סטודנטית האקדמיה לאמנות בצלאל פירסמה, במסגרת המוסד עצמו, כרזה המציגה את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מאחורי לולאת חבל-תלייה. הכרזה עוצבה בהשראת כרזת-בחירות דומה של נשיא ארה”ב, ברק אובמה, ואת המילה HOPE (תקוה) מחליפה המילה ROPE (חבל).

. על הטיפול השערורייתי והמטופש של אביחי מנדלבליט בכרזה תמימה של סטודנטית לאמנויות .

הרוחות על המגרש הפוליטי סערו סעור: כך, למשל, שרת התרבות, מירי רגב:

שרת התרבות, מירי רגב, מיהרה אתמול להגיב והעלתה לעמוד הפייסבוק שלה דימוי אחד בלבד מתוך העבודה. בהודעה לעיתונות כתבה: “חופש האמנות אינו חופש להסתה! זה החל בפסל בכיכר העיר (השרה מתכוונת לפסל הזהב של נתניהו שיצר איתי זלאיט והוצב בשבוע שעבר בכיכר רבין בתל אביב, נ”ר) ועכשיו הגיע חבל התלייה. זהו כישרון אמנותי להסית ולרצוח. אם זו היתה תמונה של בוז’י, כבר היו עצורים. אני קוראת לשר החינוך בנט ואומרת: הגיע הזמן שגם אתה תציב את הגבול בין אמנות להסתה ותעצור את התקציבים לבצלאל”.

ואילו פרקליט המדינה, שי ניצן, והיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הורו למשטרה לפתוח בחקירה אם הייתה בכרזה הזאת משום “הסתה”, ר”ל.

נתחיל במלאכה הקלה, עם מירי רגב: אני הייתי אומר לה את מה שהיא אמרה, אבל להיפך: אצלך זה מתחיל בחבל התלייה, מחר זה יהיה פסל זהב זה או אחר, ובסוף את תחליטי מה זאת אמנות, ומה לא, לפי השקפותיך הפוליטיות, ואחר-כך, אם יתחלף השלטון, יחילו את זה גם עליך.

ובאשר למנדלבליט וניצן, חוששני שיש כאן גם טיפשות, גם חוסר מקצועיות, גם חוסר עקביות וגם התרפסות בפני ההמון ובעיקר בפני הפוליטיקאים.

הוראת החוק

הוראת-החוק הרלוואנטית לענייננו היא סע’ 144ד2 (א) לחוק העונשין, תשל”ז-1977, אשר זה לשונו:

הסתה לאלימות

144ד2. (א) המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות, תמיכה בו או הזדהות עמו (בסעיף זה – פרסום מסית), ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות, דינו – מאסר חמש שנים.

כדי שתתקיים עבירת ה”הסתה” צריכים להתקיים היסודות העובדתיים האלה:

א. פירסום,

ב. קריאה לעשיית מעשה אלימות, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות, תמיכה בו או הזדהות עמו,

ג. ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות.

לעניין המאמר הזה אני מוכן שאכן היה “פרסום” (נושא המצריך עיון נפרד), אבל אני לא רואה שום “קריאה לעשות מעשה”, ושום “דברי שבח, אהדה או עידוד” למעשה אלימות, או “תמיכה בו או הזדהות עימו”.

אבל השאלה העיקרית היא אם “על פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם”, יש “אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות”?

הרשו לי לגחך בבוז, כי אני לא רואה שום אפשרות ממשית שכך יקרה, במיוחד לאור “הנסיבות” שבהן פורסמה הכרזה (ושלא לדבר על האבטחה הכבדה סביב ראש הממשלה – דבר הידוע היטב לכל מי שרק חולם לפגוע בו).

על ה”נסיבות”

ה”נסיבות” של פרסום כזה, במיוחד המקום והזמן בו הוא נעשה, יכולות להיות שונות:

אם הוא נעשה בעמונה, ערב הפינוי/גירוש/יו-ניים-איט, אפשר להתחיל ולדבר על “אפשרות” כלשהי – רחוקה מאוד מ”ממשית” – לרצח בעקבות הפרסום הזה, ואם הביטוי “מעשה אלימות” שבסעיף אינו מוגבל רק למושא הכרזה – דהיינו שפרסום דמותו של ראש הממשלה עם חבל-התלייה יביא לאלימות כלפי השוטרים או החיילים המבצעים את הפינוי – לדעתי הניסיון להרחיב את פרשנות הסעיף יהיה נלעג למדי, משום שאם התושבים רוצים להתנגד לפינוי בדרך של אלימות, הם לא זקוקים לכרזה הזאת, וההשפעה ה”שולית” על האפשרות הזאת היא “לכל היותר אפס”, ובוודאי שלא “ממשית”.

במקרה דנן ה”נסיבות” הן אחרות לגמרי: הפרסום נעשה בין כתליו של מוסד אקדמי העוסק בלימודי האמנות, ע”י סטודנטית לאמנות, והוא, לכל היותר, מעין “אטיוד” לשיפוטם של שאר הסטודנטים והמורים באותו המוסד: שיסתכלו, יתרשמו, ויעירו את הערותיהם, אם ימצאו לנכון.

כן, יש מה ללמוד מ”אטיודים” כאלה: האם היוצר גילה כשרון גראפי ומיומנות-פוטושופ, האם ה”חיקוי” קרוב מדי למקור, או רחוק מדי ממנו, האם המסר שבכרזה ברור למסתכל בה, וכו’, וכו’.

דבר אחד מקומו לא יכירנו בבית-ספר לאומנויות: התערבות בתכנים, ובדיעות שהאמן מביע באמצעות היצירה.

מקומו לא יכירנו, כי זה פגיעה בחופש-המחשבה.

תארו לעצמכם תעודת-סיום של בי”ס לאמנות, ברוח התלמיד מוכשר ויצירתי, אבל הוא קומוניסט.

תארו לעצמכם שברשימת הציונים שבתעודת-הסיום יש גם ציון במשבצת “שחייה עם הזרם”?

זה מה שהשרה מירי רגב רוצה להשליט במקומותינו (פראבדה, GLEICHSCHALTUNG, ומה לא), בין השאר באמצעות השליטה על ברזי התקציב, ואת הדבר הזה יש למנוע בכל מחיר.

הייתי אומר שצריך היה להרוג אותה כשהיא עוד קטנה, אבל אני מפחד שהיא תשתלח גם בי.

ובחזרה לצד המשפטי

למרות כותרתו של הסעיף בו דיברנו (“הסתה לאלימות”), מבחינת תכנו הוא אינו עוסק ב”הסתה”, אלא ב”פרסום”, ומן הראוי להשוותו עם “הסתה” במקום אחר שבאותו החוק עצמו:

הסתה להימנע מתשלומי חובה

289. המסית אדם, או קבוצת בני אדם, שלא לשלם, או לעכב, תשלום חובה שהודיעה עליו הממשלה ברשומות, בין שההסתה היא מפורשת ובין שהיא משתמעת, בין במלים שבעל פה או שבכתב ובין בסימנים או במוצגים חזותיים, ובין בדרכים אחרות, דינו – מאסר ששה חדשים; והוא הדין במי שעושה מעשה, בכוונה להביא, או ביודעין שהוא עלול להביא, את אמצעי ההסתה האמורים, במישרין או בעקיפין בכל צורה שהיא, לידיעתם של אדם או של קבוצת בני אדם.

הסעיף הזה, הדן ב”מרד מסים”, הוא, ככל הנראה, ירושה מפקודת החוק הפלילי המנדטורית, משנת 1936, ולפי לשונו ההסתה יכולה להיות גם “מרומזת”: אם איש-ציבור, כהן-דת וכו’ אומר המס הזה והזה הוא כזה-וכזה, ואני לא אשלם אותו אפילו אם יתלו אותי (החבל מהכרזה בה עסקינן יכול בהחלט לשמש אותנו גם כאן), אפשר, אם רוצים, לראות כהסתה “משתמעת”.

ומכלל הן משתמע לאו: ה”הסתה” שבפרסום לפי סעיף 144ד2 (א) היא הסתה מפורשת, ולא “משתמעת”, וממילא הפרסום בו מדובר אין בו שמץ-של-שמץ של “הסתה” – לא “על פי תוכנו” ולא על פי “הנסיבות שבהן פורסם”.

מה רוצים מנדלבליט ושות’ מהסטודנטית המסכנה?

מה ההבדל בין “חקירה” פלילית לבין “בדיקה”? שורו-שורו:

בכנס השנתי של העמותה למשפט ציבורי בישראל נשאל הבוקר (יום ו‘) פרקליט המדינה שי ניצן מדוע טענות או חשדות לפלילים מצד אישי ציבור מתחילים קודם כל בבדיקה משטרתית ולא בחקירה: “היום פועלים בשפה של עליסה בארץ הפלאות – ‘ערפו את ראשו'”, אמר ניצן.

גם שופט העליון מני מזוז, ששימש בעבר כיועץ המשפטי לממשלה, התייחס לסוגיית הבדיקות המשטרתיות: “לשאלה אם מוסד הבדיקה הוא מוסד נכון התשובה המוחלטת היא כן. זה נכון מבחינת כולם – מבחינת רשויות האכיפה, מבחינת הנחקרים ומבחינת הציבור. הטעם העיקרי לבדיקה הוא באותם מקרים שבהם לא ברור אם בכלל נעברה עבירה”.

אכן, דברים כדרבונות: הבדיקה היא הליך מהיר, יעיל וזול.

אכן, דברים כדרבונות, אבל בהמשך דבריו של מזוז מתעוררת בעייה:

“ודאי לא נכון לומר כשמדובר בחשד נגד איש ציבור, תמיד צריכה להיות בדיקה. לחלוטין לא. בעיקרון צריך להיות אותו כלל לגבי כל סוג של חשד לגבי נחקר – איש ציבור או לא. באופן טבעי לגבי איש ציבור הצורך בבדיקה נדרש יותר לגבי איש ציבור מאשר איש רגיל”.

ועכשיו תגידו לי מה גובר על מה: “בעיקרון צריך להיות אותו כלל לגבי כל סוג של חשד לגבי נחקר – איש ציבור או לא”, או “באופן טבעי לגבי איש ציבור הצורך בבדיקה נדרש יותר לגבי איש ציבור מאשר איש רגיל”.

גם ראש אגף החקירות במשטרה, ניצב מני יצחקי, מושחת-המיליארדים, התייחס לאותה שאלה:

“יש הגדרה מאוד מדויקת מהי בדיקה ומהי חקירה. אנחנו מאוד דקדקנים בהגדרות להנה ולהנה. אנחנו מקווים מאוד שמבחינתנו, במרחב הטיפול שלנו כשזו בדיקה, זה גם משרת אותנו כמשטרה משום שזה נותן לנו זמן לבצע פעילויות חסויות וסמויות. חקירה מטבעה היא יותר אינטנסיבית ופעילה. בבדיקה אתה יכול לרדת למצב שלא להגיע מיד ולעשות פעולות יותר אגרסיביות. בשורה התחתונה – לא ראיתי שבדיקות פגעו בחקירה בהמשך”.

הנה כי כן, “יש הגדרה מאוד מדויקת מהי בדיקה ומהי חקירה. אנחנו מאוד דקדקנים בהגדרות”, וגם “לא ראיתי שבדיקות פגעו בחקירה בהמשך”, אבל “בבדיקה אתה יכול לרדת למצב שלא להגיע מיד ולעשות פעולות יותר אגרסיביות” …

מילת-המפתח: “אגרסיביות: בחקירה אנחנו יותר “אגרסיביים” (דבר ידוע לכל מי שנחקר אי פעם). במה מתבטאת ה”אגרסיביות”? הנה, למשל: אם הנחקר אומר לחוקר “אני שומר על זכות השתיקה”, החוקר לא מכבד את זה, ומתחיל ללחוץ על הנחקר, חוזר על אותן השאלות אין-ספור פעמים, “מסביר” לו ש”תעבורה זה לא פלילי” וכו’.

אז את זה רוצים לחסוך מהמורמים-מעם, אבל השאלה המתבקשת היא מדוע לא תתקיים “בדיקה” בכל המקרים, ללא יוצא מן הכלל, שהרי אם זה מהיר יעיל וזול – מה ההבדל בין איש-ציבור לבין הגב’ אלישבע?

טול, לדוגמה, את המקרה דנן, ואת ה”בדיקה” שעשינו לעיל: חצי שעת עבודה של מתמחה מתחיל – “גזרי ויש לך ארוחה”!

אלא מאי?

אם היוהמ”ש או פרקליט המדינה יודיעו שנעשתה הבדיקה, ומהנימוקים האלה-והאלה, מירי רגב ותואמיה לא יקשיבו לנימוקים, ויגידו שמנדלברוך וגילדנשטרן הם “שפוטים של הסמול”.

אז מה הם עושים?

ראשית – הם מורים/מרשים למשטרה לחקור, והעם רואים את הקולות, ויודעים כי אבירי אכיפת-החוק לא נחים ולא שוקטים – לא על זרי-הדפנה, לא על השמרים ולא בכלל – בהגנתם על שלטון החוק.

שנית – המשטרה פותחת ב”חקירה”, והעם רואים את הקולות, ויודעים כי אבירי אכיפת-החוק לא נחים ולא שוקטים – לא על זרי-הדפנה, לא על השמרים ולא בכלל – בהגנתם על שלטון החוק.

אחר כך באים כלי התקשורת ומדווחים כי הסטודנטית שפרסמה את הכרזה “זומנה לחקירה במשטרה”, והעם רואים את הקולות, ויודעים כי אבירי אכיפת-החוק לא נחים ולא שוקטים – לא על זרי-הדפנה, לא על השמרים ולא בכלל – בהגנתם על שלטון החוק.

אחר כך באים כלי התקשורת ו”מעדכנים” כי הסטודנטית שפרסמה את הכרזה “נחקרת כעת במשטרה”, והעם רואים את הקולות, ויודעים כי אבירי אכיפת-החוק לא נחים ולא שוקטים – לא על זרי-הדפנה, לא על השמרים ולא בכלל – בהגנתם על שלטון החוק.

ואחר כך באים כלי התקשורת ו”מעדכנים” כי המשטרה “העבירה את מימצאיה” ליועץ המשפטי לממשלה, והעם קיבלו את האורגזמה שלהם, וכעת הכל יודעין כי אבירי אכיפת-החוק לא נחים ולא שוקטים – לא על זרי-הדפנה, לא על השמרים ולא בכלל – בהגנתם על שלטון החוק.

ואחר כך קול דממה דקה, והעם כבר רואים את הקולות האחרים – של מירי רגב, למשל.

ואחרי קול הדממה הדקה – אולי ימים, אולי שבועות – היוהמ”ש יודיע משהו מעין “לאחר בדיקת כל הממצאים” נמצא כי “בנסיבות העניין” העבירה נמצאת “על הקצה התחתון של סקאלת החומרה”, ולכן, “בנסיבות העניין”, הוחלט “להעדיף את חופש הביטוי ולא למצות את הדין”, והעם רואים את הקולות, ויודעים כי אבירי אכיפת-החוק הם אבירים-של-ממש, ומקדשים את חופש-הביטוי למרות כל הבעייתיות שבדבר…

ותזכרו שאמרתי לכם.

ומה עם מירי רגב? גם היא כבר קיבלה בינתיים את האורגזמה שלה, לפחות פעמיים ביום, כי היא גומרת מהר.

כמה זה עולה לנו?

כאמור לעיל, את כל העניין הזה ניתן היה לסיים בחצי שעת-עבודה של מתמחה מתחיל, אבל בהתנהלות שתוארה זה הרבה פחות יעיל, הרבה יותר יקר: בהתחלה עוזריו של פרקליט המדינה מטפלים בדבר, מכדררים אל היוהמ”ש עם המלצה להעביר למשטרה. היוהמ”ש מורה לעשות כן, המשטרה “עושה אירוע”, ואחר כך פותחת “תיק פ”א”, ומורידה אל החוקרים.

החוקרים יישבו לבחורה שלנו על הראש עד שהם יוציאו ממנה הודאה מפורטת, לאחר מכן הם יעבירו את הרל”ח (ראש לשכת החקירות), זה יעביר בחזרה ליוהמ”ש ועוזריו, אשר יכדררו אל פרקליט המדינה ועוזריו, אלה יקיימו “קונסיליום”, ויחזירו ליוהמ”ש עם המלצה כזאת-וכזאת, עם הערה בדבר דעת-מיעוט בקרב עוזריו של פרקליט המדינה.

עוזרי היוהמ”ש ילמדו את הנושא ברצינות, והיוהמ”ש יחליט, כי בנושא הזה החוק מחייב אותו להחליט בעצמו.

כמה זה עלה לנו? צריך לשאול את חשב משרד המשפטים ואת חשב משטרת ישראל, אבל בטוח שהטיפול הזה עלה לנו הרבה יותר מאשר ה”בדיקה” שניתן היה לעשות, כמוצע לעיל.

ומה עם הפרט?

מי שבא למשטרה להיחקר, החוקרים לא יושבים באפס-מעשה, ומחכים לו.

ראשית – יתנו לו להתבשל שעות בחדר ההמתנה, עד ש”יתרכך”, וכשהוא יוזמן לחדרו של החוקר, הדבר היחיד שיהיה לו בראש זה “לגמור עם זה”, וללכת הבייתה, אבל אם הנחקר שלנו יחשוב לתומו שאם הוא יגיד “אני שותק” הוא ישוחרר אחרי שתי דקות – החוקר ייתן לו להבין שזה לא יהיה כל כך מהר.

אחר כך ישחקו לו את משחק “החוקר הטוב והחוקר הרע”: החוקר הרע יבקש סליחה, הוא צריך ללכת לשירותים, ואז החוקר ה”טוב” ייכנס לחדר “במקרה”, וכבדרך-אגב הוא יסביר לנחקר כי “לטובתו” כדאי לו לספר הכל, כי אחרת הוא ייכנס לצרות, וקרוב לוודאי שאת הלילה הוא יבלה בחדר-המעצר.

למורמים-מעם לא עושים את זה, לסטודנטיות תמימות מבצלאל עושים גם עושים.

______________

למשמעותה של “הסתה”: למערכת “הארץ”: האמנם “זו לא ביקורת, זו הסתה”?

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- משרד המשפטים, תold post

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל