שערוריית התנפחות החובות בהוצאה לפועל: פתרון גאוני-בפשטותו

 

שמחה ניר, עו”ד

 

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

 

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

 

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

 

מנהל רשות האכיפה והגבייה (להלן – רא”ג), דוד מדיוני, הכריז, עם הקמתה של הרשות ומינויו לתפקיד: “אלחם במציאות הישראלית שבה חוב של 20 אלף שקל תופח לחצי מיליון”, אלא שהוא לא פרע את השאר הזה, והחובות ממשיכים להתנפח, כאשר השאלה היא רק מהם ממדיה של ההתנפחות הזאת, והיא מצריכה תחקיר נפרד. זאת נעשה, אי”ה, בעגלא ובזמן קריב.

 

עוד שורש-הרע

 

אחד משרשי-הרע בעניין הזה הוא ההתמסרות העיוורת-מרצון-ובמוצהר של מדיוני והרא”ג למה שבאי-כוח הבנקים (ואולי גם גופים פיננסיים אחרים, אבל הפעם נתמקד בעיקר בבנקים) “מזינים” להם, ומזיינים את האזרחים.

 

התהליך הוא כזה:

 

הבנק מחתים את הלווה על חוזה-הלוואה (אשר לרוב עונה גם על הגדרת “שטר” בדיני השטרות), ובו נכללת הוראה לפיה הלווה יחוייב בריבית הנהוגה מזמן-לזמן בבנק. הלווה, שהוא הצד החלש, נאלץ להסכים לתנאי הזה, למרות שאין הוא יודע מה תהייה הריבית בבנק ביום המחרת (במאמר הזה, המילה “ריבית” כוללת גם הפרשי-הצמדה, אם ובמידה שהם חלים).

 

כאשר הלווה מפגר בתשלומיו, פונה הבנק לבית המשפט (אם ההסכם אינו עונה על הגדרת “שטר”) או במישרין להליכי ההוצל”פ (אם ההסכם הוא גם “שטר”, אשר לעניין חוק ההוצל”פ, דינו כדין פסק-דין).

 

ההסדר בין הרא”ג לבין ב”כ הבנקים הוא שהם “מזינים” את מחשבי ההוצל”פ ב”טבלאות ריבית” כראות-עיניהם, ללא מגע ידו של איש ברשות המוסמכת, וללא כל פיקוח (הם אומרים “אין לנו כל שיקול-דעת”), וכאשר שאלת גובה החוב מגיעה לדיון בפני רשם ההוצל”פ, גם הוא אומר שהוא כבול לפלט-המחשב, וגם לו “אין כל שיקול-דעת”.

 

והתוצאה: רשות האכיפה והגבייה, אשר הוסמכה ע”י החוק לגבות חובות-אמת, מפקירה בידי בעלי-האינטרסים את שיקול הדעת השיפוטי שהמחוקק הפקיד בידיה – אלה הם הקובעים-סופית כמה החייב חייב להם, ואין העורר. כאשר כאלה הם פני הדברים, והרשות שהוקמה על פי הדין מתנערת מסמכותה, אין כל אפשרות למנוע את השחיתות:

 

ראשית –     כאשר הבנק מקבל את המגיע לו מהחייב, על פי ספריו, הוא בא על סיפוקו, והוא לא מתעניין בשאלה כמה שלשל בא-כוחו לכיסו-הוא כתוצאה מהניפוח.

 

שנית –        הגורמים המנהלים את הבנק אינם לגמרי טיפשים, והם לא יתנו לאחרים להתעשר בלי לשלשל לכיסיהם הפרטיים את חלקם-הם.

 

ושלישית –   גורמי ההוצל”פ (הרשמים, המנהלים, היועצות המשפטיות ואחרים) – גם הם לא יתנו לאחרים להתעשר בלי שהם-עצמם יגזרו גם הם את הקופונים שלהם.

 

ובקיצור: כולם אוחזים את כולם בביצים, והשחיתות תחגוג, בדיוק כשם שהיא חוגגת בשיטת ה”סולמית”, וההוצאה-לפועל לא גובה חובות-אמת, כסיבת קיומה וכהצדקה לקיומה, אלא חובות-אמת + גניבות ההולכות לכיסים מכיסים שונים.

 

ומה עם הערעור

 

השאלה המתבקשת היא, כמובן, מדוע החייבים לא מערערים על החלטות הרשמים אשר מפקירים את שיקול-הדעת שלהם בידי גורמים פרטיים-אינטרסנטיים אשר אינם “גופים ציבוריים על פי דין”, וממילא אינם כפופים לביקורת שיפוטית?

 

את התשובה לכך נתתי במאמר ביצת גידולם ומזונם של יתושי השחיתות במערכת ההוצאה לפועל.

 

מה עושים עכשיו כדי להדביר את השחיתות?

 

מדינה אינה חייבת להעמיד לשירות האזרח כלים לגביית חובות, וכאשר המדינה עושה זאת, היא עושה זאת מכמה טעמים, אשר אלה הם חלק מהם:

 

האחד –       כדי להבטיח את חיי הכלכלה הדרושים לציבור.

 

השני –        היא מכירה בכך שגביית-חובות היא צורך לגיטימי של אוכלוסיות רחבות, כמו צרכים לגיטימיים אחרים.

 

והשלישי –   בהעדר כלי ממלכתי מסודר לגביית-חובות, הגבייה האלימה תפרח ותכה שורש.

 

(הערת-אגב: אם “חברות הגבייה” הפרטיות – הפועלות בשולי החוק, ולרוב גם מעבר להן – היו עושות לחייבים מה שעושים להם בהוצל”פ ה”כשרה”, לא היה מספיק מקום בבתי הכלא בארץ, אפילו אם היו משחררים את כל האסירים הביטחוניים, כולל אלה שאין להם אפילו טיפת-דם אחת על ידיהם, אבל גם זה נושא לדיון נפרד).

 

אז המדינה מעמידה לרשות הנושים את כלי הגבייה, אבל כאשר היא עושה זאת, מותר לה להציב תנאים והגבלות, וההגבלות העיקריות שאני מציע הן אלה:

 

א.        מי שמבקש את עזרת המדינה בגביית חובות, צריך להסתפק בריבית שנקבעה בדיני הריבית ופסיקת-הריבית, ולוותר על כל ריבית הסכמית, אולם הוא יישאר כבול לריבית הסכמית שהיא פחותה מהריבית שעל פי הדין.

 

ב.        לא יהיה תוקף לתנייה בחוזה ההלוואה לפיה פיגור בתשלום יהווה עילה לגביית מידית של ההלוואה כולה.

 

ג.          כל גבייה בהליכי ההוצל”פ תחולק פרופורציונלית לקרן, ריבית, אגרות ושכר-טירחה, כדי להפסיק את המצב בו החייב משלם-ומשלם-ומשלם – והחוב רק עולה ותופח.

 

ד.         שכר-הטירחה יוגבל לאחוז מסויים מהחוב הנגבה, וממנו בלבד, ועצם פתיחת התיק לא תזכה את הזוכה בשום שכר-טירחה.

 

האם זה “צודק”? האם אין בכך פגיעה בקניינו של הנושה?

 

אכן, יש בכך פגיעה כלשהי, אבל –

 

ראשית –   כיוון שההסדר המוצע אינו פוגע בקרן החוב, ואפילו לא בריבית שנקבעה בחוק, אפשר לחיות איתו, ושום בנק לא יקרוס תחתיו אם הוא ייאלץ להסתפק רק באותה הריבית, שהיא עדיין גבוהה מהריבית שהבנק עצמו משלם למפקידים אצלו.

 

שנית –      כשם שלמדינה מותר לגבות מיסים (שגם הם מעין “הפקעה” של קניין הפרט) ואגרות על שירותיה, כך גם מותר לה להתנות את עזרתה בגביית החובות בכך שבעל-החוב יוותר על משהו משלו.

 

שלישית –  ההסדר הזה בא להגן על ערכים חברתיים אחרים, ולמנוע שחיתות.

 

יצויין, בהקשר זה, כי מי שיש לו נשימה ארוכה לא יפנה להוצל”פ, וימתין עד למימוש הנכס המשועבד (במשכון או משכנתא) להבטחת החוב, ואז הוא יוכל לדרוש את כל המגיע לו על פי ההסכם (ובמקרה של מחלוקת – ההליך בבית המשפט יהיה מסודר וגלוי בהרבה מזה המתקיים כיום בהוצל”פ). כמובן שמי שהלווה כספים ללא בטחונות לקח על עצמו את הסיכון הגלום בהצעה שלי, אבל הבנקים לא מלווים ללא בטחונות, ואם הם עושים כן (ע”ע נוחי דנקנר, “תספורות” וכו’) – זב”שם, וזב”ש המפקח על הבנקים.

 

עוד יצויין כי הבנקים ושאר הגופים המוסדיים לעולם לא יפנו ל”חברות הגבייה” הפרטיות, כך שהנימוק הזה נופל מאליו.

 

יצויין כי חוק גל הידוע, אשר הפקיע מהבנקים לא רק את פירותיהן של ההלוואות, אלא נגס גם בקרן עצמה, עבר את מבחן ביהמ”ש העליון, בהרכב של תשעה שופטים, אשר קבע כי הפגיעה ברכושם של הבנקים היא גם “מידתית” וגם “לתכלית ראוייה”, ואילו בהצעה שלי הפגיעה היא פחותה בהרבה, והתכלית ראוייה בהרבה.

 

הערות-לוואי

 

האחת –        אין ספק שעורכי-הדין ירוויחו פחות בהליכי ההוצל”פ, אבל המדינה מעולם לא בחלה בפיקוח על מצרכים ושירותים, כולל מחירים, וגם כיום ישנן הגבלות מסויימות על תעריפיהם של עורכי-הדין. חוץ מזה אנחנו מדינה חופשית, ומי שלא רוצה לעבוד – זו זכותו המלאה.

 

השנייה –       עורכי-הדין שייפגעו, הם-הם אשר יצרו את המחלה אשר בבסיסה של ההצעה, או היו שותפים ליצירתה, וממילא הם הרוויחו ביושר את מה שאני מציע. חוץ מזה, שכר הטרחה שייך, כידוע, ללקוח ולא לעורך-הדין, שמקבל את שכרו על פי ההסכם עם הלקוח. אין מניעה שהלקוח ישלם לעורך-דינו יותר ממה שהוא יקבל, ואם הוא סבור שזה כדאי לו – אנחנו מדינה חופשית.

 

והשלישית –   אם מישהו יציע פתרון טוב יותר, נקי מכל חשש שחיתות, אפשר יהיה לשקול מחדש את ההצעה הזאת כולה.

 

______________

 

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

 

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

 

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס