אורי אבנרי ז”ל

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/53891

שמחה ניר, עוד

*** כאשר אבנרי העלה את חזון שתי המדינות הוא היה מוקצה מחמת מיאוס בציבור הישראלי *** במשך השנים שעברו מאז יותר ויותר ישראלים התקרבו אל החזון הזה, אבל – כמה פרדוקסלי – החזון עצמו הלך והתרחק.

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

לייקלדף הפייסבוק עוד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת שק בתחת“?

בגץ 8743/14, שמחה ניר, עוד, נהוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

במאמר אם לא הירדנים, מי היה הריבון עד 1967? עמדתי על כך שהנייטראליות הפוליטית שלי מסירה ממני כל חשד של “מוטות פוליטית”, כאשר אני כותב על נושא זה או אחר, בעוד שכל כותב המזוהה פוליטית מתחיל את הכתיבה עם כמה נקודותחובה.

באותו המאמר הראיתי כי דוח ועדת אדמונד לוי כלל לא אומר את מה שהנאחזים בו מייחסים לו, וכי הוועדה הזאת עצמה קבעה:

נראה לנו … שהמושג המקובל של ‘כיבוש’ על המחויבויות הנובעות ממנו, נועד לחול בתקופות קצרות של כיבוש שטח של מדינה ריבונית עד לסיום הסכסוך בין הצדדים והחזרת השטח או כל הסדר מוסכם לגביו”.

וגם הוספתי כי כיוון שסכסוכים כאלה לא מסתיימים תוך ימים, שבועות או חודשים, פשיטא – גם לפי הוועדה – מדינת ישראל כבשה את השטח, והשאלה היא רק מתי ה”כיבוש” הזה אכן הסתיים – אם הסתיים.

ובהמשך אמרתי:

מבחינתי מדינת ישראל יכולה, איפוא, לספח, בלי שום ועדה “מייעצת”, גם את איו”ש. זה אמנם הרבה פחות מהציפיות שלי (מג’יברלטר ועד קמצ’טקה, ואחרכך נדבר), אבל אני לא רואה שהיא עושה את זה.

תחת הכותרת על האוריינטציה הפוליטית של עו”ד שמחה ניר הזכרתי שוב את הציפיות שלי (מג’יברלטר ועד קמצ’טקה, ואחרכך נדבר), והוספתי:

אלא מאי? אני לא רואה שמישהו בעולם יפסק את רגליו וייתן לנו אפילו את מקצת תאוותי. על כן, וכיוון דקאמר הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, אני מוכן גם להתפשר על כל הסדר שיוסכם בין ישראל לפלשתינים, ויכלול בטחונות שיניחו את דעתי.

מדוע אלי לא מגבש עמדה משל עצמי?

משום שהימין והשמאל מיטיבים ממני לעשות זאת, ומשום שמרכז האג’נדה שלי הוא תרבות השפיטה ובמעגל החיצוני לה – תרבות השלטון, ואם אביע מזוהות פוליטית – ימנית או שמאלית – כל מאמר שלי על ביהמש העליון, למשל, ייחשד במוטות פוליטית.

עמדתי על כך גם במאמר לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”!

כעת, אחרי שהסרתי מעצמי כל חשש למוטות פוליטית, הרשו לי לחזור לימים אחרים, אל היום שלמחרת מלחמת ששת הימים.

הייתה אז אוירה אחרת, תושבי הגדה המערבית, אשר לא ממש אהבו את המלך חוסיין, עדיין לא היו מה שהם היום, ונראה שהם דווקא שמחו על נטילת האחיזהשלנו בשטח, וכנראה קיוו מאיתנו להרבה יותר ממה שקיבלו מחוסיין.

אני לא אומר את הדברים האלה כהיסטוריון, אלא כמי שנהג אז לנסוע מירושלים צפונה דרך רמאללהשכםג’נין, על קטנוע, לבדי, גם בלילות, וללא שמץ של פחד. פעם אחת אפילו נתתי טרמפ לתושב מקומי, ולא פחדתי זו הייתה האווירה אז.

ועכשיו תרגיל אינטלקטואלי

נניח שאנחנו יכולים לחזור במכונתהזמן לאותו היום השביעי“.

נניח שאנחנו יכולים להחזיר לחיים את כל קורבנות הטרור, להחזיר למשלמי המסים את מה שהם שילמו על הביטחון המפוקפק, לבטל את אשף ואת החמאס, את ההתנחלויות ואת נפתלי בנט (עם ביבי אין לי כל בעייה, כי הוא יסכים לכל מה שישאיר אותו בשלטון), ולהחזיר את יובל שטייניץ לשלום עכשיו“…

ובנסיבות האלה של אז הייתי חותם בשתי ידיים על פתרון שתי המדינות, בכפוף – איך לא – לסידורי ביטחון לישראל, לגישה חופשית לישראלים אל המקומות הקדושים לנו, ובמתן אפשרות לישראלים החפצים בכך לחיות בנחלת אבותינו.

אני לא משלה את עצמי שהכל היה פשוט כל כך, גם אז – אבל אני בטוח שזה היה אפשרי.

זה היה חזונו של אורי אבנרי זל.

היום החזון הזה הוא בלתי אפשרי: אי אפשר להחזיר לחיים את כל קורבנות הטרור, אי אפשר להחזיר למשלמי המסים את מה שהם שילמו על הביטחון המפוקפק, אי אפשר לבטל את אשף ואת החמאס, אי אפשר לבטל את ההתנחלויות ואת נפתלי בנט, ואי אפשר להחזיר את יובל שטייניץ לשלום עכשיו“.

ואי אפשר להדיף את השנאה ההדדית שפרחה בשני הצדדים בחמישים השנים שחלפו מאז.

אני מניח ששטייניץ לא פרש משלום עכשיו בשנת 1994 בגלל שתקפה אותו פתאום ערגה לנחלת אבותינו ולקברי האבות, ערגה אשר למענה הוא כבר היה מוכן לחבל בסיכויי השלום, שהיו עד אז משוש נפשו, אלא שבמהלך כמעט 30 השנים שחלפו מאז היום השביעי מדינת ישראל הלכה וצמצמה את האופציות להסדר עם הפלשתינים, אלה האחרונים הלכו ואיבדו את התקווה, ופנו לעבר הטרור, וגם שוחריהשלום המובהקים מתחילים להבין כי לנצח נאכל חרב.

תרגיל אינטלקטואל ב’

ביום שלמחרת ששת הימים יובל שטייניץ היה רק בן תשע שנים.

נניח שהוא היה אז כבר בגיר, וראש משלת ישראל.

נניח שהוא היה מחליט אז ללכת על פתרון שתי המדינות, בהתקדמות הדרגתית ומבוקרת במשך 30 שנה, עם אפשרות לעצור את התהליך, ואף להסיגו אחור, אם היה מתברר שנעשו שגיאות, או שהציפיות היו לא-ריאליות …

אני מניח שהיינו היום בגןעדן מזרחתיכוני, אבל אם התכנית הייתה משתבשת, אפשר היה, כאמור, לעצור את התהליך בטרם פורענות“.

והשאלה היא: מתוך הנחה שניתן היה לחזור במכונת-הזמן אל היום השביעי, עם יובל שטייניץ מבוגר יותר, כראש הממשלה דאז – האם לא היינו עושים זאת?

מה נשאר לנו היום לעשות?

את התרגילים האינטלקטואליים הנל אי אפשר לממש, ואפילו לא לבצע ניסוי אמפירי“, עם חלוקת ישראל והשטחיםלשתי קבוצות: “קבוצת הניסויוקבוצת הביקורת” (זה לא היה אפשרי גם בזמנו, כמה חבל …).

אי אפשר לממש את מה שהיה אפשרי לפני חמישים שנה, משום שמאז ועד היום הפערים התרחבו, נוצרו בשטח עובדות שאינו ניתנות לביטול, ומשום שהאיבה וחוסרהאימון הרקיעו שחקים.

אני בספק אם כיום יש מישהו בישראל, מהימין הקיצוני ועד לשמאל הקיצוני, שמאמין באפשרות של הסדר מדיני בינינו לבין הפלשתינאים.

בשלב מסויים הדבר היה אפשרי, אולי, כאשר בקרב הישראלים והפלשתינאים היה רוב (אמנם דחוק) לפתרון 2 המדינות:

וואלה 1.8.2017:

53% מהישראלים ו-52% מהפלסטינים תומכים בפתרון שתי המדינות – כך עולה מסקר חדש של מרכז תמי שטיינמץ למחקרי שלום באוניברסיטת תל אביב והמרכז הפלסטיני למדיניות ולמחקרים ברמאללה. יחד עם זאת, בעוד שהתמיכה בקרב הפלסטינים עלתה ב-8% מאז דצמבר 2016, התמיכה בקרב הישראלים קטנה ב-2%.

אבל אם התמיכה הישראלית הייתה כבר במגמת ירידה, בא הסקר הבא, אחרי הכרזת ירושלים של דונאלד ג’יי טראמפ, והציג את הרחבת הפער:

חדשות היהדות החרדית, 25.1.2018, רשת 13, 25.1.2018:

עוד על פי הסקר 55% מהיהודים הישראלים ו־57% מהפלסטינים מתנגדים לחבילה מקיפה של פתרון שתי המדינות שבמסגרתה יינתנו הטבות מרחיקות לכת לפלסטינים, ועל כך נרחיב בהמשך. בקרב הישראלים, כמו בעבר, טוענים עורכי הסקר כי יש הבדלים משמעותיים בין קבוצות דמוגרפיות שונות המוגדרות לפי קיום מצוות דתיות ולפי גיל.

ועדיין אין לנו (אני, מכל מקום, לא מצאתי) סקר שנערך אחרי העברת השגרירות האמריקאית לירושלים.

מה נשאר לנו לעשות כאשר אבדה התקווה להסדר מדיני ולשלום? לתמרן את הפלשתינאים למצב בו כל העולם יראה שאנחנו תאבישלום כפייתים וחסרי תקנה, ואילו הם סרבני השלום.

בזה ביבי שלנו הוא אלוף העולם.

ולקינוח קיראו את המאמר שפרסמתי בעניין הזה ב-Florida Jewish Journal:

Does Israel really want peace with the Palestinians?

ואת המחזה שכתבתי בעניין הזה, עוד לפני הצהרת ירושלים של טראמפ:

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

זכותו של אורי אבנרי תעמוד לו לעד

כאמור לעיל, אורי אבנרי חזה את רעיון שתי המדינות מיד למחרת מלחמת ששת הימים.

כאשר הוא העלה את החזון הזה הוא היה מוקצה מחמת מיאוס בציבור הישראלי.

במשך השנים שעברו מאז יותר ויותר ישראלים התקרבו אל הרעיון הזה, אבל – כמה פרדוקסלי – הרעיון עצמו הלך והתרחק.

כפי שפתחתי, אני לא תומךבשום פיתרון ספציפי, אני רק מנחש.

ואני מנחש שבסופו של דבר פתרון שתי המדינות יקום ויהיה, והשאלה היא תוך כמה דורות זה יבוא, וכמה דם ודמים יישפכו עד אז.

וכשזה יקרה, אורי אבנרי יביט עלינו מלמעלה ויגיד: אמרתי לכם, ולא אביתם שמוע!

ולא אסיים בלי להזכיר את חלקו במאבק בשחיתות.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו מבחן בוזגלו אמרו מבחן אלישבע*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עוד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר