לכל אדם מותר “להודיע” כל דבר לכל מי שהוא רוצה, כל עוד הדבר לא נאסר בדין (כגון לשון הרע או גילוי סודות מדינה).

מותר לי, למשל, “להודיע” לביבי נתניהו שהשמש עולה במזרח, ושוקעת במערב.

בדומה לכך מותר לי להודיע לשופטיו של אהוד אולמרט שהפסיקו לשדר את הסדרה “שושלת”.

ומותר לי גם “להודיע” לדורית ביניש כי הת”פ שלה, השופטת שפרה גליק, היא אידיוטית.

מה יעשה מקבל ההודעה? כיוון שהיא “רכושו”, הוא יעשה בה מה שהוא מבין.

מה עושה שופט כאשר עורך-דין מודיע לו שלקוחו, אותו הוא מייצג בתיק שבפני השופט, נפטר (וכדי להסיר ספק, גם מציג תעודת-פטירה)?

אם הלקוח הוא נאשם במשפט פלילי, החוק קובע שההליך ייפסק, ולשופט אין כל שיקול-דעת.

אם הלקוח הוא בעל דין במשפט אזרחי – צריך השופט לתת הוראות הבאות להבטיח את האינטרסים של חליפיו (היורשים, למשל). יכולות, במקרים כאלה, להיות החלטות שונות, התלויות במאה ואחד גורמים ונסיבות. יכולות להיות החלטות נכונות, ויכולות להיות גם החלטות שגויות, וכבר ראינו בחיינו הקצרים כמה החלטות שיפוטיות שגויות, ונשארנו בחיים .

אבל דבר אחד שופט לא יכול לעשות, אחרי הודעה כזאת: הוא לא יכול להשאיר את התיק פתוח, עם בעל-דין מת וללא החלטה.

את הבסיסי-ביותר הזה השפטת שפרה גליק כנראה שלא מבינה. שורו-שורו:

ב-18 ביוני הלך לעולמו לקוחה של עו”ד רות דיין-וולפנר, קשיש שהיה מרותק לכסא גלגלים והגיש באמצעות עו”ד דיין-וולפנר תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, שנועדה למנוע את מכירת הדירה שבה התגורר.

עו”ד דיין-וולפנר מיהרה לדווח לשופטת גליק, שניהלה את התיק, על פטירת הלקוח – ואף הציגה בפניה תעודת פטירה. במסגרת ההודעה כתבה עורכת הדין לשופטת כי לפי החוק, עם פטירתו של הלקוח שלה מתבטל ייפוי-הכוח שהעניק לה. עוד הודיעה עורכת הדין לבית המשפט, כי היורשת היחידה של המנוח לפי צוואתו היא אחייניתו, ובכוונתה לפנות בהקדם לרשם לענייני ירושה למתן צו קיום צוואה (חן מענית, גלובס, 8.7.2010).

הנה כי כן, עורכת-הדין עשתה לא רק את מה הייתה חייבת, אלא הרבה מעבר לכך.

ומה אומרת השופטת הנכבדה? שורו-שורו (שם):

בתגובה להודעתה הכתובה של עו”ד דיין-וולפנר כתבה … השופטת גליק: “בית המשפט אינו נדרש להודעות – אלא לבקשות בלבד ששולמה בגינן אגרה כנדרש לפי התקנות. לפיכך, אני מורה על סגירת המשימה”.

ועם כל הכבוד, בית המשפט חייב להידרש לכל הודעה הרלוואנטית להליך שבפניו.

נניח שעורך-הדין מודיע שהוא תקוע בפקק-אדירים שלא היה צפוי, ולמרות שהוא הביא בחשבון, בצאתו לדרך, מירווח-זמן של שעה או שעתיים, שחרורו של הפקק בו הוא תקוע כבר שעתיים לא נראה בשלוש השעות הקרובות.

נניח שעורך-הדין נפגע בתאונה, ונלקח לבית החולים, והוא, בשארית כוחותיו, מצליח להתקשר לבית המשפט, ולהודיע על המוצאות אותו.

נניח שפרצה מלחמה, והעו”ד גוייס למילואים באישון לילה.

ונניח שהעו”ד עצמו מת, והמתמחה שלו מודיעה לבית המשפט שהוא מת, והלקוח – אשר לא חוייב להתייצב אישית – נמצא בחו”ל …

מה יעשה השופט? הוא יכול להגיד זבש”ם, ואני ממשיך את המשפט בלעדיהם;

הוא יכול להגיד אני לא מאמין לעורך-הדין שהלקוח מת, ותעודת-הפטירה נראית לי מזוייפת.

הוא יכול להגיד הרבה דברים, אבל להגיד שעורך-הדין התקוע בפקקים יבוא לבית המשפט על מנת להגיש “בקשה”?

ומה עם עורך-הדין המת? שגם הוא יגיע לבית המשפט, על מנת להגיש “בקשה”?!

תגובתה העוקצנית של עורכת-הדין הייתה, למרבית הצער, עדינה מדי (שם):

לדברי עו”ד דיין-וולפנר, תגובתה החריגה של השופטת הכתה אותה בתדהמה. “נדהמנו מהעובדה שבית המשפט התעלם מכך שבעל הדין הלך לעולמו ואין באפשרותו לשלם אגרה כנדרש בתקנות”, אמרה דיין-וולפנר.

נו, ונניח ש”בקשות” כאלה אינן חייבות באגרה – האם זה היה משנה כמלוא הנימה? האם השופטת דאגה רק לאוצר המדינה?! ואיך עורכת-הדין “הוכתה בתדהמה” כאשר דברים כאלה מתרחשים יום-יום בבתי המשפט?

אם היה מקום לתדהמה, היה זה משום שעורכת-הדין הסתפקה רק ברטינה בפני הכתב, או הכתבת, ולא רצה מייד ללמי שצריך, על מנת להרחיק את השופטת מכהונתה – אבל רוב עורכי הדין בישראל לא קורצו מחומר כזה, ואם יורקים להם בפנים – הם אומרים שזה גשם.

ואם, בהמשך, עו”ד רות דיין-וולפנר אכן התעשתה, ועשתה משהו נוסף חוץ מאשר לרטון באטזני התקשורת, אני מתנצל בפניה, אישית.

אני, מכל מקום, הייתי מציע את השאלה אותה הצעתי לגבי חבר הקונגרס האמריקאי, האנק ג’ונסון (Hank Johnson): האם השופטת הזאת אידיוטית, או שהיא רק עושה את עצמה?

כבוד הדוברת

הכתב לא הסתפק בציון הפרטים, ופנה אל דוברות בתי המשפט, וזה מה שנמסר לו (שם):

מדוברות בתי המשפט נמסר: “כפי שציינה השופטת, המחוקק קבע כי בית המשפט יידרש לבקשות אשר בגינן שולמה אגרה בלבד – ואיננו יכול להידרש להודעות גם אם אלה נסיבות מצערות”.

ואני שואל: מאיפה ה”דוברות” לקחת את הרעיון שבית המשפט לא נזקק להודעות? ואיפה המחוקק קבע את זה?

ה”דוברות” של מערכת המשפט היא הדוברת עצמה, עו”ד איילת פילו.יכול להיות שיש לה עוזרים וסגנים אשר רשאים לפעול באופן עצמאי, אבל פילו היא ראש היחידה, והיא הקובעת את המדיניות המקצועית שלה.

ישנם שני זנים של דוברים: האחד – הזן הנדיר, המשליט את מרותו המקצועית על הגוף או הארגון אותם הוא מדברר, והשני – אלה אשר שוכבים על הגדר למען מעסיקיהם, ומדקלמים את מה שאלה האחרונים לא מעזים לומר בעצמם – לרוב קלישות שחוקות מרוב מיחזור – מחשש להתבזות.

הדוברת הנוכחית, עו”ד איילת פילו, לא הוכיחה את עצמה כשייכת לזן הראשון, אבל זה, כנראה, לא מספיק, משום שיש גבול לכמות הגדרות שדובר שפוי מוכן לשכב עליהם, וכאשר הדובר עצמו לא מוכן להשתטות ולהתבזות, הוא משכיב על הגדר את ה”דוברות” – מישהו מהיחידה המנוהלת ע”י הדובר, אבל “אנונימי” – כזה אשר גם לו אי אפשר יהיה לייחס את אותה האיוולת.

______________

המלצת היום: שופטי העליון אשר גרוניס, ניל הנדל, עוזי פוגלמן: האם הם אידיוטים, או שהם רק עושים את עצמם ככאלה?