בין בחירות לקואליציה, 2019 (ג): קדרו, קדרו פני השמיים

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/55291

המפלגה הקפיטליסטית הישראלית – כמקבילתה האמריקאית – כבשה את השלטון על גבם של פרולטריון החלכאים והנדכאים, להם היא הבטיחה לחם, שעשועים, ושנאת זרים *** עו“ד יריב לוין, הטוען לכס שר המשפטים מטעמה מבטיח לנו גם כן בוז לזכויות האזרח *** האם עוד נתגעגע לאיילת הכושלת?

שמחה ניר, עו“ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

איילת שקד – איילת הכושלת – רק לא במשרד המשפטים!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 79 שנים אנוכי היום (15.6.2018), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הקדמה: על שלטון החוק, כמבוא לזכויות האזרח

ועכשיו לתחום שלי: האיום על זכויות האזרח

מה מחכה לנו עכשיו

שמור על המעט שיש לי

עו“ד יריב לוין לא מבין איך הבג“ץ עובד

מה באמת מפריע לחה“כ עו“ד יריב לוין?

האם בית המשפט העליון הוא “שמאלני“?

בית המשפט העליון והדיאלקטיקה שלו על זכויות האזרח והדמוקרטיה

לטוב או לרע – הבג“ץ פועל על המגרש שלו!

הבעייה של השופטים

עצה לשופטים, אם באמון הציבור חפצים אתם

לא השמעתי את קולי / עפ“י מרטין נימלר

הקדמה: על שלטון החוק, כמבוא לזכויות האזרח

זו הפעם הראשונה במדינת ישראל שאדם שהוא יותר מחשוד בשורה של עבירות שחיתות הוא מועמדה לראשות הממשלה של המפלגה הגדולה ביותר, ואפילו זוכה בבחירות לא רק כראש המפלגה הגדולה, אלא גם בתוספת של 20% מנדטים למפלגתו.

אמרתי “יותר מחשוד“, משום שבנימין ביבי נתניהו כבר נמצא בשלב בו החשדות נגדו הבשילו טיוטה של כתב(י) אישום, “בכפוף לשימוע“, וזה כבר הרבה יותר מסתם חשדות שנחקרים.

אכן, אחרי השימוע עשוי היוהמ“ש, אביחי מנדלבליט, להשתכנע ש“אין כלום כי לא היה כלום“, כפי שביבי טוען כל הזמן, אבל הסבירות לכך נמוכה עד אפסית, משום שאם מנדלבליט ופרקליט המדינה, שי ניצן, עמלו על תיקי נתניהו (תיקים 1000, 2000 ו-4000) במשך שנתיים ויותר, סביר להניח שהם לא היו מוציאים תחת ידם טיוטה כזאת, על מנת לעשות מעצמם צחוק.

אדם עם “חבילה” כזאת לא היה מתקבל לעבודה אפילו למשרה הציבורית הנמוכה ביותר (“אם תצא זכאי, תחזור אלינו“), וספק אם אפילו במגזר הפרטי הוא היה מקבל עבודה – בוודאי שלא בתפקיד המצריך טיפול בכספים.

מדוע מפלגת הליכוד, מפלגתו של מנחם בגין ז“ל – מפלגה עתירת זכויות בהן מכיר גם מי שאינו דוגל במדיניותה – חזרה ובחרה בנתניהו לעמוד בראשה?

משום שביבי, התועמלן הדמגוג, אין שני לו באטרקטיביות לבוחרים. משום שבלעדיו, כראש הרשימה, הליכוד יקבל הרבה פחות מנדטים (זו, אגב, גם הסיבה שדונאלד טראמפ, נוכל ממדרגה ראשונה, שקרן כפייתי, יקירו של ביבי, זוכה ל-90% תמיכה בין תומכי המפלגה הרפובליקנית).

אני רק מקווה שנשיא המדינה, ראובן ריבלין, יגלה יותר אומץ ועצמאות מחשבתית מאלה שהוא רגיל להלן, ובהתייעצויות עם נציגי הסיעות בכנסת, בהן הוא מחוייב על פי החוק לפני ההחלטה על מי מחברי הכנסת להטיל את הרכבת הממשלה, הוא ילחץ על נציגי הליכוד להמליץ על ח“כ אחר שירכיב את הממשלה, ואם אלה יתעקשו, הוא בכל זאת יפעיל את שיקול הדעת של עצמו – אחד המקרים הבודדים בהם לנשיא המדינה של שיקול–דעת מהותי, ולא רק תפקיד סמלי.

ועכשיו לתחום שלי: האיום על זכויות האזרח

כל האמור לעיל הוא רק “ריצת המראה” למה שכיום אני הכי חושש ממנו.

כאשר אמרתי “מי היה מאמין שנתגעגע למפא“י המשוקצת, ידעתי מה אני אומר, וכך גם הווה כאשר כתבתי מתגעגעים לזוסמן, מתגעגעים לשמגר, והבעתי חשש מהיום בו כולנו נתגעגע גם לאהרן ברק, ואם לא תשתנה השיטה, ונקבל את אשר גרוניס או אסתרק’ה חיות כנשיאי ביהמ”ש העליון, אז נתגעגע כולנו גם לדורית ביניש.

וכך גם אמרתי לשר המשפטים לשעבר, יעקב נאמן–לעצמו, עם פטירתו, לאחר שמניתי לו את חטאיו: אבל, בבחינת פטור בלא–כלום, אני מוכרח לומר עליך מילה אחת טובה: שרת המשפטים הנוכחית, איילת שקד, גרועה ממך שבעתיים.

כעת אני חושש מהיום בו אתגעגע גם לאיילת הכושלת.

מה מחכה לנו עכשיו

אל כסאה המתפנה של הכושלת לוטשים את עינם שני מתמודדים עיקריים: בצאלאל סמוטריץ’, איש הבית היהודי, ומולו יריב לוין, איש הליכוד.

סמוטריץ’ טוען ל“זכות חזקה” של מפלגתו על תיק המשפטים (אותו הוא רוצה לעצמו) ותיק החינוך (אותו הוא רוצה ליו“ר מפלגתו, הרב רפי פרץ). לטענתו של סמוטריץ’ העובדה שנפתלי בנט ואיילת הכושלת פרשו מהמפלגה יחד עם שני התיקים אינה מעבירה להם את החזקה על התיקים האלה. הוא גם אומר כי התיקים האלה “הובטחו” להם, אבל הליכוד מכחיש את הדבר.

אני לא רואה חשש רב שסמוטריץ’ יקבל את תיק המשפטים, בין השאר משום שלוין הוא אחד המקורבים ביותר לבנימין נתניהו, ואפילו אם יקבל את התיק הזה – אנחנו נעשה לו את מה שעשינו לאיילת הכושלת, באחריות.

יריב לוין מפחיד אותי במיוחד.

זה שהימין שונא את הבג“ץ בגלל ה“סמולנות” שלו אנחנו כבר יודעים: לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”!

שמור על המעט שיש לי

אתם כבר מכירים אותי “עוד מקפריסין“, ואתם יודעים שאני לא ממש מאוהב בשופטי ישראל, ובמיוחד שבשופטי ביהמ“ש העליון, והעובדה שהם נותנים רק צו מוחלט אחד ב-100 עתירות לבג“ץ אינה מצדיקה את התוצר בית משפט גבוה לצדק.

הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותו של הבג“ץ הוא שזה better than nothing. נחמת עניים.

ויריב לוין רוצה לקחת מאיתנו גם את המעט הזה.

כך הוא אומר בראיון לדה מארקר, ערב הבחירות:

שאלה: אתה מתאר מצב שבו לכל שר יש סמכות אינסופית לעשות כל מה שהוא רוצה, כל עוד הוא קיים את הכללים הרשמיים של הפרוצדורה.

תשובה: “זה לא נכון. הממשלה תלויה בכנסת, שיכולה לא לאשר יוזמות חקיקה ובמקרה קיצון תצביע אי־אמון נגד הממשלה. אחת לארבע שנים יהיו בחירות, והציבור יכול להחליט להצביע נגד הממשלה“.

שאלה: ומה לגבי פקידים שאינם נבחרים? אין חשש שינהגו בשרירותיות?

תשובה: “הפתרון הוא בפיקוח על הפקידים. זה לא התפקיד של בית המשפט להחליף אותם. אין לשופטים שום מומחיות עודפת על מקבלי ההחלטות“.

כפי שנראה בהמשך, יש לו, לעו“ד יריב לוין, אי–הבנה בעבודת הבג“ץ.

בכל הקריירה המקצועית/הפרטית/הפוליטית הוא עתר לבג“ץ רק פעם אחת (בג“ץ 7375/06, אליה, מאוחר יותר, הצטרפה גם התנועה לאיכות השלטון), ועתירתו הייתה כנגד ראש הממשלה, אהוד אולמרט, לחייב אותו למנות שר רווחה.

זה ה“נטו” של פסק–הדין, 23 מלים בלבד:

בהתחשב בהודעת המדינה כי בקרוב ימונה שר רווחה וכן על פי המלצות בית–המשפט חזרו בהם העותרים מעתירתם תוך שמירת טענותיהם. העתירות נמחקות.

אם הטוען לכתר שר המשפטים לא מבין מה שהבג“ץ עולל לו (וכנראה שהוא לא מבין), אני מזמין אותו לקרוא את מאמרי חברת הכנסת תמר זנדברג: הבג”ץ מזיין אותה בתחת, והיא רוקדת ושרה!

מעבר לאותה עתירה, שהוא הגיש בשם עצמו, בשתים עשרה שנותיו כעורך דין פעיל, הוא הופיע בבג“ץ כמייצג צד רק פעמיים, וגם אלה – לא כעותר, אלא כמייצג השלטון (עיריית בית שמש). הפעם הראשונה הייתה בתיק בג“ץ 5520/99, שם עמדה לדיון העלאת תעריפי הארנונה ע“י העיריה.

זה ה“נטו” בן 95 המלים של פסק–הדין:

עתירת העותרים מכוונת כלפי העלאת תעריפי הארנונה לדירות מגורים ברמת בית שמש, בהשוואה לאזורים אחרים בבית שמש, בשנות המס 1998 ו-1999. שר הפנים אישר, כסמכותו בדין, העלאה של 15% בלבד לשנת המס 1999, במקום 25% כדרישת עירית בית שמש. לגבי שנת המס 1998, לא אישר כל העלאה. טענת העותרים היא, שגם העלאת התעריפים כאמור ב-15% אינה מוצדקת. שמענו את טענות באי כוח בעלי הדין, ומסקנתנו היא שאין עילה להתערב בהחלטת שר הפנים. ההחלטה מעוגנת בעלות גבוהה יותר של השירותים באזור רמת בית שמש, כפי שהובהר ופורט הדבר בפנינו.

העתירה נדחית.

בנסיבות המקרה אין צו להוצאות.

הפעם השנייה הייתה בג“ץ 953/01, תיק שמרטפות שנגרר למעלה משלוש שנים (ראו: אשר יגורתי (ל”ח): גרוניס והפרקליטה שוש שמואלי משתגלים שלוש שנים, ובסוף הם מוכרחים לגמור ), בו עתרו חה“כ מרינה סולודקין ואחרים כנגד עיריות בית שמש, כרמיאל וטבריה, כנגד האיסור למכור בשר חזיר בשטח העיריה, כולו או חלקו.

באמצע הדרך בתיק הזה עו“ד יריב לוין חדל לייצג את עירית בית שמש, כך שספק אם ניתן לזקוף לניסיונו המקצועי גם את התיק הזה, אבל ניתן לו ליהנות מהספק, ונזקוף לזכותו עוד חצי תיק בג“ץ (ובסך הכל ניסיון של שניים וחצי תיקי בג“ץ ב-12 שנות עיסוקו בעריכת דין).

פסק–הדין, המונה 27 עמודים, ניתן ע“י הנשיא, אהרן ברק, בהסכמת שמונת השופטים האחרים, ואת תמציתו ניתן להבין מ–136 מילות הסיכום, בהן הוא מציב כמה עקרונות משפטיים, ומחזיר את ההחלטה לכל אחת מהעיריות לשיקול–מחדש, בלי לתת שום רמז לאיזו החלטה עליהן להגיע:

40. ההכרעה בפניה עומדת העירייה עשויה להיות קשה. היא תשקף את מידת הסובלנות כלפי הדעה הנוגדת המאפיינת את תושביה של העירייה. היא תתן ביטוי ללכידות החברתית וליכולתם של תושבים בעלי השקפות שונות ומנוגדות לחיות בצוותא. אכן, נזכור נא כולנו כי חיים משותפים אינם הכל או לא כלום; חיים משותפים הם ביטוי לוויתורים הדדיים, המשקפים דו–קיום בחברה רב–גונית; הם מבוססים על התחשבות בדעותיו וברגשותיו של הזולת; הם פרי הכרה כי כדי שנוכל לחיות ביחד, יש להכיר בייחודו של כל אחד מאיתנו, ובכך כי ייחוד זה יוכר רק אם נוכל לחיות ביחד.

התוצאה היא, כי אנו מחזירים העניינים נשוא העתירות לעיריות המשיבות, על מנת שישקלו בהם ויחליטו בהם מחדש לאור אמות המידה עליהן עמדנו, בלא שננקוט כל עמדה באשר לגוף החלטתן. עד להחלטה חדשה יושעו חוקי העזר, כאמור בפסק דיננו. בכפיפות לאמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את העתירות.

האם ההוראה לתת “ביטוי ללכידות החברתית וליכולתם של תושבים בעלי השקפות שונות ומנוגדות לחיות בצוותא” היא “אקטיביסטית“? האם היא “שמאלנית“?

לא, היא אפילו לא “פוליטית” – היא רק אומרת לעיריות אילו שיקולים הן חייבות להביא בחשבון (ביטוי ללכידות החברתית וליכולתם של תושבים בעלי השקפות שונות ומנוגדות לחיות בצוותא … לוויתורים הדדיים, המשקפים דו–קיום בחברה רב–גונית … התחשבות בדעותיו וברגשותיו של הזולת … הכרה כי … יש להכיר בייחודו של כל אחד מאיתנו, ובכך כי ייחוד זה יוכר רק אם נוכל לחיות ביחד), והשאלה אילו שיקולים הרשות חייבת לשקול, ואילו שיקולים אסור לה לשקול, היא לעולם שאלה משפטית, ואף פעם אינה שאלה בה לרשות השלטונית יש “מומחיות עודפת“, כלשונו של עו“ד יריב לוין.

מעבר לכך, ספק אם, בדרך של חקיקה, לשלול מבית המשפט, את סמכותו של בית המשפט לבחון את חוקיות השיקולים של הרשות, אלא אם החקיקה אומרת זאת במפורש – ואז אנחנו מוציאים את עצמנו מגדר המדינות הדמוקרטיות, וחוברים אל איראן, צפון קוריאה, רוסיה ואחרות.

עו“ד יריב לוין לא מבין איך הבג“ץ עובד

כפי שראינו לעיל, יריב לוין, שרוצה לבטל את הבג“ץ, שולל מצב שבו לכל שר יש סמכות אינסופית לעשות כל מה שהוא רוצה, ואומר כי “הממשלה תלויה בכנסת, שיכולה לא לאשר יוזמות חקיקה ובמקרה קיצון תצביע אי־אמון נגד הממשלה. אחת לארבע שנים יהיו בחירות, והציבור יכול להחליט להצביע נגד הממשלה“

ובאשר לשאלה: ומה לגבי פקידים שאינם נבחרים, האם אין חשש שינהגו בשרירותיות, הוא עונה: “הפתרון הוא בפיקוח על הפקידים. זה לא התפקיד של בית המשפט להחליף אותם. אין לשופטים שום מומחיות עודפת על מקבלי ההחלטות“.

מדי שנה מוגשות לבג“ץ כ-2,000 עתירות נגד רשויות המדינה, חלקן כנגד שרים, וחלקן כנגד פקידים, וחלקן גם–וגם.

מה יעשה האזרח הדפוק במקום לפנות אל הבג“ץ המשוקץ, שנותן לו סיכוי של 1:100 לקבל צו מוחלט, ולפעמים גם עצם יבשה, מתחת לשולחן?

יפנה אל חברי הכנסת? אולי אחד מכל 120 הח“כים יענה לו, ישלח את תלונתו אל השר/הפקיד המעוול, יחזיר לפונה העתק מתגובת המעוול – ובזה הסיפור נגמר: מה עושים כאשר חבר–הכנסת נחלץ לעזור לאזרח, אבל מתקפל כאשר צריך גם לעבוד?

בואו נעשה חישוב קליל: אם מתוך 120 חברי הכנסת 30 הם שרים וסגני שרים, ו-90 הח”כים הנותרים יצטרכו לטפל ב-1200 תלונות בשנה, זה, בממוצע יותר מתלונה אחת לחודש, לכל ח“כ: האם זה יעבור, כאשר החכים לא מסוגלים להתמודד גם אם מה שיש להם היום?

אז מה, זה ש“הממשלה תלויה בכנסת, שיכולה לא לאשר יוזמות חקיקה ובמקרה קיצון תצביע אי־אמון נגד הממשלה. אחת לארבע שנים יהיו בחירות, והציבור יכול להחליט להצביע נגד הממשלה” – האם זה מה שיושיע את האזרח הדפוק? האם הרוב הקואליציוני שבכנסת לא יאשר יזמות חקיקה, “ובמקרה קיצון יצביע אי–אמון בממשלה” בגלל ששר המשפטים לא שועה לתלונות על שחיתות בהוצאה לפועל?

והאם הציבור, בעוד ארבע שנים, יוריד את ביבי מהשלטון בגלל שחיתות בשירותי הרווחה?

ומי יבצע את ה”פיקוח על הפקידים”?

הקליימקס במשנתו של הטוען לכס שר המשפטים: הפיקוח על הפקידים “זה לא התפקיד של בית המשפט להחליף אותם. אין לשופטים שום מומחיות עודפת על מקבלי ההחלטות“.

כמו שראינו לעיל, עורך הדין יריב לוין יש ותק של שתיים וחצי עתורות לבג“ץ, במשך 12 שנות עיסוקו בעריכת דין.

בגלל חוסר ניסיונו הוא לא מבין את מה שהוא מתיימר להבין: לא רק שהבג“ץ לא מתיימר להחליף את הפקידים, ולא זו בלבד שהוא לא מתיימר להיות בעל “מומחיות עודפת” על זו של מקבלי ההחלטות, הוא מצהיר השכם–והערב – לטעמי יותר מדי, ולא במקומות הנכונים – שהוא לא שם את שיקול דעתו–הוא במקום שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, אפילו אם הוא, במקומה, היה נוהג אחרת.

מה שאנחנו רואים כאן הוא שיריב לוין רוכב על השנאה שלו לשופטים ה“שמאלנים” כדי להנהיג משטר פשיסטי, בו לפקידים מותר להתעלל באזרח, ואין המושיע.

אדון לוין, שמור על המעט שיש לי!

מה באמת מפריע לחה“כ עו“ד יריב לוין?

אומר לוין על בית המשפט העליון, בין השאר (ליקוט מקרי בגוגל):

• בית המשפט העליון מונע מ“אג‘נדה שמאלנית“;

• על בית המשפט העליון “השתלטה קבוצת מיעוט שמאלנית קיצונית, שמנסה להכתיב …”;

• “דיקטטורה“, “קבוצה שמאלנית רדיקלית“, “נגועים באינטרסים אישיים“.

לוין גם ידוע כמתנגד חריף למה שמכונה “האקטיביזם של בג“ץ” והביקורת החוקתית של בג“ץ על חוקי הכנסת, עד כדי ביטולם, ולפני שנמשיך בנושא נחזור ונקרא את המאמר לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”!

דוגמה: יריב לוין: בג”ץ בשמאל הקיצוני, מעדיף את המסתננים על תושבי דרום תל אביב (גלעד צוויק,מידה, 06.11.2017).

האם עורך–הדין יריב לוין מביא לנו ניתוח משפטי, לפיו החוק מחייב להעדיף את תושבי דרום תל אביב על המסתננים? האם, לדעתו, החוק מתיר לכלוא את המסתננים ללא הגבלת זמן?

להזכירכם: הנושא שעמד לדיון בבג“ץ לא היה זכותם של תושבי דרום תל אביב לעומת זכותם של המסתננים, אלא השאלה אם למדינה מותר לכלוא את המסתננים ללא משפט וללא הגבלת זמן.

לא, הוא לא אומר את זה, הוא לא מעז. הוא רק אומר (שם) כי:

“יש פה בעיה בסיסית של הבנת הדמוקרטיה, “השופטים והיועץ המשפטי מציגים עצמם כמי ששומרים על מדינת ישראל מפני נבחרי הציבור הנוראיים שרוצים לעשות דברים איומים. בפועל, נבחרי הציבור, כשמם כן הם, נבחרו על ידי האזרחים לנהל מדיניות ברוח רצון העם […] ההנחה שצריך ‘שומרי סף’ שיקדישו מרצם לשימת כבלים על נבחרי הציבור ובלימתם, עד כדי כך ששיקול הדעת של השופט מה נחשב ‘סביר’ יגבר על שיקול הדעת של נבחר הציבור – היא אנטי–דמוקרטית במהותה”.

טוב, כבר אמרתי לא פעם כי מתנגדי ה“אקטיביזם” השיפוטי דורשים לתת פירוש “ימני” לחוקים שחוקקה כנסת “שמאלית“, במקום לשנות את החוקים, ועוד אמרתי כי אם המסתננים היו מתנחלים בשדות עמק יזרעאל, גם אז לא הייתה באה מנוחה ליגע, אבל היוצרות היו מתהפכות: הימין היה מברך, ואילו השמאל היה מבקר.

ראו גם: לא אמרתי לכם? עכשיו שוב השמאל תוקף את הבג”ץ – הפעם זהבה גלאון מחפשת די–ניין.

במאבקו נגד ה“סמולנות” יריב לוין שופך את תינוק זכויות האזרח יחד עם מי האמבטיה הפוליטית שלו.

האם בית המשפט העליון הוא “שמאלני“?

ההבדל ה“קלאסי” בין הימין לשמאל הוא כהבדל בין הקפיטליזם לסוציאליזם, אבל לא שמעתי, לא מיריב לוין ולא מאנשי ימין אחרים, טענות שביהמ“ש העליון הוא “סוציאליסטי” מדי, מחניק את השוק החופשי, וכו’.

הבדל נוסף בין הימין לשמאל, בכל העולם המערבי: השמאל אמון יותר על זכויות האדם מאשר הימין: אנטישמיות, איסלמופוביה, שנאת “חומים” או שחורים, שנאת זרים בכלל – כל מדינה ומדינה לפי מה שלוחץ עליה.

שנאת הזרים היא הדבר הכי קל לשיווק, וזאת גם הסיבה לכך שההמונים הרעבים, החלכאים והנדכאים בכל העולם תומכים במפלגות הקפיטליסטיות–ימניות: מבטיחים להם לחם, שעשועים ושנאת–זרים, והם באים בהמוניהם.

כך בארה“ב של דונאלד ג’יי טראמפ, כך גם בישראל של בנימין ביבי נתניהו.

בית המשפט העליון והדיאלקטיקה שלו על זכויות האזרח והדמוקרטיה

אם חשבתם שאני בא להגן על ביהמ“ש כמגן הדמוקרטיה וזכויות האזרח – אז טעיתם.

קראו את מאמרי על השמאלנות וזכויות האזרח, ועל ביהמ”ש העליון כשמאל מזוייף, בו אמרתי כי ביהמ“ש העליון אמנם נותן לפעמים פסקי דין התואמים את החוק ומגינים על זכויות האדם, אבל סייגתי את הדברים:

השופטים היקרים שלנו – עם שופטי ביהמ“ש העליון בראשם – מתיימרים להיות שומרי זכויות האזרח, “מעוזו ומבצרו של האזרח הקטן בריבו עם השלטון הדורסני והחמסני“, אבל ראינו לעיל כיצד ה“קנאות” שלהם לזכויות האזרח היא מאוד סלקטיבית, והעובדה שרק אחוז אחד מהעתירות לבג“ץ זוכה לצו מוחלט, כאשר הרשויות במדינה מזלזלות במצח נחושה בזכויות האזרח – היא הנותנת שמשהו כאן דפוק לחלוטין.

אבל גם הצגתי את השאלה מה עושים דברי הימין וטוקבקיסטיו כאשר האזרח הוא ערבי? וגם עניתי: מאשימים את ביהמ“ש ב“סמולנות“, ובכך נותנים לו לגיטימציה (שהוא אינו ראוי לה) כ“מגינם ומבצרם” של הדמוקרטיה וזכויות האזרח, וגם הוספתי: שונאי הערבים בימין הפוליטי – אתם יורים לעצמכם ברגל!

כן, בעניין אחד אני מסכים עם הביקורת על הבג“ץ מימין, אבל לא מנימוקיהם: במתן עדיפות פרוצדורלית לעתירות של השמאל: האם ביהמ”ש העליון חף מנטייה פוליטית? דו”ח “רגבים” מראה שלא!

אלא מאי? הטענה שלי אינה על העדפה פוליטית, אלא על העדפה פסולה, ואם, בעקבות תנועת–המטוטלת הפוליטית בביהמ“ש העליון האפלייה תהייה הפוכה – הימין יחגוג, השמאל יוציא דוח משלו, ואני לא אצטרך לשנות אפילו מילה אחת בכל מה שכתבתי.

לטוב או לרע – הבג“ץ פועל על המגרש שלו!

כמו שראיתם לעיל, אני לא אוהד מובהק של שופטי הבג“ץ, והשופטים בכלל, אני רב איתם כבר למעלה מחמישים שנה, אני מראה שהם לא עושים צדק, שהאגו שלהם גובר על הכל, ושהם נוקמים בכל מי שמבקר את תרבות השפיטה הקלוקלת שלהם.

על הביקורת הזאת אני מרצה כיום שתי הוצאות לצמיתות מעריכת הדין (במצטבר) + 27 שנות השעייה – מצטברות גם כן. יריב לוין וחבריו לעסקונה של לשכת עורכי הדין אחראים גם לכך.

אבל על דבר אחד אי אפשר לחלוק: בין אם הפסיקה שלו לטעמנו, בין אם לאו – שופטי הבג“ץ פועלים על המגרש שלהם, ומי שחושב שהם חורגים מסמכותם – הלכה פסוקה מימים ימימה היא שמותר להמרות את פיהם, וכבר אמרתי זאת לא פעם.

אבל כל הגיבורים והצעקנים לא מעזים לעשות את המותר מבחינת הדין, וזה אומר שטענת “חוסר הסמכות” טובה על המגרש הפוליטי, ולא על המגרש המשפטי.

הבעייה של השופטים

אני מרגיש לא נוח כשאני צריך להגן של השופטים שאין לי אפילו טיפת–אמון בהם, או להציע להם עצות, אבל לפעמים אין ברירה.

כל אימת שמתעוררת יזמת חקיקה שאינה לרוחם של השופטים, מתעוררת לחיים מקהלת הבדימוסים, אשר עוברת מעיר לעיר, משכונה לשכונה, וזועקת חמס על ה“סכנה לדמוקרטיה“.

הבעייה שלהם היא שלהמוני המצביעים עבור ביבי נתניהו המילה “דמוקרטיה” לא אומרת הרבה. “זכויות האזרח”? זו “סמולנות“, בעיקר כאשר האזרח הוא ערבי. הם לא מבינים שמי שדופק היום את הערבים – מחר ידפוק גם אותם.

הם לא מבינים שאת יריב לוין לא מעניינות זכויות האזרח, אלא עריצות השלטון, שהוא חלק ממנו. שמחר, כאשר השלטון ידפוק גם אותם, כבר לא יהיה להם להלין – אלא על עצמם בלבד.

והבעייה העיקרית של השופטים – כל השופטים, כל מערכת המשפט – היא שהם איבדו את אמון הציבור הרבה לפני שהפוליטיקאים עלו על הנושא, ומה שהפוליטיקאים עשו זה רק תקיעת סיכה פוליטית קטנה וחדה בבלון הנפוח שלהם, שממילא עתיד היה להתפוצץ, במוקדם או במאוחר.

הסיבה העיקרית לכך היא שהשופטים עצמם לא מעוניינים באמון הציבור. ראו: הבלדה על אמון הציבור – מדוע השופטים פוחדים ממנו פחד–מוות, ובורחים ממנו כמפני אש?

מה שאני מציע להם כאן הוא הדבר היחיד שעשוי להשיב להם את אמון הציבור – וכאן אתייחס רק לבג“ץ, משום שעליו מאיים הכורת. רק עליו, משום שליריב לוין לא אכפת ש-99.9% מהנאשמים בפלילים יוצאים מורשעים – לנו כן אכפת, וזה בהזדמנות אחרת.

להשיב לשופטים את אמון הציבור בהם, ולתת לו, לציבור, להבין שהשופטים – הם ולא יריב לוין – הם אכן “מגינו של האזרח הקטן בריבו עם השלטון.

עצה לשופטים, אם באמון הציבור חפצים אתם

עד היום, כאשר מוגשת עתירה לבג“ץ, ב-99% מהמקרים אתם דוחים אותה בקש, כאשר במקרים מסויימים אתם נותנים לעותרים עצם יבשה, וגם את זה רק מתחת לשולחן, אחרי טרטורים במשך שנים – ועל זה איבדתכם את אמון הציבור.

אחרי ש“גזירות לוין” תיכנסנה לתוקף, אתם תצטרכו להחליף את השבב (דיסקטים כבר לא משחקים).

כך תשיבו מלחמה שערה: תתנו הרצאה ארוכה כאורך הגלות עם כמה העותר צודק, ותקנחו בשורה התחתונה האומרת:

יחד עם זאת, לאור המגבלה שהוטלה עלינו בחוק הגבלת סמכויות בית המשפט, התשע“ט-2019, חוששנו שלא נוכל לסייע בידי העותר.בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

אחרי שבוע, חודש, חודשיים, תראו הפגנות תמיכה מול בית המשפט העליון (ומול כל בתי המשפט ברחבי הארץ), והפגנות–זעם מול משרד המשפטים (על כל סניפיו ושלוחותיו, גם כן ברחבי הארץ).

השאלה היחידה שלי היא האם האגו של השופטים יתיר להם לקבל הצעה של עו“ד שמחה ניר, “עוכר המערכת“, רק משום שהיא באת ממנו.

לא השמעתי את קולי / עפ“י מרטין נימלר

תחילה הם באו ולקחו את הערבים –

ולא השמעתי את קולי,

כי לא הייתי ערבי;

אחר כך הם באו ולקחו את הסודאנים –

ולא השמעתי את קולי,

כי אני תושב דרום תל–אביב;

אחר כך הם באו ולקחו את עורכי הדין –

ולא השמעתי את קולי,

כי עורכי הדין מסתובבים עם האף בעננים,

עולים על יצועם עם הגלימה והעניבה,

ואין להם אלוהים זולת הכסף;

אחר כך הם באו ולקחו את השמאלנים –

ולא השמעתי את קולי,

כי אני שונא סמולנים;

ואז הם באו ולקחו אותי –

וכבר לא נותר אדם,

לדבר בעדי.

____________

למאמרים הקודמים בסדרה:

בין בחירות לקואליציה, 2019 (א): התרחיש הגרוטסקי;

בין בחירות לקואליציה, 2019 (ב): עוד תרחיש גרוטסקי.

וראו גם:

איילת שקד, סיכום סופי (בכפוף לשימוע): בצאתך לנצח מלשכת שר המשפטים – אל תשכחי לכבות את החושך!

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא