא יכול להציע מדינה אחת לשני העמים, כי אף לא רוצה מדינה בה, כי במוקדם או במאוחר הערבים יהוו בה רוב.

והוא גם לא יכול להציע את הנצחת המצב הקיים, כי זה ימנע ממנו לטעון בכל העולם כי “הערבים לא רוצים שלום“.

ובתכלית הקיצור: באמתחתו המדינית של בנימין נתניהו אין כל סחורה בעלת ערך, ולכן הדבר היחיד שסוחר–הרהיטים הזה מסוגל להציע בשוק הוא – ניחשתם נכונה! – “נגושיאיישנז“!

עם מרכולתו זו נתניהו הולך מדלת–לדלת, ומסביר לכל הפוליטיקאים ברמתו שהערבים לא רוצים שלום, הם אפילו לא מוכנים לנהל מו“ם לשלום!

ומה יש לביבי להציע לבני גנץ?

לביבי נתניהו, כמו לכל פוליטיקאי קטן, היה תמיד אינטרס אחד עיקרי: לצלוח את הבחירות הבאות ולצנוח שוב בלשכת ראש הממשלה.

בשרשרת הבחירות הבלתי–גמורה, בינתיים, יש לו אינטרס יקר עוד יותר: להסיר מעליו את אימת המשפט הפלילי התלוי נגדו, שעשוי להביאו לכמה וכמה שנים בכלא.

הבחירות האחרונות (בינתיים) לא נגמרו טוב מבחינתו: 62:58 לטובת המרכז–שמאל בראשותו של מתחרהו, בני גנץ – דבר המהווה איום מוחשי, הן על שלטונו והן על חירותו, ועריקתה של אורלי לוי–אבקסיס למחנהו לא שינתה בהרבה את התמונה הכללית.

מה נשאר לו לעשות: לנסות לקנות את בני גנץ, ומה מתבקש יותר מאשר לזעוק קורונה–קורונה–קורונה–קורונה–קורונה–קורונה–קורונה, כדי לשכנע את גנץ כי “לאור מצב החירום יש לשים פוליטיקה בצד“?

השאלה היא מה יכול ביבי להציע לבני, כאשר הסכם קואליציוני שיעניק לביבי חסינות לא יעלה על דעתו של גנץ, והסכם שלא יעניק לביבי חסינות לא יספק את צרכיו–הוא.

ניחשתם נכונה! – “נגושיאיישנז“!

מחמוד גנץ, בני עבאס

כמו שהסברתי במאמר על המו“ם נתניהו–גנץ, תרגיל באומנות המכירה, כמי שמכיר – או, לפחות, אמור להכיר – את בנימין נתניהו, גנץ היה צריך לשלוח את אריה דרעי – המתווך הסמוי בין השניים – אל ביבי, לומר לו לך אל שרהל’ה, לך אל איילת הכושלת ואל כל השותפים האחרים, ותביא לי הצעת הסכם קואליציוני מלאה עד לפרט האחרון, חתומה ע“י כולם ומוסכמת על כולם – אותה אביא אל השותפים שלי בקוקפיט, ונראה מה הם יגידו. אם ההצעה תיראה לי ולגבי, ולא תיראה ליאיר ולבוגי – אני מפרק את כחול–לבן, ומביא את חוסן לישראל.

אבל גנץ לא השכיל לעשות זאת, ונפל למלכודת אליה אבו מאזן כבר למד לא ליפול.

אבו מאזן (הידוע גם בכינויו מחמוד עבאס) הוא אולי מטומטם, אבל לא אידיוט.

אבו מאזן מכיר את ביבי נתניהו, הוא כבר הספיק להיכוות ממנו, וכיום הוא לא מוכן להיגרר למלכודת ה“נגושיאיישנז” שביבי מנסה לטמון לו.

בני גנץ מכיר את נתניהו מהתקופה בה הוא היה הרמטכ“ל, ונתניהו היה ראש הממשלה. סביר להניח שהם נפגשו מאות פעמים, אבל באותה התקופה הם היו באותה הסירה, ולא כמנהלי “נגושיאיישנז” בהם כל אחד מהם מושך את השמיכה לצידו–הוא.

זה מה שהיה בעוכריו של בני גנץ, ואני עדיין לא מדבר על העיסקה הסופית אשר זה עתה נחתמה, כי עדיין לא עברתי ביסודיות אלא רק על חלק מהפרטים (ראו הערות ראשוניות, להלן), אבל גם אם העיסקה שהשיג היא טובה, מבחינתו, זה עדיין לא אומר שהוא לא יכול היה להשיג עיסקה טובה עוד יותר – אם הוא לא היה פראייר.

הסכם פוליטי, הסכם מדיני, הסכם רגיל

הסכם רגיל, בין אדם לחברו, מוסדר ע“י דיני החוזים, המסדירים את אופן כריתתו ואת התרופות על הפרתו.

הסכם פוליטי, בין פוליטיקאי לבין הציבור, אינו הסכם של ממש, לפי דיני החוזים, ומי שמפר אותו מסתכן רק בכך שבבחירות הבאות בוחריו כבר יתחשבנו איתו.

הסכם מדיני, דהיינו בין מדינות לבין מדינות (וזה כולל גם גופים שאינם מדינות, אבל חותרים לכך) הוא כבר הסכם מחייב, כמו הסכם בין אדם לחברו. עשויים לצוץ קשיים באכיפתו, אבל זה נושא לדיון נפרד.

המשותף לכל סוגי ההסכמים האלה הוא אחד: יש לנהל אותם, ואת המשאים–ומתנים לכריתתם, בתום–לב.

אין צורך להיזקק לחוקים כלשהם כדי להבין שדברים כאלה צריכים להתנהל בתום–לב, אבל, ליתר ביטחון, הם אומצו בדיני החוזים שלנו.

קחו, למשל, את הסעיפים הרלוואנטיים בפרק א’ לחוק החוזים (חלק כללי), תשל“ג-1973, שכותרתו היא “כריתת החוזה“:

כריתת חוזה כיצד

1. חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול לפי הוראות פרק זה.

הצעה

2. פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה […].

קיבול

5. הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע ומעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה.

תום לב במשא ומתן

12. (א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.

ואל תגידו לי מי הולך למו“ם קואליציוני עם ספרי החוקים מתחת לבית שחיו.

לא, אני אני לא אומר את זה, אני רק אומר שהדברים האלה צריכים להיות מובנים גם אלמלא היו החוקים האלה קיימים, והעובדה שהם קיימים היא רק “שחקן חיזוק“.

ואיך נתניהו נוהג בעניינים האלה?

ראשית – הוא לא “מציע” שום “הצעה” אשר “מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה“.

ושנית – במשאים ומתנים שלו הוא לא נוהג “בדרך מקובלת ובתום לב“.

כך הוא נהג – ועדיין מנסה לנהוג – עם הפלשתינאים, והם כבר למדו מי זה בנימין נתניהו, שמנסה למשוך אותם ל“נגושיאיישנז” ללא כל כוונה להגיע להסכם, אלא רק לייצר הוכחות ש“הערבים לא רוצים שלום“.

וכך הוא נהג גם עם בני גנץ, אשר עדיין לא למד מי זה בנימין נתניהו, ואילו הפתעות הוא שומר סמוך לחזה.

האם ההסכם הקואליציוני שזה עתה נחתם אכן מבטיח לגנץ את “החצי השני“?

אלה רק הערות ראשוניות לעניין ההסכם הקואליציוני אליו הגיעו נתניהו וגנץ.

הבעייה העיקרית היא הבטחת כניסתו האוטומטית של בני גנץ לתפקיד ראש הממשלה, בתום 18 חודשים מיום כינונה של הממשלה.

סע’ 8 להסכם הקואליציוני פותח במלים “הצדדים יתנו זה לזה בטחונות נוספים לקיום מלא של הסכם זה, ובפרט לעניין הסדר הרוטציה … פיזור הכנסת בחוק במהלך השנה וחצי הראשונות יביא לכניסה לתפקיד של ראש הממשלה החלופי [בני גנץ, כמובן], שיכהן בתקופת ממשלת המעבר ובלבד שלפחות 12 חברי כנסת שנמנו במועד השבעת הממשלה על גוש הליכוד תמכו בהצעת החוק“.

לבד מכך שלא ברור מהם הביטחונות ה“נוספים“, ואיך ניתן יהיה לקבוע את הביטחונות האלה אכן תואמים את מימוש ההסכם, יש כאן בעיה רצינית: מה יהיה אם 11 ח“כים מ“גוש הליכוד במועד השבעת הממשלה” יתמכו בחוק הפיזור, והשאר יימנעו?

חשבון פשוט:

תומכים מגוש הליכוד: 11 ח“כים;

יש עתיד–תל”ם: 16 ח“כים;

הרשימה המשותפת: 15 ח“כים;

ישראל ביתנו: 7 ח“כים;

ימינה: 6 ח“כים;

מרץ: 3 ח“כים;

ובסה“כ 58 ח“כים שתומכים באי–האמון, מול 15 הח“כים מסיעת כחול–לבן (שמתנגדים, כמובן): הממשלה נפלה, ולא נוצרו התנאים לכניסתו האוטומטית של בני גנץ לתפקיד ראש הממשלה.

ומה יהיה אם, בסמוך לכך, או אחרי הבחירות לכנסת ה-24, נתניהו מצליח להעביר חוק המבטל את ההסכם הקואליציוני, וגם משחרר אותו מספסל הנאשמים?

בי–ביי, בני גנץ, איש תמים.

מבחנו הקשה ביותר של בית המשפט העליון, מאז פרוץ המדינה

ההערה הזאת היא מקדמה למאמר נפרד, שיבוא במהרה בימינו, אמן.

עד היום נעשו כמה נסיונות להביא את הבג“ץ לפסוק שבנימין נתניהו לא יכול לקבל מינוי כראש הממשלה, בגלל האישומים הפליליים הרובצים על כתפיו, אבל הבג“ץ סירב לדון בנושא הזה, מהטעם שעדיין לא הוטל עליו להרכיב את הממשלה, ולכן העתירות הן “מוקדמות“.

עד כאן אין בפסיקה הזאת שום חידוש, ואפילו לא “דיעה קדומה“, משום שזו דרכו של הבג“ץ, מימים ימימה.

היום אנחנו על סיפו של “רגע האמת“, בו הבג“ץ חייב לנקוט עמדה – לכאן או לכאן – בעתירה שתוגש (אם לא הוגשה כבר) וכאן יש לו בעייה, במיוחד לאור דבריו של נתניהו, לפיהם “אם יפסלו אותי מלכהן תהיה פה קריאה להחרים את הבחירות” ובמקרה כזה “המונים ייצאו לרחובות“.

והבעייה שלהם: אם הם יפסקו שנתניהו כשיר לקבל את המינוי, יגידו עליהם שהם “נבהלו מהאיומים“, ואם הם יפסקו שנתניהו אינו כשיר לקבל את המינוי, יגידו עליהם שהם “עושים דווקא” לנתניהו, כדי להראות לו שהם “לא נבהלים” מהאיומים שלו

אבל על כך – במאמר נפרד.

________

וראו גם: Benjamin Abbas, Mahmoud Trump, Donald J. Netanyahu.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס