משה כחלון מקשקש על עצמאות מערכת המשפט
|
נהלו קמפיינים נגד משה כחלון, לא נגד אהרן ברק
מי שמבקש לצמצם את כוחו של הבג”ץ צריך לשלוח את חיציו לא אל אהרן ברק או אל מרים נאור, אלא אל כחלון – לשון-המאזניים בכנסת – המתנגד לשינוי החוק, כשהוא נאחז בנימוקים חסרי-שחר, התלושים מכל מציאות
שמחה ניר, עו”ד
נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka
בן 78 שנים אנוכי היום (15.6.2017), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!
רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!
השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה
“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”
אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי
“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?
בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
משה כחלון, על רגל אחת …
משה כחלון היה הסמן השמאלי של הליכוד.
בכהונתו האחרונה כח”כ מסיעת הליכוד, ובתפקידו כשר התקשורת בממשלת נתניהו השנייה (2009 – 2013), הוא הגשים את האג’נדה הסוציאליסטית שלו בכוננו את הרפורמה בשוק הסלולאר, אשר הביאה להגברת התחרותיות ולירידה חדה במחירים בשרותי הטלפון הסלולארים.
עם תום כהונתה של הכנסת ה-18 הודיע כחלון על נטילת פסק-זמן מהפוליטיקה, ולקראת הבחירות לכנסת ה-20 (2015) הוא פרש מהליכוד, הקים מפלגה חדשה (“כולנו”). בעקבות הצלחתו בעניין הרפורמה בשוק הסלולאר הוא רכב על סוס סוציאלי חדש (הוזלת מחירי הדיור), וזכה ב-10 מנדטים, דבר אשר העניק לו את משרד האוצר – סוס שאין כמוהו לרכב עליו אל המטרה החדשה.
פרישתו של כחלון מהליכוד הייתה על רקע משיכתו של הליכוד ימינה – הן במישור המדיני והן במישור החברתי, ומפלגת כולנו היא, למעשה, “שמאל מתון”.
שמאל-ימין ובית המשפט העליון
בעבר, כאשר נתקלתי בטענות שביהמ”ש העליון הוא “סמולני”, אמרתי: אכן, מבחינה סטטיסטית הפסיקה שלו נוטה שמאלה, אבל כמי שבוחן את השופטים לפי תרבות השפיטה, ולא לפי התוצאה, אני רוצה לראות “נקודה ארכימדית” למסקנה הזאת. ייתכן, כך אמרתי, שהשופטים נותנים פירוש “שמאלי” נכון לחוקים אשר נחקקו בתקופת ההגמוניה השמאלית, ומה אתם רוצים – שהם יתנו פירוש “ימני” לחוק שחוקקה כנסת שמאלית? האם אתם, המתקוממים כנגד ה”אקטיביזם” השיפוטי, לא מבינים כי זהו אקטיביזם שיפוטי מהסוג הכי גרוע שיכול להיות?!
כל זה נגמר עם פרסומו של דוח “רגבים”, אשר – בהסתמכו על נתונים פרוצדוראליים שאין בהן “ימין” או “שמאל” – הוכיח בעליל שהבג”ץ נותן לעתירות “שמאליות” יתרון פרוצדוראלי על פני עתירות “ימניות”, ודעתי אכן נחה שכך הוא.
אז הבג”ץ נוטה שמאלה, ומה הפלא ש(בדרך כלל) הימין מתקומם כנגדו, ו(בדרך כלל) השמאל תומך בו?
ומה הפלא שמשה כחלון התנה את השתתפותו בממשלה הנוכחית בכך שתינתן לו עצמאות בכל הנוגע ל”עצמאות מערכת המשפט”?
שרת המשפטים, איילת שקד, מכינה ביחד עם ראש מפלגתה, נפתלי בנט, הצעת-חוק אשר תיצור “פיסקות התגברות” כנגד “פיסקות ההגבלה” שבחוקי היסוד, אשר מכוחן החליטו בתי המשפט כי יש להם סמכות לבחון את חוקיה של הכנסת (בדומה לביקורת השיפוטית של בתיהמ”ש בארה”ב על החקיקה שם, ביקורת הנשענת על החוקה האמריקאית עצמה).
לפי ההצעה, הכנסת תוכל לחוקק מחדש חוק אשר בוטל ע”י ביהמ”ש העליון, ומה הפלא שהשמאל – כולל משה כחלון, איך לא – קופץ על רגליו האחוריות כנגד הרעיון הזה?
“אני שומר על שלטון החוק ועל בית המשפט העליון, אני לא רוצה לחיות במדינה שלא תהיה בה ביקורת שיפוטית ושאנשים ייעלמו פה בלילות. אנחנו לא רוצים להיות שם. … בית המשפט העליון הוא המעוז האחרון של החלשים, תבינו את זה. החזקים רוצים להרוס אותו כי זה מפריע להם”.
ונשאלת השאלה עד כמה אפשר עוד לקשקש רב-מפרקית כזאת.
שימו לב:
“אני שומר על שלטון החוק …
פתיחה נהדרת … מי נגד שלטון החוק?
“ועל בית המשפט העליון …
כן, כשכורכים-יחד את “שלטון החוק” ואת “בית המשפט העליון”, נוצר רושם כוזב לפיה ההגנה על ביהמ”ש העליון כמוה כהגנה על שלטון החוק.
האם ביהמ”ש העליון הוא “שלטון החוק”?
כן, כאשר מדובר בסכסוך בין שתי חברות-ביטוח, כאשר כל אחת מהן מבקשת לגלגל את נזקי התאונה על שכמה של חברתה, אבל כאשר מדובר בהתדיינויות בין הפרט למדינה, בהן יש לנו 99.9% הרשעות במשפטים פליליים, ורק 1% של צווים מוחלטים בעתירות לבג”ץ – שאני.
“אני לא רוצה לחיות במדינה שלא תהיה בה ביקורת שיפוטית …
יופי … אף אחד לא רוצה לחיות במדינה כזאת, וגם כאן כחלון כורך-יחד את כל סוגי הביקורת השיפוטית, כדי להסיח את הדעת מהנושא העיקרי, אבל לפני שמדברים על ביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת, ומפקידים אותה בלעדית בידי ביהמ”ש העליון, צריכים אנו לשאול את השאלה אם ביהמ”ש העליון הוא אכן הסמל של הביקורת השיפוטית.
כפי שראינו לעיל, וכפי שנראה בהמשך, ביהמ”ש העליון וההגנה על “שלטון החוק” אינם מושגים נרדפים, וההגנה שלו על שלטון החוק היא מפוקפקת עד-מאוד.
“ושאנשים ייעלמו פה בלילות. אנחנו לא רוצים להיות שם …
גם אני לא רוצה להיות שם, ואף אחד לא רוצה להיות שם, אבל אנשים נעלמו בלילות לא רק לפני “פיסקות ההגבלה”, אלא גם לאחריהן. לשמחתנו – לא הרבה, אבל גם כאן מנסה כחלון ליצור את הרושם המטעה לפיו לפני פיסקות ההגבלה אנשים נעלמו בלילות כמו במדינות העולם השלישי, ואילו אחריהן התופעות האלה נעלמו כליל.
“בית המשפט העליון הוא המעוז האחרון של החלשים, תבינו את זה …
מר כחלון, זה לא עניין של “הבנה”, אלא של מציאות, והמציאות היא שביהמ”ש העליון הוא האחרון להגן על החלשים.
טול, לדוגמה, תיק בג”ץ ש”נדון” לאחרונה בביהמ”ש העליון: החלשים – אלה שידם אינה משגת רכב פרטי משלהם – באים לבג”ץ ומבקשים תחבורה ציבורית בשבת.
ומה עושה הבג”ץ? במקום לדון בעתירה לגופה, הוא מנצל-לרעה את “שוט ההוצאות”, ומוכר לעותרים הסברי-הבל, לפיהם משרד התחבורה לא צריך לבחון את צורכי הציבור להפעלת קווי התחבורה הציבורית, ולהם עצמם אין להם זכות לדרוש תחבורה ציבורית, ועליהם למצוא “מפעיל תחבורה ציבורית” אשר יריב את ריבם, ויבקש “בדיקה פרטנית בכל מקרה ומקרה”.
שופטי ביהמ”ש העליון יעשו את הכל כדי להביא את העותרים “למשוך” את עתירותיהם – רק כדי לחסוך מעצמם דיון ענייני וכתיבת פסקי-דין אשר יש בה טירחה, וביקורת ציבורית מצד מי שלא יאהב את הפסיקה שלהם.
ומה עם הביקורת על הבג”ץ עצמו? מ”פסק הדין” עצמו אי אפשר לדעת שום דבר על התנהלותם של השופטים, וכל מה שאנחנו יודעים על ה”דיון” הזה בא לנו מעיתונאית אשר נכחה באולם באותה העת.
אבל הנוכחות העיתונאית בבתי המשפט היא מוגבלת בהיקפה, וקיימת בעיקר בתיקים מתוקשרים.
ולקינוח:
“החזקים רוצים להרוס אותו כי זה מפריע להם”.
אכן, זה נשמע נהדר, אבל ההיפך הוא הנכון. ראו: אגרות, פסיקת-הוצאות וערבויות – סובסידיה לעשירים על חשבון העניים, לחזקים על חשבון החלשים, תמריץ וזרז לשחיתות שיפוטית, שלטונית וכלכלית, וגורם משתק להתפתחות המשפט.
אבל, מעל לכל, עניין “החזקים והחלשים” אינו רלוואנטי, לא לביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת, ולא להצעתם של שקד ובנט לחוקק את “פיסקות ההתגברות”.
מאחורי הרעיון של ה”התגברות” הזאת עומדת בין השאר, ואולי בעיקר, שאיפתה של איילת שקד, שרת המשפטים, עליה היא הצהירה לאחרונה, כי בעיניה יש לתת “עדיפות לערכים לאומיים על חשבון זכויות האדם”, וזאת כהתרסה למה שנראה בעיניה הפוליטיות-סובייקטיביות – אפשר לומר אפילו בצדק – כהעדפתו של ביהמ”ש העליון את זכויות האדם על הערכים הציוניים.
אפשר לקבל את זה, ואפשר שלא – אני עצמי לא מקבל! – אבל המתנחלים ששקד ובנט מבקשים להן עליהם אינם כל כך “חזקים” בסיפור הזה. אני לא רוצה להביע דיעה על מפעל ההתנחלות בשטחים – כי זה עניין פוליטי שאני מתנזר ממנו – אבל אלה אנשים אשר, בעידוד המדינה, בנו את בתיהם בשטחים בהם מדינת ישראל “נטלה אחיזה” בשנת התשכ”ז-1967, ועכשיו המדינה באת ואומרת להם רגע-רגע, בצחוק אמרנו, ועכשיו התכבדו וחיזרו אל בתיכם הישנים.
צודק או לא צודק, יפה או לא יפה, אבל אם למדינה מותר להפקיע ל”צרכי ציבור” רכוש פרטי – גם של יהודים וגם של ערבים – בתחומי הקו הירוק, אני לא רואה מה ההבדל בין העבר המערבי של אותו הקו לעברו המזרחי: אני פוסל את ההפקעות האלה משני עבריו, יש אשר יכשירו אותן משני עבריו, ויש אשר יכשירו אותן “סלקטיבית” – בין מהעבר מזה, בין מהעבר מזה.
ויושם אל לב: כאשר ביהמ”ש העליון מתערב, או מסרב להתערב בעניינים כאלה (תנוח דעתך, איילת: לרוב הוא מסרב), הוא שם לנגד עיניו את ה”מידתיות”, שהיא הציר המרכזי עליו סובבות פיסקות ההגבלה: אם הצורך הציבורי הוא רב, יחסית, והפגיעה בזכויות האדם היא מועטה, יחסית, אנחנו לא נתערב, אבל, מאידך, אם הצורך הציבורי הוא מועט, יחסית, והפגיעה בזכויות האדם היא רבה, יחסית, אנחנו נתערב גם נתערב.
ולא למותר להביע שוב את דעתי הפרטית, במישור העקרוני בלבד, ובלי להתייחס לאמון שאני נותן בשופטים שיש לנו: אם השופטים יקבעו כי בשום מקרה אין להתיר הפקעת רכוש פרטי – אני הולך עם השופטים, אבל כאשר מדובר ב”מידתיות”, ולא בעיקרון, ל-15 שופטים אין שום יתרון א-פריורי לעומת 120 הפוליטיקאים היושבים בכנסת (ראו פרק י”ד, כאן).
כן, כן … עכשיו תגידו לי אורן חזן … אז יש לי הפתעות בשבילכם: ישנם לנו שופטים – גם בביהמ”ש העליון – שאינם מגיעים אפילו לקרסוליו הנמוכים של אורן חזן.
מה רוצים מאהרן ברק?
אהרן ברק נחשב בעיני רבים כאבי “המהפכה השיפוטית”, ו”האקטיביזם השיפוטי”.
זה לא מדוייק: ה”מהפכה” הזאת שרשיה נעוצים בהערת-האגב המשתרעת על פני כ-300 עמודים, וקרוייה פסק-דין בנק המזרחי. מי שעמד בראש ההרכב בתיק הזה היה הנשיא הקודם, מאיר שמגר, אשר עמד לפני הפרישה, ואשר – לפי דבריו-הוא – “היה קצר רוח” להביע את דעתו בנושא.
מדוע נטפלים דווקא לאהרן ברק? על כך הוא עונה בעצמו:
“מאיר שמגר קופץ לבריכה מלאה במים ויוצא ממנה יבש, אני קופץ לבריכה יבשה, ויוצא ממנה רטוב”.
דרור ברק, אהרן נאור, מרים אידר
בין התוקפים את אהרן ברק נמצא גם את דרור אידר, עורך מדור הדיעות בישראל היום, והוא עושה זאת אגב-אורחא, כשהוא תוקף את החלטה של נשיאת ביהמ”ש העליון, מרים נאור, למנוע את השתתפות שופטי העליון בטקס לציון יובל להתיישבות בשומרון ויהודה.
“נאור בהחלטתה המקוממת ביטאה את היהירות הזאת, כשמעליה מרחף צילו של האב הגדול שחולל את המהפכה השיפוטית, אהרן ברק”.
אבל היום מאיר שמגר איננו, אהרן ברק איננו, ואף אחד משאר השופטים שישבו לדין באותו התיק כבר לא יושב בביהמ”ש העליון – חלקם כבר לא בין החיים – ואת המהפכה השיפוטית כבר לא ניתן להחזיר אלי-רחם, אלא בדרך של חקיקה.
ממשלת יצחק שמיר
דרור אידר טועה ומטעה: את המהפכה המשפטית לא חוללו מאיר שמגר ואהרן ברק, אלא ממשלת יצחק שמיר, הממשלה הכי ימנית שהייתה בישראל, והיא הייתה זו אשר העבירה בכנסת את “פיסקות ההגבלה”.
מאיר שמגר, אהרן ברק ואחרים נתנו לפיסקות האלה את הפרשנות שהם מצאו לנכון. זה תפקידם, סמכותם וחובתם, ואם הפרשנות שלהם אינה מוצאת חן בעיני הכנסת, זו צריכה להתערב ולתקן את החוק – לבטל את פיסקות ההגבלה, או לקצץ בכנפיהן.
לנהל קמפיין כנגד משה כחלון – בידיו המפתח
לתקוף היום את אהרן זה להוציא קיטור לריק. אהרן ברק כבר לא שופט, וגם אם הוא עדיין היה שופט, אי אפשר היה להזיז אותו מעמדתו (הוא עבד קשה עליה), ואת מה שצריך לשנות בעניין הזה, כאמור, לא ניתן לעשות אלא בדרך של חקיקה.
אבל הכנסת לא עושה זאת, כי היא לא יכולה, והיא לא יכולה – כי משה כחלון מטה את הכף לצד השני – אל מחנה השמאל, מחנה הסוגדים עיוורת לבית המשפט העליון.
מי שמונע את החקיקה הזאת הוא, כאמור, משה כחלון, לשון המאזניים בכל הנוגע לפיסקות ההתגברות, וכל החיצים צריכים להיות מופנים אליו.
במקום לנהל קמפיינים חסרי-תכלה-ותוחלת כנגד אהרן ברק, או כנגד מרים נאור המסכנה, יש לנהל קמפיין כנגד משה כחלון. קמפיין ככל הקמפיינים, עם ניהול והשקעה, יום-יום, בכל אמצעי התקשורת, עד שהכל יבינו שביהמ”ש העליון אינו “מעוז הדמוקרטיה”, ואינו “מבצרו של האזרח הקטן”.
תרומתי הצנועה
לבד מהמאמר הזה, החושף את קשקשנותו של משה כחלון, אותו אני מעמיד לרשות הכלל, הגשתי לאיילת שקד, עם כניסתה ללשכת שר המשפטים, הצעת-חוק שהיא טובה פי אלף ממה שהיא מבקשת להעביר עכשיו. הצעת חוק עליה יברכו גם הפוליטיקאים, מימין ומשמאל, גם השופטים – וגם משה כחלון.
מה קרה להצעתי?
כרגיל בלשכת שר המשפטים, מדור-דור, הפקידים מיירטים את כל מה שאמור להגיע אל השר, ונוטלים לעצמם את הפונקציות של הדרג המדיני – וכך הווה גם הפעם.
איילת שקד נכשלה בכל מה שהיא ראתה כ”מפעל חייה”, והיא תיכשל גם הפעם – אלא אם גם היא תשכיל להבין כי המפתח לשינויים אותם היא מבקשת לחולל אינו בידי השופטים, אלא בידיו של משה כחלון.
______________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס