האם השימוע לבנימין נתניהו היה אמיתי או פיקטיבי? – נאום-תשובה לד”ר ישראל בר-ניר

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/56100

איך פותר ד“ר לפיזיקה עיונית משוואה רבת–נעלמים כאשר אין לו נקודה ארכימדית לאף אחד מהם?

שמחה ניר, עו“ד

בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

“נקודה ארכימדית” או “נקודת ארכימדס“ (Archimedean point ובלטינית Punctum Archimedis), המשמשת כמטאפורה, בעברית דימוי, הבאה בהקשרים תרבותיים מגוונים, נולדה מהמשפט המפורסם של ארכימדס “תנו לי נקודת משען ואניף את העולם!”.

ארכימדס, שעסק במנופים והתמחה במיוחד במדע, גאומטריה ומתמטיקה, התכוון לכוחות פיזיקליים ונקודת מנוף, שממנה יוכל להרים כל חפץ שהוא, אפילו כוכב לכת. אבל מהנקודה הארכימדית שלו נולד גם דימוי פופולארי, שמשתמשים בו בהקשרים חברתיים, פסיכולוגיים וענייני התנהלות ודרך חיים. בדימויים שבתחומים אלו מדובר בנקודת השינוי הנכונה והטובה ביותר, זו שיכולה לשנות את הסטטוס קוו ולאפשר מעבר למצב עניינים חדש ונכון, או לפחות מתאים יותר לדובר.

הבהרה מראש

במאמר הזה, כמו בכל מקום אחר, אני לא נוקט עמדה באשר לאשמתו או חפותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בכל הנוגע לחשדות הפליליים נגדו.

אני לא נוקט עמדה, משום שחומרי החקירה לא הועמדו לרשותי.

ואשרי הטוענים לאשמתו או חפותו של נתניהו, אשר זכו והחומרים האלה נחשפו לפניהם, והם בהחלט רשאים להביע את עמדתם – אני לא.

ועכשיו לעניין

תחת הכותרת יש שימוע. האם יש גם שומע? מביע הד“ר ישראל בר–ניר ספקות בכנות השימוע שנערך לראש הממשלה, בנימין נתניהו, החשוד בפלילים, וסבור כי השימוע היה רק מן השפה ולחוץ, וכי דבר משמעותי לא ישתנה.

הנחת העבודה של בר–ניר, כך נראה, היא שבפרקליטות יושבים מלאכי–שמיים צחורי–כנפיים אשר חרגו מדרכם הטובה והישרה, כדי לתפור לנתניהו תיקים פליליים.

בנאום–תשובה זה אראה כי גם לגבי הדברים הנכונים של הכותב, זו דרכם תמיד, וכדי להראות כי במקרה המסויים הזה נתניהו זכה ל“טיפול” רע מזה שניתן לכל אדם, יש צורך ב“נקודה ארכימדית“.

אכן, היועץ המשפטי הוא הקובע!

הדבר הראשון המפריע לכותב, הוא “תסמונת המפטי דמפט“, כהגדרתו: “נוהל שגרתי בפרקליטות, ואצל היועמ“ש, אביחי מנדלבליט. האחרון הודיע לא מכבר לשרת המשפטים, אני הוא זה שקובע כאן” (ההדגשות וההדגשות הכפולות במצוטט מהמאמר הן במקור).

אני לא יודע לאיזה “נוהל שגרתי” הכוונה, והכותב לא נותן כל קישור או מראה–מקום להודעה של מנדלבליט לשרת המשפטים, וכנראה שהדברים האלה הם רק הבעת–דיעה בדרך של הצגת–דברים “כאיללללו“.

אלא מאי? המחוקק העניק ליועץ המשפטי לממשלה מעמד עצמאי, ואכן, בכל הנוגע לנהול ענייניה המשפטיים של המדינה היועץ המשפטי הוא הקובע – ולא השר הממונה עליו (אפשר לדבר על חריגים, אבל הכותב לא מצביע על כאלה, והם אכן לא רלוואנטיים למקרה דנן).

ממילא ברור שאם יש מחלוקת בין היוהמ“ש לשר הממונה עליו, כל אחד מהם יאמר אני–ואני–ואני, ואין בכך שום דבר הראוי לציון.

על המגרש המשפטי ישנם כללי משחק אחרים

הלאה:

המשפט כשאני משתמש במילה, מובנה הוא בדיוק המובן אותו אני בוחר בשבילה הוא מרכיב קבוע בלקסיקון הביצועי של פרקליטות המדינה, בהובלתו של שי ניצן, פרקליט המדינה ועוזריו.

אני לא מתכוון לומר אפילו מילה אחת טובה על שי ניצן ועוזריו (אני מכיר אותם, ולא לטובה, הרבה לפני בר–ניר), אבל על המגרש המשפטי ישנם כללי משחק אחרים, כולל לגבי פרשנותם של מלים, ואם המשתמשים במילה “משפטיזציה” מתכוונים לומר שמשפטנים משתוללים על המגרש שלהם, ועושים “מה שבא להם” – יש לי הפתעות בשבילם: כל עוד המשפטנים פועלים בתום–לב, הם יכופפו מלים, יעקרו הרים ויטחנום זה בזה, רק כדי לעשות צדק עם “האיש ברחוב“ (ואם הם פועלים שלא בתום–לב – זו בכלל “אופרה אחרת“).

טלו, למשל, דברים שאמרתי במאמר על קבורתו הזמנית של נוסח החוק:

על “עיקום הכתוב”, ועל פרשנות שונה לאותם המונחים

על דרך הפרשנות אפשר לעשות הרבה דברים (לגיטימיים או לא, רצויים או לא).

קח, למשל, את המילה “פוליטי”.

כאשר המחוקק התנה את הזכות להפגין בעניינים פוליטיים ברישיון משטרתי, בית המשפט צמצם את משמעות המילה “פוליטי” – ובצדק.

מאידך, כאשר מדובר בחופש–הביטוי הפוליטי מול ההגנה על הפרט, ביהמ”ש הרחיב משמעות המילה הזאת – וגם כן בצדק.

והתוצאה – אם אתה מבזה את שר הבריאות, זה “לא פוליטי” לעניין זכות ההפגנה, וזה כן “פוליטי” לעניין חופש הביטוי.

הפרשנות ה”צפה” הזאת היא לגיטימית כל עוד היא “אוניברסלית”, ולא יעלה על הדעת שהמשטרה “תשלוף” מהפגנה פוליטית את הערבים, את אוהדי אביגדור ליברמן, או את בעלי הזקן, ולא יעלה על הדעת שבית המשפט יגיד על אותה ההפגנה ממש שהיא הייתה “פוליטית” לגבי אלה שהמשטרה שלפה, והייתה “לא פוליטית” לגבי האחרים.

וגם הוספתי:

לפעמים גם אין ברירה אלא לעקם את הכתובים, ואפילו להופכם.

כך, למשל, חוק זכויות היוצרים משנת 1911 (שבוטל לפני כ-10 שנים) קבע כי זכויות היוצרים בצילום שייכות למי שהיה הבעלים של ה”נגטיבה” בעת החשיפה לאור.

בינתיים הומצאו סרטי הצילום ה”פוזיטיביים” (שלא היו קיימים בעת שהחוק נחקק), ובמקרה הזה אין מנוס מלפרש את המילה “נגטיבה” ככוללת גם את המילה “פוזיטיבה”.

המתימטיקאי לעולם לא יקבל את זה, אלא אם המדובר ב”אפס”. המשפטן יגיב אחרת.

אני הייתי מפרש את החוק ב”רוח הזמן”, מישהו אחר היה דבק בלשונו הדווקנית של החוק, ובהיגיון ה”מתימטי”, ושתי הגישות הן כשרות, אבל לא יעלה על הדעת שסרט צילום פוזיטיבי ייחשב כ”נגטיבה” אם הוא בבעלותו של יהודי ירא–שמיים, ולא ייחשב ככזה אם הוא בבעלותו של מחבל ערבי עם דם על הידיים.

על “העירפול הניסוחי“

אומר בר–ניר:

אין דין ואין דיין. העירפול הניסוחי של הכתוב בספר החוקים, נועד לאפשר התאמת העבירה לנסיבות ולמטרה אליה היא מכוונת. עבירה לשעתה.

אז לא: העירפול הניסוחי מקורו בבית המחוקקים, בכנסת, ולא בפרקליטות המדינה – אפילו אם היא חותרת לכך.

העירפול הניסוחי בא, לא אחת, משום שלא ניתן לצפות מראש כל אפשרות, ולפעמים, כאשר המחוקקים לא מגיעים לידי הסכמה, הם משאירים בכוונה “עירפול ניסוחי“, כדי ביהמ“ש, בעתיד, יוצא להם את הערמונים מהאש. זה לא רצוי, אבל זה קיים.

והנה ה“דוגמה” שמביא הכותב ל“התאמת העבירה לנסיבות ולמטרה אליה היא מכוונת“:

החידוש של הפרקליטה ליאת בן ארי, שותפתו לדבר עבירה של שי ניצן, שהחליטה להפליל “סיקור אוהד” בעיתון, הוא דוגמא מוחשית למשמעות הביטוי מובנה [של מילה] הוא בדיוק המובן אותו אני בוחר בשבילה.

אז לא, ממש לא, וחבל שהכותב לא קרא בעיון את שני מאמרי בנושא הזה:

על “שוחד בדמות כתבה בעיתון”: נאום–תשובה לאהוד פרלסמן

עוד על “טובות–הנאה” בעבירות השוחד

בהם אני מסביר ש“סיקור אוהד” אינו שוחד, אלא “טובת הנאה” הניתנת כשוחד, כאשר מתקיימים כל יסודות העבירה הזאת, אבל הכותב רוצה לומר לנו שזה בכלל לא “טובת הנאה“:

במאמר מוסגר, אם בן ארי הייתה מתמצאת קצת בדיני פרסום ויחסי ציבור, היא הייתה יודעת שאין דבר כזה “סיקור לא אוהד“. כלל ידוע ביחסי ציבור ופרסום הוא לא חשוב מה כותבים עליך כל עוד מאייתים את שמך נכון.

לדעתי הענייה זו “בדיחה מקצועית” של אנשי הפרסום, ומשפטי לשון–הרע מראים שיש גם יש סיקורים “לא אוהדים“, אבל זה עו“ד לא הכל. סעיף 294 לחוק העונשין, תשל“ז-1977, אומר, בין השאר:

(א) המבקש או המתנה שוחד, אף שלא נענה, כמוהו כלוקח שוחד.

(ב) המציע או המבטיח שוחד, אף שנדחה, כמוהו כנותן שוחד.

וזה אומר שמי שמבקש סיקור אוהד, אפילו אם הוא קיבל קדחת, רואים אותו כאילו הוא לקח שוחד, והוא הדין גם אם הוא ביקש סיקור כלשהו, “העיקר שיאייתו את שמו נכון” – גם זה בגדר “טובת הנאה“, לשיטתו של הכותב עצמו.

והלאה:

סירובו העיקש של היועמ“ש לאפשר לנתניהו לגייס כספים למימון הגנתו שזכה לפרסום רחב בתקשורת, גם הוא תרם רבות לאהדת הציבור לנתניהו. איך זה שלא עלה בדעתה של בן ארי להאשים את נתניהו בקבל שוחד מהיועמ“ש? כאשר החשיבה מוגבלת לקופסה המשפטית קשה להגיע רחוק.

נו, נניח שהסירוב ה“עיקש” של היוהמ“ש “תרם רבות לאהדת הציבור לנתניהו” … האם צריך היה היוהמ“ש, בניגוד לעמדתו המקצועית, להתיר לנתניהו לגייס כספים, רק כדי לפגוע באהדת הציבור לנתניהו?

מה הקשר בין חוות דעתו מקצועית של היוהמ“ש לשוחד שהוא נותן בכך? האם יש טענה שהיוהמ“ש נתן לנתניהו חוו“ד מוטה לטובתו, תמורת טובת הנאה ממנו?!

אולי “כאשר החשיבה מוגבלת לקופסה המשפטית קשה להגיע רחוק“, אבל איך הקשקוש הזה נקשר לנושא הזה?

הנחות–עבודה

לפני שנמשיך, אציע כאן כמה הנחות עבודה:

האחת – חוקר או תובע שנופל לידיו תיק “שמן” ומתוקשר יפעל למצות את כל האפשרויות, להגיע לכל פינה, רק כדי שלא “לצאת פראייר” – גם אם לא מדובר בעניין של ראש ממשלה או בכל עניין אחר שיש לו “ריח” פוליטי. אכן, לפעמים מדובר בחריצות–יתר, בלהיטות–יתר ל“ניצחון ליטיגאנטי” – אבל גם אלה קיימות גם כשאין מניעים פוליטיים.

השנייה – לפעמים גם חקירה שנפתחת ממניעים פסולים, כולל מניעים פוליטיים, יכולה להניב ראיות לעבירות אמיתיות.

השלישית – כאשר מכינים תיק פלילי (לשימוע או לאישום המוגש לביהמ“ש), משתדלים לעשות עבודה מסודרת, שהרי אף אחד לא רוצה לבוא לביהמ“ש עם תיק עב–כרס ועם חזה נפוח, ולצאת משם עם הלשון בחוץ והמכנסיים למטה.

הרביעית – הניסיון מראה שבמקרים רבים השימועים אכן עוזרים – באופן מלא או חלקי.

והחמישית – גם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביממה –

וכל ההנחות האלה משמעותן היא שכדי לייחס מניעים פוליטיים להליכים פליליים אלה ואחרים יש צורך בנקודה ארכימדית.

ועכשיו “בחזרה לשימוע“: מה עושים כשיש תלונות?

אומר בר–ניר:

בחזרה לשימוע. המאמץ החקירתי שהושקע בתיק נמשך כבר למעלה משלוש שנים (אני לא סופר את מה שקרה בעבר היותר רחוק), בהן הועסקו במשרה מלאה מאות מטובי החוקרים של הפרקליטות והמשטרה. שלוש מאות שנות אדם זו השקעה מכובדת ביותר (רק המשכורות וההוצאות הנילוות של החוקרים יכולות להגיע ליותר מ-30 מיליון שקלים),

נו, למה אתה מצפה כאשר ישנן תלונות, וישנם “קצות חוט” – לעשות מלאכת–חפיף, העיקר “לחזור הבייתה בשלוש“, ולראות את נשוא החקירה רוקד על הגגות, ומשאיר לך, החוקר או התובע, את ההרגשה שיצאת פראייר, כי לא מיצית את החקירה עד–תום?

ואיפה היית אתה, ד“ר ר–ניר, כאשר המדינה השקיעה 12 מיליון ש“ח בתפירת תיק פלילי לשוקי משעול, בזמנו מנהל מע“מ ת“א 1 ו–2 ברשות המיסים – חקירה שהניבה כתב–אישום על 540 (חמש מאות וארבעים) שקל עלובים – והכל בגלל שהוא חשף שחיתות ביחידה הממשלתית שהוא היה מנהלה? האם העובדה שאתה קופץ על רגליך האחוריות רק כאשר מדובר בראש ממשלה המקובל עליך? ואיפה היית כאשר החלו החקירות נגד אריאל שרון, אהוד אולמרט, אריה דרעי, אברהם הירשזון ואחרים?

האם השווית את חומרי החקירות בכל אחד מהמקרים והגעת למסקנה שבכל המקרים האחרים היו חקירות כשרות–למהדרין, ואילו במקרה–ביבי זו תפירת–תיקים?

עבירה ש“אינה קיימת“?!

ואתה מוסיף:

וכל זה לא הספיק. ברגע האחרון נאלצו להמציא עבירה שאיננה קיימת על מנת לסתום חורים בפאזל הראייתי.

ניחא “ברגע האחרון“, לתפארת המליצה (כי אתה לא באמת יודע באיזה רגע בדיוק זה היה),אבל, בבורותך, לא השכלת להבין את מה שכבר הסברתי לעיל: לפי כתב החשדות ביבי, שר התקשורת במועד הרלוונטי, עמד בקשר מתמיד עם פלוני בעל כלי–תקשורת זה–וזה, דרש סיקור–כלבבו, ובתמורה נתן טובת–הנאה שלטונית זו–וזו … האם אין כאן quid pro quo (דבר תמורת דבר – טובת–הנאה שלטונית תמורת טובת הנאה יחצ“נית)?

איזו “המצאה“, איזה “חידוש” של “עבירה שאיננה קיימת” יש כאן?!

ובהזדמנות זו, באשר למטבע הלשון שלך “עבירה לשעתה“: מקור ההשראה שלך היה הביטוי “אמת לשעתה“, אבל, כפי שהראיתי במאמר על פסה”ד בעניין אילנה דיין נ’ סרן ר’, על “אמת למחצה” ליואב יצחק, ועל היושר האינטלקטואלי של השופטים.

אומר יואב יצחק במאמרו (נשוא מאמרי):

החוק קובע לנתבע הגנות – אם יוכיח לפחות אחד משני ראשים: “אמת דיברתי” ו/או “הגנת תום לב”. עתה ממציא בית המשפט הגנה שלישית: “אמת לשעתה”, שאותה הוא משייך ל”הגנת תום לב”

ועל כך אני עונה (שם):

ה”אמת לשעתה” היא אכן ראייה לתום–הלב של המפרסם, ובעניין הזה השופטים לא המציאו “הגנה שלישית” – זולת, אולי, במונח “אמת לשעתה”.

ובמאמר אשר יגורתי (יט): השמחה על הדיון הנוסף בפרשת סרן ר’ ואילנה דיין – עדיין מוקדמת! אני מוסיף:

… גם בעניין ה”אמת לשעתה” לא נפסקה שום הלכה, לא חדשה ולא בכלל, משום שבסך–הכל בית המשפט העליון המציא ביטוי חדש – ביטוי אומלל – למושג שהיה קיים מימים–ימימה.

ובדומה לכך גם הביטוי “עבירה לשעתה” הוא ביטוי אומלל לחידוש שלא היה ולא נברא.

האם תוצאות השימוע נקבעו מראש? על הדילמה של היוהמ“ש וצוותו

וממשיך בר–ניר:

מי שהוא מאמין ברצינות שהיועמ“ש יסכים להפריך מאמץ כזה בשימוע של ארבעה ימים? אם היועמ“ש יסכים לסגור את התיק, או לחילופין ימיר את העבירות בכתב האישום בעבירות “קלות” שלא תפגענה במעמדו של נתניהו, זו תהיה הודאה שהוא ומאות החוקרים שסייעו לו, עשו את מלאכתם רמיה. הם לא חקרו את כל העדים, הם לא בדקו לעומק את כל העובדות, הם התעלמו מראיות שהצביעו על חפותו של נתניהו – הם פעלו אך ורק תחת אובססיה של הרשעה בכל מחיר ולא מתוך כוונה לעשות דין צדק.

טוב, פה אתה מגיע לדילמה האמיתית של היוהמ“ש וצוותו: אם השימוע לא יפיק דבר, או שכמעט לא יפיק דבר, יגידו שהשימוע היה רק “מן השפה ולחוץ“, וזה “לחוץ מאוד“, ואם אחרי השימוע לא יישאר כלום, או כמעט כלום, יגידו שהשקיעו מיליונים לריק, ולכן לא יפתיע אותי אם אחרי השימוע יישארו להגשת כתבי אישום בין רבע לשלושה רבעים מכתב החשדות – העיקר שלא לספק חומרי בעירה לתוקפים מלמטה או מלמעלה.

איך מהנדסים את זה?

איך מהנדסים את ההליך כך שתוצאותיו ייצאו ידי הכל? עושים עבודה “כמעט” טובה, מנפחים קצת לצורך מיקוח, וקצת לצורך “נסיגה בכבוד” … גזרי ויש לך ארוחה!…

להניח מראש שהיוהמ“ש לא יסכים להפריך מאמץ כזה בשימוע של ארבעה ימים … ושזו תהיה “הודאה שהוא ומאות החוקרים שסייעו לו, עשו את מלאכתם רמיה“, זו הנחה המבוססת על ההנחה – בהחלט דיעה קדומה שאין לה נקודה ארכימדית – שהמשחק מכור מראש – הנחה המבוססת על אי הכרה של הפרקליטות, המנטליות של הפרקליטים, ודרכי עבודתם.

ושוב: אני לא שולל את האפשרות של תפירת תיקים, אבל כדי לדעת זאת יש, כאמור, צורך בנקודה ארכימדית – והד“ר בר–ניר לא מציג לנו נקודה כזאת.

מה תגידו אם …

וזה, כמובן, מביא אותנו אל השאלה מה תגיד, ישראל בר–ניר, ומה תגידו כל סוגדי ביבי הזועקים “הוא זכאי! הוא זכאי!!!”, אם אחרי השימוע התביעה תשתכנע שכל האישומים, או כמעט כולם, אין להם יסוד ובסיס?

לכותב יש תשובה נחרצת:

מערכת המשפט איננה יכולה להרשות לעצמה התפתחות כזאת. אם זה בכל זאת יקרה זו תהיה רעידת אדמה קולוסלית בכל מערכת המשפט הישראלית.

יפה מאוד … הוא לא יגיד “טעיתי“, הוא לא יגיד “לשווא חשדתי בכשרים“, הוא לא יגיד “לא ידעתי שבפרקליטות מחפפים את מלאכתם“, הוא אפילו לא יגיד “אמרתי לכם שביבי חף מפשע” … הוא יגיד “זאת רעידת אדמה בכל מערכת המשפט הישראלית“.

ומה עוד יש לו לומר? שורו–שורו:

שופטים אינם מלאכים. יש להם אג‘נדה ויצר שררה כמו לכל בן תמותה. ההנחה שהרשות השופטת תישאר ניטראלית ולא תתערב במאבקי הסמכויות בין רשויות השלטון היא לא יותר מהרהורי לב.

תודה, ישראל בר–ניר, שגילית לנו את הדבר הזה … איך טחו עינינו מראות?!

מה לשופטים ולשימוע

אבל השאלה היא, כמובן, מה לשופטים ולשימוע, מה לתפירת תיקים ולמאבקי הסמכויות בין רשויות השלטון, ומה אכפת להם, במקרה כזה, להיות “מהאו“ם“.

והלאה, אחרי ציטוט מאלקסיס דה–טוקוויל:

המשפטנים הם כוח שכמעט ואין חוששים מפניו, שבדוחק מבחינים בקיומו, שאין לו דגל משלו, שבגמישות מרובה הוא מסתגל לדרישות הזמן ומתאים עצמו בלי התנגדות לכל תפניותיה של החברה. אבל כוח זה אופף את החברה כולה, חודר לכל המעמדות הכלולים בה, משפיע עליה בחשאי, לש אותה בלי הפסק בלי ידיעתה, עד שהוא מעצב אותה לפי רוחו.

הוא מפטיר, כמובן–מאליו:

המהפיכה השיפוטית של אהרון ברק היא התגלמות מפחידה של התחזית שדה–טוקוויל כתב לפני קרוב למאתיים שנה.

ואולי תגיד לנו, ישראל, אולי תיתן לנו הרצאה קלה – נניח מאמר, שניים או שלושה, על “המהפיכה השיפוטית של אהרון ברק“? האם אתה בכלל יודע על מה אתה מדבר, ומה לה ולשימוע, בו עסקינן?!

התחזית שלך, התחזית שלי

והרי התחזית שלך (הפעם ההדגשות הן שלי):

אינני יודע איך ובמה יסתיים השימוע, אבל אני חושש שהאופטימיות של עורכי דינו של נתניהו היא מוקדמת ומוגזמת. במקרה הטוב לדעתי, על מנת לצאת ידי חובה, ייעשו כמה תיקונים קוסמטיים בכתב האישום שהוכן לנתניהו, אבל זה לא יספיק כדי שהוא ייצא נקי.

אתה תמיד אומר כי “קל מאוד לתת תחזיות, בעיקר לגבי העבר“, וככל שאני מזמין אותך לקחת דוגמה ממני, ולתת תחזית לגבי העתיד, אתה מתחמק, והנה כאן, כאשר אין לך שום מושג – לא בהתנהלותה של הפרקליטות ולא בחומרי החקירה בתיקי נתניהו, אתה נותן תחזית ממש “מדוייקת“…

אני, לעומתך, שגם לי אין מידע על מה יש בתיקי החקירה, אבל יש לי הכרות טובה יותר עם הפרקליטות, אני נזהר יותר ממך, ונותן תחזית כללית יותר, כפי שכבר ציינתי לעיל: אחרי השימוע יישארו להגשת כתבי אישום בין רבע לשלושה רבעים מכתב החשדות.

והשאלה היא מה אני אגיד אם תחזיתי לא תתגשם, ומה אתה תגיד אם תחזיתך תתגשם, מחד, ואם, מאידך, תחזיתך לא תתגשם (ומכתב החשדות לא יישאר הרבה, אם בכלל).

אם תחזיתי לא תתגשם, אני אגיד: כשלתי, טעיתי, לא הערכתי נכונה איך הפרקליטות תתנהל במקרה המסויים הזה.

ואילו אתה, אם תחזיתך תתגשם, תגיד: אמרתי לכם שהמשחק מכור מראש!

אכן, ייתכן שבמקרה הזה המשחק הוא מכור מראש, אבל ייתכן גם שהפרקליטות, שלא כדרכה, עשתה הפעם מלאכה יסודית, ולא השאירה דבר ליד המקרה, וכדי לדעת מהו הנכון, יש צורך בנקודה ארכימדית – ואני אומר זאת בפעם הששית (!) בנאום–התשובה הזה, אבל אתה, ד“ר לפיזיקה עיונית, כנראה שלא שמעת על דבר כזה.

והשאלה המרתקת עו“ד יותר היא מה תגיד אם תחזיתך לא תתגשם, ומכתב החשדות יישארו להכנת אישום רק 70, 60 … 20, 10 או אפס אחוזים?

האם אתה מוכן לגלות לנו היום כיצד תגיב אז בכל מקרה ומקרה?

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס