על מלחמת הסניוריטי שקד-נאור (ד): מרים כלענה, בטיפשותה, נכנסת למילכוד
|
במאמר הקודם בסדרה שגיתי בכך שנתתי למרים-כלענה יותר מדי קרדיט, ובכך שלא הערכתי לאיזו רמה של טיפשות היא עשוייה להמריא *** עכשיו זה בא: היא מגיעה לכנסת חמושה באהרן ברק, כדי שהוא יסתור דברים שאמר בעבר *** אין רגע דל!
שמחה ניר, עו”ד
רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!
השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה
“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”
אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי
“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!
“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?
בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
במאמר קודם, עומדים במרים: מרים-כלענה נאור מתחצפת ומאיימת, תיארתי את מאבק-הכוחות בין שרת המשפטים, איילת שקד, לבין נשיאת ביהמ”ש העליון, מרים נאור, על שיטת ה”סניוריטי”, לפיה כאשר מתפנה כסאו של נשיא בית המשפט העליון, את מקומו לא יתפוס השופט המתאים ביותר, אלא הוותיק שבשופטי בית המשפט העליון. הנגזרת מאותה השיטה היא שמי שמתמנה לבית המשפט העליון כשהוא הצעיר שבשופטים – כל הוותיקים ממנו ינשרו מהמירוץ לפניו, בהגיעם לגיל הפרישה הקבוע בחוק.
כיוון ששיטת הסניוריטי היא מתועבת בעיני לא הייתה לי כל בעייה לתמוך באיילת שקד במאבק בינה, המבקשת להעמיד אותה לבחינה מחודשת, לבין מרים-כלענה, המבקשת לשמר אותה – למרות שאני מתעב את שתיהן באותה המידה.
במאמר קודם עוד יותר – עומדים במרים: נאור, אנחנו לא אידיוטים כמו שאת חושבת! – אמרתי: מרים-כלענה, כידוע, חושבת שכל העולם אידיוטים. קודם היא אמרה כי אפשר לבחור שופטים רק מקריאת פסקי הדין שלהם, ועכשיו היא חושבת שגם איילת שקד היא אידיוטית, אז אולי שקד היא אידיוטית, אבל פראיירית גמורה היא לא.
בהמשך, במאמר הפותח את הסדרה הנוכחית, על מלחמת הסניוריטי שקד-נאור: איילת שקד פראיירית, מצמצה ראשונה, הגעתי למסקנה כי טעיתי, וכי איילת שקד היא גם פראיירית, וגם חסרת-תיחכום.
המאמר השני בסדרה מדבר-שואל בעד עצמו: על מלחמת הסניוריטי שקד-נאור (ב): איילת שקד שוב עושה שרירים – האם תהיינה לה ביצים חזקות להילחם עד הסוף? בנוסף לשאלה הזאת הצעתי לשקד צרור עצות כיצד לכפות על נאור את רצונה.
המאמר השלישי בסדרה היה על מלחמת הסניוריטי שקד-נאור (ג): הביצים של איילת שקד לא עומדות בלחץ! המאמר דן ב”פשרה” שבין שקד לנאור, לפיה הדיון העקרוני על שיטת הסניוריטי לבחירת נשיא ביהמ”ש העליון ייערך בוועדת החוקה של הכנסת, מהלך אשר – לפי מה שפורסם – נעשה ביזמתו של יו”ר הוועדה ניסן סלומינסקי, אבל אני תהיתי אם לא שקד היא זו העומדת מאחוריה, כדי להקל עליה את הירידה מהעץ הגבוה, עליו היא טיפסה.
בהקשר לכך תהיתי לשם מה נזקקה שקד ל”פשרה” הזאת, כאשר את הדיון בוועדת החחו”מ היא יכלה לקבל בחינם, בלי צורך לוותר תמורתו, לא על הדיון בוולב”ש (הוועדה לבחירת שופטים), ולא על שום דבר אחר.
באשר לנאור אמרתי:
למרים נאור לא היה מה להפסיד, אלא רק להרוויח: לא להפסיד, כי אם סלומינסקי היה רוצה, הוא היה מקיים את הדיון על אפה ועל חמתה. היא מצאה את עצמה במצבה של הזקנה הסינית שנקרתה בדרכו של גדוד חיילים, ואמרה לעצמה: אם אתנגד, זה לא יעזור לי, לכן מוטב לי להסכים, ואולי אפילו איהנה ממה שהם יעשו לי.
ולהרוויח: הדבר האחרון שהיא השתוקקה אליו היה תקדים של דיון פומבי בוולב”ש, בו היא עשוייה להיחשף במערומיה, קבל כל העולם, וגם לחטוף החלטה שלא תערוב לחיכה.
אבל זה עו”ד לא הכל: בדיון בוולב”ש נאור חייבת להיות נוכחת, כי היא חברה בוועדה הזאת, ובמקרה של הצבעה, קולה החסר יכול להיות יכול להיות בעוכריה (ואני כבר לא מעז לחשוב על האפשרות שכל שלושת השופטים החברים בוועדה יחרימו את הדיון). לעומת זאת, בדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת היא לא מוכרחה להופיע (ואני מנחש שהיא אכן לא תופיע), והיא יכולה להסתפק בשיגור יועץ משפטי זוטר, כדי להביע את הבוז שלה לדיון הזה.
כאן טעיתי. טעיתי בכך שנתתי למרים-כלענה יותר מדי קרדיט. טעיתי בכך שלא הערכתי לאיזו רמה של טיפשות היא עשוייה להמריא.
כך טובה צימוקי (ynet, 6.7.2017):
ביום ראשון: הקרב על הסניוריטי מגיע לכנסת
ועדת החוקה של הכנסת תתכנסת (כך!) בתחילת השבוע לדיון מתוח על שינוי השיטה לבחירת נשיא בית המשפט העליון. הנשיאה נאור תבוא ”להילחם על הבית“ …
ההצגה הפוליטית-משפטית הכי טובה בעיר תועלה ביום ראשון הקרוב בוועדת החוקה של הכנסת: אל הבמה יעלו מצד אחד שרת המשפטים איילת שקד, מחוזקת שני שרי משפטים לשעבר, הפרופ’ דניאל פרידמן ויוסי ביילין, ומולה יתייצבו במלוא כוחם נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, כשלצידה נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק ושר המשפטים לשעבר דן מרידור. כל הגברדיה המכובדת הזו תתכנס בחדר הוועדה הצר כדי לנהל את המלחמה על שיטת הסניורטי – השיטה הנהוגה מאז קום המדינה שבה לנשיא בית המשפט העליון נבחר השופט הוותיק ביותר.
הסכמתה של נאור להגיע לדיון בוועדת החוקה הא צעד נדיר במיוחד. הפעם האחרונה שבה נראה נשיא של בית משפט עליון בוועדה הייתה לפני שנים רבות, בעת כהונתו של אהרן ברק. ברק הגיע אז לוועדה כדי לשמור על האינטרסים של הערכאה הגבוהה ביותר ולוודא מקרוב שהח”כים לא יגדילו את מספר שופטי בית המשפט העליון ליותר מ-15.
אכן, הופעה של נשיא ביהמ”ש העליון בוועדה של הכנסת היא “צעד נדיר במיוחד”, אבל לא ברור לי מה עניין ה”הסכמה” לדיון הזה. איש לא מכריח את מרים נאור לבוא לדיון, ואפילו לא מבקשים ממנה להראות את עצמה שם: לא רוצה – לא צריך, זה האינטרס שלך – לא שלנו.
הלאה:
הפעם יחזור ברק לדיוני הוועדה כיד ימינה של נאור …
כן, גם בסרט הזה כבר היינו, כאשר הנשיאים-לשעבר, אהרן ברק ומאיר שמגר, התחפשו ל”יד ימינה” של דורית ביניש, כדי לשחר לפתחו של שר המשפטים, דניאל פרידמן, כאשר פרץ המשבר ביניהם: אח, פגישה שכזאת: דניאל פרידמן מארח את מאיר שמגר ואהרן ברק; דניאל פרידמן מארח את מאיר שמגר ואהרן ברק, פגישתם השנייה.
מה יעשה אהרן ברק בישיבת הוועדה? הוא –
… ינסה להסביר לח”כים למה אסור לשנות את שיטת הסניוריטי.
ומה תעשה מרים?
נאור מצידה, שרשמה לזכותה הישג אחד כשהצליחה לסכל את קיום הדיון הזה בוועדה לבחירת שופטים כפי שדרשה שקד בתחילה, לא אוהבת הופעות פומביות, ובמיוחד סולדת מהופעה בפני פורומים פוליטיים. אבל הפעם היא מבינה שאין לה ברירה, וכמו ברק בשעתו, גם היא חייבת לחרוג ממנהגה ותגיע לוועדה כדי לוודא שעמדת השופטים תישמע ו”להגן על הבית”.
“הצליחה לסכל את הדיון בוולב”ש”? ממש לא בטוח, במיוחד אם מהדיון בכנסת נאור תצא וידיה על ראשה. במקרה הזה היא תגיד שוועדת החוקה אינה בוחרת שופטים, שאין לה שום סמכות בעניין הזה, ושהסכמתה אינה מחייבת את הוולב”ש (אולי היא תוסיף שהייתה זו “הסכמה מאונס”, ויהיה צורך להזכיר לה את כל ההלכות שיצאו מבית מדרשה שלה, על מה שקרוי “רצונו הטוב והחופשי”).
“לא אוהבת הופעות פומביות, ובמיוחד סולדת מהופעה בפני פורומים פוליטיים”? ראו את 62 ההופעות הפומביות, 62 הנאומים, שהיא נשאה מאז ה-15.1.2015 – יותר משני נאומים בחודש, בממוצע. אכן, רוב ההופעות היו קשורות בצורה זו או אחרת לתפקידה כנשיאת ביהמ”ש העליון, אבל לא חסרו גם כאלה שאין להן שום זיקה לעולם המשפט, ואפשר בהחלט לומר שהן היו “בפני פורומים פוליטיים”:
דברי נשיאת בית המשפט העליון השופטת מרים נאור באירוע הצדעה לחיילות צה”ל בכנסת, ב- 12.7.2016- נאום 37;
כנראה שלא הזמינו אותה ליותר הופעות כאלה – בטח הייתה רצה אליהן, במיוחד לכאלה בהן היא “מופיעה”, ולא מתמודדת עם אחרים, כשווה-בין-שווים, “אבל הפעם היא מבינה שאין לה ברירה … היא חייבת לחרוג ממנהגה ותגיע לוועדה כדי לוודא שעמדת השופטים תישמע ו’להגן על הבית'” (וריאציה על “מי שירים יד על ביתי, אגדע את ידו”, יצירתו בת-האלמוות של מישאל חשין).
ומהו התסריט? שורו-שורו:
נאור, ברק ומרידור צפוים להבהיר לח”כים ששינוי שיטת בחירת נשיא בית המשפט העליון יכניס פוליטיזציה פסולה לבית המשפט העליון, שכן הוא יגרום לשופטים לנסות “לקרוץ” לפוליטיקאים, ובנוסף יגרום לאווירה עכורה בין השופטים לבין עצמם, שיידרשו להתמודד על התפקיד.
טוב, אנחנו יודעים מה הם יגידו, אבל כאן יש לנו חידוש מרענן: להכניס “פוליטיזציה פסולה” לבית המשפט העליון…
מה ההבדל בין פוליטיזציה “כשרה” לבין פוליטיזציה “פסולה”? שאלה.
משענת קנה רצוץ
מה יכול אהרן ברק לומר לזכותה של שיטת הסניוריטי, כאשר הוא אומר על שיקול הגיל בבחירת השופטים לביהמ”ש העליון, בתקופתו:
“לא הייתה שום התחשבות בשיקול הזה. סביר ששופט שיהפוך להיות הוותיק ביותר ויתמנה לנשיא בית המשפט יבצע אותו באופן ראוי. אחד יבצע אותו יותר טוב, אחד יבצע אותו פחות טוב. אתה לא יכול לדעת מראש אם שופט יתאים להיות נשיא בעוד עשרים שנה” (עושה הכובעים, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2009, עמ’ 42).
ודוק: “סביר שיבצע אותו באופן ראוי”: סביר, אבל אפילו זה לא ממש בטוח.
אבל זה בדיוק הדבר, שתפקידה של הוולב”ש הוא לבחור את המועמד אשר “יבצע אותו יותר טוב”, ועם הנימוק המשפטי האלמנטרי הזה אהרן ברק לא מתמודד.
אבל זה לא הכל, אליבא דאהרן ברק:
“שיקול דעת הוא מצב שבו יש לך יותר מאופציה אחת לגיטימית, והבחירה היא כולה בידך. … הבחירה בידי השופט היא אם לפנות ימינה או שמאלה … שיקול הדעת השיפוטי הוא לעולם מוגבל, אבל קיים” (שם, עמ’ 190).
“בסופו של יום, כאשר אתה מגיע לאותם מצבים מעטים … שבהם יש שיקול דעת ואין בהם כללים – לכל שופט יש את תפיסת העולם שלו. איך הוא עושה את הבחירה הזאת? שופט שהוא בעל השקפת עולם ליברלית, יאמר: מבחינת שלי, בסיטואציה הזאת אני בוחר ימינה. שופט עם תפיסת עולם אחרת, יעשה בחירה אחרת. … לגישתי, הפתרון של שופט א’, והפתרון של שופט ב’, גם אם הם נוגדים, הם לגיטימיים. לכן מבחינת השיטה יש שיקול דעת” (שם, עמ’ 191).
זהו בדיוק העניין: בזמנה של מפא”י השלטון רצה שהשופט יפנה שמאלה, ובחר את שופטיו בהתאם, אמנם אנחנו כיום 40 שנה אחרי מפא”י, אבל “דור המדבר” עדיין מושל בכיפה, ואנחנו רוצים שופטים אשר יפנו ימינה.
ומה עם שחקן-החיזוק הנוסף, שר המשפטים לשעבר דן מרידור? כאשר שר משפטים – בהווה בעבר – לא מבין שהתפקיד הזה נועד לשרת את האינטרסים של ה”צרכנים” שבחרו בו מול האינטרסים של ה”ספקים”, זה מאוד פאתטי. זה כמו שר ביטחון המגן על שיטה אשר לפיה הוותיק שבאלופים יהיה הרמטכ”ל הבא.
ודן מרידור, לא לשכוח, הינו בשר-מבשרה של אצולת-רחביה, חבר אישי של דורית ביניש, אשר בלי הסניוריטי לא הייתה נעשית נשיאת ביהמ”ש העליון – אפילו בחלומותיה הרטובים ביותר.
פוליטיקה זה לא משהו גס
השופטים מתנגדים לביטול שיטת הסניוריטי לבחירת נשיא ביהמ”ש העליון, כי זה “מכניס פוליטיקה”, וכו’.
לבד מכך שבמצב הנוכחי הפוליטיקה נכנסת בשלב מוקדם יותר – שלב הכניסה לביהמ”ש העליון – אני לא יודע ה עושה את הפוליטיקה ל”משהו גס”.
תארו לעצמכם משפטן מהשורה הראשונה, אשר כל הקריירה המקצועית שלו בנוייה על ייצוג בעלי ההון וחברות-הענק, והוא רוצה להיות שופט ביהמ”ש העליון, ובהמשך גם נשיאו, כאשר מדובר במדינה בעלת משטר סוציאליסטי.
תארו לעצמכם משפטן מהשורה הראשונה, אשר כל ימיו המקצועיים ייצג את ההסתדרות, והוא רוצה להיות שופט ביהמ”ש העליון, ובהמשך גם נשיאו, כאשר מדובר במדינה בעלת משטר קפיטליסטי.
תארו לעצמכם משפטן מהשורה הראשונה, אשר כל הקריירה המקצועית שלו בנוייה על ייצוג בעלי ההון וחברות-הענק, והוא רוצה להיות שופט ביהמ”ש העליון, ובהמשך גם נשיאו, כאשר מדובר במדינה בעלת משטר סוציאליסטי.
תארו לעצמכם משפטן מהשורה הראשונה, שהוא גם ערבי וגם שימש כל ימיו כיועץ המשפטי של הרש”פ.
תראו לעצמכם שהרש”פ, מתוך ראייה לטווח ארוך, מטפחת משפטנים כמו שבגוש המזרחי מטפחים ספורטאים: בוחרת כל שנה את עשרת הערבים המצטיינים שבין בוגרי שנה א’ בפקולטאות למשפטים (אפשר להתחיל עם זה אפילו בתיכון ואולי אף מוקדם יותר), ומשקיעה בהם משאבים בלי הגבלה. שבו באקדמיה, התקדמו ככל יכולתכם – פרנסתכם עלינו. בדרך הזאת אפשר להגיע תוך 20 – 30 שנה לכך שהמועמדים המועדפים-מקצועית לביהמ”ש העליון (ובהמשך, על פי הסניוריטי, גם לנשיאות) יהיו בוגרי “תלפיות ערב”.
עכשיו תארו לעצמכם דרישה להתעלם משיקולים פוליטיים, ולמלא את ביהמ”ש העליון בערבים מצטיינים – על כך ייאמר “כל השומע יצחק לי”.
גם השופטים מונעים-פוליטית!
אם פעם היו לי ספקות (ראו פרק ו’, כאן), בא דוח רגבים והביא הוכחה מוחצת לכך שהבג”ץ אכן מוטה-פוליטית. הדוח הזה פורסם בשיא פריחתה של דורית ביניש (2010) וכנראה שהמצב “רוכך” מאז, במידת-מה.
תחי הפוליטיקה.
בארה”ב המצב גרוע בהרבה
שופטי ביהמ”ש העליון האמריקאי מתמנים לכל החיים. הם מתמנים ע”י הנשיא, באישור הסנאט – גופים פוליטיים, לכל הדיעות – ושופט המתמנה לביהמ”ש הזה בגיל 40 – 50 יישאר על כסאו גם אם המפה הפוליטית תתהפך שלוש-ארבע פעמים.
אצלנו השופט פורש בגיל 70 שנה, על פי החוק, ואם שופט מגיע לביהמ”ש העליון בגיל 55, בממוצע, אם תחלופת השופטים היא, נניח, אחד או שניים בשנה, ובגלל המשטר הקואליציוני שלנו כיווני הרוחות בציבור משתנים בהדרגה, הרי ששיטת הבחירה של השופטים “נושמת” את הפוליטיקה בצורה לא הכי רעה.
ולא צריך לבכות על כל דבר.
מרים-כלענה הסתבכה עם האגו שלה, זה עשוי לעלות לה ביוקר
מרים נאור לא רצתה שעניין הסניוריטי יידון בוולב”ש, קבל כל העולם והתקשורת. זכותה.
מן הסתם היא אמרה לעצמה: אם לאיילת שקד זה טוב – בשבילנו זה רע.
היא העדיפה שעניין הסניוריטי יידון בוועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת, קבל כל העולם והתקשורת. זכותה.
בוולב”ש יש לה בכל זאת מעמד חוקי, מעמד בכיר למדי (מעין “סגן לא פורמאלי” ליו”ר הוולב”ש), עם זכות הצבעה לה ולשני לחבריה, ואילו בוועדה של הכנסת יש לה מעמד של “בעל עניין”, המשחר לפתחם של הפוליטיקאים, ותלוי בהחלטתם.
בוולב”ש היא יכולה להיות בדעת מיעוט, ו”להפסיד בכבוד”, משהו מעין “אמנם דעתי שונה, אבל אני מכבדת את דעת הרוב”.
בוועדה בכנסת היא יכולה לזכות, והיא יכולה גם להפסיד (להערכתי, היא תפסיד – יחסרו לה לפחות קול אחד או שניים).
זכתה – עדיין זה לא מחייב את הוולב”ש, הפסידה – זו “קבורת חמור” לה, לאהרן ברק המיתולוגי, ולמערכת המשפט כולה, שתצא משם בזנב מקופל בין הרגליים.
אני, במקומה, הייתי מדיר את רגלי מהדיון הזה בכנסת. לכל היותר הייתי שולח לשם את דן מרידור, פוליטיקאי-בדימוס (בן כיתתי בפקולטה למשפטים) אשר יודע שבפוליטיקה אפשר גם להפסיד, וזה לא סוף העולם.
ומה הלאה?
את המאמר הקודם בסדרה סיימתי כך:
השאלה הבאה תהיה מה תעשה כל אחת משתי הילדות האלה אם ועדת החוקה תחליט כנגד הסניוריטי: האם מרים נאור וחבריה יבלעו את הגלולה, ואם לא – האם איילת תמשיך את המלחמה?
וגם עניתי:
אני כבר מפחד להסתכן בתחזית.
כעת, אחרי ששגיתי בכך שנתתי למרים-כלענה יותר מדי קרדיט, ובכך שלא הערכתי לאיזו רמה של טיפשות היא עשוייה להמריא, אני מפחד עוד יותר – הרבה יותר.
______________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס