עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים הבא

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

 

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

 

אני, עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים הבא!

 

ככה זה התחיל

 

את הרעיון הזה העלה לראשונה ידידי עו”ד אמיר לירן.

 

הדבר היה בחודש ספטמבר 2008. כאשר נשיא המדינה, שמעון פרס, הטיל על חברת הכנסת ציפי לבני, אז שרת החוץ, להרכיב ממשלה, פנה עו”ד לירן אל לבני בקריאה למנות אותי כשר המשפטים בממשלה שהיא עומדת להקים. בסופו של דבר ציפי לבני לא הצליחה להרכיב ממשלה, הכנסת ה-17 התפזרה, ובמקום לקבל את שמחה ניר כשר המשפטים העם היושב בציון קיבל את יעקב נאמן-לעצמו, גורר-הרגליים הלאומי – שר המשפטים הגרוע ביותר שהיה לישראל מאז פרוץ המדינה.

 

לא, זה לא יומרני

 

זה נשמע לכם יומרני, אבל זה לא.

 

אני משתפשף בבוץ הזה כבר כמעט 50 (חמישים) שנה.

 

כעורך-דין “תעבורתי” ניהלתי יותר תיקי הוכחות מאשר כל עו”ד אחר בישראל.

 

אחד המאפיינים של משפט התעבורה הוא ריבוי של תיקים “קטנים” להבדיל, למשל, ממשפטי הרצח, האונס, השוחד וכו’, שם יש תיקים “גדולים” – אבל מעט.

 

ריבוי התיקים מאפשר לעוסק בתחום להכיר את המערכת לפני-ולפנים, לחזור שוב-ושוב על טענות שלא התקבלו, לשכלל אותן, לסתום פרצות שבהן, “להתווכח” עם פסיקה קודמת אשר לא קיבלה אותן, ובסוף, “במאמץ משותף, עקשני וער, של אלף זרועות – האמנם ייבצר לגול את האבן מפי הבאר?”.

 

ככה עשיתי בכמה סוגיות משפטיות שהכניסו אותי להיסטוריה: בפרשת לעדן טיפסתי על קירות חלקים במשך 18 שנה מהיום בו נזרקתי מכל המדרגות – ועד ליום בו יצאתי מנצח בגדול.

 

דבר דומים עשיתי גם בפרשת בראונשטיין, וכן בפרשות אחרות, ובתי המשפט לתעבורה הם כיתת-הלימוד הטובה ביותר למה שנעשה בשאר אגפיה של מערכת המשפט.

 

לא בכל הצלחתי.

 

לא הצלחתי – לא משום שאני לא מוכשר, אלא משום שהשופטים לא רוצים לשמוע טענות אשר מחייבות אותם להגיע לתוצאה אחרת מזו שהם החליטו עליה מראש.

 

לא רוצים לשמוע, ואם הם שומעים (כי צועקים להם באוזן, או שמגישים להם טיעון בכתב) – הם פשוט מתעלמים ממה שלא נוח להם להתייחס אליו.

 

ואם ההתעלמויות האלה לא מספיקות – הם בודים מדמיונם (החולני או הבריא – לא רופא אנוכי, ולא בן רופא, ולא לי להגיד) עובדות אשר לא היו ולא נבראו, וטענות-הבל שאיש לא טען – כדי שיהיה להם מה “להדוף”.

 

זאת הבעייה המרכזית של מערכת המשפט, נקודת-התורפה העיקרית שלה: העדר היושר האינטלקטואלי של שופטי ישראל.

 

על כך – ורק על כך אני רב עם השופטים כמעט 50 שנה, וכל השאר זה ב”סמכות נגררת”.

 

השופטים כלל לא מכחישים את הטענה הזאת, והם אפילו מודים בה, ממרומי המקפצה: אנחנו רשאים להתייחס למה שמתחשק לנו, ולהתעלם ממה שלא מתחשק לנו להתייחס אליו.

 

ואחר-כך הם מתבכיינים על אבדן אמון הציבור בהם… לא מתביישים לבכות – ולהאשים את הציבור!

 

האם היה שר משפטים אחד שנתן דעתו על כך?

 

לא, לא היה אפילו אחד שנגע בנושא הזה, בנקודה הזאת.

 

נתחיל מהסוף: ציפי לבני, השרה הנוכחית.

 

חה”כ לשעבר יוסי ביילין, שהוא גם שר משפטים לשעבר, איש מלא מרץ, הפליג לאחרונה בשבחה של לבני, ואמר עליה: “אני מודה: ציפי לבני עדיפה בעיניי כשרת משפטים על רוב קודמיה בשנים האחרונות ועל מי שעשויים להסתמן כמחליפיה …”, וזאת כהקדמה ל”ואף על פי כן, אני משוכנע כי תפקידה כיו”ר צוות המו”מ מול הפלשתינים חשוב הרבה יותר”, עם קריאה לה לוותר על תפקידה כשרת המשפטים, וזאת משום ש”משרד המשפטים חשוב מכדי להופכו לסרח והמשא ומתן חשוב מכדי שנושאים אחרים יעכבו אותו”.

 

אז נכון שסופרלטיבים לא עולים כסף, וזה גם לגיטימי להפריח אותם בהזדמנויות כאלה, וזאת כדי שלא יטענו נגד המפריח שהתפקיד האחר (במקרה הזה – המו”מ עם הפלשתינאים) הוא רק “תירוץ” כדי להיפטר משרת-משפטים גרועה.

 

נו, טוף… אז ציפי לבני עדיפה בעיניו של יוסי ביילין כשרת משפטים על “רוב” קודמיה בשנים האחרונות (מעניין מי המיעוט, העדיף בעיניו על ציפי), ועל מי שעשויים להסתמן כמחליפיה (כאן זה כבר לא רק “רוב”, אלא כולם – כל מי שעשוי “להסתמן” כמחליפה).

 

שרת המשפטים ה”עדיפה” …

 

מאז כניסתה לתפקידה זה ערכנו לציפי לבני ארבעה “מבחני קבלה לעבודה”:

 

במבחן-הקבלה הראשון הבעתי שתי משאלות: האחת – לחזור לימים בהם שר המשפטים היה חותם אישית על כל תשובה לפונים אליו, והשנייה – לקבוע את מספר השופטים בבתימ”ש השלום ובבתיהמ”ש המחוזיים (לעניין זה ראו גם להלן).

 

כמוכן הוספתי וביקשתי כי תשובתה של השרה תעמוד בחובה שעל פי חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי”ט-1958.

 

התוצאה: התשובה לעניין מספר השופטים הגיעה אחרי הזמן, וגם לא הייתה לעניין (ראו להלן), ולעניין המשאלה הראשונה – עד היום לא זכיתי לשום התייחסות.

 

במבחן-הקבלה השני ביקשתי לתקן את חוק חופש המידע, בעקבות דברים שהיא אמרה בדף הפייסבוק שלה. גם על פנייתי זו לא זכיתי לשום מענה, למרות שהמועד לתשובה חלף עבר מזמן.

 

במבחן-הקבלה השלישי ביקשתי לנקוט צעדים כנגד השופט חאלד כבוב, אשר צלצל למפקד המחוז כדי שיבטל דוח תנועה שקיבל. תשובה? אין.

 

במבחן-הקבלה הרביעי ביקשתי לנקוט צעדים כנגד השופטות אסתר קובו, מיכל רובינשטיין ועופרה צ’רניאק, מביהמ”ש המחוזי בתל-אביב, על אשר הפעילו לחצים כבדים על 9 מערערים למחוק את ערעוריהם, ואף הצליחו לכופף את ידיהם של חלק מהם. בהזדמנות לא-חגיגית זו תיזכרתי את השרה על כך שטרם קיבלתי תשובה לפניותי הקודמות אליה.

 

גם על המבחן הרביעי לא קיבלתי תשובה וחציפי תשובה מ”שרת המשפטים הטובה ביותר במזרח התיכון”.

 

האם צריכים אנו להמשיך במבחני-הקבלה האלה עד תום הקדנציה שלה, כאשר עד היום היא נכשלה בכל המבחנים?

 

מציפי אחורנית אל יעקב נאמן-לעצמו: עורך-דין בעל אחד מהמשרדים הגדולים בארץ – אם לא הגדול שבהם. למי מחוייב אדם כזה, אם לא למשרדים הגדולים?

 

ולמי מחוייב אדם כזה, שאינו חבר כנסת, ואפילו לא חבר מפלגה, והוא הובא לתפקיד על פי דרישה קואליציונית של אביגדור ליברמן, שהיה מסובך אז בצרור לא קטן של חקירות פליליות?

 

אז מה הפלא שבמקום לטפל בשופטת ורדה אלשיך, על פי סמכויותיו-שבחוק ועל פי מימצאיו של הנתל”ש אליעזר גולדברג, הוא שם עצמו עפר לרגליו של אשר יגורתי לבית גרוניס, וכאשר עסקני הלשכה דרשו ממנו להעיף אותה הבייתה, הוא איים עליהם שהוא ייקח מהם את הלשכה?

 

ממש שר משפטים לענייניים משפטיים …

 

עוד אחורנית במכונת הזמן, אל דניאל פרידמן, שר המשפטים היחיד שהבין את המימשק שבין הציבור לשופטיו. מה הוא עשה עם זה, חוץ מאשר לריב עם דורית ביניש על הכסאות בבית המשפט העליון?

 

לפני פרידמן, במשך חודשיים-וקצת, שימשה ציפי שרת המשפטים – ולא נודע כי באה אל קרבנו.

 

לפני ציפי, במשך 5 ימים, ראש הממשלה אהוד אולמרט שימש כמ”מ שר המשפטים, ולפניו, במשך שלושה חודשים, כיהן מאיר שטרית כמ”מ שר המשפטים, אחרי התפטרותו הכפוייה של חיים רמון, שכיהן בתפקיד חודשיים וחצי, ותפרו לו תיק בגלל הרפורמות שביקש להנהיג: ניהול פרוטוקולים בישיבות הוולב”ש, ביטול שיטת הסניוריטי, ועוד.

 

מאיר שטרית, נא לזכור, כבר שימש כשר-המשפטים לפני כן, במשך שנתיים, והדבר היחיד שנזכור ממנו באותה התקופה הוא שהאיש הזה התייפח כמו תינוק כאשר ביבי נתניהו “אילץ” אותו להסתפק במשרד המשפטים – כאשר תאוותו הייתה כהונת ראש-ממשלה בכיר, לפחות.

 

ומה עשה שיטרית בכהונתו השנייה בתפקיד הזה? ביטל את מעט הטוב שהספיק קודמו, חיים רמון, לעשות בכהונתו הקצרה: החלטה על ניהול פרוטוקולים בדיוני הוועדה לבחירת שופטים, וביטול שיטת הסניוריטי, לפיה הוותיקים שבשופטי ביהמ”ש העליון ימונו כנשיא ומשנה לנשיא, כאשר הכסאות שלהם מתפנים (גם אם מתברר במהלך השנים שהם אידיוטים גמורים).

 

לפני חיים רמון (אליו נחזור מיד) היו לנו שנה וחציפי לבני, תחילה כמ”מ השר, ואחר כך כשרה ממש, לפני כן – קרוב לשנתיים יוסף (טומי) לפיד (האבא של), לפניו מאיר שיטרית (כבר דיברנו עליו), ולפניו יוסי ביילין, אשר כיהן בתפקיד פחות משנתיים, עד ראשית שנת 2001,

 

מדוע אני מציין את מועד תום כהונתו של ביילין? משום שעד היום הוא חייב לי תשובות לכמה מכתבים שלי אליו.

 

נסתפק בכך, אבל לא בלי להזכיר את כהונתו הקצרה (פחות מחודשיים, בעבר היותר רחוק) של יעקב נאמן-לעצמו, אשר גם הוא נאלץ לפרוש לאחר שתפרו לו תיק.

 

בהמשך הדרך אנחנו עוד נחזור לשרי המשפטים הקודמים, ולמה שהם עשו – ובעיקר מה שהם לא עשו – ולשאלה מי זוכר אותם ואת פועלם בלי להיזקק לוויקיפדיה.

 

על תפירת התיקים למקדמי רפורמות

 

אחרי שהזכרתי את תפירת התיקים לשרי המשפטים יעקב נאמן וחיים רמון, אתם תגידו לי שמחה, מי מבטיח לך שלא יעשו גם לך את זה, ואחרי חמש דקות בתפקיד – לך הם לא ייתנו חודשיים-שלושה – תיאלץ גם אתה להתפטר?

 

אז לא: אם העם בציון ירצה בי כשר המשפטים, הוא יצטרך להשלים עם חקיקה המשריינת נבחרי ציבור – מרמה מסויימת ומעלה – מפני תפירת-תיקים אשר מונעת מהם למלא את שליחותם. כמובן שהזמן בו הם מוגנים על פי החקיקה הזאת לא יבוא במניין ההתיישנות.

 

אני אהיה שר המשפטים הטוב ביותר שהיה למדינת ישראל

 

מאז הקמתה של מדינת ישראל, אף שר משפטים לא פרש לפני הציבור משנה סדורה, ורחבת-היקף.

 

כשקודמי נכנסו לתפקיד הם נכנסו למצב קיים, תיקנו משהו פה-ושם, סתמו פרצות, כיבו שריפות – ושרדו…

 

המשותף לכולם – פרט, אולי, לדניאל פרידמן, אבל גם הוא לא נשא בגלוי את הדגל הזה – היה שהם הלכו שבי אחר המוסכמה ששר המשפטים הוא המייצג את מערכת המשפט מול הציבור ונבחריו, ולא הבינו את המימשק שבין הציבור לשופטיו.

 

ומי ייצג את הציבור מול מערכת המשפט? עד היום לא היה אחד כזה – אני אהיה הראשון, אני אתווה את הדרך לכל מי שייכנסו לתפקיד הזה אחרי.

 

כפי שהבטחתי בפרסמי את המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים, וכפי שאראה בהמשך, גם כאן וגם בפרסומי הבאים, אני אהיה שר המשפטים הטוב ביותר – גם לציבור הרחב, גם לשופטים, וגם לעורכי-הדין.

 

למי מחוייב שר המשפטים

 

למערכת המשפט יש נשיא ביהמ”ש העליון, משנה לנשיא, נשיאים וסגני-נשיאים לבתיהמ”ש הנמוכים יותר, יש לה ועד-עובדים (הקרוי “נציגות השופטים”) ויש לה יחידת דוברות.

 

ויש לה גם כוח – הרבה כוח.

 

כשמערכת המשפט רוצה – היא מגיעה גם למוסדות הכנסת, להציג שם את דרישותיה. היא מגיעה לתקשורת, היא מגיעה לכל מקום.

 

שר המשפטים לא נבחר ומונה ע”י השופטים, אלא ע”י הציבור, ולכן הוא מחוייב כלפי הציבור – לא כלפי השופטים.

כאשר מערכת המשפט לא מתפקדת כראוי – שר המשפטים לא אמור לשכב למענה על הגדר, ולהגן עליה בפני הציבור, אלא ההיפך: לייצג את הציבור, ולומר למערכת המשפט אם לא תשפרו את תיפקודכם – אנחנו, הציבור, נמצא דרכים דרכים להסתדר בלעדיכם.

 

כך, למשל, אם אתם לא מכירים את המילה “זיכוי”, אנחנו נמצא תחליפים. שיטת המושבעים, למשל. אנחנו נדיר אתכם, השופטים, מהליכי הבחירה של השופטים, ותוך דור אחד – אם לא פחות – לא יישאר מכם אפילו שריד ופליט.

 

אני לא אפגע בעצמאות השופטים

 

אם מהאמור לעיל הבנתם שאני מתכונן לפגוע בעצמאות השופטים, בדרך מנהלית, פוליטית או אחרת – טעיתם טעות קשה וחמורה.

 

אחת הפגיעות החמורות ביותר בעצמאות השופטים באה מתוך המערכת פנימה – מנשיא ביהמ”ש העליון ומנהל בתי המשפט, שהם אינם חלק ממערכת השפיטה, אלא חלק מהמינהל הציבורי – והיא באה לידי ביטוי בלחצים הכמותיים המופעלים על השופטים.

 

דמו של השופט מוריס בן-עטר, אשר התאבד בגלל הלחצים הכמותיים שהופעלו עליו, עדיין זועק אלינו מתוך האדמה. לפי מה שפורסם, הוא היה שופט יסודי וחרוץ, שופט טוב, ושופטים כאלה זקוקים ליותר זמן כדי לסגור אותו מספר של תיקים.

 

והנה, במקום לברך על כך, ולקדמו לביהמ”ש המחוזי – ה”מערכת” הרגה אותו, וזו לא הייתה הפעם הראשונה שהנהלת בתי המשפט הכריזה מהמקפצה שאנחנו לא זקוקים לשופטים טובים, אלא לשופטים “יעילים”. במה מתבטאת ה”יעילות”, לשיטתם – בכמות ה”צדק לכל לירה”?

 

לא, היא מתבטאת בכמות התיקים אשר “נסגרים” בכל פרק זמן נתון.

 

אני אאסור לנהל כל רישום או סטטיסטיקה על ההספק הכמותי של השופט היחיד, ואני גם אדאג שהשופט לא יצטרך לעשות לילותיו כימים, ולהגיע לאולם המשפט עם בוקר כשעיניו טרוטות מעייפות, והוא לא מסוגל אלא “לנקר”, וכפי שהבטחתי בפרסמי את המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים, הדבר השני שאעשה ביומי הראשון בתפקיד שר המשפטים יהיה הודעה לשופטים שאין הם חייבים לעבוד יותר משמונה שעות ביום.

 

לשופט מותר שיהיו לו חיים פרטיים, שיבלה עם משפחתו, יילך לקונצרטים וכו’ – זה לא “מדין צדקה”, ולא “עשיית טובה” לשופטים כדי “לקנות” אותם. זהו הצורך של הציבור, שיהיו לו שופטים רעננים ולא שופטים מותשים וחסרי-סבלנות.

 

ועכשיו תגידו, שמחה, לשיטתך יכול שופט לתת פסק-דין אחד בשנה, ואיש לא יגיד לו דבר!

 

ואני לכם אען:

 

ראשית – הסבירות שזה יקרה היא נמוכה-עד-אפסית.

 

ושנית – כל עוד השופט פועל בחריצות וביסודיות, לא גודש את פסקי הדין שלו בהערות-אגב שאינן צריכות לעניין – ואלה מגיעות, לפעמים, לכדי עשרות ומאות עמודים בפסק-דין אחד – אני לא אתן שתיפול ולו שערה אחת משערות ראשו. זה המחיר שהחברה צריכה לשלם תמורת עצמאות השופטים, במקום לשלם לה מס-שפתיים.

 

ועכשיו תשאלו את שאלת-המחץ: ומה עם הסחבת שתיגרם אם לא יופעל על השופטים לחץ כמותי?

 

על כך בפרק הבא.

 

על מספר השופטים, ועל התמשכות ההליכים

 

כדי להבטיח לציבור צדק-במועדו יש צורך בשני דברים, לפחות: יותר שופטים, ופחות בזבוז זמן שיפוטי.

 

יותר שופטים

 

לפי חוק בתי המשפט שר המשפטים הוא הקובע את מספר השופטים בבתימ”ש השלום ובבתיהמ”ש המחוזיים. הוא לא צריך לשם כך את אישורו של שר האוצר ונעריו, הוא אפילו לא צריך להתייעץ איתם – והכל כדי להבטיח את עצמאותה של מערכת המשפט ואי-תלותה בחסדי השלטון.

 

כדי לקיים את כוונת המחוקק הזאת, פניתי לשר המשפטים הקודם, יעקב נאמן-לעצמו, על מנת שיפעל על פי סמכותו, ויקבע את מספר השופטים. פקיד בלשכתו ענה לי שהשר “פועל למען ייעול ההליכים”, או משהו דומה, אבל לא התייחס ולו בשמץ-של-רמז לעניין מספר השופטים. כמה מפתיע, הדבר חזר על עצמו גם אצל הבאה אחריו – ציפי לבני. נאומי בחירות מקומם יכירם במערכת הבחירות, ולא בעבודה שלאחר מכן.

 

מערכת המשפט מתבכיינת כבר שנים רבות על המחסור בשופטים, וטוענת שיש להכפיל את מספרם. מה טבעי יותר מאשר פנייה של נשיא ביהמ”ש העליון אל שר המשפטים, כדי שיעשה משהו בנושא.

 

פניתי אל הנשיאה הקודמת, דורית W ביניש, והיא כלל לא טרחה להשיב לי.

 

פניתי אל הנשיא הנוכחי, אשר יגורתי לבית גרוניס, אבל הוא התנה את תשובתו בכך שאני אענה לו על השאלה אם רישיון עריכת-הדין שלי בתוקף. כבוד הנשיא, אולי תגיד לי מה עניין מחט לתחת?!

 

אז לא, אצלי זה לא יקרה, וכפי שהבטחתי בפרסמי את המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים, הדבר השלישי שאעשה ביומי הראשון בתפקיד שר המשפטים יהיה צו המכפיל פי ארבע את מספר השופטים בבתיהמ”ש המחוזיים ובבתימ”ש השלום.

 

יתירה מזאת: אפעל לתיקון חוק בתיהמ”ש, כך שהסמכות לקבוע את מספר השופטים תוענק גם לנשיא ביהמ”ש העליון, שלא יתבכיין על המחסור בשופטים.

 

פחות בזבוז זמן שיפוטי

 

הדבר השני שאעשה כדי להבטיח צדק-במועדו הוא איסור על הערות-אגב בהחלטות שיפוטיות. אם שופטים כמו מגן אלטוביה סבורים שתוספת 49.5 עמודים של הערות-אגב לפסק-דין התופס רק חצי עמוד תשפר להם את הפוזיציות בתור לקידום, הם ימצאו את עצמם מהר מאוד בבית.

 

והדבר השלישי שאעשה למטרה הזאת הוא אפשרות לפצל את הדיון על פי יוזמת בעל-דין.

 

כבר הבאתי על כך דוגמה אמיתית, מניסיוני האישי: על פי החלטתה של שופטת-התעבורה רלי גליקליס הגשתי לה סיכומים-בכתב שהשתרעו על פני תריסר עמודים, והסעיף הראשון מציע לה עבודה קלה וצדק מהיר, משום שהשוטר שהפעיל את מד המהירות האלקטרוני העיד: אני לא בודק את המכשיר, לא בתחילת המשמרת ולא בסיומה, ואני בכלל לא בודק את המכשיר.

 

לפי ההלכה הפסוקה, והמקובלת על הכל, די בכך כדי לזכות את הנאשם, אבל השופטת התעלמה מהסעיף הזה, והרשיעה את הנאשם בפסק-דין ארוך כאורך הגלות (שבוטל בערעור, מאותו הנימוק שהשופטת התעלמה ממנו). מי ישלם על בזבוז הזמן השיפוטי המיותר הזה, של שתי הערכאות, של התביעה ושל ההגנה?

 

אם היה ניתן לנאשם לפצל את הדיון, ולדרוש שהשופטת תחליט קודם בטענה הזאת, היא לא הייתה יכולה לחמוק מהזיכוי המידי, והיינו מקבלים צדק מהיר, יעיל – וזול.

 

הבשורה לציבור עורכי-הדין

 

בפרסמי את המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים פירטתי את הרפורמה שאנהיג בכל נושא עריכת-הדין, והדברים מדברים בעד עצמם.

 

אזכיר כאן את הדבר המידי שאעשה: עריכת משאל בין חברי הלשכה על החברות הכפוייה בה, כאשר תוצאות המשאל תשמשנה כלי-עזר להחלטה אם לפתוח בהליכים לביטול חובת החברות של עורכי הדין בלשכה, והעברת סמכויותיה השלטוניות לידי המדינה.

 

האם יש לנו סיכוי?

 

עכשיו אני רואה אתכם קופצים מעורכם: שמחה, אנחנו יודעים שאתה עשוי להיות שר המשפטים הטוב ביותר שהיה למדינת ישראל מאז הקמתה, אבל אף מפלגה לא תיתן לך את התפקיד, ואם תרוץ במפלגה משלך – לא תעבור את אחוז החסימה.

 

אכן, יש בזה משהו, אבל אם, בעזרתכם, נשכנע מפלגה כלשהי כי אימוץ העקרונות שלי, והמועמדות שלי לכהונת שר המשפטים תעניק להם את קולותיהם של רבבות ומאות אלפי הנאנקים תחת מגפיהם המסומרים של שופטי ישראל – יש לנו סיכוי טוב להשיג את התוצאה.

 

לכן שאלתי-עניתי “האם יש לנו סיכוי”, ולא “האם יש לי סיכוי”. אני לבד לא אוכל להזיז דבר. אתכם – אפילו השמיים לא יהיו הגבול.

 

מה יש לנו במאגר האלקטוראלי?

 

יש לנו מאות אלפים הנפגעים מהשחיתות בהוצאה לפועל – בהערכה גסה: בין 300 ל-800 אלף משפחות אשר רבות מהן נזרקו מבתיהן שלא כדין, ומתוך הנחה שבכל משפחה ישנם שני מצביעים ויותר – וכבר יש לנו 600 אלף פתקים בקלפיות.

 

הנפגעים בבתי המשפט לתעבורה – נניח 200 אלף, לפחות.

 

הנפגעים בבתיהמ”ש האחרים – נניח 50 אלף.

 

עורכי-דין – 50 אלף, ויחד עם בני זוגם – 100 אלף.

 

מאוכזבים אחרים – מרשויות המדינה האחרות – 100 אלף.

 

בסך-הכל: למעלה ממיליון אזרחים שאיש מלבדי לא “שם” עליהם קצוץ.

 

ונניח שהגזמתי קשות, ורק עשירית מהם יצביעו עבור מפלגה שתאמץ אותי, ואת המצע והעקרונות שלי – גם כך יש לנו לפחות שלושה מנדטים, ובהשקעה כספית מתאימה אפשר להוסיף עוד שלושה מנדטים של מצביעים אשר טרם נדפקו, אבל מבינים שמחר זה יכול לקרות גם להם.

 

ואיך אמרה-שאלה רחל המשוררת:

 

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!
מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר
שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל
אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

 

המשך יבוא!

 

ובינתיים – תנו “לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

 

______________

 

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

 

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

 

 

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס