“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

שמחה ניר, עו”ד

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

25.12.2013

לכבוד

מר שי ניצן, עו”ד

פרקליט המדינה

ירושלים

נכבדי,

הנדון: תיק פתוח שנשאר בלי כוונה כלשהי לטפל בו

עם כניסתך לתפקידך זה שאלתי את עצמי במה אברכך.

ביקשתי “לזרום” איתך, ולצורך זה עברתי על
“נאום הכתר” הכתר שלך. בנאומך זה אתה אומר, בין השאר:

“לצערי
הרב, יש פער גדול בין תדמיתה של הפרקליטות כיום לבין המציאות. חוששני שהציבור הרחב
איננו מכיר ומוקיר די הצורך את הפרקליטים ועבודתם. את התדמית הזו, שאינה מבוססת על
אדני אמת, יש לשנות מכל וכל, ואת זאת אנסה לעשות, שכן ראויים אנשי הפרקליטות שהציבור
הרחב יוקיר את מעשיהם”.

אכן, תדמיתה הציבורית של הפרקליטות היא בשפל המדרגה, ובמעמד
חגיגי זה אני לא רוצה להיכנס לשאלה אם התדמית הזאת “מבוססת על אדני
אמת”, או שאינה מבוססת על אדנים כאלה.

מה שרלוואנטי, לטעמי – וכבר אמרתי זאת בעבר, בהקשרים רבים
ושונים – הוא שאת הציבור הקיים אי אפשר להחליף, ועל כן יש לקנות את אמונו, ולא
להאשים אותו באבדן האמון.

אני לא אומר שהפרקליט, או כל עובד-ציבור אחר, צריך להתאים
את עצמו לטעמו של הציבור, אבל אם הוא חפץ באמון הציבור, עליו לשכנע את “מר
הציבור” בכך שהוא, עובד-הציבור, פעל בחריצות, במקצועיות וביושר, אפילו אם
החלטתו אינה עונה על ציפיותיו של “מר הציבור”.

קח, לדוגמה, את הטענות הרווחות בציבור על כך שאתה פרקליט
“סמולני”, וכל החלטותיך ומעשיך הם מוטים-פוליטית. אני בכוונה לא נכנס
לזה, משום שאני לא מתבטא בעניינים פוליטיים, ולכן גם לא התעמקתי בטענות האלה,
ואיני מביע עליהן כל דיעה.

מה שאני כן יכול לומר הוא שבאותו הנושא לא ראיתי כל ניסיון
מצידך – בין אישי, בין באמצעות מנגנון הדוברות של המשרד – לשכנע את הציבור בכך
שאפילו נכונות הטענות על השקפותיך הפוליטיות, גם פרקליט “ימני” היה
מגיע לאותן ההחלטות, המונעות משיקולים מקצועיים בלבד.

אם אמון הציבור בפרקליטות הוא אכן בעדיפות גבוהה של
מעייניך, אני קורא לך להתייחס לאמון הציבור באספקלריה של הציבור עצמו, ולא
באספקלריה של מי שמרוכז בעצמו בלבד, רוקד טאנגו עם עצמו בלבד, ומצפה מ”חבר
השופטים” שיקבעו כי הוא אכן הרקדן הטוב בעולם – רק משום שהוא עצמו חושב את
עצמו ככזה.

דוגמה
“מהחיים”

אתה פונה לפרקליטות בעניין מסויים, ומקבל מאחד הפרקליטים
תשובה שאינה מניחה את דעתך – בין משום שלא הובנת כהלכה, בין משום שהיא מבוססת על
עובדות לא-נכונות שהפרקליט “הולעט” בהן, בין משום שהיא כוללת עובדות שלא
היו בידיעתך לפני כן, ויש לך מה לומר עליהן, ובין משום כל סיבה אחרת.

למשל: עליך להתייצב לחקירה במשטרה, כפי שנדרשת, ואני,
הפרקליט, לא מנהל את החקירה, ואין לי סמכות “לוותר” לך על ההתייצבות
הזאת.

אתה עונה לו, לפרקליט, בשתיים (בנוסף לטענות אחרות שאינן
דרושות לצורך הדוגמה, ולכן לא ארחיב בהן כאן):

האחת – אתה, הפרקליט, הורית למשטרה לחקור את הנושא, וממילא
אתה הוא המנהל את החקירה, וחקרי המשטרה הם רק “זרועך הארוכה”.

והשנייה – אני מוכן להתייצב במשטרה אם תממנו לי כרטיסי טיסה
הלוך-ושוב, כיוון שאני נמצא כעת בחוף המערבי של ארה”ב, וזה עניין של אלפי
דולרים – שאין לי, וגם לו היו לי – אני לא צריך לממן את אגף החקירות והמודיעין של
המשטרה.

הפרקליט המטפל לא חייב לרצות אותך, אבל אם באמון
הציבור הוא חפץ, הוא חייב לענות לעניין.

כך, למשל, הוא יכול לומר כי אפילו שהוא עצמו הורה למשטרה
לחקור, הרי שמהרגע בו הנושא הגיע לידי המשטרה – הוא יצא משליטתו ואין לו כל say בנושא.

או, למשל, הוא יכול לומר לך שבגלל העלות הגבוהה הם מוותרים
לך על ההתייצבות לחקירה, או שכאשר חוקר משטרתי כלשהו יגיע לארה”ב, הם יצרו אתך
קשר, לתיאום פגישה.

הוא יכול גם לומר שאתה חייב לממן את הטיסה בעצמך.

הוא יכול לומר הרבה דברים, ואז או שהוא ישכנע אותך, או שהוא
לא ישכנע, ואז הוא יהיה חשוף לביקורת – בין של הממונים עליו, בין שלך, בין של
בג”ץ, בין של הציבור בכללותו.

ואיך מגיב הפרקליט?

ראשית, הוא לא עונה לך בכלל, וגם לא מגלה כל כוונה לענות
לך, ורק לאחר חודשים ארוכים, ותזכורת מצדך, הוא עונה לך ב“אין
לי מה להוסיף“…

ואני שואל אותך: האם פרקליט כזה ראוי לאמון?

ואני מוסיף ושואל: האם מקרים כאלה הם חריגים בפרקליטות?

ומן
הפרט אל הכלל – אל הנושא שבנדון: התיק הפתוח בפקרקליטות

ביום 10.7.2011 עניתי למר דן אלדד, מנהל תחום
תפקידים מיוחדים בלשכת המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים), על מכתבו מיום
8.5.2011, מס’ 811-99-2011-001967 (מס’ תיק 136-10-6), במכתב
ארוך, מנומק ומפורט, המונה 18 סעיפים, 1387 מלים.

וזו התשובה שאני מקבל, ולא בחתימתו של מר אלדד, לאחר שישה
חודשים + תזכורת על אי-מענה: 

From: Pniyot.Tzibur

Sent: Tuesday, January 10, 2012 8:53 AM

To: ‘שמחה‘

Subject: RE: To attorney Dan Eldad

שלום רב,

בהמשך לתשובתנו מטה, הרני להשיבך
כי כפי שנמסר לנו על ידי עוה”ד דן אלדד,

פנייתך נבחנה ולא נותר לנו
להוסיף למכתב מיום 8.5.11 שנשלח אליך.

למען הסר ספק, אין באמור לעיל
משום הבעת עמדה או חיווי דעה לגופם של דברים.

בברכה,

 דפנה סעד | מרכזת בכירה
המחלקה לפניות הציבור | משרד המשפטים |  

טל. 02-6466439 | פקס. 02-6467085 |  pniyot.tzibur@justice.gov.il

 

קרא בבקשה בעצמך, מר ניצן, את מכתבי
מיום 10.7.2011 יחד עם מכתבו של מר אלדד מיום 8.5.2011, ויחד עם מכתבי
אליו מיום 12.4.2011, ואמור בעצמך: האם במכתבו מיום 8.5.2011 ישנן תשובות לכל
האמור במכתבי
מיום 10.7.2011, עד כדי שבאמת לא נותר “מה להוסיף”?

התשובה שלי: בשום אופן לא!

הבה נראה אם באמת “אין מה להוסיף”:

העובדה
שמר אלדד הוא מועמד לשפיטה, דבר המסביר לא רק מדוע נמסר לידיו גם הטיפול בתלונה של
מערכת המשפט וגם בתלונה נגדה, אלא גם מדוע הוא מחיל על שתיהן עקרונות שונים
ומנוגדים, ומדוע הוא רתם את עצמו לתלונתו חסרת-השחר של משה גל – האם אין מה
לומר על זה?

שיכחיש
שהוא מועמד לשפיטה, שיגיד שאין פסול בכך שהוא מטפל בתלונות של מערכת המשפט וגם
בכאלה שנגדה, שיגיד שהוא לא מחיל על אלה ואלה עקרונות שונים ומנוגדים, ושיתייחס
לטענתי שהתלונה נגדי היא חסרת-שחר – גם על פניה, וגם מתוך הנחה שהעובדות עליה היא
מתבססת הן נכונות.

על
טענתי שאת תלונתי אל היועץ המשפטי לממשלה נגד רשם ההוצל”פ הגנב עמיעד רט
הוא דורש כי אפנה אל המשטרה, ואילו באשר לתלונתו של משה גל, הוא מטפל בה
בעצמו, ולא מפנה אותו אל המשטרה – האם אין מה לומר על זה?

שיכחיש,
שיגיד שזה תקין, שיגיד משהו להפריך את טענתי.

תלונות
שבין אדם לחברו, אפשר להפנות את המתלונן למשטרה, אבל כאשר מדובר בתלונות בהן
המשטרה לא זזה בלי הוראות והנחיות של היועץ המשפטי לממשלה, או מטעמו, שאני –
האם אין מה לומר על זה?

התלונה
נגדי, על לשון הרע, היא מהסוג הראשון, והתלונה שלי נגד הרשם הגנב עמיעד רט
היא מהסוג השני, אבל הוא, אלדד, מתייחס אל שתיהן בדיוק ההיפך מהעיקרון המפורט לעיל
– האם אין מה לומר על זה?

היוהמ”ש
העביר את תלונתי אל הפרקליטות לא כדי שהיא תשמש כפקיד-דואר, או כ”תחנת
מימסר”, המעבירים לי מסרים כאלה ואחרים, אלא כדי שהפרקליטות תטפל בה – לפחות
כפי שהיא מטפלת בתלונה של משה גל נגדי – האם אין מה לומר על זה?

העובדה
שמר אלדד ממחזר את מה ש”נמסר לי בעבר”, כאשר המחלוקת אינה על כך שהדברים
אכן נמסרו לי, אלא על השאלה אם המסר הזה נכון – האם אין מה לומר על זה?

נהלי
המשטרה עליהם הוא מסתמך אינם חוק, אלא הנחיות פנימיות, וגם המשטרה לא תמיד דורשת
מהמתלונן לבוא לתחנה – האם אין מה לומר על זה?

לגבי
התלונה שלי כנגד הרשם הגנב ישנן ארבע סיבות (אותן מניתי, אחת-אחת) – האם אין מה
לומר על זה?

האם
הדוגמאות שהבאתי, בהן הוא עצמו הורה למשטרה לחקור – האם אין מה לומר על זה?

 

לגבי
הרעיון לתפוס את תיק ההוצל”פ בו מדובר, ללמוד אותו, ולבצע את המעצרים הדרושים
כדי למנוע תיאום עמדות, וכו’ – האם אין מה לומר על זה?

אם האגו
של מר אלדד לא נותן לו להתקפל מול עמדתי, הוא יכול ליזום חקירה על סמך “דברים
שפורסמו ברבים, והאינטרס הציבורי מחייב לבדקם”, כפי שהוא נוהג במקרים אחרים
– האם אין מה לומר על זה?

אם
התלונה שלי כנגד הרשם הגנב היא “קטנה עליכם” – היא קטנה גם עלי, ואין לי
שום כוונה להגיש את תלונתי במשטרה.

לאור
האמור לעיל אין ממש בסע’ 3 למכתבו של מר אלדד – האם אין מה לומר על זה?

בניגוד
למה שאלדד אומר, לא מתנהלת נגדי שום חקירת משטרה, והחקירה עליה הוא מדבר היא חקירה
אשר מנוהלת על ידו, ולא על ידי חוקרי המשטרה הסרים למרותו של אלדד, ולא למרות של
מפקדיהם – האם אין מה לומר על זה?

אשמח
להתייצב לחקירה אם תממנו לי את הטיסה לארץ וחזרה – האם אין מה לומר על זה?

כל עוד
החקירה מתנהלת ע”י מועמד לשפיטה, אני אשמור על זכות השתיקה, גם אם תממנו לי
את הטיסה לארץ ובחזרה – האם אין מה לומר על זה?

מר אלדד אומר (באמצעות הגב’ דפנה סעד): אין לנו מה
להוסיף, וזה ניתן לשני פירושים, או לשלושה, בעצם:

הפירוש האחד – שהדיבור בגוף-ראשון-רבים אכן מתייחס לכל
המערכת – החל מהיועץ המשפטי לממשלה (הנמען לתלונתי), המשך בפרקליט המדינה (דאז)
וכל הסובבים אותו, וכלה במשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים) – מר ניצן, האם
לא היית אתה עצמך בתפקיד הזה באותה העת? – וכל הסובבים אותו, לרבות מר אלדד
עצמו – שהדיבור הזה הוא אמת, ושבכל המערכת הזאת אין אפילו אדם אחד אשר יש לו מה
להוסיף ולומר – אפילו בנקודה אחת מכל אלה שהעליתי?

אם אכן נכון הדבר, פשיטא שכל הסופרלטיבים שהרעפת על
הפרקליטות כולה אין להם כל שחר.

הפירוש השני – מר אלדד מדבר בלשון רבים, אבל מתכוון לעצמו,
מעין pluralis majestic.

אם הפירוש הזה הוא הנכון, קיימות כאן שתי אפשרויות:

האחת – שזו עדות-אמת, מפי המעיד עצמו, על יכולתו הדלה, אבל
אז נשאלת השאלה מדוע הוא לא מחזיר את התיק הכפול הזה אל הממונה עליו, כדי שזה
האחרון ימצא פרקליט אשר יש גם יש לו מה להוסיף.

והשנייה – שזו אינה עדות-אמת (ובמלים פחות מכובסות – עדות-שקר),
אלא התחמקות מלהשיב לטענותי הצודקות – לא משום ש”אין לו”, אלא משום
שהוא לא רוצה. משום שהוא יודע שאני צודק, אבל לא רוצה להודות בכך.

סיכום,
לעניין אמון הציבור

מר ניצן, כפי שכבר ציטטתי אותך לעיל, אתה אומר כי – לצערך הרב
– “יש פער גדול בין תדמיתה של הפרקליטות כיום לבין המציאות”, “הציבור
הרחב איננו מכיר ומוקיר די הצורך את הפרקליטים ועבודתם”, ו”את התדמית הזו,
שאינה מבוססת על אדני אמת, יש לשנות מכל וכל”, וכי את זאת אתה תנסה לעשות.

מר ניצן, אנחנו מכירים זה את זה, בעבודה הזאת, כבר שנים
רבות, ואני מכיר את הפרקליטים ועבודתם כמה שנים טובות לפני שאתה אפילו חלמת להגיע
לשם, אז, לשם ההגינות, אנא הוצא אותי מהרשימה הזאת (גם הבוסית-לשעבר שלך
מהפרקליטות, דורית ביניש, אמרה, בהתייחסה לביקורת הציבורית על השופטים, כי
“הציבור לא קורא את פסקי הדים שלנו, אז אני הזמנתי אותה לומר אם היא מתכוונת
גם אלי, והיא מלאה את פיה ומקלדתה מים).

כן, בנוסף לכך שאני/אנחנו “לא מכיר/מכירים” די
הצורך את הפרקליטים ועבודתם, אתה אומר כי “הציבור הרחב” גם “אינו מוקיר
די הצורך את הפרקליטים ועבודתם” … אבל גם בלי להיזקק לשאלה ה”צורך”
של מי, אני “מודה באשמה” שרמת ה”הוקרה” שלי את
“הפרקליטים ועבודתם” אינה גבוהה במיוחד.

ומדוע שאוקיר את “הפרקליטים ועבודתם”, כאשר פרקליט
צעיר ומבטיח, 18 שנים לאחר מכן פרקליט המדינה, בא לבג”ץ וטוען, ללא ניד עפעף,
כי שופט תעבורה לא צריך להתמצא בענייני תעבורה?

אתה אומר כי “את התדמית הזו, שאינה מבוססת על אדני אמת,
יש לשנות מכל וכל”, וכי את זאת אתה תנסה לעשות, ומבלי להתווכח אתך על אילו “אדנים”
תדמיתה של הפרקליטות אכן מבוססת, אני מסכים שמן הראוי לשנות אותה.

והשאלה היא איך, כי אם אתה מתכונן להסתפק בהסברה בלבד, ובלי
לשנות דפוסי מחשבה והרגלי עבודה, לא תצליח. באחריות!

כך, למשל, את העניין
הזה, ממנו אנו למדים כיצד מבשלים בפרקליטות המדינה את השקרים בהם הם מלעיטים
את בתי המשפט: אם ב”שינוי התדמית” אתה מתכוון לשינוי דרכי ההסברה בלבד,
ולא את הגישה לעבודה, את שינוי הקונצפציות – זה לא יצליח, שי.

ובחזרה
לעניין שבנדון

מכתבי
אל מר אלדד מיום 10.7.2011 יחד עם מכתבי
אליו מיום 12.4.2011 מדברים בעד עצמם, ואינם מצריכים “פירוש
רש”י”, למעט עניין אחד,
שהוא קצה-הקרחון של קצה-הקרחון: תלונתי נגד הרשם עמיעד רט.

הקרחון הוא השחיתות בהוצאה לפועל, שעוד ידובר בה
רבות.

קצה-הקרחון הוא שיטת הסולמית, אשר באמצעותה נגנבים,
מדי שנה בשנה, בין מיליארד שקל (הערכת מינימום) ל-40 מיליארד שקל
(הערכת מקסימום) מכספי החייבים בהוצל”פ. בסיס ההערכה הזאת הוא פרסומים
גלויים של רשות האכיפה והגבייה עצמה.

תלונתי נגד הרשם עמיעד רט היא קצה-הקרחון-של-קצה-הקרחון,
בבחינת “דגימת אקראי” בלבד, אשר תהווה ראשית-הדרך של ראשית-הדרך לביעור
אחד מקיני-השחיתות הגדולים במינהל הציבורי בישראל – וכנראה שגם הגדול ביותר שבהם.

כן, כן … אני יודע שלצמד-הענתות (היועצת המשפטית
של רשות האכיפה והגבייה, עו”ד ענת הר-אבן, וסגניתה הבכירה, עו”ד
ענת ליברמן) ישנן “תשובות בצפר” לטענות בעניין הזה, אבל כאשר
תורה על פתיחת החקירה בעניין הזה, אני אראה לחוקרים ולפרקליט המלווה שהענתות האלה
הן חלק מהשחיתות, ולא התשובה לה.

שי ניצן, יש לך כאן אפשרות לקנות את עולמך מקיר-לקיר, מימין
ועד לשמאל, כלוחם בשחיתות, ויש לך אפשרות להצטרף אל המגה-מושחתים. במה תבחר?

סגיר

אני מבקש ממך לענות לי על מכתבי זה בחתימתך האישית,

בחתימתך האישית, משום שישנם דברים שאתה לא יכול לגלגל לפתחם
של אחרים, ובמיוחד כאשר מדובר באמון הציבור במערכת שכעת הופקדה בידיך, ואתה לא
יכול לתת לדפנה סעד, או לעוזר-משנה לפרקליט-מחוז לטפל בשאלות הנוגעות לאמון הציבור
כולו.

הציבור לא יאהב את זה.

באותו הכבוד שאתה רוחש
לי,

שמחה
ניר, עו”ד

 

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס