לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!
קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/55301
תרבות המשפט והשלטון במדינת ישראל היא על הפנים, זכויות האזרח על סף הכחדה *** הדרך היחידה לעצור את הסחף היא להתארגן סביב אג’נדה רחבה וכוללת המטפלת בנושאים האלה, במקום התפצלות לרסיסי–רסיסים שרק מרחיקים את הגאולה, לגבש נדוניה אלקטורלית ולהציע אותה למפלגות *** רק כך ניתן להיכנס לכנסת – ולהשפיע.
שמחה ניר, עו“ד
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
איילת שקד – איילת הכושלת – רק לא במשרד המשפטים!
נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka
בן 79 שנים אנוכי היום (15.6.2018), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!
“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?
בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
מדוע מפלגות חסרות סיכוי מתמודדות בבחירות
מדוע אף אחת מהמפלגות האלה לא מתקרבת אפילו לעשירית המנדט?
מדי שנה בשנה, עד לשנה שעברה, נהגתי לפרסם גירסה מעודכנת למצע שלי כשר המשפטים וזכויות האזרח הבא. הפעם האחרונה הייתה ערב חג החירות שעבר, פסח התשע“ח.
הפעם אסטה ממנהגי.
אסטה ממנהגי, משום שגם הפעם, ערב הבחירות לכנסת ה-21, איש לא קרא לי לדגל, וכיוון שכל העולם כבר תפס אם הפרינציפ – העדכון הבא של המצע שלי יכול לחכות, והפעם אדבר על “משהו גס” – הצורך להתארגן.
תרבות המשפט והשלטון במדינת ישראל – על הפנים.
זכויות האדם והאזרח – מתחת לרצפה.
דפוקי מערכת המשפט (לרבות בתיהמ“ש לתעבורה ובתיהמ“ש למשפחה) – 200,000 – 300,000 בשנה;
מערכת ההוצאה לפועל – 800,000 – 1,000,000;
75,000 עורכי–הדין, אשר מאסו ב”איגוד המקצועי” שהחוק כפה עליהם, והוא משרת רק את העסקנים עצמם;
הנכשלים ב“טסט“, ולא בצדק – 100,000,
הוסיפו לכך את בני משפחותיהם, קרוביהם והסובבים אותם, מעגלים–מעגלים – אפשר בקלות להגיע לשני מיליון פתקי הצבעה!
בואו נניח שרק 10% מהם יצביעו עבור מפלגה שלוחמת למען זכויות הפרט: 200,000 קולות “בלבד” – שישה מנדטים בכנסת!
הכל, כמובן, בהערכה גסה.
מי דואג להם?
אף אחד, כפי שראינו במערכת הבחירות אשר זה עתה נגמרה.
איזו מפלגה דיברה על זכויותיו של “האזרח הקטן“? אף לא אחת.
קחו, לדוגמה, את זהות, בראשות משה פייגלין.
מס’ 4 ברשימה, רונית דרור, ניכסה לעצמה את זכויות האבות – נושא כאוב עד מאוד, המביא מאות אבות בשנה להתאבדות, וצורב נזק נפשי בל–יימחה אצל מאות אלפי ילדים.
מה היא עשתה? נכנסה לקבוצת פייסבוק העוסקת בנושא, הבטיחה הבטחות, ואחרי שהם לא עברו את אחוז החסימה, היא באה והודיעה שהיא עוזבת את הקבוצה.
האם חוץ מפעולתה האישית של רונית דרור, המפלגה עצמה, כולל פייגלין, דיברו על זכויות האזרח? אף מילה.
במהלך מערכת הבחירות פניתי אל “צוות התגובות” של זהות, והצעתי להם את המצע שלי, והם ענו לי: קרא את המצע המשפטי שלנו, והצע לנו שיפורים. על כך עניתי להם: אני מציע לכם ארמון רב–תפארת, ואתם נותנים לי אוהל סיירים עלוב, ומבקשים “שיפורים“?!
בזה נגמר הסיפור, וכאשר נתקלתי ברונית הנ“ל בפיסבוק וסיפרתי לה על כך, היא שאלה אם פניתי אליה. עניתי שלא, ובעקבות הכפפה שהוא השליכה לרגלי, שלחתי לה את המצע שלי. היא לא ענתה, ובהזדמנות הבאה שנפגשנו באותה הקבוצה, היא אמרה שהיא לא ראתה.
שלחתי לה שוב, והיא ענתה לי שאין לה זמן, כי היא עסוקה בבחירות.
אחרי הבחירות חזרתי אליה שוב, וכך אמרתי לה:
רונית, אני לא שמח לאידכם, אני רק מצטער שלא שמעתם לי. אני מקווה שעכשיו יש לך זמן לקרוא דברים שאולי יעזרו לכם בבחירות הבאות – אם עדיין יש לך/כם אמביציה כזאת. לכו אל כל מומחה בחירות המקובל עליכם, הציגו לו את מה שהצגתי לך, ושאלו אותו כמה קולות אפשר להשיג עם האג‘נדה שלי, ועם תקציב מתאים. תביאו בחשבון שהקונסטיטואנטים שלי אינם כאלה שביבי יכול “לשתות” אותם. תביאו בחשבון שבגיל 80 (עוד חדשיים) אני כבר לא שייך לעצמי, ואני לא רוצה שום דבר לעצמי – רק למטרה הציבורית שהצבתי לעצמי.
ושוב היא לא ענתה לי.
זהות אינה המפלגה היחידה שפניתי אליה.
פניתי בעבר גם למפלגות אחרות.
בכל הפניות שלי עמדתי על נקודה מרכזית אחת: האג’נדה שלי יכולה להביא לכם הרבה קולות.
מה ביקשתי לעצמי?
את האג’נדה שלי, את המצע שלי הצעתי ללא תמורה, ואם רוצים שאתן גם את שמי, ואת השתתפותי הפעילה, אמרתי להם, תנו לי מקום שלישי אחרי המקום הריאלי האחרון ברשימה לכנסת, דבר שמשמעותו היא שאני לא אומר תנו לי מקום ריאלי, ו“יהיה בסדר“, אלא קודם מספק את הסחורה ומכניס לכנסת שני מועמדים לא–ריאליים – ורק אחר כך אקבל את התמורה.
דרשתי יותר מדי?
האם המפלגות לא מבינות שלפעמים המרחק בין מעבר החסימה לבין הישארות בחוץ, או החסר לתוספת מנדט הוא כחוט–השערה.
להליכוד חסרו כ-150 פתקים כדי לקבל את המנדט ה-36, למרצ חסרו כ-600 פתקים לקבל את המנדט החמישי, להימין החדש חסרו כ-1400 קולות לעבור את החסימה ולקבל ארבעה מנדטים – והם נשארו עם אפס.
בבחירות הקודמות מרצ קיבלה את המנדט החמישי בזכות הסכם העודפים עם המחנ“ץ. חסרו לה כ-2000 קולות כדי לקבל את המנדט החמישי בזכות עצמה, העודפים היו הולכים למחנ“ץ, ובמקום ממשלת 61:59 שהקים הליכוד – ייתכן שהיתה קמה ממשלת מרכז–שמאל, במקום ממשלת ביבי ושרהל’ה.
בכרוניקה של הבחירות לכנסת לא חסרים מקרים כאלה, לפחות מקרה אחד בו חסרו למפלגה מסויימת (התחייה, אם זכרוני המתבלה לא מטעני) כ-50 קולות לעוד מנדט.
מדוע המפלגות לא חושבות על האפשרות הזאת? מדוע הם לא מקוששות “תימהונים” כמוני, כדי לקושש עוד ועוד קולות?
אני לא יודע. אני מניח שרוב המלגות, אם לא כולן, לא מעסיקים יועצי–בחירות חפים מכל אמביציה פוליטית, כי כל אחד חושב שהוא המומחה הגדול ביותר, וכל אחד דואג למקום טוב יותר ברשימה – עבור עצמו, כמובן..
כדי להשפיע אי אפשר לא ע“י מכתבים למערכת, לא ע“י פנייה לבתי המשפט אשר יעשו הכל כדי לדחות אתכם בקש, וגם לא ע“י פנייה לחברי הכנסת, שאין להם משאבים לטפל כראוי בפניות של אזרחים, ומעבר לכך לכל ח“כ יש אג’נדה משלו, והיא קודמת לכל עניין פרטי המגיע אל שולחנו.
כדי להשפיע חייבים להיכנס לפוליטיקה, לפחות אל הכנסת, ורצוי גם לממשלה.
אני לא שולל הפגנות, אני לא שולל תנועות וגופים א–פוליטיים ששמו לעצמם מטרות ציבוריות אלה ואחרות. כל אלה בהחלט טובים כדי “להעלות את המודעות” לנושא זה או אחר, אבל עם ה“מודעות” אי אפשר לרדת למכולת.
ראו, למשל, את מינויו המושחת – שהורתו בשוחד – של השופט יוסף אלרון לביהמ“ש העליון, שפגע באלפי מתמחים שנכשלו במבחני ההסמכה של לשכת עורכי הדין איזו מפלגה חרטה על דגלה את המאבק בשחיתויות הפוגעות בפרט?
אף מפלגה לא עשתה זאת!
כולן מדברות על שחיתותו (“לכאורה, לכאורה!!!”) של ביבי נתניהו, וזה בהחלט דבר חשוב, אבל מה עם שחיתות הנוגעת לפרט?
ומה עם שחיתות–האגו של עובדי הציבור (כולל שופטים) שנהנים מהכוח שבידיהם, ולא רוצים להיחשב כ“מתמסרים בקלות“?
כדי להיכנס לכנס במפלגה “ייעודית” יש צורך בשני דברים: האחד שם מוכר (name recognition), והשני – כסף (money), והרבה.
ראו את הימין החדש, בראשות נפתלי שקד ואיילת בנט – חסרו להם שלוש מאיות האחוז לעבור את החסימה;
ראו שוב את זהות, עם משה פייגלין: יש שם מוכר, לא עברו.
ראו את אורלי לוי–אבקסיס שם מוכר, כנראה פחות כסף – לא עברה.
עם כולם קיימתי מגעים כאלה ואחרים – בין לעניין ציבורי זה או אחר, בין לעניין חבירה פוליטית – וזה לא מעניין איש!
כדי להגיע לכנסת צריכים לחבור למפלגה כלשהי – רצוי כזאת שסיכוייה לעבור את החסימה בטוחים או גבוהים, אבל בדלית ברירה אפשר לחבור למפלגה נמוכת–סיכויים, בתקווה (הדדית) שהקולות הנוספים יעבירו אותה את החסימה.
כדי להצליח לחבור למפלגה כלשהי צריך להביא “נדוניה אלקטורלית” – וכדי ליצור את הנדוניה הזאת צריך להתאחד.
בבחירות האלה התמודדו, אם לא טעיתי, 40 רשימות, ואת החסימה עברו רק 11 רשימות.
בין אלה שעברו את החסימה היו חמש מפלגות שבסקרים גירדו את החסימה מלמטה, והיו גם שלוש מפלגות (הימין החדש, זהות וגשר) שלא עברו את החסימה, למרות שהסקרים ניבאו להן מעבר בטוח – בין 5 ל-10 מנדטים.
לבד מאלה שעברו ומשלוש הרשימות הנ“ל, שאר 26 הרשימות קיבלו יחד כ-0.8% מהקולות – בקושי כסא אחד בכנסת.
מדוע מפלגות חסרות סיכוי מתמודדות בבחירות
גילוי נאות: גם אני הייתי בסרט הזה: בבחירות לכנסת ה-18 רצתי לכנסת במסגרת לחם – לוחמי חברה מאוחדים, שסימנה נר.
מדוע לקחת על עצמי את ההתנסות הזאת?
משום שלא הייתה לי ברירה אחרת, משום שהיה לי חזון, משום שתמיד מפעמת בלב התקווה ש“אולי” – ומשום שישנן חוויות שאדם צריך לעבור בחייו.
אני מעריך שגם אחרים רצים לכנסת מאותה הסיבה, אבל לא מן הנמנע שיש הלוקחים את זה בתור “ספורט“.
מדוע אף אחת מהמפלגות האלה לא מתקרבת אפילו לעשירית המנדט?
ראשית – אין להן כסף, ואין להם name recognition;
שנית – מה שפוגע מהם עוד הוא הפזמון “אני דווקא מאמין לך, וגם תומך במצע שלך, אבל אתה לא תעבור את החסימה, ועם אצביע עבורך – קולי יילך לאיבוד“;
ואולי סיבת–הסיבות: כל מפלגה לוקחת לעצמה “נישה“: זכויות האבות הגרושים, זכויות האמהות הנשואות, מעבר לנסיעה בצד שמאל של הכביש, מעבר לאנרגיה גרעינית, התנגדות לאנרגיה גרעינית, הגבלת מספר החברים בוועדות ממשלתיות, הרחבת מחלקת היולדות בבית החולים זרנוגה גימ”ל, ומה לא.
כעת אני רואה קריאה להקמת מפלגה חדשה: מפלגת האבות, וההתרשמות שלי היא שהקריאה הזאת היא תולדה מהכשלון של מפלגת זהות והתאיידותה של רונית דרור הנ“ל, שהייתה הבטחתה הגדולה של זהות לאבות בישראל, למרות שזהות כלל לא כללה את ההבטחה הזאת בתעמולת הבחירות שלה.
למרות שאני תומך במאבקם של האבות, אני לא אתמוך במפלגה כזאת.
אני לא אתמוך בה, כי האג’נדה שלה היא פינה קטנה זעירה באג’נדה הרחבה שלי – טוהר השלטון והמשפט: האג’נדה שלי תשרת גם את זו שלהם – האג’נדה שלהם לא תשרת את האג’נדה שלי.
אני לא אתמוך בה, כי היא לא תעבור את החסימה.
ואני לא אתמוך בה, כי גם אם היא תעבור את החסימה, ארבעת הח“כים (או יותר) שלהם יעסקו כל הזמן באג’נדה הצרה שלהם, ולא באג’נדה הרחבה שלי.
אבל זה לא הכל, משום שבחילופי–הדברים סביב המפלגה הזאת אני שומע קולות פוליטיים ברורים, לכיוון ברור של המפה הפוליטית, לצד ברור של קו פרשת–המים הפוליטית, ואני לא נכנס לשאלה לאיזה כיוון, לאיזה צד.
אני לא נכנס לזה, כי זה לא מעניין אותי.
אני לא נכנס לזה, כי ברגע שנכנסים לזה מאבדים מחצית מהפוטנציאל האלקטורלי.
וזה מביא אותי אל החלק האופרטיבי של הצעתי.
כאמור לעיל, כדי להשפיע צריך להיכנס לכנסת, וכדי להיכנס לכנסת צריך להיכנס לפוליטיקה – ופוליטיקה, כידוע, אינה “משהו גס“.
כדי להיכנס לפוליטיקה צריך להתארגן בדרך כלשהי – רצוי ע“י הקמת מפלגה, לפי חוק המפלגות, התשנ“ב-1992, דבר המאפשר להתמודד בבחירות לכנסת, אם האופציה להשתלב במפלגה אחרת לא תתאפשר.
למפלגה רשומה יש גם היתרון שהיא יכולה לגייס כספים, וכיוון שמכוח החוק היא תאגיד הכפוף לביקורת מבקר המדינה, הדבר מבטיח היענות רבה יותר, ומכאן ואילך אתייחס להתארגנות המוצעת על ידי כ“המפלגה“.
המטלה החשובה, בכל מקרה, היא יצירת ה“נדוניה” האלקטורלית.
הדבר הראשון הוא גיבוש המצע האידיאולוגי של המפלגה. לי יש מצע כזה, ועבר מוכח של למעלה מחמישים שנה של מאבק למען העקרונות שלי. מאבק שבזכותו אמרו עלי מבקשי–נפשי, עם ביהמ“ש העליון בראשם, שאני “מקצוען”, וביהמ“ש העליון אמר עלי שאני “אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית”.
ודוקו: זה לא מה שאני אומר על עצמי, זה לא מה שבני משפחתי אומרים עלי, וזה לא מה שמוקירי זכרי אומרים עלי. זה מה שמבקשי נפשי אומרים עלי!
כמובן שתמיד אפשר לשפר, ומי שרוצה להציע משהו טוב יותר – אנחנו מפלגה דמוקרטית.
המצע חייב להיות רחב ביותר מבחינת תקינות המשפט והמנהל הציבורי, ומבחינת זכויות האדם והאזרח, אבל להימנע מעיסוק בנושאים אחרים, חשובים ככל שיהיו.
המצע והמפלגה חייבים להיות מנותקים לחלוטין מכל מחלוקת פוליטית שבין הימין לשמאל. כל חבר המפלגה יוכל להתבטא כאוות נפשו, גם אם וכאשר נגיע לכנסת, אבל רק בשם עצמו – לא בשם המפלגה.
אם יהיה צורך בחבירה למפלגה קיימת – אנחנו נפנה אל כל המפלגות. אם נתחיל עם “עם הגזענים אני לא הולך” או “עם הערבים אני לא הולך“, אחר כך יבוא “עם ליברמן אני לא הולך” ו“עם מרצ אני לא הולך“, בסוף נישאר בלי חברים ותומכים.
כן, אני יודע ש“פוליטיקה היא אמנות האפשרי“, ולכן אני אומר שוב ושוב כי למען 10% מהאג’נדה שלי אני מוכן להתפשר על דברים רבים, מתוך הנחה שאי אפשר להשיג הכל מהיום–להיום, ומתוך הנחה שאחרי ה-10% יבואו אחוזים נוספים.
כמובן שיש גבול למוכנותי להתפשר. אני לא אתמוך בהצעת חוק השוללת מערביי ישראל את האזרחות שלהם, וגם לא בהצעה לפרק את המדינה ולהחזיר את המפתחות לבריטים, אבל לא נראה לי שהצעות כאלה תעלינה להצבעה, וממילא אני לא נוטל שום סיכון בנכונותי להתפשר.
וזה מביא אותנו אל הנקודה הבאה: כל מפלגה שתסכים לנהל איתנו מו“ם על הצטרפות תרצה שנצביע איתה בכל עניין אשר במדיניותה–היא (למשל: סיפוח השטחים; למשל: פתרון שתי המדינות), ואילו אנחנו רוצים את חופש הביטוי וההצבעה בכל נושא שאינו באג’נדה שלנו.
בעניין כזה מתמקחים, ובסוף מגיעים להסכמה וסוגרים עניין, או שלא מגיעים להסכמה, ו“נפרדים כידידים“, ולא מן הנמנע שיהיו חברים שיוותרו על כסא בכנסת ולא יהיו מוכנים לעשות שקר בנפשם, אבל אם הם ירצו לפרק את המפלגה אנחנו ממילא חוזרים לנקודת ההתחלה, בה חברים רוצים לתת למפלגה צביון פוליטי, וזה יפגע ב“אוניברסליות” שלנו.
כדי להקים ולקיים מפלגה יש צורך באנשי ארגון, יש צורך בכספים, יש צורך באנשי תקשורת ויחסי ציבור, וכו’, וכו’.
אני יודע לכתוב מאמרים, מאמר או שניים בשבוע, אני יודע להתוות דרך, להציע אסטרטגיה וטקטיקה, ואני יודע גם לעשות שגיאות.
אבל בכל הנוגע לניהול ארגונים – זה לא התחום שלי, ואם אצטרך לעסוק גם בארגון – זה יהיה על חשבון הזמן שאני מקדיש לאידיאולוגיה.
אני מזמין אתכם, הקוראים, לעזור לי בהקמת הארגון הזה – לתפארת מדינת ישראל!
כמו שכבר ציינתי לעיל, תרבות המשפט והשלטון במדינת ישראל היא על הפנים.
זכויות האזרח במדינה על סף הכחדה.
איילת שקד, שרת המשפטים היוצאת, בניטו מוסוליני במהדורת–כיס, גילתה “עדיפות לערכים ציוניים על חשבון זכויות אדם“, וגם ביקשה לסגור את פייסבוק וטוויטר, ואם לא די בכך, יריב לוין, הטוען–לכס שר המשפטים בממשלת נתניהו הבאה, מצהיר בגלוי שהוא מתכוון לחסום ביקורת שיפוטית על רשויות השלטון: בין בחירות לקואליציה, 2019 (ג): קדרו, קדרו פני השמיים.
מה שהצעתי כאן הוא הדרך היחידה לעצור את הסחף – לפני שיהיה מאוחר מדי.
_____________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא