“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

על פנייתנו לעו”ד
ענת הר-אבן, היועצת המשפטית לרשות האכיפה והגבייה, והערתנו
המשלימה, קיבלנו ממנה את התשובה הזאת:

שלום רב,

אני דוחה בשאט נפש, כל ניסיון לייחס לי או
לסגניתי כל טענה של שחיתות או כיו”ב.

סגניתי הינה עובדת מדינה מסורה, וכל ניסיון
להדביק רבב במעשיה, אינו במקומו וזאת בלשון המעטה.

ניכר מהמייל שלך שאתה מעורה בהתכתבויות
עניפות שעשתה סגניתי עם מר דב אבן אור ועם מר יוסף הרמן.

פעמים רבות הוסבר להם, שככל שיש להם עניין
במסגרת תיק קונקרטי, הרי שעליהם להגיש בקשות מתאימות בתיק ההוצאה  לפועל או
לחילופין לפנות לערכאות המתאימות.

כפי שכבר נענית בעבר, מערכת ההוצאה לפועל
פועלת ברבדים שונים כדי לשנות את תרבות אכיפת החיובים במדינת ישראל.

כך הוקמו מחלקות לפיקוח על פעילותם של כונסי
הנכסים. כך בין היתר, לאור החלטות שונות שניתנו בבתי המשפט, החלו רשמי ההוצאה
לפועל להורות לכונסי הנכסים להפקיד את כספי הכינוס בקופת הלשכה.

ככל שיש טענה קונקרטית, הנך מוזמן להעלותה
(ולא בעניינו של הרמן, שכן הוא נענה פעמים רבות).

לאחר שניתן הסבר לשיטת הרישום בשיטת הסולמית,
ולאחר שגם אישרת ידיעתך ביחס אליו, הרי שלא נשוב להתייחס לטענות כלליות ובוודאי
שלא לטענות שינוסחו בחוסר כבוד כפי שנוסחה פניה זו.

עו”ד ענת הר-אבן | היועצת
המשפטית| רשות האכיפה והגביה

וכך ענינו לה:

רשת האתרים של קימקא

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

26.11.2013

א י ש י ת

לכבוד

הגב’ ענת הר-אבן, עו”ד

היועצת המשפטית

רשות האכיפה והגבייה

ירושלים

נכבדתי,

הנדון: סגניתך הבכירה עו”ד ענת ליברמן, ושיטת
ה”סולמית” – מכתבך אלינו מיום 25.11.2013

אענה לטענותיך אחת-לאחת, כסדרן, אולם אקדים ואענה למשפט
הסיום שלך – בלשונך-את.

ככל בן-תמותה גם אני לפעמים עשוי לטעות – הן לגופם של דברים,
והן באופן הפנייה לזולתי, אשר עשוי להתפרש כ”חוסר כבוד”, וכאשר משכנעים
אותי כי טעיתי, אני שמח להכות על-חטא, ולהתנצל – אפילו מהמקפצה.

יחד עם זאת, אני דוחה בשאט-נפש כל ניסיון סתמי, כוללני ובלתי-ממוקד,
לייחס לי חוסר-כבוד לזולתי, ולכן, אם את יכולה להראות לי במה מתבטא חוסר-הכבוד
שלי אליך – את מוזמנת לעשות כן.

ברור שטענות קשות, או שאלות קשות, אין בהן, כשלעצמן, משום
“חוסר כבוד”, ומי שרוצה להתמודד אתי על על עניינים הנכנסים תחת הכותרת
“באיזה
סגנון אדוני מדבר“, צריך להביא בחשבון שיש לו עניין עם מומחה עולמי,
אשר פירסם כ-50 – 60 מאמרים בנושא הזה.

לפיכך, אחרי ששנינו דוחים “בשאט נפש” דברים שונים
זה-אצל-זה, וגם את, כמוני, קרוב לוודאי שלא ממש מתרשמת ומתרגשת, הגיע הזמן להניח
את הרגשות בצד, ולקיים שיח-משפטנים ענייני.

וכעת לטענותיך, לגופן:

אנחנו לא מייחסים, ולא מנסים לייחס לכן “שחיתות או
כיו”ב”, ואני גם לא יודע מה זה “כיו”ב”, בהקשר הזה.
אנחנו לא “מייחסים” לכן שום דבר, אנחנו רק שואלים, לצורך התחקיר
שלנו, והבהרנו היטב כי אנחנו מוכנים לשמוע בלב פתוח כל הסבר וכל תשובה לשאלה
“איפה הכסף”.

אבל אתן לא נותנות.

כן, מערכת האתרים של קימקא ידועה בעבודתה העיתונאית היסודית
והמעמיקה, וממילא אנחנו מעורים מאוד בכל ההתכתבויות שציינת – וגם באחרות.

מוכרים לנו ההסברים שלכם, לפיהם “ככל שיש לחייבים עניין
במסגרת תיק קונקרטי, הרי שעליהם להגיש בקשות מתאימות בתיק ההוצאה  לפועל” (לא ידוע לנו על כל הצעה חלופית שלכם,
“לפנות לערכאות המתאימות”, ונשמח להתייחס בכל הכבוד והרצינות, אם תובא
לידיעתנו).

ההסבר הזה לא נראה לנו, אבל אנחנו, כאמור, פתוחים לשכנוע.

הוא לא נראה לנו, משום שאנחנו רואים אותו כניסיון לגלגל את
הכדור (ואת האחריות) מהמגרש המינהלי למגרש השיפוטי, ואחר כך לומר לחייב כי “הוא
הגיש בקשות רבות, וטענותיו נדחו פעמים אין-ספור”.

הוא לא נראה לנו, משום שהמגרש המשפטי הוא דרך-חתחתים יקרה,
שהחייב המצוי אינו מסוגל להתנהל בה – במיוחד אחרי ששדדו אותו בשיטת
ה”סולמית”.

הוא לא נראה לנו, משום שהפיקוח על כונסי-הנכסים, גם כאשר
הוא מתבצע ע”י רשמי ההוצל”פ בהחלטותיהם, הוא בגדר פונקציה מנהלית (ראי
פסה”ד המפורסם בעניין רובינסקי נ’ הפקיד המוסמך לפי חוק בתים משותפים),
וזאת, בין השאר, משום שאין בו הכרעה בסכסוך שבין החייב לזוכה, אלא רק השגחה על כך
ש”זרועו הארוכה” אכן תפעל כזרועו הארוכה.

הוא לא נראה לנו, משום שבמלאם פונקציה מנהלית הם כפופים
לך ולגב’ ליברמן, כיועצות המשפטיות של רשות האכיפה והגבייה – ולא להיפך, והנה הם
מסתתרים מאחורי סינריכן, בעוד אתן מסתתרות מאחורי סינריהם, ונשאלת השאלה מה קדם
למה – סינרה של הביצה או סינרה של התרנגולת.

הוא לא נראה לנו, משום שרשמי ההוצל”פ הם “בשר
מבשרה” של “המערכת”, וכנגד חובתם שלא לקבל שום מרות זולת מרותו של
החוק, עומד אינטרס ה”שרידות” שלהם, המחייב אותם “להתיישר” עם
הנורמות המקובלות במקום העבודה שלהם.

הוא לא נראה לנו, משום שאם הרשם כושל בפיקוח על כונס
הנכסים, זה כישלון של המערכת שהוא חלק ממנה (ואז, כמובן, חוזרת השאלה אותה
אני מנסה לברר באמצעותכן: האם זו טעות בתום-לב, או גניבה שיטתית?).

הוא לא נראה לנו, משום שבעוד הגב’
ליברמן טוענת כי “אם יש עודף כסף הוא נמצא אצל הזוכה” (ואנחנו
“לא בעסק”…), הרי שהמזכירויות בלשכות ההוצל”פ אומרות לרשמים
(וזוכות להחלטות המאמצות את טענותיהן) כי “הואיל וסך ההקטנות היה גבוה מסכום
החוב, מכיוון שלא הייתה יתרת חוב באותו המועד נרשם בדף החשבון ההפרש בין הסכומים
כהקטנה שלא בוצעה בפועל, וללשכת ההוצל”פ אין שיקול-דעת לבצע הקטנות שלא בוצעו
מכיוון שלא היה חוב במועד ביצוע ההקטנה”, ורשם ההוצל”פ אינו הכתובת
להכריע במחלוקות שבין היועצות המשפטיות לבין מי שאמורים לפעול על פי ייעוצן –
במיוחד כאשר הוא-עצמו שותף לטעות או לגניבה-ממש (ואת זאת, כפי שהסברנו, אנחנו
מנסים לברר בתחקירנו זה).

הוא לא נראה לנו, משום שהיחסים שבין הרשם לבין “זרועו
הארוכה” ולבין היועצות והמזכירויות הם עניין של indoor management אשר כלל אינם מעניינו של החייב.

הוא לא נראה לנו, משום שהרשם הוא שותף לקונסטרוקציה הזאת, שלא
מכירה במונח החשבונאי “זיכוי כספי”, ובאפשרות שלאחר הזיכוי תישאר יתרת-חוב
“נגטיבית”, שהיא בגדר “גביית יתר” כמשמעותה בסע’ 20 לחוק
ההוצל”פ, אשר, מכוח אותו הסעיף, יש להעביר אותה לידי החייב.

הוא לא נראה לנו, משום שבאף אחת מההחלטות שניתנו עד כה
(בעניינו של מר הרמן ובאחרות) אין תשובה לשאלה איפה הכסף, אף שאתן לא
חולקות על כך שאם תקבולי הכינוס עולים על החוב, היתרה היא בגדר “גביית
יתר”, כאמור, אשר יש להעבירה לידי החייב עצמו.

ומעל לכל – אנחנו, העיתונאים, איננו צד לשום תיק
הוצל”פ, וממילא אין לנו כל אפשרות להגיש בקשות, כפי שאתן מציעות לחייבים.

לא זכור לי ש”נעניתי בעבר” כי “מערכת ההוצאה
לפועל פועלת ברבדים שונים כדי לשנות את תרבות אכיפת החיובים במדינת ישראל”, ואני
לא רואה שום קשר בין האמירה הכללית הזאת, ובין “תרבות אכיפת החיובים”
בפרט, לבין עניין ה”סולמית”.

את אומרת כי הקמתם “מחלקות לפיקוח על פעילותם של כונסי
הנכסים”, אבל אנחנו פנינו
אל עו”ד איריס הופמן, המפקחת על כונסי הנכסים אצלכם, וגם תיזכרנו אותה
פעמיים, אבל היא מילאה מקלדתה מים, וכלל לא טרחה לענות לנו.

אנחנו מברכים על עצם הקמתו של המוסד הזה, אבל זה מראה כי
אין הכרח לפנות ב”בקשה מסודרת לרשם ההוצל”פ”, ואפשר לפקח עליהם גם
באופן מינהלי (וכמובן שאתן, היועצות המשפטיות, גם כן מוסמכות לכך, בין לפני שמוסד
הפיקוח הוקם, בין גם לאחר מכן).

השאלה היא מדוע הפיקוח הזה עדיין לא החזיר לחייבים אפילו
אגורה אחת מאותן “הקטנות ללא יתרה מתאימה”, אשר גם אתן לא חולקות על כך
שהן אמורות להגיע לידי החייבים.

את אומרת כי “לאור החלטות שונות שניתנו בבתי המשפט, החלו
רשמי ההוצאה לפועל להורות לכונסי הנכסים להפקיד את כספי הכינוס בקופת הלשכה”,
והשאלה היא מתי הם החלו להורות כך, האם זה מתבצע בכל המקרים ללא יוצא מן הכלל,
או שזה מתבצע “סלקטיווית”, והאם זה הביא סוף ל”שיטת הסולמית”,
כך שהיום עודפי התקבולים נמסרים לחייבים.

ומעל לכל: מה עם המקרים שקדמו לאותה ההוראה? האם נעשתה,
או נעשית כיום, פעולה כלשהי כדי לאסוף את הכספים האלה, ולחלקם לחייבים – אם אתם
צודקים בכך שזו “גבייה שלא באמצעות הלשכה)?

את אומרת לי כי “ככל שיש טענה קונקרטית, הנך מוזמן להעלותה
(ולא בעניינו של הרמן, שכן הוא נענה פעמים רבות)”, וגם מוסיפה כי “לאחר שניתן
הסבר לשיטת הרישום בשיטת הסולמית, ולאחר שגם אישרת ידיעתך ביחס אליו, הרי שלא נשוב
להתייחס לטענות כלליות”, אבל, עם כל הכבוד, לנו אין, בשלב הזה, שום
“טענות”, לא “קונקרטיות” ולא אחרות, אלא רק שאלות, ורק אנחנו,
כחובתנו העיתונאית, נחליט אם לשאול על מקרים ספציפיים (בין כאלה שנענו פעמים רבות,
בין כאלה שלא נענו בכלל) או על עניינים כלליים. מר הרמן, אגב, לא חייב לנו שום
דבר, ואנחנו גם לא מייצגים אותו, כך שאם אתן רוצות למחזר תשובות שנתתן לו –
תמחזרו, ונראה מה לעשות איתן.

ואגב, מר הרמן אכן נענה “פעמים רבות”, אבל
התשובה היחידה שקיבל “פעמים רבות”, בבחינת הכפלה-באפס, היא ש”אם
ישנם עודפים – הם נמצאים אצל הזוכים”, ואנחנו שואלים איך קרה – ומי האחראי
לכך – שעודפי הגבייה הגיעו לידי הזוכים, כאשר (כפי שציינתי בהערה המשלימה מיום
4.11.2013) הדבר נוגד לא רק את החוק, ההיגיון וחובת הנאמנות של כונס הנכסים –
אלא גם את ההנחיות שלכם, המוצאות את ביטויין בסע’ 15 ל”צו מינוי כונס נכסים למימוש
משכנתא” הסטנדרטי שלכם.

שאלה נוספת היא מה פשר “אם ישנם” עודפי-גבייה, כאשר
כל הנתונים נמצאים בידיכם, הן לגבי גובה החוב, והן לגבי תקבולי הכונס, ואתם יודעים
היטב שאכן ישנם כאלה.

ושאלה נוספת: מדוע הגב’ ליברמן טוענת כי הכספים “מעולם
לא נכנסו לקופת ההוצל”פ”, כאשר כל מה שנתקבל ע”י “זרועה
הארוכה” של ההוצל”פ מוחזק כאילו נתקבל ע”י הלשכה עצמה? האם היא,
כמשפטנית, לא יודעת כי “שלוחו של אדם כמותו”?

תארי לעצמך כי גובה של חברת החשמל, למשל, מבקר אצלך בבית,
גובה ממך כספים, ואחר כך החברה אומר “לא קיבלנו, מה את רוצה מאיתנו”?

ושאלת-הגג היא מדוע, עם סגירתו של תיק הוצל”פ, אתם
לא מחשבים ביזמתכם את ההפרש שבין תקבולי הכינוס לבין החוב, מדוע אתם לא דורשים
מהכונס להעביר אליכם את ההפרש, ומדוע אתם לא שולחים לחייב צ’יק על ההפרש הזה?

כמה הערות-סיכום

גב’ הר-אבן, את מתקוממת על כל ניסיון לייחס לכן שחיתות, אבל
גם בלי השחיתות עדיין נשארה אפשרות הטעות בתום-לב, ואנחנו מבקשים לדעת אם
לדעתך בפרוצדורת ה”סולמית” אין שום טעות, ושום “זליגה” של
כספים המגיעים לחייבים לידיים אחרות?

האם את כופרת באחריותה של מערכת ההוצל”פ לפעולותיהם של
כונסי הנכסים?

גב’ הר-אבן, יכולנו לפרסם את כל מה שאנחנו מבינים, בלי
לפנות אליכם כלל. יכולנו “לעמוד עם סטופר”, ולהסיק מסקנות כאשר אתן לא
עומדות בקצב הנדרש ע”י אמצעי התקשורת, ויכולנו גם להסיק מסקנות מתשובתך נשוא
מכתבנו זה, אבל ראי כמה אנחנו סבלנים וסובלנים ברצוננו שלא להסיק מסקנות
נמהרות.

בפנייתנו
אליך, לרבות ההערה
המשלימה, הצגתי בפנייך תיזה מפורטת, ודיברתי אליך כמשפטן-אל-משפטן. לא חסכתי
שום מאמץ להגיע לחקר-האמת, ואני מבקש ממך להעריך זאת, ולענות לנו בכנות – עד לאחרונת
השאלות.

את יכולה, כמובן, שלא לענות לנו, או לענות ב”אין לי מה
להוסיף”, אבל אז את מסתכנת בכך שאנחנו נסיק מסקנות שלא תהיינה לטעמך, ואז
תעמדי – יחד עם הגב’ ליברמן – מול הדילמה להבליג, או לתבוע אותנו על הוצאת
לשון-הרע.

האם זו משאת נפשך?

בכבוד רב,

שמחה ניר, עו”ד

עורך ראשי

רשת האתרים של
קימקא

נ”ב: מסרי נא ד”ש
למר מדיוני, והזכירי לו שאני מצפה לתשובתו האישית על פנייתנו
אליו בנושא הזה, תשובה אשר יש לה נקודה ארכימדית שאינה בגדר
“קופי-פייסט” של ההסברים שהוא מקבל מכן.

מסרי נא גם ד”ש דומה
לגב’ הופמן, שגם
אליה פנינו (כאמור לעיל).

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס